לא הרגישה. פירוש אפילו ידוע שבא שלא בהרגשה טמאה מדרבנן כדלעיל סי' קפ"ג. ומיהו אפילו ראתה דם מגופה אינה טמאה אלא טומאת כתם אם ידוע שראתה שלא בהרגשה. ונפקא מינה לענין ראתה על בגד צבוע או על דבר שאינו מקבל טומאה כדלקמן סעיף [י']. ובכתם הנמצא בגופה ובבגדיה אף על פי שיש לומר שמזמן רב הוא ואימור הרגישה ולאו אדעתה לא חיישינן להכי מדאורייתא אלא מדרבנן לפי דעת רש"י (דף נ"ח). ואף אי הוה חיישינן להכי או אפילו אי לא הוה בעיא הרגשה כלל ליכא איסורא דאורייתא בכתמים שנאמר דם יהיה זובה דם ולא כתם (משנה שם). וטעמא משום דאיכא למימר אימא מעלמא אתא כתם זה (תוספות יו"ט) ולאו מגופה הוא דשמא נתעסקה בכתמים ולאו אדעתה כדלקמן. ואם תמצי לומר מגופה שמא מן העליה הוא. ואף לפי דעת רש"י דלעיל סי' קפ"ג דבנמצא בכותלי בית הרחם למטה תלינן במקור דרוב דמים מצויים שם ולא בעלייה דדמיה מועטין, ולא אמרינן העמד אשה על חזקתה דרובא עדיף מחזקה, מכל מקום הכא דאיכא למימר מעלמא אתא, שהרבה דמים מצוים בעולם, לכולא עלמא לא אזלינן בתר רובא דמקור נגד החזקה, ואמרינן העמד אשה על חזקתה והאי דם מעלמא אתא (עיין רש"י נ"ב ע"ב ובתוס' יו"ט סוף פ"ח). אלא דרבנן החמירו בו לומר כאלו הוא ודאי מגופה מאחר שאין לה דבר ידוע לתלות בו כתם זה לומר שממנו בא עליה מאחר שידוע לה שלא נתעסקה בכתמים, ואין כאן אלא ספק אחד לפי דעת הרמב"ם אם מן החדר אם מן העלייה כמו בנמצא בבשרה מן הלול ולחוץ (כסף משנה):

טמאה. דודאי יצא טפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק דהרגשה סברא דאורייתא היא היכא דליכא למיתלי במידי אחריני כגון הרגשת שמש דלעיל סי' קפ"ז או הרגשת מי רגלים דלקמן סי' קצ"א והוא הדין אם אחר שהרגישה בדקה מיד ומצאה מראות טהורות תלינן ההרגשה בהן כדלעיל ריש סי' קפ"ח (תרומת הדשן). ונשים שהן בחזקת מסולקות דמים כגון מעוברת ומניקה אפילו הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום טהורה (מנחת יעקב דלא כב"י):

מי"ב שנה. ויום אחד (ש"ך). ועיין אה"ע בסימן קנ"ה סעיף י"ד.

ולא הביאה ב' שערות. ואין חוששין שמא נשרו כמו שחוששין לענין חליצה משום דכתמים דרבנן וספיקא דרבנן לקולא אבל כל שלא בדקוה חזקה הביאה סימנין (רשב"א ב"י). ואפילו כתמים שבגופה לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות (ש"ך). ואפילו סדינין שלה מלוכלכים בדם הרבה אין חוששין לה (גמרא). ואפילו אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה ולא נתעסקה בכתמים איכא למימר עברה או נתעסקה ולאו אדעתה דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמים דרבנן נינהו וכי גזור רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהך לא גזור הואיל ואין בה דמים (רש"י):

בעולה. ורש"ל כתב דהאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמיה לכתחלה ואפילו היא קטנה ואין להקל מן המנהג עכ"ל. והש"ך כתב דאין בזה מנהג דבדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג וכן דעת רמ"א ושאר אחרונים עכ"ל:

לכתם. דמאחר שהוחזקה בדמים הרי היא ככל הנשים ואפילו לא ראתה אותן בג' עונות מכוונות כדלקמן סעיף ג' ולא דמי לחשש וסתות דלעיל סי' קפ"ט סעיף כ"ז לפי דעת נקודות הכסף שם:

מעט. בין שהיתה שופעת תחלה וסוף בין שהיתה מזלפת הרי ההפסק מעט עושה אותן ב' ראיות (ט"ז דלא כב"ח):

טהור. אפילו (לא) חזרה לראות בעונות שהיתה למודה לראות בהן עד שתראה ג' פעמים:

ועוד. משהו אבל כגריס מצומצם תלינן במאכולת דקים להו לרבנן דעד כגריס יכול להתפשט דם המאכולת ולא יותר. ומכל מקום לא תלינן אלא האדום ולא השחור (ראב"ד דלא כמעיל צדקה). ואפשר שבמקום ובזמן שהפרעושים מצויים תלינן אף השחור (קצת) בפרעוש עד כגריס ולא יותר כמ"ש בספר התרומה דהא דתלינן עד כגריס במאכולת היינו פרעוש (עיין שם סי' צ"ב ורי"ח):

כד' שערות. שהן ב' על ב' בריבוע שאף שהעדשה עגולה משערים מקום המקיפה בריבוע:

בגופו של אדם. ולא בראשו דבגופו הן מרוחקות זו מזו הרבה מבראשו ואנן ילפינן גריס של כתמים מגריס של נגעים. דבהרת שבעור הבשר שיעורה כגריס הקלקי מרובע והוא שם מקום שהפולין שבו גדולים ומרובעים במקום שמתחלקים לשנים ומחציתו נקרא גריס ושיעורו כדי לגדל ו' שערות על ו' שערות שהבהרת אינה מטמאה אלא אם כן ראויה לגדל בה שער לבן ומחית בשר חי והמחיה שיעורה כשער לבן ומיעוט שער שנים שהן ב' שערות על ב' שערות וגם צריך שהמחיה שהיא כב' שערות על ב' שערות תהיה באמצע הבהרת שיהיה שער לבן ראוי לגדל בה סביב לה מארבע רוחותיה בתוך הבהרת ומיעוט שער שתים על כן צריך להיות הבהרת כדי מקום צמיחת ו' שערות על ו' שערות. ובהרת שבעור הבשר היא המטמאה במחיה ושער לבן ולא שבראש וזקן. ומאחר ששיערו חכמים שיעור הבהרת שבעור הבשר כגריס הקלקי אנו למדים שזה הגריס הוא כדי צמיחת ו' שערות על ו' שערות כמו שהן קבועות בגוף ולא בראש. וכל שערה היא עם מקום יניקתה שהיא כחצי המקום הפנוי שבין שערה לשערה מכאן וכחצי המקום הפנוי מכאן וכן מכל ד' רוחותיה סביב לה וכן לכל שערה ושערה כמו שהיו ראויות לגדל בתוך הבהרת לבנה המגדלת שער לבן ונמצא בו' שערות על ו' שערות יש כמו ו' על ו' מקומות שבין שערה לשערה דהיינו כמו שיש משערה הא' עד שערה הז' ולא עד בכלל כיון שיש לשערה הא' יניקה חצי המקום מעבר השני ולשערה הו' יש יניקה חצי המקום שבינה לשערה הז' (פרישה מנחת יעקב כרתי ופלתי עיין תשובת מעיל צדקה סי' כ"ז):

הוא ארוך. וקצר ובין הכל יש בו כגריס ועוד:

משערים בו. דבכתמים שנו חכמים כגריס של פול סתם ולא פירשו באיזה פול הלכך משערים באיזה שיזדמן לנו ואפילו הוא גדול מן הקלקי דבכתמים הולכין להקל. ואם לא נזדמן לנו על כל פנים אין להחמיר בפחות מן הקלקי שהזכירוהו חכמים גבי נגעים בפירוש. אבל בעדשים אין לשער בגדולות אלא בבינוניות והן המצריות כדתנן פרק י"ז דכלים (תשובת מעיל צדקה שם. כרתי ופלתי). ועיין תשובת חכם צבי דהמצריות גדולות משלנו. ועיין לקמן סעיף כ"ה וסעיף כ"ו דכחצי סלע הוא יותר מכגריס. וסלע הוא לערך שליש טפח כדלעיל סימן ל' ומ"ח (כרתי ופלתי) ושליש טפח הוא גודל ושליש וגודל הוא כרוחב ז' שעורות זו אצל זו בדוחק כדלקמן סי' ער"ב. נמצא שטח הסלע ט' שעורות ושליש על ט' שעורות ושליש. והעיגול הוא ג' רביעיות מן שטח המרובע והמרובע מט' ושליש על ט' ושליש עולה פ"ז ותשיעית נמצא מחזיק עיגול שטח הסלע ס"ד וחצי פעם רוחב שעורה על שעורה בריבוע וחצי סלע הוא ל"ב ורביע והוא יותר הרבה מכגריס מרובע שאינו מחזיק אלא לערך ה' על ה' שעורות בריבוע שהן כ"ה פעם רוחב שעורה על שעורה כמצוייר בתשובת מעיל צדקה על ידי עדשים בינוניות שלנו (עיין שם סי' כ"ז):

