הנכרי דר כו'. באמת בלשון המ"א יש לדחוק דלרבותא קאמר דאפילו הכי אסור, אבל בדעת הט"ז צריך לומר כמ"ש בפנים, דבהדיא מבואר בספר התרומה סי' [רכא] דבית שמאי סבירא להו דאף בהולכה ברשות הרבים חיישינן למראית העין, ובית הלל אליבא דר' יוסי בר' יהודה סבירא להו דלא חיישינן למראית העין אלא בשעת יציאה מבית ישראל. וכן משמע בהדיא ברמב"ם ע"ש. וע"כ צריך לומר דהתם לא חיישינן שילך אחד אחריו משעה שיצא מבית ישראל מבעוד יום עד שיהיה חשכה, שהוא זמן מה, אבל הכא משכחת לה בלא שילך אחריו זמן מה כלל וכמ"ש בפנים:

שהנכרי יוליכנו כו'. הנה המ"א סוף סי' ש"ה לא הסכים בזה עם ר"מ אלשקר. אלא בתחלה העתיק דברי הגהות מרדכי דמה שהנכרי מוליכה ה"ל כקורא לה כו', והיינו אפילו בשבת עצמה כמ"ש בסי' ש"ו ס"[ב], וכמבואר בהגהות מרדכי וב"י ודרכי משה, ואחר כך כתב ענין בפני עצמו שהלבוש מחמיר בי"ב מיל למאן דאמר תחומין י"ב מיל דאורייתא, אבל בהגהות מרדכי מתיר, ועל זה כתב המ"א וכן משמע בר"מ אלשקר דכתב כו', ור"ל מדהתיר למקומות המחמירין לפי שהוא מנהג בטעות, ולא חייש למאן דאמר י"ב [מיל] מדאורייתא, ואם כן אף ביום א' אסור אם אדם מצווה על תחום בהמתו בתחום דאורייתא כדעת הלבוש. ועיין בתשובות רלב"ח סי' כ"ח מבואר שם דלא אסר אלא להוציא חוץ לתחום על ידי נכרי דהיינו אמירה, אבל להשאילו והוא מוציא חוץ לתחום לעצמו אין שום איסור, ובסוף התשובה לא השיג על הגהות מרדכי, אלא על אותן הראיות דמוכח מהן דאף אמירה שרי עיין שם היטב. וכן משמע קצת ממ"ש האחרונים בסוף סי' תקפ"ו ובסי' תרנ"ה והמ"א בסי' תקט"ו ס"ק י"ט להתיר לדבר מצוה לשלוח על ידי נכרי חוץ לתחום משום דהוה שבות דשבות, ומשמע מסתימת לשונם דמותר למסור לו, ולדעת הט"ז ור"מ אלשקר יש כאן שבות אחד דהיינו המסירה האסורה אף בלא אמירה. אבל אמירה בלבדה בלא מסירה לדברי הכל אינה אסורה אלא כשאומר בפירוש להוציא חוץ לתחום, אבל בלאו הכי לא גרע מקורא לה והיא באה ע"י קריאתו, וה"נ היא יוצאה ע"י אמירתו. דאין לומר דשייך הכא דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ"ש בהגהות מיימוניות פ"ו והוה ליה כמוליכה בידים, דזה אינו, שהרי לא אמר לו להוליכה חוץ לתחום ומעצמו הוא מוליכה, ואף בישראל לא אמרינן בהא שלוחו כמותו. ומיהו בנדון ר"מ אלשקר יש לחוש לדבריו (לדידן דקי"ל דאמירה אסורה, דלא כהגהות מרדכי, כדמוכח מסי' תקט"ו ותקפ"ו ותרנ"ה), דכיון שאומר לו לרעותה וידוע שירענה חוץ לתחום, אע"פ שדעתו שלא יהיה שלוחו אלא לרעות תוך התחום אבל מה שירעה חוץ לתחום עושה כן מעצמו, ואין דעת הישראל מסכמת שיהיה שלוחו לזה אלא שאינו רוצה למחות בידו, מכל מקום הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים כיון שלא אמר לו בפירוש שירענה תוך התחום, דדמי ממש לאומר הבא לי מן החלון והביא לו, אע"פ שלא היה בלבו מזה אלא מזה ה"ל דברים שבלב בריש פ"ו דמעילה. ואף דהתם היה שוגג והכא יודע שיש איסור חוץ לתחום, ואנן סהדי דהתירא ניחא ליה כו', אין זה מועיל כלום. עיין בתוס' דקידושין דף מ"ט ע"ב. ולא כתב כן הטור ושו"ע סימן תמ"ח אלא כשאינו אומר כלום בפיו, דבכה"ג מיירי בהשואל, שמשם למד הטור דינו. אבל כאן בנידון דידן שהנכרי מוציאו חוץ לתחום לצורך עצמו פשיטא דלא הוה שלוחו כמ"ש בהגהות מרדכי פ"ד (ועיין במ"ש בסי' רנ"ב ורס"ג ועיין סוף סי' ש"ה), דאל"כ למה לי טעמא דמראית העין. עיין ב"י בשם ספר התרומה:

