טבלתי. שאף על פי שעברו ימים שתוכל לספור ולטבול אין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה (גמ'):

נאמנת. שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה (גמ'). ואפילו אם ספק לו אם עברו כל כך ימים שאפשר שטבלה כגון שרגילה ללבוש לבנים ביום ו' לראייתה ועכשיו אי אפשר בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה' והיא אומרת שטבלה נאמנת (ט"ז):

כודאי טמאה. ואסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טבלתי (ב"י):

טהורה אני. ותחלה הייתי מכחשת ומשטה בך דרך שחוק (רמב"ם ספר התרומה):

כיוצא בזה. כגון שתבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה לו טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אני אלא מפני אחותך ואמך שלא יראו אותנו וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם). וכן אם אמרה סבורה הייתי להיות טמאה ועכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה או חבורה בא הדם אלי וכיוצא בזה (ספר התרומה):

וכדומה לזה. והלחם חמודות והב"ח כתבו דמהרי"ו מריה דהאי דינא לא התיר אלא באמרה אליו תחלה מרגשת אני כאב בבני מעיים וחוששת אני לשינוי וסת אבל אם אמרה לו בפירוש טמאה אני חייב לשאול אותה למה היא באה אצלו דצריכה להוציא האמתלא בפיה. וכן דעת הש"ך דכל מאי דאפשר לברורי מבררינן:

אינה נאמנת. דמשום בושת (מפני אחותו ואמו) או אונס (שלא היה בה כח) מקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת (רשב"א) שהרי היה די לה כשתאמר לו טמאה אני ולמה לה ללבוש בגדי נדה. ומשום הכי לא דמי לטבח שעשה סימן בראש הכבש שהיא טרפה דלעיל סי' א' סעיף י"ג דהתם לא היה אפשר לו בענין אחר (דרישה ב"ח). והוא הדין אשה <(א)> שאי אפשר לה בענין אחר נאמנת כגון אשה שרצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה משום עין הרע ואמרה בפניהם טמאה אני ולבשה בגדי נדתה (ש"ך). והיכא דאפשר לה בענין אחר אינה נאמנת לומר סבורה הייתי להיות טמאה ועכשיו בדקתי ומצאתי שמחמת מכה בא אלי הדם שכיון שתולה במכתה אם כן לא פירסה נדה אלא שמצאה כתם ולמה היה לה ללבוש בגדי נדה אדרבה היה לה ללבוש לבנים ולהתחיל למנות ז' נקיים ואין הנשים לובשות בגדי נדה אלא כשפורסת נדה שלא תלכלך בגדיה בדם נדה. ומהאי טעמא אמרינן בגמרא דהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ולא תלינן בכתם שאינו אסור מדאורייתא אלא אמרינן דעל כרחך פירסה נדה כדרך הנשים (עיין כרתי ופלתי בקונטרס אחרון):

נאמן. כיון שהיא סומכת עליו ואשתכח שיקרא. אבל אם אין החכם לפנינו ועד אחד מעיד שהחכם טימא לה אינו נאמן להכחישה שכיון שהאמינתה התורה הרי היא כשנים (ט"ז):

וטמאה היא. אבל אינו נאמן להפסידה כתובתה כמ"ש באבן העזר סי' קט"ו (ט"ז). ויש אומרים שאפילו לענין איסור אינו נאמן להכחישה ויש לסמוך עליהם באיסור דרבנן כן כתב רמ"א בתשובה סי' ס"ו. ומ"ש כאן כתם מיירי בדם שעל העד דמקרי גם כן כתם אבל בכתם ממש יש להקל (כרתי ופלתי). והבית שמואל באבן העזר שם כתב שלא התיר רמ"א בתשובה שם אלא בחמאה (של נכרים) שאיסורה קל משאר איסורי דרבנן כדלעיל סי' קט"ו:

בארץ. מפני שאם לא יעשה כן כל עוד שאינו פורש ממנה הוא נהנה (ב"י):

ובליל התענית. היינו לילה שאחר התענית (מנחת יעקב):

מעני. ולעני עיין או"ח סימן של"ד לענין חילול שבת דשבת ונדה כי הדדי נינהו בתשובתן (פסקי מהרא"י):

אינה צריכה כפרה. דאנוסה היא:

ולא היא. ואין להחמיר עליהם להצריכם כפרה דאם כן לבו נוקפו ופורש (תשובת הרא"ש וב"י):