בשרה בלבד. שעל חלוקה לא נמצא כלום דרגלים לדבר דמגופה אתא כדלקמן סעיף י"א גבי נתעסקה בכתמים דלא תלינן בנמצא על בשרה לחוד מהאי טעמא משום כיון דמגופה קא חזיא ובגופה לחוד אשתכח רגלים לדבר וחזקה דמגופה קאתי. ומשום הכי נמי לא תלינן במאכולת פחות מכגריס ועוד לסברא זו. ולסברא קמייתא תלינן במאכולת טפי מבנתעסקה בכתמים משום דבנתעסקה בכתמים וכהאי גוונא כל מילי דמעלמא אתא אי איתא דלאו מגופה הוא אלא מעלמא הוא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי כדלקמן סעיף י"א מה שאין כן במאכולת דיש לומר דאתרמי על גופה ונתמעך שם. (ולסברא האחרונה מאכולת נמי על חלוקה איבעי לה לאשתכוחי שבחלוק ושאר בגדים הוא שמצוייה מאכולת ביותר עד שמפני זה הקילו חכמים לתלות במאכולת עד כגריס אף על פי שלא הרגה מאכולת משום שאין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת כדתניא בגמרא מה שאין כן על גופה ובשרה). ודעת הב"ח ומנחת יעקב להקל כסברא הראשונה דבכתמים שומעים להקל. אבל דעת הש"ך להחמיר כסברא האחרונה שכן משמע בגמרא:

פשפש. שקורין וואנ"ץ בלשון אשכנז:

ריחו. דאז תלינן ודאי בפשפש שנתמעך לכך הריחה ריחו:

כתורמוס. הוא מין קטניות עגול כמין עדשה ורחב כמעה (רש"י ומעדני מלך בשם הערוך). ומעה היא גדולה מפונדיון שהמעה היא ב' פונדיונות ופונדיון הוא יתר על שליש טפח שהוא רוחב סלע סתם והפונדיון הוא אטלקי וגדול מסתם סלע (בכורות ל"ח). ובמקומות שרחש הפשפש מצוי לרוב תלינן בו עד כתורמוס אף על פי שלא הרגה (ט"ז ש"ך):

לכגריס ועוד. שעל בשרה אין תולין להקל כל כך אף לסברא הראשונה דלעיל סעיף ו'. וכן פסק הב"ח:

עגול. כטבעת שהיא חלולה באמצעיתה אין אומרים אילו נטף מן המקור לא נמצא כזה כדמסיק. והוא שיש בין כל הדם המקיף כגריס ועוד לסברא הראשונה דלעיל סעיף ו' (טור) אבל בפחות מכגריס ועוד לסברא הראשונה דלעיל סעיף ו' או לכולי עלמא כשנמצא כזה בחלוקה טהורה דתלינן במאכולת ואין אומרים אילו שנתמעכה שם מאכולת לא היה לבן באמצע הדם. ואפילו נמצא מין דם לבן או ירוק וקו אדום או שחור יסוב אותו בעוגל או שאר תמונה נפלאה בענין שנראה שהכל הוא כתם אחד והאדום הוא קץ וסוף של הלבן ובין הכל יש יותר מכגריס אלא שבאדום לבדו אין בו כגריס טהורה דתלינן שדם מאכולת נתערב בו בעודו לח והטבע דחה חלק האדום לצדדין. והרי גם אם בא מן הגוף על כרחך צריך לומר כן שחלק אדמומיתו נדחה לצדדין (מפני שיש בו עכירות יותר ודרך הטבע לדחות העכירות לצדדין כמו שנראה בחוש בכתם שנכתם ממי גשמים ונתייבש שקצוותיו משחרין קצת מעכירות המים שנדחו שמה) (תשובת מעיל צדקה סי' כ'). ואפילו אם ידוע בודאי שהמראה הלבן או הירוק בא מהמקור תלינן האדום או השחור שבקצוותיו בדם מאכולת כל שאין בו לבדו כגריס ועוד שכן דרכן של מאכולת להיות במקום זוהמא ולכלוך. אבל אם יש באדום כגריס ועוד אלא שיש לתלותו בדבר אחר כגון אשה שהיתה בעלת חטטין ומכות המגועלים בדם אין תולין בהם האדום שהוא כתם אחד עם הלבן או הירוק שבא מגופה בודאי שכיון שידוע שנפתח מקורה להוציא הלבן והירוק ודאי גם האדום יצא משם מאחר שנדמה הכל לכתם אחד ואפילו לא יהא אלא ספק אם הכל כתם אחד אזלינן לחומרא דתלינן מין אחד בחבירו לחומרא. ולא תלינן לקולא אלא בדם מאכולת לפי שאין לך סדין וחלוק שאין עליהם כמה טיפי דם מאכולת ואין לך אשה שטהורה לבעלה ומשום הכי אף דאתרמי אצל מראה לבן וירוק הבא מגופה בודאי אמרינן דאגב זוהמא אתרמי שם מאכולת כן דעת רמ"א בתשובה סי' צ"ז. אבל הט"ז חלק עליו בזה וסבירא ליה דכל שיש לתלות האודם במכה או דבר אחר תלינן דאתרמי התם במקום הלבן והירוק שמגופה אם לא בענין שנשאל רמ"א עליו שהיה נראה לעין שהאודם הוא קץ של המראה הטהור שהוא הולך ומתפשט סביביו כעין קו אז ודאי טמאה עכ"ל. והסכים עמו הש"ך בנקודות הכסף. ואף רמ"א לא החמיר אלא בידוע בודאי שהמראה הטהור הוא מגופה אבל אם אינו ידוע בודאי אף על פי שאין לה במה לתלותו ומסתמא הוא מגופה אין לו אלא דין כתם טהור וכשם שאין תולין כתם בכתם להקל וכדלקמן סעיף מ"ג כך אין תולין כתם בכתם להחמיר כמבואר שם בתשובת רמ"א. ומשמע שם שאף בענין שנשאל רמ"א עליו שהיה נראה לעין שהאודם הוא קץ של המראה הטהור והכל כתם אחד אפילו הכי לא תלינן כתם בכתם להחמיר עיין שם:

טיפין טיפין. בערבוב ולא כסדר זה אצל זה רק שיש בכל טפה וטפה כגריס ועוד לסברא הראשונה דלעיל סעיף ח' ואשמועינן דאין אומרים כו' כדמסיק. ולסברא האחרונה דלעיל סעיף ח' אף על פי שאין כגריס ועוד אלא בצירוף כולן:

לא גזרו. אף על פי שאין לה במה לתלות וידוע שבא מגופה אלא שלא הרגישה. ואפילו נמצא על דבר המקבל טומאה אלא ששיעורו גורם לו שלא לקבל טומאה שהוא פחות מכשיעור הראוי לקבלת טומאה כגון מטלית שאין בה ג' אצבעות על ג' אצבעות טהורה ואפילו נמצא על גבי כלי חרס המקבל טומאה מתוכו הואיל ואין מקבל טומאה מגבו לא גזרו על הכתם הנמצא מגבו אף על פי שבא מגופה (גמרא):

בו כתם. אף על פי שבודאי בא מגופה שהרי בדקה מקום זה קודם שישבה עליו כיון שלא הרגישה טהורה. ודבר שאינו מקבל טומאת מת ושרץ וכיוצא בהם רק שמקבל טומאת נגעים כגון חוטי שתי או ערב של צמר או פשתן הכרוכים בכרך או פרושים ומסוכים במסכת האורגים בענין שיש בהם רוחב כגריס על כל פנים שהוא שיעור הנגע מקבל טומאת כתמים להתוס' ורא"ש. אבל הרז"ה ורשב"א והר"ן חולקים בזה. אבל בכתם הנמצא בבנין שישבה עליו ומצאה דם לכולי עלמא אין להחמיר אף אם הוא בית שיש בו אבנים ועצים ועפר בענין שראוי לקבל טומאת נגעים הרי אין טומאה זו נוהגת בחוץ לארץ מן התורה שנאמר בבית ארץ אחוזתכם. ולכן סתם רמ"א להקל בנמצא על בנין בית הכסא. עיין כרתי ופלתי:

צבוע. שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור (רש"י). ואין חילוק בין צבע אדום לשאר צבעונין ובגד מנומר בגוונים רבים לבנים ומיני צבעונים ונמצא כתם אחד מקצתו על נימור הלבן ומקצתו על הצבוע אם אין על הלבן כגריס ועוד אין הצבוע מצטרף עמו אף על פי שנראה לעין שהכל כתם אחד מאחר שלא גזרו על הצבוע (שו"ת מעיל צדקה סי' ס"ב):

על עקבה טמאה. אף על פי שלמעלה מעקבה בכל אורך שוקה כנגד העקב טהורה כדלקמן בעקבה טמאה דאפשר שנגע העקב בבית התורפה בשעת ישיבתה (גמרא) פירוש כשישבה כדרך הישמעאלים שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם (פרישה ט"ז):

גודל רגליה. שכשהיא מהלכת עביד דמתרמי גודלה תחת אותו מקום ונוטף עליו (גמרא):

ממש. פירש הב"ח דהיינו דוקא גב הרגל שכנגד הגודל אבל שאר גב הרגל לצד חוץ אפילו כשהיא מהלכת לא עביד דמתרמי תחת אותו מקום. וכן כתב הט"ז דגב הרגל לא גרע מצד חוץ דשוקיה ופרסותיה אלא שאין להקל למעשה כיון שכבר הורה זקן ב"י ורמ"א מביאו אבל זה נראה להקל אם נמצא על שאר אצבעות של הרגל חוץ מן הגודל עכ"ל. וכן דעת המנחת יעקב דלא כש"ך בשם הדרישה:

טהורה. אפילו אין לה במה לתלות ולא חיישינן שנגעה בידיה באותו מקום ונתלכלכו בדם וחזרה ונגעה בידיה במקום זה שנמצא בו הכתם דאין מחזיקים טומאה ממקום למקום (רשב"א):

שנזדקרה. פירוש שנתהפכה ראשה למטה ורגליה למעלה:

בכתמים. וכל שכן בנמצא למטה מאותו מקום במקום שאפשר שבא מן המקור דאף על גב דלא נזדקרה טמאה אפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים שכל שנמצא על בשרה לבד במקום שאפשר לו לבא מגופה אמרינן דמגופה אתא ולא מעלמא דאי מעלמא אתא על חלוקה מבעי ליה לאשתכוחי (גמרא). ולאו למימרא דאי אפשר לדם של בית מטבחיים לבא על בשרה לבד דהא אפשר שנקפלו בגדיה וניתז על הבשר ואי נמי מלמטה מבין רגליה ניתז על הבשר וכדתניא לבשה ג' חלוקות הבדוקים לה אם יש לה לתלות תולה ואפילו בתחתון כדלקמן סעיף י"ח ולא אמרינן אם איתא דמעלמא אתא אעליון מבעי ליה לאשתכוחי אלא כיון דמגופה קחזיא ובגופה לחוד אשתכח ולא בחלוקה רגלים לדבר וחזקה דמגופה אתא (רשב"א):

וטהורה. דהכא ליכא למימר על חלוקה נמי איבעי ליה לאשתכוחי דהא כיון דלא תלינן במידי דאתא מעלמא אלא בדבר שבגופה אפשר שבא הדם משם ולא נגעה בחלוקה (ב"י):

טמאה. והוא הדין אם המכה בצדדי הצואר ואחוריה שאז אי אפשר לדם המכה לבא לרגליה מלפניה במקום שיוכל לבא שם מהמקור. אבל אם המכה על צוארה ממש אפשר לדם המכה לטפטף בין רגליה כשהיא שוחה ותולה בה (גמרא):

עצמו. פירוש חגור הוא סינר שהנשים חוגרות לצניעות והוא כמין מכנסים קטנים כדפירש רש"י בבבא קמא דף פ"ב וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שבא כנגד בית התורפה ואף מקום החגור עצמו כשהיא שוחה מעט בא לו נגד בית התורפה (ראב"ד):

חוץ. לפי שהוא עשוי להקפל מה שבצד חוץ לפנים (ב"י). ואפילו לבשה ג' חלוקות זה על זה ונמצא כתם על העליון לבדו אם אין לה במה לתלות טמאה (גמרא) דאמרינן שמא נקפל התחתון למטה ונפל הדם על העליון (ראב"ד) וגם העליון נקפל צד חוץ לפנים שהבגדים עשוים להקפל:

ועל בשרה. פירוש מה שנמצא גם על בשרה כיון שנמצא גם על חלוקה ליכא רגלים לדבר דמגופה אתא ותליא בכל מידי דאיכא למיתלי כדלעיל:

על בשרה. דכשנזדקרה אי אפשר לדם לטפטף אלא שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק אבל שלא יגע בבשרה אי אפשר מה שאין כן בהולכת על רגליה הדם עשוי לטפטף ופעמים נוטף על חלוקה ולא על בשרה ומשום הכי מטמאים בנמצא על חלוקה לחוד מן החגור ולמטה (רשב"א):

בית יד. שקורין (ארב"ל בלשון אשכנז) ש"ך:

טמאות. שכיון שאי אפשר לטהר שתיהן שתיהן טמאות כדלקמן סעיף מ"ג ע"ש:

בצוארה. היינו בצדדי הצואר שאז אי אפשר ליגע דם המכה במקום שיכול לבא מהמקור כדלעיל (ש"ך):

למעלה מהחגור. ואינה יודעת דבר שתתלה בו שלא עברה בשוק של טבחים ולא נתעסקה בכתמים:

מעלמא. בלא דעתה כך בא התחתון בלא דעתה. והוא שב' הכתמים הן ממין אחד שחור או אדום דאמרינן שבפעם אחת נתלכלך חלוקה למעלה ולמטה בלא דעתה אבל אם האחד אדום ואחד שחור לא תלינן התחתון בעליון לקולא דאם כן אשה שנמצא עליה שום לכלוך על חלוקה לא יטמא בה שום כתם דנימא דכי היכי דבא עליה לכלוך זה בלא דעתה הכי נמי בא עליה הכתם בלא ידיעתה עכ"ל הרא"ש:

טבחים. ספק ניתז עליה ספק לא ניתז:

בתחתון טהורה. כי אפשר שנקפלו בגדיה וניתז על התחתון או מלמטה מבין רגליה ניתז עליה כדלעיל:

מטפטפת. דאמרינן שמא גלעה שלא מדעתה על ידי חיכוך וכיוצא בו (עיין ספר התרומה):

מכה. שהיא יכולה להתגלע ולהוציא דם על ידי חיכוך (רשב"א):

אינה תולה בהם. והוא שלא נודע בודאי שנמצא בהם דם אחר שהיו עסוקים בדם אבל אם נודע שהיה נמצא בהם דם אף על פי שעכשיו אין בהם דם תלינן שבשעה שנגעו באשה היה בהם דם (ב"ח ש"ך):

האשה. וכל שכן אם נמצא על עד שלו:

בבעלה. אף על גב דבבדיקה איכא חששא דאורייתא כדלעיל סי' קפ"ג מכל מקום כיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהיא מוציאה דם ומצאה בשעת תשמיש תולה בה כמו שתולה במכתה המוציאה דם כדלעיל סי' קפ"[ז] (רשב"א ב"י):

ממש. כלומר דאיכא ספק אם דומה לו אבל אם ברור לנו שאינו דומה לו הוי ליה כאדום ושחור ואין תולין (ב"ח):

טמאות. ולא תלינן כחצי סלע בכל אחת בדם צפור וכחצי בדם מאכולת שאין תולין במאכולת אלא כגריס וכחצי סלע הוא יותר מכגריס (דרישה). והוא שבאו שתיהן לשאול בבת אחת או שבאה אחת מהן לשאול עליה ועל חברתה שאי אפשר לטהר שתיהן בבת אחת משום דמחזי כשיקרא (עיין ר"ן פרק ב' דכתובות) שהרי אחת מהן אין לה במה לתלות וטמאה היא. אבל אם באו בזו אחר זו שתיהן טהורות שכל אחת מהן בפני עצמה יש לטהרה מספק ולתלות בדם צפור (ב"ח נקודות הכסף. עיין כרתי ופלתי דלא כט"ז). ועיין מ"ש לקמן סעיף מ"ג:

טמאה. ולא אמרינן שקול דם צפור שנתעסקה בו ושדי בי מצעי וזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא (גמרא):

בכל זה. אפילו נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טמאה לסברא זו דלא מקילין כולי האי למתלי במאכולת ובדם צפור שנתעסקה בו ודאתרמי תרוויהו בהדדי ונעשו כתם אחד (גמרא):

כב' גריסין טהורה. כן הוא גירסת הב"י בטור בשם הרמב"ן ופירש הב"י הטעם משום דאמרינן שקול דם צפור שנתעסקה בו ושדי בי מצעי וזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ונדחק לחלק בין נמצא עליה כב' גריסין דאמרינן הכי ובין נמצא עליה כב' גריסין ועוד דלא אמרינן הכי כדלעיל סעיף כ"ו. וגירסא משובשת נזדמנה לו וגירסא האמיתית בטור בשם הרמב"ן אם נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב' גריסין טהורה והיינו מה שכתב השלחן ערוך סעיף כ"ו (פרישה ב"ח ט"ז ש"ך) וכן הוא בהדיא בהלכות נדה להרמב"ן פ"ד הלכה כ"ב ע"ש:

ומטמאין. בנמצא עליה כב' גריסין דלא אמרינן שקול דם צפור כו' וכן עיקר כדלעיל:

הכתם. דכתמים דרבנן והולכים בהם להקל (רשב"א):

שאמרנו. שאם נתעסקה בדם צפור כסלע תולה כתם גדול כסלע ותורמוס. ואם מצאה מאכולת מעוכה תולה כתם גדול כתורמוס וגריס. אבל אם לא מצאה מאכולת מעוכה על הכתם אף על פי שהרגה מאכולת אין תולין כתם גדול כתורמוס וגריס. וכן אם הרגה ב' וג' פשפשין אין תולין יותר מכתורמוס אחד. וכן אם הרגה מאכולות הרבה אין תולין יותר מכגריס אחד. לפי שכיון שנתנו חכמים שיעור כתורמוס לפשפש וגריס למאכולת לא פלוג רבנן בשיעורן בין רב למעט שאפילו הרגה מאכולת גדולה ביותר או מאכולות הרבה או פשפש גדול ביותר או פשפשין הרבה שיעור אחד לכולן שמדת חכמים כך הוא ליתן קצבה לדבריהם ושיעור אחד שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע לעולם. מה שאין כן בדם צפור וכיוצא בו שתולין בו כשיעור שיוכל דמו להתפשט לפי ראות עינים ולא למדת חכמים ושיעורן כלל מוסיפין שיעור זה על כגריס של שיעור חכמים ותולין יותר מכגריס כשיעור זה שיוכל דם הזה להתפשט שאין בשיעור הזה משום מוסיף על שיעורי חכמים ומדתם מאחר ששיעור זה אינו משיעורי חכמים ומדתם כלל אלא לפי ראות עינינו. והוא הדין אם הרגה הרבה מאכולות או פשפשים עד שלפי ראות עינים יוכל הדם להתפשט הרבה יותר משיעור שנתנו חכמים תולה בהן כפי מה שהרגה מידי דהוה אשוק של טבחים ונתעסקה בכתמים (תוס'):

מן הסתם. שהכתמים דרבנן הם ולא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל (רשב"א):

מספק. שאין זה ספק של דבריהם שהולכין בו להקל שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עיקרו של דבר בבדיקה (מנחת יעקב). ולא דמי לדלעיל סעיף ל' שאין צריך להקיף הכתם דהתם כיון שיש דבר לתלות בו עדיף מספק זה דשמא צבע הוא (מנחת יעקב):

משמותם. והוי ליה כספק הבא מחסרון ידיעה דלא מקרי ספק משום דאם זה אינו בקי ומכיר אחר יכיר כדלקמן סעיף מ"ו והכא נמי לא מהני לעשות ספק מאחר שיכול להתברר על ידי בקיאים המכירים בז' סמנים (מנחת יעקב):

שעשתה. עד עכשיו שהלכה ושבה (רש"י):

הדם. פירוש שמקום שבין רגליה יזדמן שם במקום הדם טמאה. ובדיקה זו לחומרא דמסתמא טהורה היא דהא לא על בשרה ולא על חלוקה אשתכח והא דאצרכוה לעבור שם ואם יזדמן בין רגליה במקום הדם מטמאינן לה חומרא היא (גמרא):

מעוכה. אין אומרים דם זה ממאכולת המעוכה שעד זה מעכה באותו מקום לפי שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת (גמרא) ובודאי מעלמא אתאי מאכולת זו על העד והיתה מעוכה כבר קודם שנפלה עליו (פרישה) ודם זה אינו אלא מאותו מקום והלכך טמאה מדאורייתא (משנה):

בקופסא. מקום שאין לתלות במאכולת (רבינו ירוחם ב"י) והוא הדין אם לא הניחתו בקופסא אלא במקום מגולה כל שאין לתלות במאכולת ולא בדם אחר כדלקמן סעיף ל"ח (ב"ח) ולא נקט קופסא אלא לאפוקי תחת הכר דלקמן סעיף ל"ד:

הכסת. הכא מיירי בבודקת עצמה בלילה לפני התשמיש או אחריו במטתה ולמחר תבדוק העד כדלעיל סי' קפ"ו ובלילה מניחתו תחת הכר או תחת הכסת או תחת יריכה כדלקמן סעיף ל"ה:

משוך טמאה. בכל שהוא ואין אומרים בזה דם מאכולת הוא שנהרגה תחת הכר ואף על פי שהמאכולת מצויה שם וזה חומר בעד מבחלוק שהכתם הנמצא בחלוק אף על פי שהוא בדוק בין עגול בין משוך תולין אותו בדם מאכולת עד שיהא בו כגריס ועוד (רשב"א ספר התרומה סמ"ג):

הכר. דחזקה אם היה דם קינוח משוך היה (רשב"א) ולפי זה אף שהרגישה אמרינן הרגשת עד הוא כדאיתא בגמרא. אבל הב"י כתב הטעם דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולין במה שאפשר לתלות הלכך פחות מכגריס ועוד תלינן בדם מאכולת כל שנתנתו תחת הכר או טחתו ביריכה דלקמן סעיף ל"[ה]. אבל כשהוא כגריס ועוד דנפק ליה מחשש דם מאכולת כיון שקנחה בו אמרינן ודאי מגופה שקנחה בו הוי וטמאה טומאת נדה שהיא מדאורייתא ולא טומאת כתמים שהיא מדרבנן וטומאת ספק בלבד דאימא מעלמא אתא כדלעיל:

כתם. כגון שנתעסקה במיני דמים סמוך למקום שהעד היה שם וכל כהאי גוונא בענין שתולין בכתמים שבחלוקה תולין גם כן בעד אף שהיה בדוק לה דרגלים לדבר הואיל ולא הרגישה וחזקה אם היה דם קינוח משוך היה. וכתב הט"ז מכאן נ"ל דאשה שהיא רגילה להוציא דם מבית הריעי על ידי איזה סבה ובדקה עצמה אפילו בעד הבדוק ובשעת הבדיקה נגעה גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה כיון שלא הרגישה בדם מן המקור ולא עוד אלא דכאן אפילו משוך טהור כיון שנעשה בקינוח ממקום טהור וכל שכן הוא דזהו כמו מכה באותו מקום דלעיל סי' קפ"ז עכ"ל:

ביריכה. מבחוץ מקום שאין דם המקור יכול ליפול שם (תוס'):

ועוד. דתלינן במאכולת שנתמעכה על ירכה תחת העד מטעמא דלעיל סעיף ל"ד. אבל כשהוא כגריס ועוד שאי אפשר לתלותו במאכולת או במשוך שחזקתו מהקינוח טמאה טומאת נדה ולא טומאת ספק דלא מספקינן למימר דילמא מעלמא אתא הדם על ירכה ומירכה בא על העד אפילו אם נמצא דם גם על ירכה אלא אמרינן דמהעד הוטח הדם על יריכה (תוס' לפירוש רש"י):

בכל שהוא. טומאת נדה דלא תלינן במאכולת בירכה שאין המאכולת מצויה על בשרה כמו תחת הכר ותחת הכסת. ואף לסברא הראשונה דלעיל סעיף ו' דבכתם שעל בשרה נמי תלינן במאכולת מכל מקום בעד שבדקה בו לא תלינן במאכולת שעל בשרה שאין המאכולת מצויה על בשרה כל כך כמו על בגדיה וכרים וכסתות שבמטתה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי מאכולת כדלעיל. ופסק הב"ח כיש אומרים אלו (ש"ך). והיינו אפילו כשנמצא דם גם על ירכה במקום שהוטח העד ואפילו הכי לא תלינן ליש אומרים אלו במאכולת שנתמעכה שם. אבל אם לא נמצא על ירכה כלום לכולי עלמא לא תלינן במאכולת דאי הכי על ירכה נמי איבעיא ליה לאשתכוחי (ר"ן. וכן דעת התוס' ודו"ק):

ועוד. בין עגול בין משוך כדין שאר כתמים שאפילו משוך תולין במאכולת עד כגריס ועוד לפי שאף זו אינה טמאה אפילו בכגריס ועוד אלא טומאת כתמים ולא טומאת נדה הואיל ולא היה העד בדוק ושמא היה עליו דם זה מקודם לכן (ראב"ד רמב"ן). (ומכל מקום אין לו דין כתם לגמרי כגון לטהר בדבר שאינו מקבל טומאה כדין כתמים שלא גזרו על דבר שאינו מקבל טומאה אלא לענין משוך וכיוצא בזה דתלינן להקל בכל מאי דתלינן בכתם אבל כשאין דבר לתלות בו והיא טמאה מדרבנן משום שמא מגופה הוא איכא איסורא דאורייתא אם היא מגופה דמסתמא ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא כדלעיל סי' קפ"ג שחזקת הדם שבא בהרגשה הלכך גזרו בזה אף בדבר שאינו מקבל טומאה). ודין זה הוא מחלוקת בברייתא דתניא בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי מטמא משום נדה ורבי חייא מטמא משום כתם ורבי יוסי מטהר לגמרי ופסקו הראב"ד והרא"ש כרבי חייא וכן פסקו הטור ושלחן ערוך. (אבל הרמב"ם פסק כרבי דבכגריס ועוד טמאה נדה משום דודאי מגופה אתא כיון דנפק מחשש דם מאכולת ולא תלינן בדם דמעלמא מאחר שאשה רוב דמים מצויים בה והיא בדקה עצמה רגלים לדבר וידים מוכיחות נינהו. וכיון דטמאה נדה בעד שאינו בדוק כבעד בדוק אין להקל בו במשוך אפילו בפחות מכגריס כמו שהקילו בכתמים אלא כל שהוא משוך טמא בכל שהוא משום נדה שמשיכותו מוכחת עליו שהוא מהקינוח ולא מדם מאכולת כמו ששנינו בעד הבדוק שנתנתו תחת הכר ותחת הכסת דלעיל (רז"ה וכ"מ ברשב"א). ואף שאין לזוז מפסק השלחן ערוך מכל מקום בעל נפש יחמיר לעצמו בספק איסור כרת לצאת לכל הדעות):

ולא מלוכלך. זה לשון הרשב"א בתורת הבית הקצר יש מרבותי שאמרו שאינו נקרא עד הבדוק לה אלא שבדקתו ולא הניחתו עד שבדקה עצמה בו אבל הניחתו אין זה עד הבדוק שאני אומר כשהניחתו נכתם. ולא נראה לי כן אלא כל שבדקתו בין היא בין חברתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד אחר ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים הרי זה בחזקת בדוק עכ"ל. וכן כתב בתורת הבית הארוך דהרמב"ן פירש עד הבדוק לה כגון שבדקתו ולא זז מתוך ידה עד שבדקה בו ועד שאינו בדוק כגון שהזמינה מוכין לבנים ונקיים אלא שלאחר זמן קנחה בהם ולא בדקה אותן עכשיו בשעת בדיקה ומשום הכי מטמא לה רבי משום נדה ור' חייא משום כתם אבל אם לקחה עד שאינו בדוק כלל לכולי עלמא אינה חוששת כלל דאין סברא לומר שאם לקחה בגד מן האשפה וקנחה בו שיהא רבי מטמא משום נדה ור' חייא משום כתם (וכן כתבו התוס'. ואף על גב דאם בדקה בעד הבדוק לה והניחתו במקום מגולה ואחר כך מצאה עליו דם טמאה נדה כדלעיל בשם התוס' ולא אמרינן כשהניחתו נכתם דשאני הכא דכיון דאיכא למימר כשהניחתו נכתם קודם שבדקה עצמה בו הרי לא בדקה עצמה בעד הבדוק לה ואין עד זה מוציאה מחזקת טהרתה בבדיקת עצמה בו כדלקמן בשם הרשב"א). ואינו מחוור בעיני דאם כן תקשי לן ג' נשים שלבשו חלוק אחד (בזה אחר זה ונמצא עליו כתם דכולן טמאות כדלקמן ולא אמרינן כשפשטתו הראשונה והניחתו נכתם והב' והג' למה טמאות וכי מה בין מוכין נקיים בדוקין והניחתן ואחר שעה או שתים או אפילו מיום עד לילה הניחתם ובדקה עצמה בהם ולא בדקתם ובין חלוק שבדקתו ולבשתו ופושטתו ומניחתו ומשאילתו לחברתה אם ניחוש למוכין הללו שהגיע להם מקרה לאחר בדיקה גם לחלוק זה ניחוש. משמרת הבית) וכן פושטתו ומתכסה בו (דלעיל סעיף י"ד). אלא ודאי אחר שהיה החלוק או העד בדוק אצלה מתחלה הרי הן לעולם בחזקת בדוקין עד שתדע שיצאו מחזקתן שאין תולין לעולם במקרה שאינו ידוע. אלא נראה לי שזהו הוא עד שאינו בדוק כל שהיא נוטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים ואין מוליכות אותם בשוק ולא מתעסקות בהן בכתמים על הרוב משום הכי הוה מטמא בהן רבי משום נדה כאילו בדקתו היא ואין אומרים שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בו בשוק של טבחים שאינו מצוי שיתעסקו בכתמים או שיעברו בשוק של טבחים עם העדים בדוקים (פירוש שהיה בדוק בודאי מתחלה אצל האשה שהכינה אותן לה והצניעתו במקום מוצנע זה אלא שיש להסתפק ואין ידוע לאשה זו שנוטלתו משם אם האשה שהכינה אותן לה לא עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בו בכתמים אחר שהכינה אותן לה והצניעתן שם אלא שכבר עברו ימים רבים ושכחה ואין ידוע לה אם לא עברה בו בשוק של טבחים או נתעסקה בו בכתמים אחר שבדקתו והכינתו לה מקרי עד שאינו בדוק. ואף דבכהאי גוונא בכתמים שבחלוקה ספק עברה בשוק של טבחים או ספק נתעסקה בכתמים לא תלינן כדלעיל סעיף י"ח ואם כן הוא הדין לבדקה עצמה בעד הבדוק לה ואחר כך נולד ספק זה לא תלינן וטמאה נדה דלא תלינן אלא במקום שתולין בכתמים כדלעיל סעיף ל"ד בהג"ה מכל מקום כשנולד הספק בעד קודם שבדקה בו מקרי עד שאינו בדוק כמ"ש לעיל לפי דעת התוס'. והא דאין תולין במקרה שאינו ידוע היינו כשידוע לה שלא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים אין תולין שהגיע לו מקרה שנכתם מצד אחר שאינו ידוע כדעת הרמב"ן כמבואר מלשון תורת הבית הקצר) ור' חייא חושש לה ומטמא משום כתם. אבל כשלקחה חלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אם מן הנכרית או מן הישראלית או מישראלית נדה או טהורה וכיוצא בזה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית (פירוש שלא היה במקום המוצנע אף שהיה בדוק פעם אחת כיון שהדבר קרוב ומצוי שנתעסקו אצלו בכתמים) בכי הא ודאי ליכא מאן דמטמא אפילו משום כתם עכ"ל הרשב"א בתורת הבית הארוך. ובתורת הבית הקצר כתב דאפילו יודעת ממי לקחתו וכן חלוק שבבית שאינו בדוק אין חוששין לו משום כתמים שאני אומר כבר היה בו כתם זה שהכתמים מדבריהם והולכים בהם להקל עכ"ל. והיינו משום דסבירא ליה גבי בדקה בעד שאינו בדוק לה דהלכה כר' יוסי דמטהר לגמרי משום דאשה בחזקת טהורה עומדת ועד זה שאינו בדוק אף על פי שבדקה עצמה בו לא נטמאנה מספק אלא שלמעשה לא מלאו לבו להקל בדבר וכתב דהמחמיר תבא עליו ברכה והיינו דוקא בעד שבדקה עצמה בו דאיפליגו ביה תנאי אבל כתם שבחלוק הקיל אפילו למעשה כיון דאפשר דכולי עלמא יודו בהא ואם תמצי לומר דפליגי הא סבירא ליה הלכה כר' יוסי. אבל לפי דעת הטור ושלחן ערוך דהלכה כמאן דאמר טמאה משום כתם בעד שאינו בדוק אם כן בכתם שבחלוק שאינו בדוק נמי יש לומר דטמאה משום כתם וכ"מ בטור וכן פסק הט"ז. אבל הב"ח והש"ך סבירא להו דאף לפי דעת הטור ושלחן ערוך כתם שבחלוקה קיל טפי מעד שאינו בדוק דכיון שקנחה עצמה בו רגלים לדבר ומשום הכי טמאה משום כתם אבל כתם הנמצא בחלוק שאינו בדוק טהורה לגמרי וכן דעת השו"ע כדלקמן סעיף ל"ט:

מצויין שם. כאשפה וכיוצא בה אפילו היה בדוק מתחלה ואפילו הניחתו שם לפי שעה חזקתו שנתלכלך בדם המצוי שם (ב"י בשם ריטב"א). אבל עד הבדוק שהניחתו בבית לפי שעה או אפילו מיום עד לילה הרי זה בחזקתו כמ"ש לעיל בשם משמרת הבית. ודוקא מיום ועד לילה וכהאי גוונא שיודעת שלא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים ולא המתעסקים עברו בצדו ואין לתלות אלא שהגיע לו מקרה שנכתם מצד אחר שאינו ידוע אבל אם עבר עליו זמן רב בענין שאינה יודעת אם לא העבירתו בשוק של טבחים בינתיים או בצד המתעסקים בכתמים או אם המתעסקים עברו בצדו אבד חזקתו. ולא עוד אלא כיון שהיה בבית במקום מגולה ולא במקום המוצנע גרע מעד שאינו בדוק דהכא שהוא עד בינוני דהיינו שהיא נוטלתו ממקום המוצנע ומשום הכי מטמא ר' חייא משום כתם כמ"ש לעיל בשם הרשב"א מה שאין כן כשנטלתו שלא ממקום המוצנע היינו עד המזדמן לה בבית דלעיל. (אבל הר"ן בשם הראב"ד כתב דאפילו לקחה בגד מן האשפה ובדקה עצמה בו ונמצא עליו כגריס ועוד טמאה משום כתם לר' חייא ומשום נדה לרבי דכיון שרוב הדמים מצויין באשה והיא בדקה עצמה בו רגלים לדבר. ואף שאין לזוז מפסק רמ"א מכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו בספק איסור כרת לצאת כל הדעות):

ביריכה. מבחוץ מקום שאין דם המקור יכול ליפול שם ונמצא דם גם על ירכה במקום שהוטח העד דאיכא למימר מעלמא אתא הדם על ירכה ומירכה הוטח על העד. אלא דגבי עד הבדוק לא אמרינן הכי כדלעיל אבל הכא כיון דאינו בדוק ואיכא למימר נמי מקמי הכי הוה הדם על העד הוו להו תרי ספיקי לקולא כן כתב רש"י. ודעת הש"ך שלא כתב כן רש"י אלא לרבי דמטמא משום נדה דבתרי ספיקי לא מטמא אלא משום כתם אבל לטהר לגמרי אי אפשר שהרי אין כאן ספק ספיקא גמור שהכל ספק אחד הוא אם הדם הוא מגופה אם לאו. דעת השלחן ערוך כיון דלרבי נחתינן דרגא בטחתו ביריכה דאינה טמאה נדה אם כן לר' חייא דקיימא לן כוותיה אינה טמאה אפילו משום כתם. ומה שכתב הש"ך שהכל ספק אחד זה אינו כיון שיש ב' צדדים להקל כדלעיל סי' קפ"ז וסי' ק"י (מנחת יעקב). ומיהו דוקא בנמצא דם גם על ירכה דאיכא למימר מעלמא אתא הדם על ירכה ומירכה הוטח על העד אבל אם לא נמצא דם על ירכה וכן אם הניחתו תחת הכר או הכסת אחר שבדקה עצמה בו ולא נמצא כגריס ועוד על הכר והכסת דינו כהניחתו בקופסא (ראב"ד) וכן אם הניחתו בכל מקום שאין דם שכיח כמ"ש רמ"א בהג"ה:

הכתם. כגון במקום דשכיחי דמים תלינן כמו בשאר כתם (דרכי משה). והיינו אפילו במשוך דכיון שהעד אינו בדוק אינה טמאה אלא משום כתם ובכתמים לא פלוג רבנן בין עגול למשוך בכל מידי דאיכא למיתלי מה שאין כן בבדקה בעד הבדוק לא תלינן אלא בעגול דוקא כדלעיל סעיף ל"ד בהג"ה:

בחזקת בדוק. עיין במ"ש לעיל:

טהורה. פירשו הב"ח וש"ך אפילו יודעת ממי לקחתו כלומר אף על פי שלקחתו מאשה טהורה שאין לתלות בה הכתם יותר מבזו אפילו הכי כיון שלא בדקתו קודם שלבשתו תלינן שהעבירתו קודם שמכרתו בשוק של טבחים או בצד המתעסקים בכתמים. והוא הדין בחלוק שבבית שלבשתו בלא בדיקה אף על פי שהיה בדוק לה מתחלה בשעת הכבוס כיון שלא הניחתו בקופסא מיד אחר הכבוס ויש לתלות שהעבירתו בשוק של טבחים או בצד המתעסקים בכתמים כגון שעבר זמן רב בענין ששכחה ואינה יודעת אם לא העבירתו. ואפילו יודעת שלא העבירתו אלא שיש לתלות בבני הבית שנתעסקו אצלו בכתמים או שהמתעסקים עברו בצדו. ואפילו היה במקום מוצנע שאינו מצוי שיעברו בצדו תלינן שעברו בצדו כמו דתלינן לעיל גבי עד אפילו בדבר שאינו מצוי כגון שהיה במקום המוצנע שדרכן של נשים להצניע בו עדיהן ואינו מצוי שיעברו בו בשוק של טבחים ובצד המתעסקים בכתמים ואפילו הכי מקרי עד שאינו בדוק כדלעיל. אלא דהתם גבי עד שאינו בדוק טמאה משום כתם הואיל וקנחה עצמה בו והכא בחלוק כיון דבכהאי גוונא מקרי אינו בדוק טהורה לגמרי לפי דעת הב"ח והש"ך. וכן משמע מלשון השלחן ערוך דאינו בדוק דהכא הוא דומיא דאינו בדוק דסעיף ל"ו דמיירי בעד בינוני כמ"ש רמ"א שם והיינו שנטלתו ממקום מוצנע ואפילו הכי הכא טהורה לגמרי. וכן עיקר להקל בכתמים דלא כט"ז מאחר דהרשב"א מיקל אפילו בעד שאינו בדוק. אבל אם הניחתו בקופסא מיד אחר הכבוס ולאחר זמן לבשתו בלא בדיקה ומצאה עליו כתם טמאה אף על פי שלא בדקתו בשעת הכבוס שכיון שאין לתלות אלא בלפני הכבוס וזה יוכל להתברר על ידי בדיקה ואם אינה בקיאה בבדיקה זו חוששת להחמיר כדלקמן סעיף מ"ו (כרתי ופלתי סק"כ וכ"ד):

בדקה חלוקה. פירוש שבדקה בתחלה ואחר כך לבשתו ואחר כך פשטתו ובדקתו ומצאתו טהור והשאילתו לחברתה. אבל בלא בדקה חלוקה אלא כשפשטתו לא אצטריך לאשמעינן דהראשונה טהורה משום שמצאתו טהור כשפשטתו הא בלאו הכי טהורה כיון שלא בדקתו קודם שלבשתו כדלעיל סעיף ל"ט (ש"ך):

טמאה. אף על פי שלא בדקתו קודם שלבשתו מאחר שבדקתו חברתה כשפשטתו ובדיקת חברתה כבדיקת עצמה וכחלוק הבדוק לה הוא (רשב"א). ואפילו אם אחר שבדקתו חברתה הניחתו מידה ואחר שעה או שתים או אפילו מיום עד לילה הניחתו ואחר כך השאילתו לה לא אמרינן כשהניחתו נכתם כמ"ש לעיל בשם הרשב"א:

לראות. דהיינו בת י"ב שנים ויום אחד כדלעיל סעיף ב':

וטהורה. שתולין הקלקלה במקולקלת ועומדת כדי להקל על זו שאינה מקולקלת שהכתמים מדברי סופרים והולכין בהם להקל כמו בכל איסור דרבנן דתלינן כהאי גוונא כדלעיל סי' קי"א מה שאין כן כשהשאילתו לטהורה דשתיהן טמאות משום דמאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך כדלקמן סעיף מ"ג:

בהן. אבל בנכרית שלא הגיע זמנה לראות אינה תולה בה לומר שבא הכתם מגופה. אבל מכל מקום יש לתלות שעברה בשוק של טבחים או בצד המתעסקים בכתמים שהנכרית אינה נאמנת לומר לא עברתי ואפילו ישראלית קטנה אינה נאמנת להחמיר אלא בדאיכא רגלים לדבר כדלעיל. אלא דהכא מיירי כשידוע שלא עברה. אבל ברישא שלבשה חלוקה הבדוק לה ואחר כך השאילתו לה אין תולין אלא אם כן ידוע שעברה כדלעיל סעיף י"ח:

ז' נקיים. שעדיין היא בטומאתה עד שתספור ותטבול אפילו הכי תולה בנדה שלא התחילה לספור עדיין אף על פי שהיא טמאה כמותה כיון דלא מקלקלה לה מידי אבל אם התחילה לספור אף על פי שזו ספרה יום אחד וזו ספרה ימים רבים אינה תולה בה (משנה למלך):

לבעילתה. פירוש שלא עברו עליה ד' לילות בבעילה שמן הדין היו נותנין לנערה שנשאת לשמש עם בעלה ד' לילות בין רצופין בין מפוזרין ותולין כל הדם שבד' לילות אלו בדם בתולים שהוא דם טהור ואין צריך לישב עליו ז' נקיים וכן כל הכתמים הנמצאים בחלוקה קודם שעברו ד' לילות אלו תולין בדם בתולים ובקטנה תולין בדם הבתולים עד שתחיה המכה והלכך אם אשה השאילה להן חלוקה הרי זו תולה בהן מן הדין כיון דלא מקלקלה לה מידי. ואף שהחמירו חכמים אחר כך וגזרו לישב ז' נקיים על דם בתולים אפילו על ביאה הראשונה ואפילו בקטנה כדלקמן סי' קצ"ג ואם כן אם נתלה בה הכתם מיקלקלה אם כבר התחילה לספור ז' נקיים וכל שכן אם כבר ספרה וטבלה אפילו הכי תולה בה משום דדמים מצויים מחמת בתולים בנערה עד שיעברו ד' לילות ובקטנה עד שתחיה המכה ולעולם תולין במצוי כן דעת הרמב"ן ורשב"א. (אבל רש"י ותוס' סבירא להו דלא אמרינן דדמים מצויים בה מחמת בתולים אלא ביום המחרת שלאחר הלילה ששמשה עם בעלה. והבית יוסף לא הביא דעתם ואפשר משום דבכתמים שומעים להקל):

בזמן הזה. שאין בועלין על דם טוהר ואם תתלה בה תקלקלנה אפילו הכי תולה לפי שמן הדין היא טהורה ואין כאן קלקול ומה שהחמירו שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חברתה לא החמירו (ראב"ד) כי חומרא זו אינה אלא ממנהגא ולא מדינא דגמרא אבל דם בתולים חכמי הגמרא גזרו עליו משום הכי אצטריך לן התם טעמא אחרינא דדמים מצויים בה (ב"ח):

מקולקלת. וסתרה כל מה שספרה ואפילו הכי תולה בה בעלת החלוק מפני שהיא טהורה וזו היא טמאה ותולין הקלקלה במקולקל ואפילו בשביעי לספירתה שיש בידה לטבול וליטהר מן התורה מכל מקום עכשיו שלא טבלה הרי היא בטומאתה (גמרא). אבל אחר שעברו ז' נקיים שלה אף על פי שלא טבלה עדיין אינה תולה בה לפי שהנדה והזבה טומאתן תלויה בימים ומאחר ששלמו ימי טומאתן אף שלא נשלמה טהרתה עד שתבא במים כדלקמן סי' קצ"[ז] מכל מקום אם נתלה בה הכתם אנו מביאים לה טומאה מחודשת התלויה בימים עוד שבעה ומאי חזית דנטמא לזו יותר מזו (משנה למלך) מה שאין כן בתוך ז' נקיים אינה טומאה מחודשת שהרי היא סותרת כל מה שספרה אבל לאחר ז' אינה סותרת כדלעיל סי' קפ"ג (עיין כרתי ופלתי). אבל אשה שלא התחילה לספור ז' נקיים עד שעברו יותר מז' ימים אחר ראייתה בעת נדתה אף על פי ששלמה טומאת נדתה מן התורה בסוף ז' מכל מקום עכשיו שצריכות לישב ז' נקיים כל שלא ספרה כל הז' נקיים כהלכתה על דרך שיתבאר בסי' קצ"ו לא שלמה טומאתה ותולה בה והיינו נדה דלעיל סעיף מ"א:

לחוש. דאף על גב דבעלת הכתם מקולקלת ועומדת לא תלינן בה משום דלא ידעינן בבירור דמגופה אתא לה הכתם שבחלוקה דאימא מעלמא אתא ולאו בחזקת רואה היא (רש"י). ואף על גב דבעלת הכתם אינה באה לישאל על הכתם שבחלוק זה שהשאילתו לה כיון דהיא טמאה בלאו הכי אפילו הכי אין בעלת החלוק הבאה לישאל תולה בה וכל שכן אם השאילתו לטהורה כדלקמן. ולא דמי לב' נשים שנתעסקו בצפור אחת דלעיל סעיף כ"ה דאפילו כששתיהן באות לישאל בזה אחר זה שתיהן טהורות וכל שכן כשאחת באה לישאל ואחת אינה באה כלל דהתם אינה צריכה לתלות כתמה בחברתה אלא בדם צפור וחברתה תהיה טמאה ממילא אבל הכא שצריכה לתלות כתמה בחברתה ומאי חזית לתלות בהך טפי מבהך כן דעת הרשב"א. ואזיל לשיטתו דגבי ב' קדרות דלעיל סי' קי"א. (ולהחולקים שם וכן דעת הטור ושלחן ערוך באורח חיים סי' תל"ט גבי ב' בתים בדוקים צריך לומר דשאני בתים וקדרות שאין בהם דעת לישאל אלא שהבעלים דחדא מינייהו באים לשאול הלכך תלינן באידך דאינו בא לישאל אבל הנשים שיש בהן דעת לישאל אף שלא באה אלא אחת מהן אין לה לתלות כתמה בחברתה דמאי חזית לקלקל הך טפי מהך וכשאתה תולה בה אתה מקלקלה מה שאין כן בבתים וקדרות אין לחוש לקילקולם אלא כשנשאלים עליהם בעליהם אבל כשאין שואל ואין דורש לא איכפת לן שלא נתנה התורה אלא לישראל ולא לעצים ואבנים והלכך כשהבעלים דחדא מינייהו באים לישאל תלינן להו באידך שאין הבעלים באים לשאול):

לחוש. אף על גב דהוה ספיקא דרבנן מכל מקום כיון דאי תליא בהא מיקלקלה מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך (רש"י):

ולא בדקתו. כשפשטתו אבל בדקתו קודם שלבשתו ואחר שפשטתו הניחתו בקופסא עד שחזרה ולבשתו בימי כו':

נדתה הוא. ולא הגיה רמ"א כאן דבשלשה ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר כדלעיל סעיף מ"א. משום דרמ"א לטעמיה אזיל דלקמן סי' קצ"ו כתב דדוקא בדבר אחר אינה תולה אבל במכה שבגופה שמוציאה דם תולה בה אם כן ימי נדותה של עצמה ודאי כמכה שבגופה שמוציאה דם דמי. אבל לפי מ"ש בסי' קצ"ו דאפילו במכה שבגופה אינה תולה הכא נמי אינה תולה בימי נדותה אלא אחר ג' ימים הראשונים של ז' נקיים (ש"ך. ועיין מ"ש בסי' קצ"ו):

בעצמה. אם לבשתו קודם שהיתה מניקה וקודם שהיתה מעוברת אף על פי שהיה מונח בקופסא כל משך זמן ההוא. אבל אינה תולה בימי עבורה כדלקמן סעיף נ"ב:

בחברתה. לקמן בסעיף מ"ט וסעיף נ"ב:

ונתכבס. והניחתו בקופסא כדלעיל:

כיבוס. דחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן ושל חברותיהן בשעת כיבוס כלומר ואם תמצא כתם מגדת לחברתה ובזמן הזה לא חזינן דרך בנות ישראל בכך ונראה להחמיר (ש"ך) פירוש כגון שלבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו ולא בדקתו ונתנתו לכובסת ישראלית ואחר כך השאילתו לחברתה ולבשתו בלא בדיקה ואחר כך נמצא בו כתם שתיהן טמאות ואין לסמוך בזמן הזה על חזקה שבדקתו כדי לטהר את הראשונה. (אבל הפרישה כתב דחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן ושל חברותיהן בשעת הכיבוס ואם מוצאת בהן כתם מכבסות אותן עד שיעבור הכתם. ולפי זה יש לומר דאין חילוק בין זמן הזה לזמנם ואדרבה יש לומר שבזמן הזה אפילו נתכבס על ידי נכרית או ישראלית ולא בדקתו חזקתו שנתכבס לפי שבזמן הזה מכבסים היטב ובגמרא מיירי בכיבוס קל ולא בכיבוס גמור וטוב כמ"ש התוס' דעל ידי כיבוס טוב הולך הכתם ע"ש):

בה. ומכל מקום אם מכרת במראיתו שהוא מקדיר דהיינו שנכנס תוך הבגד בידוע שקודם כבוס היה כדלקמן ובידוע דלא בדקתו בשעת הכבוס כן דעת הרמב"ן והרשב"א במשמרת הבית ובתורת הבית הארוך והטור ושלחן ערוך סעיף מ"ז וכן כתב הש"ך דלא כמנחת יעקב וכרתי ופלתי:

הכיבוס. שאין הכתמים עוברים על ידי הכיבוס:

אינה לפנינו. והוא הדין אם היא לפנינו ולא סמכינן על דבריה לא לאיסור ולא להיתר (ש"ך):

להחמיר. שאין זה כספק דרבנן דספק הבא ממיעוט ההכרה אינו ספק שאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר (רשב"א מגיד משנה). ודוקא כשהחלוק בפנינו אבל אם נאבד החלוק כיון דלא אפשר למיקם עלה דמלתא טהורה דכהאי גוונא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא (רא"ה ש"ך):

וכבסתו. ולא בדקתו בשעת הכיבוס או שאין ידוע אם בדקתו דאף שחזקה שבדקתו מכל מקום אם הוא מקדיר בידוע שלא בדקתו כדלעיל אבל אם ידוע שבדקתו לא מהני מקדיר כן דעת הש"ך וכן משמע במשמרת הבית:

והשניה טהורה. ואם אין יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות וכן אפילו נאבד החלוק דהוה ספק מעליא כדלעיל מכל מקום מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך. ש"ך:

כסתה. כפול לעיל סעיף ט"ו:

זו אחר זו. ובבת אחת יתבאר בסעיף נ"ב:

בראויה. ואם כולן אינן ראויות אינן תולות זו בזו כדלקמן סעיף נ"ב:

והחיצונה טהורה. שמתוך השינה הן דוחקות זו את זו וחיישינן שמא דחקה אחת מהן ונכנסה למקום חברתה הסמוכה לה אבל לשאינה סמוכה לה לא חיישינן אלא במשולבות:

העליון. שמתכסות בו אבל סדין התחתון ששוכבות עליו אין דרכו להתהפך אילך ואילך כן דעת הרא"ש וטור ושלחן ערוך. ומהרש"ל חלק על זה וכתב דעינינו רואות שגם התחתון דרכו להתהפך. וכתב הט"ז דמכל מקום הכסת שתחת הסדין אינו מתהפך:

ואילך. אבל לגופן אין חוששין שמא תתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות. והעיקר לזה משום שכתמים דרבנן. אבל אשה אחת שאין לה מונע בכל מקום שימצא הדם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן בא עכ"ל (רשב"א):

כל זה. דכולן טמאות בישנות במטה אחת מיירי שאחר מציאת הדם לא בדקה עצמה כו':

הן טהורות. שתולין הדם בשלישית שלא בדקה עצמה:

כולן טמאות. דהאי דם מהיכא אתא. (גמרא):

שבידה. פירוש שהיה העד כבר בידה בשעת מציאת הדם במטה וקנחה עצמה בו תיכף ומיד ולא הכניסתו לחורים ולסדקים ומצאה טמאה דודאי היתה טמאה כבר בשעת מציאת הדם במטה שכבר יצא אז לבית החיצון דם זה שמצאה על העד בקינוח והלכך מחזקינן בה הדם שבמטה ואמרינן שממנה נפל עכשיו בשעה שהיא כבר טמאה ודאי ביציאת הדם לבית החיצון. אבל אם אחר מציאת הדם במטה הושיטה ידה תחת הכר והכסת ונטלה עד וקנחה בו או שהכניסה העד שבידה לחורין ולסדקין שבבית החיצון אינה טמאה ודאי בשעת מציאת הדם במטה אלא ספק כדלעיל סימן קפ"ז הלכך לא מחזיקינן בה הדם שבמטה לטהר האחרות. וכן אם בדקה ומצאה טהורה לא מחזיקינן לה בטהורה לומר שהדם שבמטה לא בא ממנה אלא כשהיתה טהורה ודאי בשעת מציאת הדם במטה ולא היה בה דם בבית החיצון והיינו שקנחה עצמה תיכף ומיד למציאת הדם בעד שהיה כבר בידה ולא הכניסתו לחורין ולסדקין (עיין ב"י):

תיכף. ומיהו אף שקנחה עצמה תיכף ומיד לא מהני אלא כשקנחה בעודה שוכבת במטה או כשעומדת ממנה אבל אם לאחר שעמדה ממנה נמצא הדם במטה וקנחה עצמה תיכף ומיד למציאת הדם לא מחזיקינן בה הדם שבמטה כשמצאה טמאה מאחר שלא נמצאה טמאה בעודה במטה או תיכף ומיד לעמידתה ממנה. וכן אם מצאה טהורה אין בדיקה זו מועלת לטהר עצמה מטעם זה. ולכך לא נשנית בדיקה זו אלא בג' נשים שישנות במטה כאחת ולא בג' נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו דלעיל סעיף מ"ט דהתם אין הבדיקה מועלת לטהורה לטהר עצמה ולטמאה לטהר את האחרות אלא בשלישית שקנחה עצמה קודם שפשטה החלוק או תיכף ומיד להפשיטה וכן בספסל אבל הראשונות אף שקנחו תיכף ומיד למציאת הדם אין בדיקה זו מועלת כלום מאחר שכבר פשטו החלוק ועמדו מעל הספסל קודם בדיקתן (ראב"ד רמב"ן. וכן משמע מסתימת השלחן ערוך וחזר בו ממה שכתב בב"י):

כיצד כו'. ודוקא בהך עניינא אבל יש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה (תוס'):

זקנה טהורה. אפילו הילדה יש לה וסת והיא שלא בשעת וסתה תלינן בילדה (ש"ך):

מעולם. אף על פי שהיא נשואה וכדלעיל סעיף מ"ט:

וכשם כו'. כפול לעיל סעיף מ"ה:

וטהורה. פירוש שהטהורה תולה בימי נדתה כדלעיל סעיף מ"ד:

זו בזו. והוא הדין אם אחת זקנה ואחת בתולת דמים או אחת זקנה ואחת מעוברת או אחת מעוברת ואחת מניקה וכל כהאי גוונא ששתיהן אינן ראויות לראות שתיהן טמאות (ש"ך):

שלשתן ערות. כצ"ל. פירוש שהיו נעורות ולא ישנות דבישנות חיישינן שמא מתוך השינה שהן דוחקות זו את זו דחקה אחת מהן למקום חברתה שאצלה והוא הדין בערות בכל מקום שהן נודדות ממקום מעמדן ודרכן לידחק וליכנס לפנים ממחיצתן כגון נשים שטוחנות ברחיים דלקמן:

ב' הפנימיות טמאות. והחיצונה טהורה דכולי האי אין דוחקין זו את זו (פרישה):

תחת החיצונה. פירוש החיצונה לפנימית אף על פי שהיא אמצעית (פרישה):

החיצונה. ואם עברו דרך החיצונה כולן טמאות כדלעיל (פרישה):

עוקרתו. פירוש שאם היה לה וסת קבוע ושינתה אותו ג' פעמים שלא ראתה בו אלא ביום אחר שמצאה בו כתם ג' פעמים אין הוסת נעקר בכך לגמרי לענין שאם תחזור ותראה בו אינה צריכה עקירה ג' פעמים עד שתקבענו ביום אחר בראיה ממש כדלעיל סימן קפ"ט סעיף י"ד וסעיף ט"ו או בבדיקת עד הבדוק לה כדמסיק:

הבדוק לה. אבל שאינו בדוק דלעיל סעיף ל"ו דקיימא לן כרבי חייא דאינה טמאה אלא משום כתם אין בו משום וסת. וכן רואה שלא בהרגשה שאינה טמאה אלא משום כתם שהרי לא גזרו בזה אלא בדבר המקבל טומאה כדין הכתמים כדלעיל סעיף ל"ב. אבל דם הנמצא בבדיקות עד טומאתו מדאורייתא להרמב"ם או ספיקא דאורייתא להתוס' כדלעיל (סי' קפ"ג):