וטוב לחוש כו'. אף שרמ"א בדרכי משה ובהגהות ביו"ד סי' קנ"א כתב יש להחמיר, אפשר שכוונתו ג"כ שטוב להחמיר כלשון הגהת אשר"י, אבל אין חיוב בדבר, כמו רוב יש להחמיר שבדברי האחרונים שהוא חיוב גמור דוק ותשכח. או אפשר משום חומרא דעבודה זרה החמיר טפי, אבל העיקר ודאי דשכירות לא קניא כלל כמ"ש המ"א מההיא דישראל ששכר כו'. ומ"ש דהתוס' בעבודה זרה פירשו בשם ר"י דמיירי כשמזונותיה על הכהן, מכל מקום הרי רש"י שם והרא"ש והרע"ב פרק י"א דתרומות והתוס' ביבמות דף ס"ו ע"ב כולם פירשו דמיירי אף כשמזונותיה על הישראל. והא דלא פריך מרישא, י"ל דהוה מצי למימר טעמא כדרב ספרא ביבמות שם מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן, בכחשא ופחתא, אע"ג דאינן שלו אכלי בתרומה, והכא נמי ישראל ששכר מכהן דכחשא ופחתא על הכהן אכלה בתרומה אפילו אי שכירות קניא, אבל לענין שבת לא תלי באחריות אלא בהן שלו, דדוקא בתרומה קתני הואיל כו', ולא ילפינן מינה בעלמא לפי הס"ד דהיינו אחריות גניבה ואבידה, דהא בפסחים דף ה' ע"ב פריך בפשיטות הניחא למ"ד גורם לממון כממון דמי ואנן קיי"ל כמ"ד דלאו כממון דמי, ושאני הכא דכתיב לא ימצא ע"ש, והוא הדין למסקנא באחריות דכחשא ופחתא. וזהו טעמן של האוסרים בסעיף ד כשאין הנכרי יכול להוציאה, ונסתלקה מעליהם תמיהת בעל שו"ת תודת שלמים ח"ב סימן כ' ע"ש, וגם נסתלקה בזה תמיהתו על הפנים מאירות סי' י' גבי ישראל ששכר מכהן, שאינו נגד הגמרא ודו"ק. מיהו אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א סוף סי' זה להקל אף כשכולה של ישראל, כתיקון תשובת ריצב"א דס"ל כהמתירין בסעיף ד, כמבואר בב"י סי' רמ"ה, ואחריו נמשך המ"א בסוף סי' זה, ע"ש מ"ש שדעת רמ"א להקל אף בסעיף ד (ועיין בתשובת תודת שלמים סי' הנ"ל שתירץ קושית המשנה למלך ופנים מאירות על הב"י). וטעם המתירין הוא משום דביבמות שם מסיק רבא דכיון דמחוסרא גוביינא אתי הקדש וחמץ ומפקיע מידי שיעבוד, ולפי זה לא ס"ל כרב ספרא דמי קתני והן שלו כו' אלא הן כשלו אף לענין הקדש וחמץ, והוא הדין לענין שבת, דמאי שנא שבת מחמץ. דהא דחמץ מפקיע מידי שעבוד היינו אפילו כשאחריות החמץ הוא על מי שהחמץ משועבד לו, דלא מיתסר משום דכתיב לא ימצא לרבות כשאחריות על ישראל, אלא משום דמחוסרא גוביינא כדמפרש רבא בעצמו שם, ע"ש ובפרש"י שפירש בנכרי שהלוה כו' מוקים רבא כשהרהינו כו', ועיין היטב בסוגיא פרק כל שעה גבי הא דפריך תנן נכרי שהלוה כו' בשלמא לאביי כו', ע"ש דבלא הרהינו אף שהאחריות על הנכרי אסור לרבא כשלא אמר לו מעכשיו, דבלאו הכי אף לאביי אסור משום האחריות דכתיב לא ימצא כמ"ש התוספות ורא"ש שם, ומ"ש הרא"ש במסקנא דבלא הרהינו אסור משום האחריות, היינו כשאמר לו מעכשיו ע"ש היטב ודו"ק. אלא דהתם החמץ לא היה של הנכרי מעולם, הילכך מקרי מחוסר גוביינא אצלו אף שאחריותו עליו מגניבה ואבדה, וכחשא ופחתא בלבד על הישראל, או אפילו כשהכל על הנכרי, משא"כ בשום שהכניסה לחתן שהיה שלה אינו נקרא מחוסר גוביינא אלא אם כן גם אחריות כחשא ופחתא על בעלה, ובלאו הכי הוה ליה כפקדון ושאלה דהיכא דאיתיה ברשותא דמריה קאי גם לענין הקדש וחמץ ושחרור, אבל