{א} נקרא קדוש - שמתוך כך מתמרקין עונותיו בשביל שמתענה [רש"י] ולא מיירי בעונות הידועים המבואר ברוקח ובכתבי האר"י כמה ימים צריך להתענות עליהם דבזה צריך להתענות אפילו לא מצי לצעורי נפשיה אלא מיירי כשמתענה משום תשובה על עונות שאדם דש בעקביו:

{ב} נקרא חוטא - על שמחליש כוחותיו וכתבו ספרי המוסר דאם באמצע אכילתו בעוד שהוא מתאוה לאכול מושך ידו ממנו זה נחשב ג"כ לסיגוף ומתכפרים עונותיו. וראיתי כתוב בספר אחד שכשאדם רוצה להתנדב תענית טוב יותר שיקבל תענית מן הדבור ממה שיקבל עליו מן האכילה כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו ולא יחלש עי"ז וכעין זה כתב הגר"א באגרתו שצריך האדם לייסר עצמו לא בתענית וסיגופים כ"א ברסן פיו ובתאותיו וזהו התשובה וכו':

{ג} ת"ח וכו' - ומי שתורתו אומנתו נקרא ת"ח לענין זה אף בזה"ז [אחרונים]:

{ד} אינו רשאי וכו' - היינו אפילו אם יכול לסבול התענית שאינו מזיקו ומ"מ מתמעט לימודו עי"ז. וכ"ז בשאין לו עונות ידועים אבל ביש לו עונות ידועים שצריך להתענות עליהם גם ת"ח צריך להתענות ואפילו היכי שקשה לו התענית ומ"מ א"צ לסגף עצמו כ"כ בתענית וילמוד יותר ממה שהיה רגיל וכעין זה איתא בתנחומא אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה אם למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים ואם דף אחד ישנה שני דפין [וכ"ז הוא לאחר ששב מדרכו הרעה דאל"ה הרי הוא כטובל ושרץ בידו] ועיין מש"כ בזה בביאור הלכה:

{ה} דינם כת"ח - דאיכא בהו תרתי שממעטין במלאכת שמים וגוזלין את הבריות דאפילו שארי פועלים אסורים להתענות כמ"ש בח"מ סי' של"ג ס"ה וכ"ש בהם. קטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנה בת י"ב שנה ויום אחד שקבלו על עצמן תענית נדרן קיים [אפילו אין יודעין לשם מי נדרו דאם יודעין נדרן חל מן התורה בשנה אחת מקודם דהיינו בקטן משנעשה בן י"ב ויום אחד ובקטנה משנעשית בת י"א ויום אחד] ואין האב יכול להפר נדרי בתו אלא עד שתהא בת י"ב שנה וששה חדשים דעד אותה הזמן היא ברשות אביה [ומכאן ואילך נעשית בוגרת ואינה ברשותו. ואפילו השנה י"ג היא שנה מעוברת כיון שהגיע הששה חדשים הויא בוגרת] וצריך שיאמר לה דוקא בלשון הפרה [מ"א]. עוד כתב דהאב נאמן לבד על שנותיהם אפילו הוא קטן מאוד לפי הנראה ואחר אינו נאמן אא"כ יש שני עדים. ומשמע קצת בגמרא דאם אין יודעין שנותיו אין נדרו נדר ואפשר דהיינו אם לפי הנראה בקומה שלו הוא קטן שלא הגיע לכלל שנותיו דאל"כ הוי ספיקא דאורייתא:

ת"ח וכו' - עיין במ"ב וראיתי להעתיק פה מה שכתב השל"ה בשם ספר חרידים וז"ל שמצא בתוך ספרי המקובל האלקי חסידא קדישא הרב ר"י לוריא אשכנזי ז"ל בספר אחד כתיבת יד כל מה שתמצא בסיגופים כו' לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ד' לא יחלש ולא יתבטל מלימודו אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית' כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו. והעתיקו זה האחרונים. וכעין זה כתב הח"א וז"ל דאפילו על עבירות ידועים המבואר ברוקח שצריך להתענות לכפרה כמה ימים אם ת"ח הוא ותורתו אומנתו אפילו בזה"ז לא יסגף עצמו כ"כ רק שישוב לפני ד' בלב שלם ויבכה מקירות הלב וילמוד יותר מאשר היה רגיל כי התורה היא מקוה טהרה ונמשל לאש וכל אשר יבא באש באש יובא וטהר וימעט מכל התענוגים ויאכל רק כדי קיום גופו שלא יחלש כדי שיהיה לו כח לעבודת השם ולא ילך לשום סעודה וכ"ש לסעודת מריעות וישמור שבת בכל פרטיה ודקדוקיה ואם אפשר יתענה עכ"פ בכל שבוע יום אחד או עכ"פ כל יום בה"ב עד חצות. והעיקר הבכיה והוידוי וגדרים שלא יעשה זאת לעולם וד' יראה ללבב עכ"ל: