שמן התורה כו'. ב"י, מ"א סי' קצ"א סק"א, דלא כמו שכתב כאן, וכן דעת הש"ע כאן והט"ז (ומיהו להאומרים שמעין ג' בז' מינים היא דאורייתא, צריך לומר דארץ הפסיק הענין למעין ג', אך אנן קיימא לן כהרמב"ם וסמ"ג עיין סי' ר"ט, וגם לבה"ג ורא"ש וטור יש לומר דארץ הפסיק היא אסמכתא דרבנן לאחר שתקנו מנין הברכות בפת ולא בז' המינים, וכן משמע בסמ"ג שהביא ב"י בסי' ר"ט שלא הקשה בפשיטות מדאמרינן ארץ הפסיק הענין אלא מסברא דנפשיה דסבירא ליה מנין הברכות דאורייתא (ולפי הטעם שנתבאר בסידור אתי שפיר טפי):

וכל זה כשהמילוי כו'. (וצריך עיון קצת דהא דבש דרך ללפת בו פת) וכן דעת רמ"א בסי' קס"ח סעיף י"ג. וכן הוא בהדיא בריא"ז שממנו מקור הדין בשבלי לקט ואגור (שהוא הר"י מטארני שהביאו הרא"ש רפ"ק דסוכה והר"ן פי"ו דשבת כמבואר בשלטי גבורים שם בשבת), עיין שם שכיסנין עשויים לקנוח ופשטיד"א לקביעות סעודה משום הכי מחלק שם ביניהם. וכן משמע מלשון הרי"ף ורא"ש שקראו כל אכילת עראי כיסנין, א"כ הבאה בכיסנין פי' היינו שעשוייה לאכלה בתורת כיסנין, דהיינו לקנוח ולא לקביעות סעודה. וכן הוא בהדיא בהרר"י שאינו מזון אלא מיני מתיקות כו', ופשטיד"א עשוי למזון (ואפילו במילוי פירות משמע בתשב"ץ לברך המוציא, עיין אליה זוטא סעיף י"ז, אלא דהמ"א סי' קע"ז פירש בענין אחר). וכן הוא ג"כ כוונת רש"י שמאכלה מועט, ורצה לומר שעשוי לאכול מעט לקנוח סעודה או לתענוג בעלמא מחמת המלוי ולישה בתבלין. ומה שכתב הט"ז דאורחא דמלתא כו', זה אינו דפשטיד"א היתה מצויה מאד בימי רש"י ותוס', עיין תוס' ביצה דף ח' ובב"י סוף סימן תק"ט בשם סמ"ג ומרדכי והג"מ. ועוד שרב האי ורמב"ם פירשו בענין אחר א"כ מנ"ל להוסיף עוד על מה שהזכירו בפירוש המפרשים שלא כמותם, ובפרט שרש"ל וב"ח מחמירים, אלא שהש"ע הכריע להקל (אבל להקל יותר מהשו"ע אין לנו):

או במי ביצים כו'. שבלי לקט, ומהתוס' אין ראיה כלל דאפילו במי פירות ואפילו בתבלין הרבה ס"ל דלא מקרי כיסנין כלל כמו אובלייא"ש, עייין אבן העוזר:

עירב בה מעט מים כו'. ט"ז (ומה שהקשה המ"א לא קשה מידי, כיון שע"י קביעות מברך ברכת המזון לחם גמור הוא לכל מילי, אלא משום דלא קבעי אינשי אינו מברך בלי קביעות כמו שכתב הב"י, ובגמ' לא מדמי אלא בכהאי גונא דאפילו בקביעות לא מברך, כמו שכתב המ"א ס"ק כ"ח, וטרוקנין יוכיחו) (ואף שי"ל, וביו"ט אינו יוצא י"ח אלא ע"י קביעות משום דאין שמחה אלא בלחם חשוב דקבעי עליה, עיין רא"ש פ"ז דבעינן לחם שהוא עיקר אכילה):

ואפילו אותם כו'. כן משמע במ"א סק"כ במה שכתב רמ"א סעיף י"ד בהג"ה (וכן הוא בהדיא במרדכי פרק כל שעה דאובלייא"ש תחלתם סופגנין, מכלל דאינה עבה לגמרי, אלא משום דסופה עיסה מברכין עליה המוציא כמו שכתבו בתוס' ברכות דף מ"ב, דלא כמו שכתב ברא"ש שם):

