אם אין שם רפש כו'. אף אם תמצי לומר שכוונת הגהות אשר"י לאפוקי מאמת המים שבס"ג. מכל מקום משם מתבאר שהתירו אפילו לדלג שלא ירבה בהילוך, וא"כ פשיטא שאם יש לפניו מעט רפש וטיט ויש לו צער קצת לטנף רגלו שרשאי לפוסעו בפסיעה גסה שלא להרבות בהילוך, דאין סברא כלל לומר שאסור לו להרבות בהילוך גם כן, אלא חייב לילך באמצע רפש לקצר דרכו. ועוד שהתירו לקפוץ לבחורים המתענגים שאין זה שוה לכל נפש, כל שכן צער רפש וטיט שהוא שוה לכל נפש, ושרי אף אם אין חשש סחיטה, ולא הוצרך רבא לאיסור חשש סחיטה אלא כדי להקשות קושיא אלימתא אדרב הונא, דאיסור זה פשוט בפרק בתרא דיומא, שהצריכו שלא להוציא ידו מתחת שפת חלוקו כו' אף בהולך לדבר מצוה, א"כ לדבר הרשות אין לילך כלל במים, ואפילו אי אפשר לו להקיף, ואפילו אינו חושש ללכלוך גופו במים. ואף אם תמצי לומר שמניעת צער אינו חשוב ענג, מכל מקום יש להקל בזה, שהרי (דעת התוספות ואגודה וכן) משמעות הרמב"ם שאין איסור כלל בפסיעה גסה, שכתב ואסור לדלג כו', משמע דוקא דילוג ולא פסיעה גסה, שהוא מפרש (כפירוש התוס' ואגודה) דפסיעה גסה שבגמרא היינו דילוג (וקפיצה), וכמבואר ברי"ף גבי אמת המים ע"ש:

לרוץ כדי לראות כו'. מה שכתב הט"ז תמוה מאד, דאף בלא ענג אין איסור כלל מדינא לראות ולהרהר בדברים חיצונים, שאפילו בפיו מותר לחשב חשבונות של מלך רק שלא ירבה בהם כמ"ש המגיד משנה פכ"[ג]. והרב רבינו יונה לא אסר אלא בעסקיו כשיש לו טרדת לב ונדנוד דאגה. והטור הוסיף דמצוה שלא להרהר כלל בעסקיו אע"פ שאין איסור מן הדין (עיין סי' רמ"ט שיש מצוה להמנע מדבר שאין בו איסור מדינא) ע"ש.

שכתב המג"א צ"ע היכי מיירי, אי בדיוקנא עצמה, ממה נפשך אי ס"ל דאף בחול אסור א"כ משום ענג שבת מי שריא איסורא דאל תפנו אל האלילים שמדרבנן אין זה מענג אלא מנאץ, ואי ס"ל כתוס' ורא"ש דבחול שרי א"כ אף בשבת מנ"ל לאסור. ואף אם תמצי לומר לאסור כמו בכתב שתחתיה, וכן אם תמצי לומר דמיירי בכתב שתחתיה ג"כ, צע"ג היכי שרי משום עונג שבת גזרה דשמא יקרא בשטרי הדיוטות כדפרש"י ורא"ש. עיין שם ברא"ש דאיסור שטרי הדיוטות הוא ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן ג"כ איסור מקח וממכר כמ"ש התוס' ורא"ש פט"ו, וא"כ נשרי נמי מקח וממכר לצורך ענג שבת כשאי אפשר לקנות בדרך היתר בהקפה, וח"ו ישתקע הדבר, שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משם דרך חול, כגון שלא יהא דיבורך (עיין סי' ש"ז ס"א בהג"ה) והילוכך בשבת כבחול, דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול, אבל שאר כל האיסורים היוצאים מפסוק זה אם תשיב כו' אפילו הגזרות שגזרו חכמים בשבילם לסייג פשיטא דלא דחינן להו משום מצות ענג שהיא מצוה הבאה בעבירה. וכל שכן להרמב"ם דס"ל בשטרי הדיוטות שמא ימחוק, עיין ט"ז סי' ש"ז דאסור אף בכתב שתחת הצורה אף אם מתענג כי שמא יבא לקרות בשטרי הדיוטות ולמחוק. הילכך מחוורתא כפשט לשון הסמ"ק וכמ"ש הב"י (וב"ח) ואליה רבה:

שמכתו כו'. לא העתקתי דעת רש"ל, דכיון שאין לנו עכשיו רשות הרבים פשיטא שאין להחמיר כלל נגד רוב הפוסקים. עיין סי' ש"ג שרבים מקילים בכל ענין:

מפתחי כו'. עיין סי' ש"ג בב"י דפטור אבל אסור גבי אשה היינו כשעשויה לתכשיט ומשום דלמא שלפא ומחויא אבל בלאו הכי הוה מותר. ולכן כהאי גוונא באיש התיר הסמ"ג עיין שם. וזהו ג"כ כוונתו במה שכתב שם בש"ע לאסור כשאינה מעמדת קישוריה, אבל כשמעמדת ס"ל כרש"י דלא שלפא, עיין שם במג"א שכן הוא דעת הש"ע, ובחנם נדחק שם הט"ז. אלא דלדינא הסכימו המג"א וט"ז לאסור אף במעמדת משום דלמא שלפא. אבל כשאינו תכשיט שרי, דלא כב"ח. ולפי זה באיש כהאי גוונא הוה שרי אף בתכשיט כמו שכתב הסמ"ג, אם לא משום דקיי"ל לאסור בתכשיט המיוחד לאיש ולאשה. אבל בשאינו תכשיט כלל אם הוא צורך לבישתו דומיא דמפתחי חלוקו שבסמ"ג שרי לגמרי כמו מעמדת קישוריה שבאשה, דהא השתא קיימינן לשיטת הגאונים דאיש שוה לאשה לגמרי בדין המחטים. ובפרט לדעת רש"י דאף באשה מיקל יותר מהתוספות והרא"ש. ולהמג"א כאן צריך לומר דמיירי שלא לצורך לבישה וקישוט אלא שתחב במקום שדרך לתחוב לפעמים בחול להוליכה לאיזה מקום ועל זה נחלקו. אבל לפי זה דין האשה בשאינה נקובה לא נזכר בשום מקום וקשה קושית הגמרא למאי חזיא. וגם המג"א חזר בו ופירש בסי' ש"ג סק"ז מתני' דמחט נקובה במעמדת קישוריה, וא"כ כהאי גוונא באיש לצורך לבישה חייב בנקובה ופטור בשאינה נקובה. ולדינא הכל אמת:

לפיכך כיון כו'. עיין ב"י שהעתיק לשון רש"י דמשוי הוא, וכן משמע בש"ע כמו שכתב האליה זוטא. ואף שהתוספות ור"ן לא כתבו כן משום דמסקינן בפרק בתרא דיומא דלכולי עלמא מנעל הוא, מכל מקום אנן לא קיי"ל הכי, אלא כרי"ף שהתיר ביום הכיפורים אפילו במנעל של עץ כמו שיתבאר בסי' תרי"ד, עיין שם בב"י, והטעם פירש הרמב"ן שם דכולי עלמא היינו ר' מאיר ור' יוסי אבל רבנן פליגי דלאו מנעל הוא. ועיין שם בר"ן דאפילו הכי מותר לצאת בהם לרשות הרבים ביום הכיפורים, ושאר שבתות אין היתר לפי טעמו. וכאן פסק [ר]מ"א להקל, והוא מרבינו ירוחם שכתב שאין המנהג כהאוסרים. וצ"ע דרבינו ירוחם אזיל לטעמיה דגבי יום הכיפורים כתב שהמנהג להחמיר במנעל של עץ כמו שכתב ב"י שם בשמו, והאיך נקטינן קולי דסתרי אהדדי כמבואר בפ"[ח] דיומא שהקשו משבת ליום הכיפורים. וצריך לומר דס"ל להב"י ורמ"א דעל כרחך לא הקשו בגמרא משבת ליום הכיפורים אלא מקיטע לר' יוסי, דעל כרחך ס"ל דאין שם מנעל עליו, דאם לא כן לא ליתסר אף שאין צריך להילוכו אלא שלא יראה חסר רגל, דכל דבר שיש עליו שם מלבוש או תכשיט מותר ללבשו או להתקשט בו אפילו לאצולי מטינוף דלא חשיב כלל, אבל כשאין עליו שם מנעל עץ בעלמא הוא ואינו תכשיט כלל שאין מתקשטין בבקעת עץ. אבל מי שאינו קיטע, אף שאין עליו תורת מנעל, כיון שהרגל נכנסת בו ומהלך בו שרי, דמלבוש שלו הוא לכף רגלו. דאפילו במקל החיגר כתב הרא"ש בפ"ג דביצה דהוה כמנעלו, אע"ג דס"ל בפ"[ח] דיומא דאין מנעל של עץ, אלא דהכא כיון שצורך הילוכו הוא שרי. ואין הטעם משום דאי אפשר לו בענין אחר, דהא אין ביציאתו מצוה גדולה כל כך לדחות שבת, אלא דכיון שאי אפשר לו לילך בענין אחר הרי כל סמיכת גופו בהליכתו על מקלו, ובהא תליא מלתא, כמבואר מפירש"י גבי מקל של זקנים שמשם הביאו הפוסקים לענין שבת, וא"כ הוא הדין במנעל של עץ שמהלך בו שכל גופו נסמך עליו בהליכתו דשרי אף שאפשר זולתו, כמשמעות לשון הרא"ש שלא כתב כרגלים דמו ליה אלא כמנעלים דמו, וכן משמע בש"ע שכתב ואין עושה זה להלך בו משמע דאם היה מהלך בו הוה שרי. והנה בש"ע לא העתיקו להתיר במחופה עור, משום דאף דכהאי גוונא מקרי מנעל לכולי עלמא אף לרבנן דפליגי אר' מאיר ור' יוסי, מכל מקום קיי"ל כר' יוסי לגבי ר' מאיר דאף מנעל אסור משום דילמא מיפסק. ואין היתר במחופה עור אלא היכא דמיהדק על ידי כך, כמו שכתבו התוס' שהעתקתי בפנים (וכן כתב הרשב"א הביאו המג"א, והתם מיירי שהרגל נכנסת, ולמדו מקב המחופה מבפנים, אבל בקיטע מודה הרשב"א להתוס' דצריך לקשור מלמעלה אם הוא רחב על רגלו שהחיפוי הוא מלמעלה), ובכהאי גוונא ליכא רבותא כלל, ואתי במכל שכן ממה שכתב רמ"א בשם רשב"א. וכן כתב האליה זוטא. אלא שמה שכתב דאינו מחופה אסור מדאורייתא לדעת רש"י אינו מוכרח, דיש לומר דמקרי שלא כדרך המוציאים. ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם לפי דעת המג"א:

להחזיק א"ע כו'. עיין ט"ז, וצריך עיון דבהגהות מיימוניות מבואר בהדיא דאף אם מתיירא פן יפול אסור ומביא ממקל של זקנים, והתם פירש רש"י דאין כל גופו נסמך עליו, וע"כ צריך לומר דהכא אף שסמוך עליו פן יפול מכל מקום אין כל גופו נסמך עליו אלא שמחזיק את עצמו ע"י סמך קצת, אי נמי יש לומר דאין נסמך עליו בכל הליכתו אלא בעת שמתיירא ליפול. ולפי זה יש לומר דהט"ז מיירי שנסמך עליו בכל הליכתו. ואפילו הכי צ"ע להתיר כשאין כל גופו נסמך עליו, דלא דמי למנעלים דידיה, שהרי הרא"ש דאסר בזקן הנשען ונסמך על מקלו מחמת תשות כחו משמע דהיינו בכל הליכתו, שלא הזכיר כלל פן יפול. בשגם כי ראייתו מפרק אין צדין תמוה, דהתם מיירי שרבים צריכים לה כמו שכתבו התוספות שם וכן הוא בסימן תקכ"ב. ואף גם זאת ביו"ט דווקא ולא בשבת לפי דעת הש"ע שהשמיט דבר זה כאן, וכן דעת המג"א, דלא כב"ח. וגם עיקר דין זה הוא מילתא דלא שכיחא שיזמין ויניח שם מקל מבעוד יום, דמקל בעלמא בלאו הכי אסור עיין סימן תקכ"ב ס"[ד]:

החשובים כו'. מה שכתב המג"א לאסור באיש דעלמא במבוי המעורב משום זילותא דשבת כמ"ש סימן תקכ"ב, אם כן לפי מה שכתב הט"ז בסימן תקכ"ב דאין לאסור אלא בכרמלית הוא הדין הכא, דלענין זילותא במבוי המעורב משום דרך חול אין לחלק כלל בין יו"ט לשבת. ואף לפי מ"ש הב"י מפרש"י דאף בבית המדרש אסור היינו בכיתוף דמיחזי כרוצה להוליך הרבה כדפירש"י. ודמי למפשיל הקופה לאחוריו דהוי עובדין דחול מהאי טעמא כדפירש רש"י בריש פרק המביא, ומדקתני התם וכן כו' משמע דדמי לרישא בנותן כדים בסל, דאף בחצר אסור לדעת הר"ן, כמו שכתב הב"י בסימן שכ"[ג]. אבל מקל בעלמא לא הוה עובדין דחול אלא ברשות הרבים כמ"ש רש"ל וב"ח וט"ז סי' תקכ"ב. ובפרט דמסתמא אינו מוציאו לשמרו ולא לצורך מקומו אלא לצורך גופו, דשלא לצורך כלל בלאו הכי אסור אפילו לטלטלו דלא עדיף מכלי שמלאכתו להיתר בסי' ש"ח. והא דחצבא זוטא הוה בעי לשנויי, היינו נמי ברשות הרבים. ואף דפירש רש"י בריש פרק שואל דמתני' דהמביא קא דייק, מכל מקום לא דמי לגמרי, אף לדעת הר"ן דאסר התם אף בחצר, דהא התם אפושי בהילוך עדיף והכא לא עדיף, אלא ודאי דלא דמי להדדי לגמרי עיין שם בתוס' ריש פרק שואל וריש פרק מפנין. וכן משמע בגמרא דלא מקשה ליה אלא מיו"ט, ולא משבת במבוי המעורב, שהיה כן דרכם ברוב המקומות כדאיתא בפ' הדר, ובפרט לפי הגירסא שבריש פרק שואל דרב חנן מקשה לאביי גם בחצבי דאפומא דמבואה בשבתא, ולמה הקשה קושיא ראשונה ביו"ט דוקא, אלא ודאי דבמבוי המעורב לא צריך שינוי בכהאי גוונא, דלא מיחזי כנושא משאות כמו בכדים בסל, ולא כמוליך הרבה כמו במפשיל הקופה והכיתוף לפי פרש"י. ומלשון הרמב"ם וש"ע סי' תק"י משמע דאין צריך שינוי אפילו בכדים בסל אלא במקום ששייך בו איסור הוצאה שלא לצורך. וכן משמע בהדיא בתוס' ריש פרק המביא שפירש משום מראית העין. וכן כתבו בטור וש"ע שם. וברמב"ם משמע מסידור לשונו דאף מקל וכסא מיירי בכהאי גוונא, עיין שם בפרק ה' שהתחיל שלא יעשה כו'. וכן כתב במקל וכסא שלא יעשה כו'. ועיין במ"ש בסי' תקט"ז. ועיין מג"א סי' שכ"[ג] שרמ"א לא סבירא ליה כהטור שם:

כל אורך כו'. הנה המג"א כאן לא פירש עד כמה מיקרי דרך לבישה, וכן בש"ע סעיף כ"ט הדבר סתום ושקול, שמתחלה כתב למטה מכתפיו ואח"כ הוסיף גם גופו ולא פירש כמה ומסתמא רובו ככולו, וכיון שהט"ז פירש כן בהדיא ואין הש"ע ומג"א חולקין עליו בפירוש יש להחמיר כדבריו.

שכתב מהרי"ל שהביא המג"א כאן, היינו שדעתו להחמיר במרזב משום תקוני מנא. אבל הש"ע ורמ"א ומג"א ושאר אחרונים שאנו נמשכים אחריהם שהשמיטו איסור זה, משום דרש"י יחידאה הוא בפירוש זה דמרזב, שרוב המפרשים והפוסקים פירשו בענין אחר. ולפי דעתם הדבר ברור ופשוט שאין לאסור כלל משום איסור הוצאה בנדון שכתב הט"ז ס"ק כ"ה. ואם נתכוין הט"ז לפרש"י הרי לא הזכירו כלל לעיל ואיך כתב כמ"ש לעיל. וגם לא הוי ליה למימר הנח להם כו' כיון שיש להם על מי שיסמכו. וגם מה שכתב בס"ק כ"א דכל הפוסקים כו', הוא תמוה מאוד, שבפירוש הרי"ף והרא"ש ותוס' וסיעתם לא נזכר כלל איסור זה, שלפי דעת הרי"ף והרא"ש אין איסור אלא כשנעשה כמרזב על השדרה, ולפי דעת התוס' וסיעתם אין איסור אלא כשהוא על כתפו בלבד ואינו מגיע על הזרוע עיין שם, וכן כתב הטור להדיא, והרמב"ם בלבד הוא שפירש לאסור גם על ידו, ונקט בלישניה המעוטף בטליתו כו' משמע דמיירי בחתיכה מרובעת שמתעטפין בה. ועוד שכיון שלפי דעת רוב הפוסקים אין לנו לאסור כלל בעל ידו כיון שלא נזכר בגמרא, אלא שאנו אוסרים מחמת שפסק הש"ע כרמב"ם, אם כן כיון שהש"ע עצמו מיקל במלבושים דידן אין לנו להחמיר כלל בדברי סופרים, בפרט שכמה אחרונים שאנו נמשכים אחריהם הסכימו עמו. אבל על כתיפו פשיטא שיש לחוש לדעת הט"ז, כיון שלפי דעת רש"י ור"ן יש בזה חיוב סקילה לדעת הט"ז. ובפרט שגם הש"ע לא הזכיר כלל היתר על כתיפו, מכלל שחזר בו ממה שכתב בב"י, כמו שחזר בו לאסור בחתיכה מרובעת לתפוס קצתה, שבב"י התירה משום דלא דמי למה שכתב הרמב"ם וקפלה כו', שכשכנפיה מקופלין על ידו אין שם כלום מלבישת הטלית מן ידו עד הארץ ונראה כנושא משוי על ידו כמו שכתב הב"י בעל כתפו, משא"כ כשתופס למעלה משוליה אזי יש שם עוד מלבישת הטלית למטה מן ידו בדרך מלבוש, וכן כשתופס בשוליה ומגביה למעלה שמתקפל הטלית למטה וקיפול זה הוא למטה מידו בדרך מלבוש. ואפילו הכי בש"ע חשש להחמיר, שלא רצה לסמוך על סברתו אלא להקל במלבושים דידן בדבר שאין איסורו מפורש אלא בדברי הרמב"ם:

להחמיר לפושטו כו'. זהו בודאי כוונת רמ"א, שאם כוונתו כדמשמע קצת בלבוש שכתב וכן כו', למה כתב כאן יש להחמיר, דמשמע דאין האיסור ברור מדינא, מאי שנא מכשאינו צריך לצאת שכתב סתם לא יצא משמע דאסור מדינא. וכן בדין, דהא אין היתר אלא משום פסידא. וכן כתב רמ"א בהדיא בסי' ש"י ס"ז. (ואין לומר) דהתם דוקא שחייב כשמוציא לרשות הרבים בכיס התפור בבגד, אבל הכא פטור אבל אסור אף ברשות הרבים. דזה אינו, דרמ"א הוציא דבריו מב"י סוף סי' ש"ט, ובב"י למדה מדין המפתח שבסי' ש"ג סי"ז, ושם כתבו הב"י ומג"א, וכן הוא במגיד משנה, דהאוסרין אזלי לשיטתייהו דגבי תכשיטין דהא בהא תליא. ואף דלכאורה הוה משמע דכולי עלמא מודים במפתח וכיוצא בו דחייב, דחיישינן שמא ישכח ויצא מהא דחנניה אומר חייב אדם למשמש כו', אם כן כל שכן בשבת שלא יתלה בו או יניח בו לכתחלה בענין שיוכל לבא לידי חיוב כשישכח עיין סוף סי' רנ"ב, וע"כ לא הוצרכו הרשב"א וסיעתו לומר שאין דרך לשלוף תכשיטין כשיוצא לרשות הרבים, אלא משום דבלאו הכי הוי ליה גזרה לגזרה כמבואר בר"ן דאנן סהדי כו' שאין דרך כו', אבל בנידון דידן אפשר דכולי עלמא מודו דחיישינן לספק שמא ישכח לשלפו. אבל זה אינו דבספר התרומה וטור סימן ש"ג מבואר בהדיא שאף בנידון דידן אין איסור אלא בכרמלית לפי שיטת המתירין בתכשיטים, והטיבו אשר דברו הב"י ומג"א דלטעמייהו אזלי. ובר מן דין משמע מלשון רמ"א בסי' ש"י ס"ז שכוונתו כאן כמ"ש, שאם לא כן לא נזכר כלל מזה בסעיף זה, ואיך כתב כדלעיל סי' ש"א סל"ג:

לשאת המעות כו'. אף דרמ"א כתב מנוקבים דוקא, מכל מקום אם אירע שאינן מנוקבים, כיון דאיכא הפסד מרובה פשיטא שיש לסמוך על היש אומרים שהתיר מהרי"ל אף שאינן מנוקבים, דבדרבנן סמכינן בהפסד מרובה אפילו איחיד וקטן במקום גדול. וכל שכן הכא דאינו אלא חומרא בעלמא, שהרי ניקוב כזה אינו מועיל כלום בטלטול גמור, ועל כרחך עיקר ההיתר משום טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא"ש שהתיר טלטול בגופו אף לצורך המוקצה, אם כן אף בלא ניקוב כלל נמי. אלא טעמיה דמהרי"ל הוא משום דלא רצה לסמוך על סברת הרא"ש בלבד וחשש לשיטת רבינו תם והתוספות דפליגי עליה כמו שנתבאר בסימן רע"ו, לכן צירף לזה היתר הניקוב. אבל אם אירע שאינן מנוקבים כדאי הרא"ש לסמוך עליו בהפסד מרובה, וכל שכן לדידן דקיי"ל לגמרי כהרא"ש כמ"ש בסימן שי"א. ואפילו הכי לא שרי הכא בלא הפסד מרובה, משום חשש שמא ישכח ויצא, שחששו (חסר כאן איזה תיבות) לא נתפשטו עדיין ספרי הרשב"א, וקאי בשיטת התוס' וספר התרומה וסיעתם דלא סבירא להו חששא זו, מכל מקום בלא חשש הפסד לא רצה לסמוך על הרא"ש נגד התוס'. וכן דעת ספר התרומה והגהות מיימוניות פ"[כ] ומרדכי ריש פרק כ"ד, עיין שם שכתבו דגבי מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות שייך נמי איסור מוקצה. ואין לומר שכיסו בידו, דמנ"ל להוכיח משם דילמא מיירי כי אורחא דמילתא שאין אדם אוחז כיסו כל הדרך בידו ממש. ובספר התרומה גופיה וכן במרדכי העתיקו יביאנו עליו. וזהו גם כן דעת האגודה שבבית יוסף סוף סימן ש"ט ומג"א סי' רס"ו סקי"ט, שלא התיר אלא משום שהוא כבר עליו ולא משום שהוא טלטול בגופו כמו שכתבו האחרונים כאן, דאין לחלק בין כיסו תלוי בחגורו שהיא הוצאה כדרכה ובין מעות צרורים לו בענין שיש חיוב חטאת דבכהאי גוונא מיירי הכא שהיא ג"כ הוצאה כדרכה, ואפילו הכי לענין טלטול לא מיתסר אלא בידו ממש. ומיהו לענין מה שמבואר מספר התרומה וסייעתו דאף שישנו עליו כבר שייך איסור מוקצה, על כרחך לא פליגי עם האגודה בהא, שהרי בספר התרומה בסימנים סי' פ"ד ובסמ"ג והגהות מיימוניות שהביא ב"י סוף סי' תנ"ז מבואר כמו שכתב האגודה, וע"כ צריך לומר דשאני בין מטלטלו בבית להצניעו והוא הדין בין נושאו מרחוב לבית ובין נושאו בדרך עד שיגיע לעיר ולבית. ועוד דאף ברחוב מיד שנזכר צריך לילך בודאי ואינו רשאי לעמוד עוד כאן. דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת כולה כמבואר כאן במג"א דאם אין חשש סכנה אסור, וא"כ איזה שיעור יש לדבר, אלא ודאי דאפילו שהייה מועטת בעמידה לפוש שאינה צורך הליכה אסור, שלא להתירו אלא לטלטלו לכל מקום שירצה שלזה יש גבול וסוף, אבל לא לעמוד כמו שירצה, שלזה אין גבול שיכול לעמוד כל היום. ומשום הכי מי שהחשיך דעומד לפוש בכל פחות פחות מד' אמות מודה האגודה דאיכא נמי איסור טלטול כמו שכתב ספר התרומה. מיהו בסמ"ג והגהות מיימוניות שהביאו התוספתא דסוכה דאפילו נר בידו מניחו על הארץ משמע דפליגי על האגודה, ולכן טוב להחמיר אם הוא בידו ממש, וכמו שיתבאר בסי' ש"ח. אבל אם הוא תלוי עליו או אצלו בחיקו כמ"ש בסי' רס"ו הדבר פשוט להתיר, לפי מה שכתבו האחרונים כאן דהוי טלטול כלאחר יד, ואפילו לצורך המוקצה מותר. עיין במה שנתבאר בסי' רע"ו:

כשההפסד כו'. עיין במ"ש בסי' רס"ו וסימן של"ד:

מי שמיקל כו'. בספר התרומה והגהות מיימוניות כתבו שמא מותרין, דלא פסיקא להו להתיר, והמג"א כתב כן בפשיטות כדי ליישב המנהג. אבל לפי מה שכתב הט"ז וליישב המנהג אין צריך לזה. והנה המג"א נתחכם להביא תחלה לשון הרמב"ם שהכובע הוא קשה ביותר, משום דבלאו הכי אי אפשר להתיר כלל בשיפוע, דאם כן מאי קאמר דלא מיהדק דהיינו שהוא נכפף תיפוק ליה משום שאינו עומד בשוה אלא בשיפוע, ואין לומר דהכי נמי קאמר, דאם כן הוי ליה למימר הכי בהדיא לאשמועינן דאף אם מיהדק שרי בשיפוע, אלא ודאי צריך לומר לפי זה דכשלא מיהדק שרי אף שעומד בשוה שקשה קצת שיוכל לעמוד בשוה, אבל אינו קשה ביותר כמו גג כמו שכתב הרמב"ם. אבל מלשון התוס' ורא"ש מבואר דכל שאינו נכפף כגלימא מיקרי מיהדק. וכן דעת הט"ז שאסר בטלית של גרא"ב גרי"ן מחמת שעומד בשוה אע"פ שאינו קשה ביותר. וכן משמע מלשונו בסי' שט"ו ומלשון שאר אחרונים דלא קיי"ל כרמב"ם אלא כמשמעות תוס' ורא"ש, הילכך לא הזכירו היתר השיפוע שכתבו ספר התרומה והגהות מיימוניות. ועיין בסי' שט"ו שכתב עוד היתר ממה שכתב הר"ן גבי סדינים שע"ג המטות שלנו עיין שם. וזה אינו, דשאני התם דאין איסור כלל בעשיית מחיצות לגג העשוי מתחלה, דהוי ליה מלמעלה למטה דשרי אפילו במחיצות שמגיעות לארץ כמבואר שם בס"ג. ומה שכתב הר"ן כיון דבפריסה כו', היינו שאם היה זה נקרא אהל היה שם אוהל גם על היוצא כמו בכילה שם, אי נמי קושטא דמלתא נקט ולאפוקי כשיש בין חבל לחבל ג' טפחים ולא היה עליה כר מבעוד יום שכתב שם הר"ן לעיל מיניה דאסור אף במטה שלנו. ותדע שהרי במגיד משנה דילג תיבות אלו מכלל שאינן עיקר טעם ההיתר כמו שכתב הט"ז. אבל בגג האהל איפכא שמעינן להרא"ש סוף פ"ק דסוכה והכי קיי"ל בסוף סי' תרל"א דכשמקצתו קרוי אהל נעשה כולו אהל. ואף שכאן אין לומר שיעשה כולו אהל, מכל מקום על כל פנים הא לא אמרינן מדמקצתו אינו אהל לא יהיה כולו אהל, דהא התם לא אמרינן הכי אף בכהאי גוונא כדמוכח בטור סוף סי' תרל"ג עיין שם במג"א ובמ"ש שם ודו"ק: