אלא ברכה ראשונה כו'. רמב"ן פרק ערבי פסחים, תוס' שם. (עיין רש"י עירובין מ' ועיין סי' ק"צ בט"ז וסי' רע"א סעיף י"ד), וב"ה כל שכן דעדיפא ביין הבדלה. ועוד דברכה ראשונה נמי משכחת לה שתיפטר בהמוציא עיין סי' רצ"ט. אך התוס' פסחים ק"ג ד"ה רב אשי כתבו דמצות הבאת כוס לא תליא בברכה. וגם אחר יין אירוסין ונשואין צריך לברך. ולפי זה צריך עיון בזה:

ואם שורה כו כו'. עיין מ"א סי' קס"ח סק"ל, וכן הוא ג"כ כוונת הנחלת צבי ועטרת צבי סי' קע"ז על השרייה לבדה אבל לא למה שישתה אח"כ, דהא מדמי לה לפירות, ואי לא לא קיימא לן כוותיה, כמו דלא קיימא לן כמו שכתב בתחלה שם, עיין שם במ"א סק"ב, ועיין שם סוף סעיף א:

ויש אומרים שגם מים כו'. בה"ג (ולהט"ז אשתמיטתיה מה שכתב המרדכי כמו שיתבאר לקמן, וגם הרא"ש שכתב כן על בה"ג על כרחך כוונתו דזיין טובא כמו פת משא"כ בשכר, עיין סי' ר"ח סעיף י"ז):

אפילו בחול כו'. רא"ש פרק ערבי פסחים, ט"ז סי' רצ"ט. ולא ס"ל דרא"ש לשיטתיה אזיל, עיין סי' קע"ח ס"ה, אלא שאני התם דהוי הבדלה מילתא אחריתא לכולי עלמא בכהאי גונא, כמו שכתב הט"ז שם. וכן משמע ברשב"א והג"מ דפשיטא דבעיא מקום סעודה לכולי עלמא בהבדלה, דאם לא כן מי הזקיקם לירד למחלוקת שאין כאן מקומה, וא"צ כלל לכוונתם שם:

שנטילת ידים היא כו'. כן הוא כוונת התוס' דמהאי טעמא א"צ לברך לאחריו, אף שלא שייך כאן אי אפשר לאכילה כו', מכל מקום לא גרע מפירות שבתוך הסעודה, דהא לא ס"ל כרשב"א שפירש הטעם משום דבאים לגרור וכהרא"ה במ"א ס"ק י"א, ונטילת ידים הוי ליה התחלה כמ"ש בסי' רל"ב. אבל קודם נטילה צריך לברך מיד ולא להמתין עד שיגמור לשתות יין שבתוך המזון, שאין לקבוע סעודה קודם ברכה אחרונה שמחוייב כבר. משא"כ בתוספות ד"ה בא להם כו'. עיין תוספות סד"ה [ו]רב ששת ודו"ק:

וכל שכן יין כו'. מ"א וכן משמע בש"ע (אף שהתוס' לא סבירא להו הכי, שכתבו דלא גרע כו', היינו משום ברכה אחרונה, עיין במש"ל, אבל לפי מה שכתב הש"ע סעיף ו' כהרא"ש בלי שום חולק אין להחמיר אף לפי דעת התוס' אלא בהבדלה, עיין סי' רצ"ט. ומיהו אף בפחות מכשיעור אין להקל נגד משמעות האחרונים שלא הזכירו ברכה אחרונה, שאף את"ל שגם המ"א נתכוין לזה שכשקבע עצמו לסעודה הוי ליה כתוך הסעודה וא"צ ברכה אחרונה, מכל מקום ממה שכתב הט"ז סי' רצ"ט מבואר להדיא דנטילת ידים אינה משום ברכה אחרונה):

אבל השותה כו'. מ"א (ומה שכתב בשם המאור צריך עיון גדול, דשם מבואר בהדיא דדוקא ביין, משום דסבירא ליה דברכת המזון פוטרת מעין ג', וכן הוא בר"ן בשמו. ואף לפי משמעות המ"א יש לומר דמה שכתב לנהוג כר"ן (ורשב"א) [ורמב"ן] הוא ג"כ לאפוקי מהמאור עיין שם, דהא פליגי עליה עיין שם. וכן דעת התוס' ומרדכי, וכן פסק רמ"א סי' רצ"ט, עיין שם במ"א סק"י. והכי קיימא לן בסי' תע"ג ס"ו, עיין שם בט"ז ובטור סי' תע"ה, מבואר משם דלכולי עלמא לא ס"ל כהמאור לפי דעת המ"א. ודו"ק). (ולהט"ז אשתמיטתיה מה שכתב המרדכי דדוקא היין ממשיך תאות אכילה ולא שאר משקים, ופשוט הוא) עיין סי' תע"א. וגם ביין הרא"ש יחידאה הוא, ופליגי עליה התוס' דף ק' סע"ב והמרדכי גבי ברכה אחרונה של כוס ב' והרמב"ן ור"ן שם והרז"ה שם, והסכים עמו הרשב"א בתשובה סי' ע"ב, וכן כתב בהדיא בחידושיו דף י"ז ע"ב בשם ירושלמי, וכן משמע מדעת ראבי"ה בטור סי' (תע"ה) [תע"ד] ומהר"ם בהג"מ דדוקא כוס ב' דפוטר יין שבתוך המזון א"צ לברך אחריו, דלהרא"ש גם אחר הראשון א"צ. אלא שהש"ע נמשך אחר הטור שסתם כמסקנת אביו הרא"ש, עיין טור סוף סי' סימן ער"ב. ואם כן הבו דלא לוסיף עלה. והיינו טעמא דהבדלה:

אבל כו'. (עיין מ"א סי' רי"ב סק"ד, ואף לפי דעת רמ"א שם יש לומר דהכא לא הוי טפלה כל כך כי התם. עיין שם בדרכי משה, ועיין בתרומת הדשן וברא"ש. וצריך עיון):

רק בסעודות כו'. טור וב"י לבוש מ"א סי' קע"ז (ומה שכתב שם בשם הרב רבינו יונה, לא שייך הכא, שאף שאינה סעודה אחרת אין לשרות פוטר לשתות ביין שגורם ברכה לעצמו. ומה שכתב הרב רבינו יונה כן בבעיא זו, היינו משום דע"י סילוק השלחן מסיח דעתו מהפת, כמבואר ברשב"א תלמידו בשם תוס', וכן הוא בתוס' פסחים ק"ג. אבל מה שהוסיף המ"א אחר שהסכים להב"י ולבוש דבסעודות גדולות מושכים ידיהם מהפת ואפילו הכי אין צריך לברך על דברים הבאים מחמת סעודה לפי שעדיין הוא בתוך הסעודה, כלומר שהרי גם בתוך הסעודה ממש הם נפטרים בברכת המזון בלי שיאכלם עם פת, אם כן מה הפסיד להם סילוק הפת רק שיהיו נאכלים בתוך הסעודה שנאכל בה פת, משא"כ ביין (וכן משמע בהדיא ממה שכתב הרב רבינו יונה דסילוק דעת מהני לדידן ביין) שתלוי בלשרות או לשתות. ומה שכתב הרשב"א בשם הראב"ד, לא קיימא לן הכי אלא כמשמעות סתימת כל הפוסקים, שהרי לא כתב כן אלא על בעיא זו, אבל במתניתין ליכא למימר הכי, דהא מפרש בגמרא הואיל וקובע סעודתו כו', מבואר דהאכילה גורמת ולא (השיחה), (וגם לא שייך כלל לומר דבשבת ויום הקזה קובעים לשוח הרבה ונותנין יין אח"כ), וא"כ גם בחול נמי, לפי מה שכתבו התוס' (ורשב"א לשיטתיה אזיל כמו שכתב ב"י בשמו גבי מים דיין בחול בתוך הסעודה נמי) במסקנא רבינו ירוחם ורא"ש פרק ערבי פסחים וברמב"ם שם, וכן פסק בדרכי משה, אלא ודאי דלא ס"ל כרשב"א וספר אהל מועד שבב"י. ודו"ק):