יש אומרים שאין עליו כו'. ש"ע (ומ"ש המ"א להטור צריך עיון גדול שהטור חילק ביניהם. אלא ודאי שנמשך אחר גירסת הרי"ף דבטריתא אמרינן גובלא כו'. עיין שם בהרר"י (וכן צריך לומר ברא"ש מדכתב דטרוקנין סופה עיסה, וכן הוא בירושלמי שהביא במלחמות ספ"ב דפסחים, א"כ אף בלא קביעות נמי כמו שכתב רמ"א סי"ד בהג"ה. ולפי מה שכתב המ"א סק"כ אתי שפיר, עיין תוס' ברכות ל"ח לחלק בין סופה עיסה לנילוש דהוה גובלא כטרוקנין) דדוקא לגירסתו ברש"י צריך להפריש ביניהם, אבל לגירסת הרי"ף חדא טריתא היא וטריתא דארעא גריעא טפי, משום הכי בעי מאי מברך, ואפילו הכי מהני בה קביעות, ומדקרי לה גובלא מכלל שהיא כעין גביל מירתח שהיא כל כך בלילה רכה שתיאפה מחום מועט, ואינה בגומא אלא ע"ג קרקע, כמו שכתוב באבן העוזר (וגם מה שכתב אבן העוזר זה אינו, כדמשמע מלשון הרי"ף פרק כל שעה שכתב על ארעא, וכן משמע בריא"ז שם בשלטי גיבורים דקרי לה חררה, אם כן כל שכן לגביל מירתח שבכירה. אבל לנהמא דהנדקא ודכותח אין הכרח כלל דמהני קביעות, משום הכי סתם הטור. וכיון דאפילו בפטור מן החלה מהני קביעות, מכלל שבטרוקנין שחייבים א"צ קביעות לפי דעת הטור שהמוציא תלוי בחלה. והוא הדין במיני טיגון משמעות הטור דא"צ קביעות, מדסמיך להם טרוקנין וטריתא, וכתב אבל טריתא כו'. אבל לדידן שאינם תלויים זו בזו יש לומר דטריתא דארעא היא אפילו בגומא כטרוקנין, ואף אם אינה כן, מכל מקום יש לומר לרב יוסף דתלי טעמא משום גובלא הוא הדין לטרוקנין:

והבישול כגון כו'. מ"א (אף אם תמצי לומר שזה אינו לפי משמעות התוס' ומרדכי וש"ע ורמ"א דלא הקילו אלא בלאקשי"ן לפי שהן דקין יותר, מכל מקום יש לסמוך בזה על הכרעת סמ"ג והג"מ שבב"י, וכן משמע בר"ן, כיון דבלאו הכי לא קיימא לן כר"ת גם בחלה כמו שכתב המ"א דלא כש"ך, וכן בדין דהחולקים על ר"ת המה הרבים ובתראי):

והוא שנתבשלו כו'. בה"ג, מרדכי. ועיין במרדכי בפרק כירה בשם רא"ם להחמיר אפילו בכלי שני משום חסרון ידיעתנו, ויש לומר שהוא משום שבת וסקילה וחטאת כמו שכתב הרא"ם שם, אבל אין להחמיר כל כך בספק ברכה שהיא דרבנן, עיין מ"א סי' רט"ו:

ואפילו אם נותן כו'. רב ל"ט (ועיין שם ברא"ש ואינו מחובר יחד כו', משמע אע"ג דשרוי בקערה לרככה מצנימותה כדפרש"י, הפך לכאורה ממה שכתבו הב"י ומ"א. אבל מדמייתי אביי מליקט מכולן לחביצא על כרחך צריך לומר שהחיבור לא מהני כלל לאפוקי מתורת לחם אלא מתואר לחם, משא"כ בשרייה לפי שעה דמיירי שם כדמסיק הרא"ש שם, אבל בשרייה מרובה מודה להתוס', וכן הלבוש סעיף י"א לא כתב יש מי שאומר משום דלא פליג כלל, דלא כפרי חדש):

ואפילו אם לש כו'. רמ"א סי' תע"א עיין שם בחק יעקב. ובמ"א שם סק"ה דאפילו בכהאי גונא דמתקריא כיסנין זימנין דמצה עשירה היא, מכלל דבכהאי גונא לא הויא כיסנין. ועיין שם במ"א סק"ח דכל שכן אם לא נאפית, אם כן אם טיגנה דינה כלחם שלם מטוגן. ורש"י (ועיין במנחות דף ע"ה ע"ב שלא הזכיר כלל ואפאן ואם כן הכא נמי יש לומר דלא נקטיה בדוקא אלא לאורחא דמילתא) שפירש שאפאן, לשיטתיה אזיל דמיירי בבישול שמבטל מתורת לחם ממנו בפחות מכזית, ולכן אי אפשר להפקיע הבישול אלא ע"י אפייה, אבל להרב רבינו יונה דמשום שנתפרר לפחות מכזית לחוד נתבטל מתורת לחם, יכול לחזור ע"י דבק טוב המחבר אפילו קמח לעשותו לחם לחלה והוא הנגבל במשקה, כמבואר בירושלמי שהביא הרא"ש בהלכות חלה, אבל בחביצא כל פירור הוא בפני עצמו ואינן נבללין זה בזה. ומה שכתב המ"א ואפאן, הוא לרבותא, כמו שכתב בסי' תע"א. וכן משמע ממה שכתב אם עירב קמח וטגנן כו', משמע דבלא תערובות פשיטא דתורת פת עליו. ואין לומר דזהו לר"ת, דאם כן מאי מהני קמח הא בלילתן עבה. ואין לומר שטיגנן אחר אפיה ועירב הקמח בלישה, הרי נאפה הקמח ג"כ ונעשה לחם גמור, ואחר אפייה אינו מתערב בקמח (להיות נבלל בו יפה להתבטל ברוב) לחודיה קאי:

אפילו כו'. ומה שכתב המ"א בשם רבינו ירוחם צריך עיון גדול, דאף לפי הגהתו משמע כן בהדיא, דתלי טעמא דמהני קביעות משום דלחם הוא לחלה אבל טריתא דפטורה מברך בורא מיני מזונות בכל ענין, ולכן כפל רבינו ירוחם לשונו ואין מברכים המוציא כו', לומר דלא משכחת לה כלל דמברכין עליו המוציא. וגם הטור שכתב כן בטריתא לא כתב כן כאן, וכתבם סמוכים זה לזה ולא כללם בחדא בבא, וע"כ צריך לומר כמ"ש לעיל: