אשר בעבר הירדן ימה . לצד שעברו בני ישראל הוא צד של מערבי , ועד עכשיו היו בעבר מזרחי :

ולא היה וכו' . אמר בדרך הפלגה וגוזמא , כאלו הלך מעמם רוח החיוני לגודל הפחד :

חרבות צורים . כתרגומו : אזמלון חריפין , וכן ( תהלים פט מד ) : אף תשיב צור חרבו , כשהחריפות נהפך לצדדין ואינו חותך יפה , וכן ( ישעיהו נד יז ) : כל כלי יוצר עליך : שנית . שמלו כבר בליל יציאתם ממצרים קהל גדול יחד , וזו פעם שנית , שכל הארבעים שנה שהיו במדבר לא נשבה להם רוח צפונית , ולא היה להם יום נוח למול , כמו ששנינו ביבמות ( עא ב ) . ורבותינו אמרו ( שם ) : שנית , זו פריעת מילה , שלא נתנה לאברהם אבינו :

ושוב מול וכו' שנית . אמר 'שנית' , כי גם בליל צאתם ממצרים נמולו כל ישראל יחד , כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ( במדבר רבה יא ו ) ( ג ) אל גבעת . בגבעת הערלות , ונקרא שם המקום על שם המאורע :

צורים . חדודים , כמו ( תהלים פט מד ) צור חרבו :

בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עד אז יבנה יהושע . חרבות צורים הרצון בו חרבות החדי' והם הנעשים מהנחשת אציי''ד בלע''ז , ואמנם צוהו כדי שישיגם יהושע בזה המעט מהצער שאפשר בו כי יתכן בכמו אל החרבו' שיהיו בתכלי' מהחדות ולזה תרגם יונתן אזמלון חריפין : ושוב מול את בני ישראל שנית . שב אל כלל העם וזה שכבר נמולו בצאתם ממצרים לתכלית שינחלו אז את הארץ וכאשר הטו עונותיהם ונגזר עליהם המות ואיחור עד ארבעים שנה מירושת הארץ הוצרכו עתה שנית לכמו זה הפועל ואולם שזאת המצוה מבוא בירושת הארץ הוא מבואר ממה שנאמר בתורה בפרשת לך לך כשנצטווה אברהם בזאת המצוה עם שכבר היה ראוי שיקיימו ישראל דרכי התורה בכללם לפי מה שאיפשר ואז יתכן יותר שיעשה להם הש''י זאת ההטבה והחנינה ר''ל שירשו ארץ ז' גוים הנזכירם בתורה :

גבעת הערלות . על שם המאורע נקרא , שנעשה כמין גבעה :

אל גבעת. בגבעת , וכן ( שמות כה כא ) ואל הארון , ומשפטו : ובהארון :

גבעת הערלות . נקראת הגבעה בזה השם מפני הפועל שנעשה שם ר''ל מפני מילת כל העם הילודים במדבר והנה היו כלם ערלים לפי שלא היו יודעים העת אשר יצטרכו בו ליסע כי על פי ה' היו חונים כמו שהתבאר בתור' ואולי יצטרכו ליסע ביום הג' למילה והיא הסכנה לתינוק ולזה לא מל אחד מהילודים במדבר ולזאת הסבה לא עשו ישראל פסח במדבר כי אם אותו שנזכר בתורה לפי שכבר נולדו לרובם בנים אחר שתי שנים לצאתם ממצרים ומילת בניהם היתה מעכבת אותם מעשיית הפסח כמו שהתבאר בפרשת בא והנה ספר שאחר שמלו ישבו במקומם עד שחיתה המכה וזה כולו ממה שיורה שאין ראוי לנמול שיעתק ממקומו עד חיות המכה :

וזה הדבר . על ידי דבור מל אותם , אמר להם סבורים אתם לירש את הארץ ערלים , לא כך נאמר לאברהם ( בראשית יז ט ) : ואתה את בריתי תשמור וגו' , ( שם שם ח ) : ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך : כל העם היוצא . לא היה אחד מהם כאן , שכלם מתו והם היו מולים , שנאמר : כי מולים היו :

וזה הדבר . רצה לומר , זה היה הסיבה אשר יהושע לבד מל את כל העם , ולא מלו אז זה את זה , כי איך יתכן שלא ימצא בהם מי יודע למול : כל העם . רצה לומר , כי כל העם היוצא ממצרים , שהיו נמולים וראוים למול , הלא הם מתו במדבר , ואינם למול לזולתם :

לא מלו . כמו שפירשתי שלא נשבה רוח צפונית , והם שמלו עכשיו :

כי מולים היו . רצה לומר , כי לבד העם היוצאים היו נמולים , אבל לא הילודים במדבר ולא היו הם אם כן ראוים למול :

עד תום וכו' . ואם כן , לא היה מי מהנמולים להיות ראוי והגון למול זולתו : אשר נשבע . אשר בעבור זה נשבע ה' להם לבלתי וכו' :

זבת . מלשון זיבה ונטיפה :

ואת בניהם הקים תחתם . ואת בניהם שהקים תחתיהם הם הילודים במדבר , אותם מל יהושע :

הקים תחתם . אשר הקים תחתם : אותם מל יהושע . ולא נמולו עד אז כי ערלים היו עד הזמן ההוא , כי היוצאים ממצרים לא מלו בניהם בהיותם בדרך , ולא היו אם כן נמולים להיות הגון וראוי להמול זולת יהושע :

וישבו תחתם . באתרהון , ולא צרו על העיר : עד חיותם . מן המכה :

תחתם . במקומם : חיותם . ענינו רפואה , כמו ( ישעיהו לח כא ) וימרחו על השחין ויחי :

גלותי . הסירותי את חרפת מצרים , שהיו אומרים : ראו כי רעה נגד פניכם , כוכב אחד יש ששמו 'רעה' והוא סימן של דם , רואין אנו אותו עליכם במדבר , והוא שאמר משה במדבר ( שמות לב יב ) : למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם , והם אינם יודעים שהוא דם מילה , וכשמלו בימי יהושע ובא אותו הדם , הוסרה אותה החרפה שעדיין ערב רב שעלו עמהם היו מונים להם , כך דרש ר' משה הדרשן : גלותי . הסירותי , כמו ( תהלים קיט כב ) : גל מעלי חרפה , ( בראשית כט י ) : ויגל את האבן :

היום גלותי . עתה העברתי מעליכם מה שהיו המצרים מחרפים לאמר , הלא הם ערלים כמונו , וחרפה יחשב לישראל , כמו שכתוב ( בראשית לד יב ) כי חרפה היא לנו :

גלותי . מלשון גלגל וסבוב :

היום גלותי . הסירותי מעליכ' חרפת מצרים ירצה לפי מה שאחשוב בחרפת מצרים אמונותיהם הנפסדות כי ענין הפסח היה מביא ישראל להעתיק מהאמונו' ההם כמו שביארנו בפרשת בא ואמנם אמר זה כי עד עתה סרה זאת המצוה מהם לסבה שזכרנו ולזה סמך לזה שכבר עשו שם את הפסח בי''ד יום לחדש ואפשר שיהא הרצון בזה ההמשך לתאות המשגל כי המצרים היו פרוצים בעריות כמו שאמר בתורה בפרשת העריות כמעשה ארץ מצרים וגו' ולפי שהמילה מכוונת להחליש כח זה האבר הוא מבואר שבענין המילה תסור מעליהם חרפת מצרים ויהיו יותר גדורי' בענין המשגל ואפשר שנאמר עוד שהרצון בזה שכבר הסיר מהם חרפת מצרים שהיו אומרים כי ברעה הוציאם להרוג אותם ולכלותם לא להנחילם הארץ והנה בהיותם מתאחרים במדבר ארבעים שנה היתה להם זאת החרפ' ואולם עתה ייעד אותם שכבר ירשו את הארץ אחר שכבר קיימו זאת המצוה ותסור מעליהם זאת החרפה והביאור הראשון הוא הנראה יותר ואם לא מצאנוהו לאחד מן הקודמי' אשר הגיעו אלינו דבריהם :

בערב . אחר חצות היום קרוי ערב , כי אז נוטה החמה לבית מערב :

ממחרת הפסח . יום הנפת העומר שהקריבו עומר תחלה , ומז' באדר שמת משה שפסק המן , היו מסתפקין עד עכשיו ממן שבכליהם שלקטו בשבעה באדר , שנאמר ( שמות טז לה ) : את המן אכלו ארבעים שנה , והלא מ' שנה חסר שלשים יום , שהרי תחלת ירידת המן בט''ו באייר , אמור מעתה בחררה שהוציאו ישראל ממצרים , טעמו טעם מן :

ממחרת הפסח . ממחרת יום א' של פסח , שהוא זמן הקרבת העומר , וקרבו העומר , והדר אכלו :

מעבור . תרגום של 'דגן' הוא עבורא ( דברים כח נא ) וקלוי . שבלים צלוים , כמו ( ויקרא ב יד ) אביב קלוי באש : בעצם היום . רצה לומר , בגופו של יום , כמו ( שם כג יד ) עד עצם היום הזה , ורצה לומר , לא בלילה שלפניו , עם כי הלילה הולך אחר היום :

ויאכלו מעבור הארץ . הנה אמר זה לפי שלא הותר להם החדש עד ממחרת הפס' ובזה ראיה שמה שאמר בתורה ממחרת השבת יניפנו הכהן הרצון בו ממחרת הפסח והוא י''ו בניסן לא ממחרת שבת בראשי' כמו שהיו אומרים הצדוקים שאם היה הענין כן הנה לא ימלט הענין מחלוקת אם שנא' שכבר קרה אז שהי' פסח ביום השבת או בזולת יום השבת ואם היה בזולת יום השבת הנה יצטרך לו' כי טעו יהושע וישראל בזה וזה דבר בלתי אפשר ואם היה בשבת הנה לא היה ראוי שייחסהו אל מה שהוא במקרה אבל ראוי שייחסהו אל מה שהוא בעצם ויאמ' ממחרת השבת כי הם לא עשו זה לפי זה הדע' מפני היות היום ההוא מחרת הפסח אבל מפני היותו ממחרת השבת ולזה הוא מבואר שמ''ש בתורה ממחרת השבת אין רצון בו שבת בראשי' אבל הרצון בו ממחרת הפסח כי הפסח תקרא שבת ר''ל היום החמשה עשר :

ולא היה עוד לבני ישראל מן . לפיכך , ויאכלו מעבור הארץ , אם היה להם מן לא היו אוכלים מן התבואה , שהמן היה נוח להם , משל אומר לתינוק מפני מה אתה אוכל פת שעורין , לפי שאין לי פת חטין , לכך נאמר : ולא היה עוד וגו' :

וישבות המן . אף כי מיום מיתת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד , מכל מקום היו נזונים בנס ממן שבכליהם , ובאכלם מעבור הארץ לא מצאו עוד : ויאכלו . התחילו לאכול :

וישבות . ענין בטול , כמו ( ישעיהו יד ד ) שבת נוגש :

וישבת המן ממחרת . הנה מצאנו בזה דעת לרבו' ז''ל קצת' אמ' שלא ירד המן אחר שמת משה אלא שכבר לקטו ממנו מה שהספיק להם עד זה הזמן ועשו ממנו חלות וקצת' אמ' שכבר ירד המן עד היום ההוא ואחשוב שאשר הביא האו' שלא ירד המן אח' שמת משה אל זה המאמ' הוא היותו מרחיק היותו מסורה מהנבי' מופת אחר מותו ולפי שזה המופ' הנפלא א''א שיהי' על יד נביא זולת משה חוייב ממנו שלא ירד המן אחר מותו לא הסבי' שהי' נעש' אח' זה על יד יהושע ואשר נר' לנו לפי מה שהשרשנו מענין המופתים בסוף המאמ' הו' מספר מלחמו' ה' הוא שזה המופ' הנעש' על יד משה בענין המן נשאר עד היום הזה שאכלו מן החדש הלא תרא' כי מופת שמן המשח' היה נשאר תמיד כמו שביארנו במקומו וממה שיורה על זה הוא אומר וישבת המן ולא אומ' ויכלה המן וזה ממה שיורה שכבר היה יורד עד היום הזה ועוד כי בתורה כשנזכר' ירידת המן זכר המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת וזה ממה שיורה שכל זה הענין נעשה על יד משה וכב' ביארנו בספר מלחמו' ה' איך יתכן זה :

בהיות יהושע ביריחו . מכאן לעיבורה של עיר שהיא מן העיר , שאי אפשר לומר בתוך יריחו : הלנו אתה . הלמסעדנא אתיתא :

ביריחו . רצה לומר , בגבול יריחו : הלנו . בה''א השאלה , לומר אם באת לעזור לנו מול האויב , או לעזור להאויב :

שלופה . חלוצה מתערה , כמו ( איוב כ כה ) שלף ויצא מגוה :

ויהי בהיות יהושע ביריחו . ראוי שתדע שזה הענין היה במרא' הנבוא' ויורה על זה מ''ש תכף ויאמר ה' אל יהושע כי הוא רחוק הראו' המלאך בהקיץ ובהשתמש החושים על מנהגיה' והנה הרצון באמרו ויהי בהיות יהושע ביריחו מחשבתו משוטטת שם איך יעשה לאחרית העם היושב בה ומפני זה נדמה לו דבר מעניני המלחמה ורא' המלאך כאילו חרבו שלופה בידו ולזאת הסב' ג''כ שאל לו במדא' הנבואה הלנו אתה אם לצרינו כמנהג הנלחמים וענהו כי אין הענין כמו שחשב אבל הוא שר צבא ה' והשר הוא הממונה להשגיח בישר' הוא אשר באמצעותו יביא הש''י הנבוא' לנביא מאת הש''י ואמ' לו שיחלוץ נעלו מעל רגלו כדי שירגיש בענין המקום שהוא בו כי הוא קדש וענין נבואיי אלהי לא פועל דמיוני ואז הרגיש יהושע בשזאת ההשגה היא השגה נביאויית וזכר הנבואה שהגיע לו בזה המקום וקודם שיתחיל בזכרון הנבואה ההיא ספר שיריחו היתה סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל באופן שלא יוכל אחד לצאת משם ולא ליכנס שם וזכר זה לפי שמזאת הסיבה נצטרכו בהחרמתם' לזה המופת שהיישיר אותו אליו השם יתעלה בזאת הנבואה :

עתה באתי . לעזרתך , שאין אדם יכול להלחם עליה ולתופשה להפיל החומה , אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי , שנאמר ( שמות לג טו ) : אם אין פניך הולכים וגו' :

ויאמר לא . רצה לומר , לא באתי לעזור לאויבי ישראל , כי אני שר של ישראל הקרואים צבא ה' , ומה שלא ראיתני עד הנה , הוא בעבור כי עתה באתי , ולא מאז : מה אדוני מדבר . רצה לומר דבר דבריך והנני לקיימם כהעבד המקיים דברי האדון :

אל פניו . לפניו , רצה לומר , לפני העומד לנגדו :

שר צבא ה' . ישראל שהוא צבא לה' , ומיכאל היה , שנאמר ( דניאל י כא ) : מיכאל שרכם :

קדש הוא . ומהראוי לעמוד עליה יחף :

של . הסר וכן במשה ( שמות ג ה ) של נעליך :