כשאחריות כחשא ופחתא עליו דמי כאילו שיעבד לה בעלה זה השום ולא היה שלה מעולם, ולהכי מקרי מחוסר גוביינא, דאי לא תימא הכי האיך שייך לומר רבא לטעמיה, דהתם מיירי בשעבוד בעלמא, אלא ודאי דהכא נמי דמי ממש לשעבוד דמיירי ביה רבא ואמר דהקדש וחמץ מפקיעין מידי שעבוד, ולא משום דכתיב לא ימצא כמו שיתבאר, אלא משום שהן שלו כיון דמחוסר גוביינא, והוא הדין הכא כשאחריות כחשא ופחתא עליו הן כשלו משום דמחוסר גוביינא אצלה. והוא הדין בנידון דידן כשאחריות כחשא ופחתא על הנכרי הן כשלו לענין שבת, משום דמחוסר גוביינא לישראל לפי המסקנא דרבא. ולפי זה אין לנו לחלק בין תרומה לשאר דברים כגון הקדש חמץ ושחרור ושבת, דהא דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו היינו משום דמחוסר גוביינא, ובהקדש חמץ ושיחרור נמי דינא הכי, ואם כן ישראל ששכר פרה מכהן דאכלה בתרומה ע"כ צריך לומר דשכירות לא קניא, דאי קניא אף שאחריות כחשא ופחתא על הכהן מכל מקום היא מחוסרת גוביינא אצלו. דהא דמצרכינן שיהא עליו אחריות כחשא ופחתא לענין שום שיהא מחוסר גוביינא אצלה, אף שהוא משועבד לבעל יותר משכירות לשוכר, היינו משום דקיי"ל דשכירות לא קניא, ולא אמרינן ליומא ממכר הוא כיון דהדרא בעינא, והוא הדין לקבלת צאן ברזל לא אמרינן ליומא ממכר הוא כיון דהדרא בעינא, אבל אי שכירות קניא דליומא ממכר מיקרי מחוסר גוביינא לכהן אף שאחריות כחשא ופחתא עליו. ודמי ממש לישראל שהלוה לנכרי על חמצו, דאסור לאביי אף שלא אמר לו מעכשיו, משום דקניא ליה למפרע, אף שאחריות על הנכרי אף מכחשא ופחתא, דאם אחריות כחשא ופחתא דהיינו יוקרא וזולא והפסד באונס על ישראל אסור בלאו הכי, דאחריות אלו עדיפי מאחריות דגניבה ואבדה, דהא ס"ד דמקשה בע"ז דלא פריך מרישא הוא משום דאחריות כחשא ופחתא על הכהן, אע"ג דאחריות גניבה ואבדה על ישראל, אלא ודאי כיון דקני ליה לאביי לא משגחינן באחריות כלל, אף אם לא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא, וכ"ש הכא דלא מחוסר גוביינא לישראל. ואף לרבא לא בעינן הרהינו אם אמר ליה מעכשיו דקני ליה למפרע. אלא משום דמסתמא סיפא דומיא דרישא, להכי מפרשי רש"י והרא"ש דאף כשהרהינו אצלו מיירי, ואפילו הכי צריך לומר מעכשיו לרבא. ועוד דעכ"פ גבי אם הרהינו כתב הרא"ש דמיירי שאין האחריות על הישראל, דאל"כ אף כשאין המשכון שלו אסור ע"ש, ובודאי לפי זה אף אחריות דכחשא ופחתא אינן עליו כמו שנתבאר, ואפילו הכי אסור משום דקניא ליה. והוא הדין לשכירות אי ליומא ממכר הוא, ומדאכלה בתרומה ודאי דשכירות לא קניא אפילו לחומרא. אבל מכל מקום המקשה לא יוכל להקשות מרישא, די"ל כדרב ספרא דבאחריות דכחשא ופחתא אכלה אע"פ שאינה שלו, כמו כהן ששם פרה מישראל. אבל לרבא י"ל דשאני הכא דמחוסר גוביינא לישראל. ובזה יתורץ קושית הרי"ף על רבותיו ביבמות שם, שלא נתעלמה מהם סוגיא דשמעתא ודו"ק. ומכל מקום הרי"ף השיג, דליתא לדיוקא דדקו כו', ר"ל שדקדקו כן ממתניתין וזה אינו לרב ספרא. ומדקדוק לשון הרי"ף שם שכתב דמקשינן למ"ד דכל היכי דמחויב באחריות אכלי בתרומה, משמע נמי דלא קי"ל הכי אלא אם כן מחוסר נמי גוביינא לישראל וכמו שנתבאר. עיין בתוספת שם ד"ה עבדי צאן ברזל כו' וברמב"ם הלכות עבדים:

א"כ מן הסתם כו'. עיין במה שכתבתי בסימן תמ"[ה] בס"ד.

וההקנאה שהן כו'. לחילוק זה נתכוין המ"א בשם הצמח צדק, והוא מבואר שם בסוף ע"ב דף מ"א דעד כאן לא התיר הריצב"א כו'. ואף שהדיוקים שם סתרי אהדדי תפס המ"א דיוקא דרישא עיקר, כדמוכח מסוף דבריו שם דאף כשמקנה לכל משך זמן שכירות אם הוא תמיד כו', אלמא דיוקא דסיפא לאו דוקא א"כ דיוקא דרישא עיקר. וכן משמע בש"ע, דבסעיף ג' לא התיר אלא בדיעבד ובסעיף ד' וסעיף ה' הביא דעת המתירין אפילו לכתחלה ולא חשש למראית העין. ועוד דגבי הוראת ר"י בי רב הצריך לכתוב בערכאות משום מראית העין משום דלא הקנה לו אלא לשבת כמ"ש בב"י אחריות שבת כו', משא"כ בהיתר הסמ"ג וריצב"א לא הצריך לכתוב בערכאות משום שלא הקנה לשבת בלבד. ומ"ש שיפרסם כו', היינו לרווחא דמילתא שכל מה שאפשר לו להוציא את עצמו יותר מידי חשד יש לו לעשות. אבל משום פרסום זה לבד אין היתר, שהרי בדרכי משה פסק בהדיא גבי שכירות גרידא דאין מועיל שיפקיר לשבת בפני ג', אף שיתפרסם. והא דמהני ערכאות היינו משום דכתיבה בערכאות יש לה קול ופרסום יותר מפרסום בעל פה אפילו בפני מאה איש, כדמוכח מהמלוה בעל פה אפילו בפני מאה עדים לא גבי ממשעבדי משום דלית לה קלא ובשטר גבי אפילו הנעשה בערכאות של גוים. אבל אין לומר שהמ"א נתכוין למ"ש הצמח צדק בתחלת דבריו, דדוקא מכירה גמורה שרי משום פסידא אבל לשבת בלבד ליכא פסידא, כמו שהבין בעל תוספת שבת, דזה אינו שהמעיין היטב בצמח צדק יראה דדוקא בנידון שלו שמלאכה של הישראל ליכא פסידא, שאם לא ילך בשבת לא יפסיד מכיסו, והתם אף אם מקנה לכל ימי השבוע אסור מהאי טעמא, שהרי כתב כן על דברי הריצב"א, אבל כשמשכיר לנכרי לעשות מלאכתו איכא פסידא אם לא יקנה לו, שלא ירצה לשכור ממנו לבד משבתות, ולכן אף כשאינו מקנה רק לשבת שרי, כמו שהתיר בהגהות מרדכי בשם סמ"ג ומהר"י בי רב. ועוד דהמ"א לא סבירא ליה כלל בהא כהצמח צדק, שהרי בסוף סי' זה התיר למכור הסוסים לנכרי, דלא כצמח צדק, וטעמו ונימוקו עמו, דהצמח צדק נמשך אחר התוס' ורא"ש שאין היתר עכשיו למכור להם בהמה גסה אלא משום פסידא, ולכן המציא מלבו טעם ההיתר שנוהגין לקנות כדי למכור, משום שאותם הנוהגין כן במדינתו אין דרכם כלל להשאיל ולהשכיר וגם הם אינם בקיאים בקלא, ומתוך כך העלה לאיסור בנידון שלו ע"ש. אבל מלשון ספר התרומה שהביאו האחרונים בי"ד סימן קנ"א, וכתב שם הש"ך שכן דעת הש"ע וכן נהגו ע"ש, מבואר שם מסיום לשונו דאף שקונה לצורך עצמו (דהתם לא איירי בקונה כדי למכור, שהר"ן הוא שכתב כן על ספר התרומה ע"ש בר"ן ובספר התרומה) לא בקיאין האידנא בקלא, וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר. אלא שאם אירע במקרה שמשכיר התיר הסמ"ק בהפקר, ולא משום פסידא כמ"ש הצמח צדק, דהא בב"י מבואר דאף להשאיל שרי להסמ"ק, וכן משמע באמת מלשון הסמ"ק דף ס' ע"ב ע"ש. ומ"ש הצמח צדק ולפי זה אתי שפיר כו', זה אינו, דאפילו בכלים אסור בערב שבת, והטעם הוא משום דנראה כשכר שבת, כמ"ש הב"י ריש סי' זה לשיטת התוס', שכן הוא ג"כ דעת סמ"ק. ומיהו לענין גוף הדין של הצמח צדק יפה הורה במדינתו שהיה דרכם לקנות כדי להשאיל ולהשכיר כמבואר מלשונו שם:

תתייקר כו'. זהו פירוש למ"ש סמ"ג וש"ע יוקרא כו'. וכן כתב בהדיא בשו"ת פנים מאירות סי' יו"ד כיון דשבח הפיטום דידיה הוה קנין כספו. ואף שהוא כתב כן לשיטת האוסרין כבר השיג עליו בשו"ת תודת שלמים שם, ולדינא יפה חילק בנדון שלו, ולדידן דקי"ל כהמתירין לאו דווקא פיטום אלא יוקרא. ובנדון שלו לא קיבל עליו יוקרא וזולא ואפילו קיבל עליו אחריות מיתה אפילו באונס אסור, ואתי שפיר דלא פליג על המשאת בנימין סי' ל"ה, כמ"ש עליו בשו"ת תודת שלמים שם, דהמשאת בנימין מודה למהרי"ו (שהובא ברמ"א בי"ד סוף סי' ש"ך) היכא שלא קיבל עליו רק אחריות גניבה ומיתה כמבואר במשאת בנימין שם, ומלשון המשאת בנימין שם שכתב ואין להנכרי חלק כו' משמע נמי דעיקר ההיתר בצאן ברזל הוא משום שהשבח שלו ולא משום שכל ההפסד חל עליו (ועיין בתודת שלמים סי' הנ"ל דשבת ובכורה שוין בזה לדעת המתירין, וכן הוא בפנים מאירות שם. ועיין מ"ש לעיל דשבת דמי לחמץ, ובמ"ש בסי' תמ"ח דבכורה קילה טפי). ואף דבגמרא דיבמות שם לא הוזכר רק כחשא ופחתא ולא השבח, היינו לרב ספרא, דמשום אחריות לחוד אכלי בתרומה אע"פ שאינן שלו, דמשום שכל הפסד כחישותן עליו הרי הן כקנין כספו, וא"כ יותר תלוי בההפסד מבהשבח, שהשבח הוא דבר העודף על העיקר ואינו בדין שיאכל העיקר משום העודף שהוא כספו, משא"כ בהפסד שהפסד העיקר חל עליו ולכן יאכל ככספו (והא דפירש"י שם יוקרא וכו' קושטא דמילתא קאמר, ואם בדוקא קאמר כ"ש שהאמת אתנו). אבל המתירין דס"ל דצאן ברזל הן שלו, יותר תלוי בהשבח מבההפסד, שההפסד אפשר שיקבל על עצמו מחמת הנאתו והרווחתו בחילוק ולדותיה או במלאכתו, אבל כששבח גופה שלו מכלל דגופה קנוי לו, עיין בריש פרק המפקיד:

יש לו לפרסם כו'. אין לומר דרמ"א קאי אכולה שלו, אבל בשותפות לא שייך מראית העין כמו בריש סי' רמ"ה, דהא הש"ע הצריך ערכאות בשותפות. ואין סברא כלל לומר דשאני התם דהקנה לשבת לחוד, דמכל מקום שמעינן שיש מראית העין גם בשותפות, ולא דמי כלל לסי' רמ"ה וק"ל. וא"כ רמ"א קאי אכל צדדי היתר דבשותפות ובתוכם נזכר בש"ע גם מכירה גמורה: