ויש לחוש כו'. לפי דעת המג"א, פסק הש"ע כאן ובסי' שי"ט כהמתירין. ואף רמ"א הביא דעת המתירין בסתם והאוסרים בלשון יש אוסרים ובסי' שי"ט לא הגיה כלום על הש"ע שם סט"ז ע"ש במג"א. ואף שבסי' של"ד פסק הש"ע כהטור, הרי פירש המג"א סי' שי"ט ס"ק י"א גם דעת הטור כמהתירין. אבל מכל מקום דעת הש"ע לא היתה כן בפירוש הטור, כמבואר בב"י כאן ובסי' שי"ט ושל"ד. וא"כ נתכוין הש"ע בסי' של"ד לפסוק כהאוסרין. ואף את"ל שחזרה היא ממ"ש כאן ובסי' שי"ט, יש להחמיר כן דאחרונה היא. אבל באמת גם בסי' שי"ט ס"י פסק כן לפי מ"ש בב"י שם. וכאן לא כתב אלא האסור אליבא דכולי עלמא ולא ירד למחלוקת. ואעפ"כ גם כאן חשש להאוסרים גבי ניגוב ידים. ומ"ש טוב כו', היינו משום שהתוס' ורא"ש מקילים אף לפי דעת האוסרין כמבואר בב"י. ומ"ש בסי' שי"ט סט"ז, צריך לומר כמ"ש האליה זוטא שם. ובב"י שם נקט סברת המתירין שהיא מפורשת ברא"ש, משא"כ היתר מים מועטים לפי דעת האוסרים. אבל מכל מקום כן משמע בטור שכתב היתר זה כדי להתיר אף לפי דעת מהר"ם דס"ל כרא"ם שהוא מן האוסרים כמבואר בהגהות מיימוניות. וכן משמע בהדיא בסמ"ג שהזכיר היתר זה כדי להתיר לכולי עלמא (דאין לומר שכוונתו משום גזרת סחיטה, דמאי ואינו מתכוין כו'. ועוד דהא אפילו ברחיצת כל גופו שיש ריבוי מים כמ"ש הרא"ש לא גזרו על זה כמ"ש בסוף סי' ש"א, ועל כרחך הוא מטעם שכתב הר"ן שם. אלא ודאי שיש לחלק בין קינוח כל גופו מרחיצת הזיעה שהוא דרך לכלוך, לניגוב הידים (אם היו מים מרובים) שהיו נקיות קודם הנטילה. והיינו לפי דעת המתירין. דלענין סחיטה אין לחלק בכה"ג, דאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים כמבואר מדין ההולך להקביל כו'. ומשום הכי הוצרך המג"א לפרש דברי מהר"מ בענין אחר ע"ש בס"ק כ"ז). וכן משמע בהדיא ג"כ בהגהות מיימוניות בשם רא"ם גבי ניגוב ידים, ע"ש שכתב הילכך כו' במים הרבה כו'. ואין לומר שבמים הרבה אין זה דרך לכלוך שמים רבים אין מתלכלכים בידים, דזה אינו דרא"ם לא ס"ל כלל היתר דרך לכלוך, ומוקי ההיא דההולך כו' ודנדה מערמת וכו' בבגדים של עור כמבואר בהדיא בס' יראים, העתיקו בהגהות מרדכי ספט"ו ע"ש:

מלשון הסמ"ג שכתב משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבן משמע, דאף שעל כל פנים מלבן קצת וחצי שיעור אסור מן התורה אפילו משהו, מכל מקום כיון שהוא אינו מתכוין לליבון כלל וליבון זה מחמת עצמו אינו חשוב לכלום, כיון שהוא דבר מועט ואין דרך כלל להחשיב ליבון משהו בבגד גדול, ואיסור הליבון הוא משום חזותא וחזותא לאו מילתא היא אלא אם כן דרך העולם להחשיב חזותא זו (כי עיקר חזותא היא למראה עיני הבריות ואם אין מביט אל מראהו מחמת גריעותו אין כאן חזותא ולא עשה ולא כלום). וכמבואר במג"א סוף סי' ש"כ לענין צביעה, דדבר שאין דרך העולם לצובעו אין בו משום צובע ומותר אפילו לכתחלה. אלא דהתם אין איסור אפילו במתכוין, משום שהוא דבר שאין בו צביעה לעולם, אבל הכא הוא דבר שיש בו ליבון אם לא היה דבר מועט, להכי מהני כוונתו לאיסור, דכשמתכוין לכך אחשביה איהו לליבון זה. אלא שכל שהוא פחות משיעור המפורש ברמב"ם פטור, מפני שאין דרך העולם לעשות כן, שזהו טעם כל שיעורי שבת כידוע. ולפי זה מתורץ מ"ש המג"א סימן שי"ט ס"י דא"כ משמרת נמי ליתסר, די"ל דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם אין ליבונה חשוב כלום, והויא כמו דבר מועט שנתבאר. וכן משמע בהדיא בגמרא דף ע"ה ע"ב במאי ניחא ליה כו' והא רב כר' יהודה ס"ל דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, והוא הדין בפסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה כמבואר מתוספות דף ק"ג ע"א ד"ה באגם וד"ה בארעא ובדוכתי טובא, אלא ודאי דשאני חזותא דלאו מילתא היא כלל כשאין לו חפץ בה כלל, וגם אין דרך העולם לחפוץ בה כלל. והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה, היינו משום שהמפה דרכה בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו הוא ג"כ עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה הוא עושה לכן אסור מדברי סופרים, אבל משמרת אין דרכה בליבון כלל (ולענין דבר מועט נמי י"ל דשאני צביעה אע"ג שהיא מועטת מכל מקום אותו מעט שנצבע צביעתו ניכרת יפה למראית העין הילכך דינו כחצי שיעור שאסור אפילו במקלקל, אבל גבי שרייה מועטת אותו מעט עצמו אין ליבונו ניכר יפה למראית העין מפני שהוא בטל במיעוטו לגבי הבגד הילכך אין כאן חזותא כלל, אלא אם כן אחשבינהו איהו במחשבתו וכוונתו). ותדע דאל"כ אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן שום מוך שהתקינה לנידתה משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד על המכה, ובהדיא כתב הב"י בסי' ש"ג דלדעת הרמב"ם וסיעתו מותר ליתן לכתחלה בשבת, והתוספות לא נחלקו אלא לענין הוצאה לרשות הרבים, אבל משום צביעה לית מאן דחש לה, ועל כרחך משום דתנן במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך. והוא הדין למשמרת לענין ליבון. ועוד דאל"כ לר' יהודה שאסר דבר שאינו מתכוין לא מצינו בדיקת ז' נקיים, שאסור לבדוק בשבת לפי דעת האוסרים משום צביעה, ולפי דעת ר' עקיבא בפ' בתרא דנדה דף ס"ח ע"ב אי אפשר כלל להיות ז' נקיים לעולם שיום השבת סותר למפרע, ולפי דעת ר' יהושע שם לא משכחת לה אלא ח' נקיים. ולפי דעת התוס' בריש פ"[ק] דכתובות, והר"ן סוף פי"ד, והמרדכי בפ"[כ], ושאר פוסקים דמשמע מדבריהם, דאף במסוכריא ואודרא דבי אשישא שייך ליבון במים אף שלכך הם עשויים, צריך לומר דס"ל לחלק בין צביעה לליבון. או דס"ל להתיר צביעה בדרך לכלוך כמו בכיבוס שדעתם להתיר, עיין מג"א סוף סי' ש"כ. ואף הר"ן דעתו כן, שכתב שאין המסוכריא מתלבנת מפני שאין דרך ליבון בכך, משמע דס"ל דכל שאינו סוחט בידיו בדרך נקיות לא מקרי דרך ליבון אף שסוחט ממש, וכל שכן בשרייה בעלמא בדרך לכלוך. וכן כתב בהדיא בפ' בתרא דיומא דלא מיתסר אלא בדעביד דרך ליבון (ומשום הכי מסננין את היין בסודרין אע"ג דס"ל שהיין מלבן. אבל משום שאין שם טינוף, כאידך שינוייא שבפ' בתרא דיומא, לא מיתרצא שפיר ההיא דמסוכריא שסוחט ממש). והא דלא חיישינן שמא יסחוט, לפי מ"ש דאף בדרך לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים, כבר תירץ בריש פרק המביא דמיירי בסודרין המיוחדין לכך. אבל אנן דקיי"ל בסי' שי"ט להתיר בכל סודר, על כרחך צריך לומר דאין היין מלבן. וההיא דלאכלה ולא לכביסה על כרחך צריך לומר דמיירי בחמר חווריין (כמ"ש הט"ז סוף סי' ש"כ ע"ש):