פרשת פינחס-פינחס יום שניתורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(טז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יז) צָר֖וֹר אֶת-הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם: אָעֵק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטְלוּן יָתְהוֹן:
רש''י צרור. כמו זכור, שמור, לשון הוה. עליכם לאייב אותם:
(יח) כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר-נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וְעַל-דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת-נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָ֖ה עַל-דְּבַר-פְּעֽוֹר: אֲרֵי מְעִיקִין אִינוּן לְכוֹן בְּנִכְלֵיהוֹן דִי נְכִילוּ לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בַּת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר:
רש''י כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח, ב) :
כו (א) וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן-אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר: וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְמֵימָר:
רש''י ויהי אחרי המגפה וגו' . משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין:
נביאים - מלכים א - פרק יט
(ו) וַיַּבֵּ֕ט וְהִנֵּ֧ה מְרַאֲשֹׁתָ֛יו עֻגַ֥ת רְצָפִ֖ים וְצַפַּ֣חַת מָ֑יִם וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖שָׁב וַיִּשְׁכָּֽב: וְאִסְתְּכֵי וְהָא אִיסָדוֹהִי חֲרָרָא מְעוֹפְפָא וּצְלוֹחִיתָא דְמַיָא וַאֲכָל וּשְׁתִי וְתָב וּשְׁכִיב :
רש''י רצפים . פחמים , וכן ( ישעיהו ו ו ) : ובידו רצפה :
(ז) וַיָּשָׁב֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֤ה | שֵׁנִית֙ וַיִּגַּע-בּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר ק֣וּם אֱכֹ֑ל כִּ֛י רַ֥ב מִמְּךָ֖ הַדָּֽרֶךְ: וְתָב מַלְאֲכָא דַיְיָ תִּנְיָנוּת וּקְרֵיב בֵּיהּ וַאֲמַר לֵיהּ קוּם אֱכוֹל אֲרֵי סַגִי מִנָּךְ אוֹרְחָא : (ח) וַיָּ֖קָם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ | הָאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽב: וְקָם וַאֲכָל וְשָׁתִי וַאֲזַל בְּחֵילָא דַּאֲכִילָתָא הַהִיא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן עַד דַּאֲתָא לְטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ לְחוֹרֵב : (ט) וַיָּבֹא-שָׁ֥ם אֶל-הַמְּעָרָ֖ה וַיָּ֣לֶן שָׁ֑ם וְהִנֵּ֤ה דְבַר-יְהוָה֙ אֵלָ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מַה-לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ: וְעַל תַמָן לִמְעָרְתָא וּבַת תַּמָן וְהָא פִּתְגָמָא דַיְיָ עִמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ מַה לָךְ כָּא אֵלִיָּהוּ :
רש''י אל המערה . היא נקרת צור ( שמות לג כב ) שעמד בה משה ( ראה מגילה יט ב ) :
כתובים - תהילים - פרק מד
(ד) כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא-הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי-יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם: אֲרוּם לָא בִּגְבוּרַת סַיְפֵהוֹן יְרִיתוּ אַרְעָא וּתְקוֹף אֶדְרָעֵיהוֹן לָא פַרְקַת לְהוֹן אֲרוּם יְמִינָךְ וְאֶדְרַע גְבוּרְתָּךְ וּנְהוֹר זִיו יְקָרָךְ אֲרוּם כָּל זְמַן דַעֲסִיקוּ בְאוֹרַיְתָא אִתְרְעֵיתָא בְהוֹן :
רש''י רציתם . לשון רצון :
(ה) אַתָּה-ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב: אַנְתְּ הוּא מַלְכִי אֱלָהָא בְּעִדָנָא הָדָא פַּקֵד פּוּרְקָנוּת דְבֵית יַעֲקֹב :
רש''י צוה ישועות יעקב . גם לבאים אחרינו :
(ו) בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ: בְּמֵימְרָךְ מְעִיקָנָא נְנַגֵחַ בִּשְׁמָךְ נִכְבּוֹשׁ כָּל דְקָיְמִין עֲלָנָא :
רש''י נבוס קמינו . נרמס ונרפוס אויבינו לשון מתבוססת בדמיך ( יחזקאל ט''ז ) תבוס נופת ( משלי כ''ז ) והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות ( זכריה י' ) :
(ז) כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי: אֲרוּם לָא בְּקַשְׁתִּי אֲנָא רָחִיץ וְסַיְפִי לָא תִפְרוֹק יָתִי :
משנה פסחים פרק ז
א. כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תוֹלִין חוּצָה לוֹ:
ברטנורה (א) כיצד צולין. שפוד של רמון. ולא שאר עצים דמפקי מיא והוי ליה בשל מבושל במים, ורמון לא מפיק מיא. ובשפוד של מתכת לא, כדלקמן, דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת שפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר: כמין בישול הוא זה. שמתבשלין בני מעיו לתוכו כבתוך הקדירה: תולין חוצה לו. תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה והלכה כר' עקיבא:
ב. אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ, צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹלֶת, יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:
ברטנורה (ב) אמר ר' צדוק וכו'. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אסכלה מנוקבת היא כשרה ואמר ר' צדוק וכו'. והלכה כר' צדוק: נגע. הפסח: בחרסו של תנור יקלוף. מן הפסח מקום הנוגע בתנור, שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא: נטף מרטבו על החרס וחזר עליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח: יטול את מקומו. ולא סגי בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן צלי מן החרס הוא: נטף מרטבו על הסולת. והסולת רותחת דנצלה רוטב מחמת סולת, וההוא רוטב שבתוך הסולת אסור למיכליה דהוי ליה צלי מחמת דבר אחר, הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולים:
ג. סָכוֹ בְשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ. אִם יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא, יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא, יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלַיִם:
ברטנורה (ג) סכו בשמן תרומה. שמותר לסוך הפסח במי פירות: אם חי ידיחנו. דלא בלע: ואם צלי הוא. בעי קליפה משום דבלע: שאין פודים. מוכרים:
ד. חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׁעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:
ברטנורה (ד) חמשה דברים. אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וגו', יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמועינן מתניתין דאע''ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלין בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור כו', מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת: זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור: ושעירי ראשי חדשים. ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמועינן זבחי שלמי צבור שהם מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא אצטריך למיתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן דכתיב בכולהו אלה תעשו לה' במועדיכם: שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה דכתיב (שמות יב) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה, מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכליה שרייה:
ה. נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:
ברטנורה (ה) נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם. דעיקר פסח לאכילת אדם אתי: ובמוקדשים אינו כן. שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם:
ו. נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:
ברטנורה (ו) נטמא הקהל. בטומאת מת, שאין פסח נדחה מפני הטומאה אלא מטומאת מת: יעשה בטומאה. ואפילו טמאים יחידים, דהא [פסח] דטהורים גופייהו בטומאה אתו משום כהנים, שאין קרבן צבור הבא בטומאה חלוק, מאחר שקרבן רובם בא בטומאה אף היחידים עושים בטומאה:
ז. הַפֶסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִיץ מְרַצֶה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִיץ מְרַצֶה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִיץ מְרַצֶה עַל טֻּמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִיץ מְרַצֶה עַל טֻּמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִיץ מְרַצֶה:
ברטנורה (ז) ואחר כך נודע שהוא טמא. הפסח או הדם: הציץ מרצה. ופטור מפסח שני: נטמא. בעליו טומאת הגוף במת: אין הציץ מרצה. וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא, דרחמנא דחייה: הנזיר. דכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו [וגו'] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר: הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים: ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל: נטמא גופו בטומאת התהום. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום: הציץ מרצה. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם, כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:
ח. נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:
ברטנורה (ח) לפני הבירה. כל המקדש כולו קרוי בירה. ושורפין אותו שם כדי לביישן שיזהרו שלא יבואו עוד לידי טומאה: מעצי המערכה. שלא לבייש את מי שאין לו עצים: נטמא מיעוטו. וכן נותר של פסח טהור: הציקנין. העצרנין. צרי עין שורפין אותו מיעוט שנטמא, והנותר מפסח טהור, לפני הבירה:
ט. הַפֶסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:
ברטנורה (ט) הפסח שיצא. חוץ לחומה: ישרף מיד. בארבעה עשר, ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של חמשה עשר כדי שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים ביום טוב: נטמאו בעלים או שמתו. אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר: תעובר צורתו. ימתין עד שיבא לידי נותר ואחר כך ישרפנו: אף זה ישרף מיד. ר' יוחנן בן ברוקא לא פליג אתנא קמא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו. ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:
י. הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:
ברטנורה (י) העצמות. שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה: והגידין. שהן אסורין באכילה ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו. ומן התורה הוי נותר. ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו: והנותר. בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר: בששה עשר. שהוא חולו של מועד. אע''פ שנפסל בבוקר ראשון, אין רשאי לשרפו ביום טוב, דשריפת קדשים עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:
יא. כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:
ברטנורה (יא) כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו: יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע''פ שעכשיו הוא רך, הואיל וסופו להקשות: וראשי כנפים והסחוחים. הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול, ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרו''ס בלע''ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים על ידי שליקה, יאכלו בגדי הרך, צלי: אבל המותיר בטהור וכו'. דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד הבוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר, אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: והשובר בטמא וכו'. דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם, ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:
יב. אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת, וְעוֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:
ברטנורה (יב) אבר. מן הפסח: שיצא מקצתו. חוץ למחיצתו. וצריך לחתוך את היוצא, דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ודרשינן ביה, כל בשר שיצא בשדה כלומר שיצא חוץ למחיצתו, כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה וקדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, אותו בשר היוצא, טריפה הוא ולא תאכלו: חותך. את הבשר היוצא סביב עד שמגיע לעצם: וקולף. את הבשר שלא יצא לחוץ עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות, ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא, וחותך את הפרק ומשליך כל העצם שיצא מקצתו: ובמוקדשים. בשאר קדשים חוץ מן הפסח: קוצץ בקופיץ. אותו מקצת האבר שיצא. ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת עצם: מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרים (דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים), דהיינו תוך העיר ממש, כלפנים, ואוכלים שם קדשים קלים: מן האגף ולחוץ. דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ כלחוץ: החלונות. שבחומת ירושלים ועובי ראש החומה בגנה, כלפנים:
יג. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:
ברטנורה (יג) שתי חבורות שהיו אוכלות. פסח אחד: אלו הופכים פניהם הילך ואלו הופכים פניהם הילך. ואפילו נראים כשתי חבורות על פסח אחד לא אכפת לן, דרחמנא אמר (שם יב) על הבתים אשר יאכלו אותו, דמשמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים דכתיב יאכלו [שנים], אותו חד פסח, [בתים] שנים. אבל אדם אחד אינו אוכל בשני מקומות, ולהכי מוקי בבית אחד יאכל, שאין אחד אוכל בשני בתים. ושתי חבורות ההופכות פניהם כשני בתים דמי: והמיחם. שמחממין בו את החמין שמוזגים בו היין, רשאי ליתן באמצע כדי שיהא נוח לשתיהן למזוג לכאן ולכאן. ואע''פ שמפסיק בין החבורות, לא אכפת לן: וכשהשמש. המשמש לשתיהן עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה ומוזג לחבורה האחרת: קופץ את פיו. סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת, דאין אדם אוכל בשתי חבורות כדאמרן: והכלה שהיא בושה, רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול, דפסח נאכל בשתי חבורות:
גמרא פסחים דף פ''ו ע''ב
הַכַּלָה הוֹפֶכֶת אֶת פָּנֶיהָ וְכוּ'. מָאי טַעְמָא אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא בוֹשָׁה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן אִיקְלַע לְבֵי רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמְרוּ לֵיה מַה שְׁמָךְ אָמַר לְהוּ רַב הוּנָא אָמְרוּ נֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא יָתִיב יַהֲבוּ לֵיה כַּסָּא קַבְּלֵיהּ בְּחַד זִימְנָא וְשַׁתְיֵהּ בִּתְרֵי זִימְנֵי וְלָא אַהַדֵר אַפֵּיהּ. אָמְרוּ לֵיהּ מָאי טַעְמָא קָרִית לָךְ רַב הוּנָא אָמַר לְהוּ בַּעַל הַשֵּׁם אֲנִי מָאי טַעְמָא כִּי אָמְרוּ לָךְ נֵיתִיב אַפּוּרְיָא יְתַבְתְּ אָמַר לְהוּ כָּל מַה שֶׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה חוּץ מִצֵא. מָאי טַעְמָא כִּי יַהֲבוּ לָךְ כַּסָּא קָבַּלְתָּ בְּחַד זִימְנָא אָמַר לְהוּ מְסַרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסַרְבִין לְגָדוֹל. מָאי טַעְמָא אִשְׁתִּיתֵיהּ בִּתְרֵי זִימְנֵי אָמַר לְהוּ דְתַנְיָא הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן. שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שְׁלשָׁה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. מָאי טַעְמָא לֹא אַהַדַרְתָּ אַפָּךְ אָמַר לְהוּ כַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ תְּנַן. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרִבִּי יוֹסֵי אִקְלַע לְבֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִבִּי יוֹסֵי בֶן לְקוּנְיָא יַהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא קַבְּלֵיה בְּחַד זִימְנָא וְשַׁתְיֵה בְּחַד זִימְנָא אַמְרֵי לֵיהּ לֹא סָבַר לָה מַר הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן אָמַר לְהוּ לֹא אָמְרוּ בְכוֹסָךְ קָטָן וְיֵינָךְ מָתוֹק וּכְרֵיסִי רְחָבָה. אָמַר רַב הוּנָא בְּנֵי חֲבוּרָה נִכְנָסִין בִּשְׁלשָה וְיוֹצְאִין אֲפִילוּ בְאֶחָד. אָמַר רַבָּה וְהוּא דְעַיִּיל בְּעִידְנָא דִרְגִילֵי לְמֵיעַל וְהוּא דְרָגַשׁ בְהוּ דַיְילָא. אָמַר רַבִינָא וְנוֹתְנִין שְׂכַר דָּמִים וְצָרִיךְ הָאַחֲרוֹן לְהוֹסִיף דָמִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ:
רש''י מפני שהיא בושה. לאכול לעיני האנשים על ידי שמסתכלים בה: יתיב. ומטה מקום מסב חשובים היא והקטנים יושבים על ספסלין ונהג עצמו בחשיבות: קבלה בחד זימנא. ולא סירב עד שיפצרו בו: ושתייה בתרי זימני. הפסיק בו: ולא אהדר אפיה. לצד אחר אלא שתה לעיניהן: בעל השם אני. מקטנותי כך קוראים לי רב הונא: מ''ט כי אמרי לך תיב אפוריא יתבת. ולא ישבת ע''ג קרקע ולא ע''ג ספסל ולהכי בעי ליה שלא היה מנהגם כך ותמיה להו: כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה. מתניתא היא במסכת דרך ארץ בפרק בן עזאי: מסרבין לקטן. מלקבל דבריו עד שיפציר בו ואין מסרבין לגדול, שכן במלאכים שאמרו לאברהם כן תעשה ולא סרבו בו וללוט אמרו כי ברחוב נלין עד ויפצר בם מאוד: כלה הופכת פניה תנן. ואין דרך האיש להפוך פניו: רבי ישמעאל ברבי יוסי. כריסו רחבה הוה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים: בני חבורה. לאו בפסח קאי בני חבורה שמש המשמש בסעודתן נכנסים בשלשה להסב ישמש ואם בא יחיד או שנים והסבו אין על השמש לשמש עלייהו: יוצאין אחד אחד. כל מי שסיים אכילתו קודם אם בא לצאת יצא אף ע''פ שקשה לשמש לשרת היחידים הנשארים: והוא דעיילי בעידנא. דעיילי אינשי שאין האחרון מאריך יותר משעת סעודת האחרי': והוא דרגש בהו דיילא. שהודיעו לשמש שזה דרכם לצאת אחד אחד לפי שטורח הוא לו לשמש היחידי: וצריך אחרון להוסיף דמים. לשמש:
זוהר פנחס דף רי''ג ע''ב
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ו) שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אֲנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ וְגוֹמֵר. סוֹפֵיהּ דִּקְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְבָתָר קְרָא כֹלָא. סוֹפֵיהּ דִּקְרָא כְּתִיב הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ הַבּוֹטֵח בָּךְ מִבְעֵי לֵיהּ מָאי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ אֶלָּא כַּבְיָכוֹל דָּוִד מִבְטַח לֵיהּ דְלָא יַעְבַּר לֵיהּ פַלְגּוּת לֵילְיָא בִשְׁנָתָא כְמָה דִכְתִּיב (שם קי''ט) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ. קַמְתִּי מַבְעֵי לֵיהּ אֶלָּא אָקוּם וְאֶתְקְשָׁר בָּךְ לְעַלְמִין. שָׁמְרָה נַפְשִׁי שָׁמוֹר מִבְעֵי לֵיהּ וְהָא תָנֵינָן דְּלֵית אָת בְאוֹרַיְיתָא דְלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין וְיַקִּירִין שָׁמְרָה לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָאָמַר שָׁמְרָה לְהַהוּא חוּלָקָא דְאִתְאֲחָד בֵּיהּ נֶפֶשׁ דְכַד נַפְשָׁא נַפְקָאת מֵהָאי עַלְמָא אַתְיָא לְמֵירַת עַלְמָא אִי זָכֵי כַמָּה חֵילִין עִלָּאִין נַפְקִין לָקָבְלָהּ וּלְנַטְרָא לָהּ וּלְאַעֲלָא לָהּ בְמָדוֹרָא דְדוּכְתָּהָא וְהָאי ה' נָטִיר לָהּ לְאִתְאֲחָדָא עִמָּה בְרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי וְאִי לָא זָכֵי כַמָּה גַרְדִּינֵי טְהִירִין אִזְדַּמְּנָן לָקָבְלָהּ וְדָחוּ לָהּ לְבַר וַוי לְהַהִיא נַפְשָׁא דְמִתְגַּלְגְּלָא בְרֵיקַנְיָיא כְּאַבְנָא בְקוּסְפִיתָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שמואל א' כ''ה) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקַּלַע. וְדָוִד בָּעֵי בָעוּתֵיהּ קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי דְלָא יִדְחוּן לָהּ לְבַר וְכַד מָטֵי לָקָבְּלָךְ יִפְתְּחוּן לָהּ פִּתְחִין וּתְקַבֵּל לָהּ קָמָךְ. כִּי חָסִיד אֲנִי וְכִי חָסִיד אִקְרֵי אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִין דִּכְתִּיב (ישעיה נ''ח) חַסְדֵּי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים בְּגִין כַּךְ שָׁמְרָה נַפְשִׁי דְלָא תִשְׁבּוֹק לָהּ לְמֵהַךְ לְבָר. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כָּל בַּר נָשׁ דְאִית לֵיהּ חוּלָקָא כְצַדִּיק יָרִית לְהָאי אֶרֶץ כְּמָה דִכְתִּיב (שם ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹמֵר וְהָאי צַדִּיק חָסִיד אִקְרֵי אָמַר דָּוִד בָּתָר דְהָאי אָתָר אֲחִידְנָא חָסִיד אֲנִי. וּבְגִין כַּךְ שָׁמְרָה נַפְשִׁי לְאִתְקַשְּׁרָא בָּךְ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (תהלים פ''א) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ. הָא אוּקְמוּהָ דְאוֹלִיף שַׁבְעִין פִּתְקִין וְלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ יַתִּיר הָדָא הוּא דִכְתִּיב (תהלים פ''א) שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. אֲבָל מָאי עֵדוּת. תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דְאִתְּתֵיהּ דְפוֹטִיפַר הֲוֵת אֲחִידָא בֵּיהּ לְהַהִיא מִלָּה הֲוָה יוֹסֵף עָבִיד גַּרְמֵיהּ כְּמָאן דְלָא יָדַע לִישָׁנָא דִילָהּ וְכֵן בְכָל יוֹמָא עַד הַהִיא שַׁעְתָּא בַתְרַיְיתָא דִכְתִּיב (בראשית ט''ל) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְבִגְדּוֹ מָאי וַתִּתְפְּשֵׂהוּ אֶלָּא בְגִין דְעָבִיד גַּרְמֵיהּ כְמָאן דְלָא יָדַע לִישָׁנָא וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוֵחַ לָקָבְלֵיהּ (משלי ז') לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהּ הֶחֱלִיקָה. מָאי קָמַשְׁמַע לָן אֶלָּא כָּל מָאן דְּנָטִיר גַּרְמֵיהּ מֵהָאי אִתְקְשָׁר בָּהּ בִשְׁכִינְתָּא וְאָחִיד בְהַהוּא עֵדוּת וּמָאי הוּא ה' דְאִתּוֹסֵף בֵּיהּ. דִכְתִּיב עֵדּוּת בִיהוֹסֵף שָׂמוֹ אוּף הָכָא י' אִתּוֹסֵף בְּפִנְחָס עַל דְּקַנֵּי בְהָאי:
תרגום הזוהר רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךְ וְגוֹ'. יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּסוֹף הַפָּסוּק, וְאַחַר כָּךְ בְּכָל הַפָּסוּק. בְּסוֹפוֹ שֶׁל הַפָּסוּק כָּתוּב, הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךְ. שׁוֹאֵל, הַבּוֹטֵחַ בְּךְ הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל דָּוִד הָיָה מַבְטִיחַ שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר עָלָיו חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה. כְּמ''שׁ חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךְ. הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר קַמְתִּי. אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, אָקוּם וְאֶתְקַשֵּׁר בְּךְ לְעוֹלָם. שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְכוּ': שׁוֹאֵל, שְׁמוֹר הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁאֵין אוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּהּ סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים וִיקָרִים. וּמֵשִׁיב, שָׁמְרָה, הַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁמְרָה, הַיְנוּ, שְׁמוֹר ה', שֶׁהִיא אוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁהַנֶּפֶשׁ נֶאֱחֶזֶת בּוֹ. כִּי כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, הִיא בָּאָה לָרֶשֶׁת הָעוֹלָם הַבָּא. אִם זָכְתָה, כַּמָּה צְבָאוֹת עֶלְיוֹנִים יוֹצְאִים לְקַבְּלָהּ וּלְשָׁמְרָהּ וּלְהַכְנִיסָהּ אֶל הַמָּדוֹר שֶׁלָּהּ בִּמְקוֹמָהּ. וְאוֹתָהּ ה', שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, שׁוֹמֶרֶת אוֹתָהּ, לְהִתְאָחֵד עִמָּהּ בְּרָאשֵׁי חָדֳשִׁים וְשַׁבָּתוֹת. וְאִם לֹא זָכְתָה, כַּמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מוּכָנִים כְּנֶגְדָהּ, שֶׁדּוֹחִים אוֹתָהּ לַחוּץ. אוֹי לְאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְגַּלְגֶּלֶת לָרִיק כָּאֶבֶן בְּכַף הַקֶּלַע. זֶ''שׁ וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיִבְךְ יִקְלָעֶנָה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. וְדָוִד בִּקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי, שֶׁלֹּא יִדְחוּ אוֹתָהּ לַחוּץ. וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ כְּנֶגְדָהּ, יִפְתְּחוּ לָהּ הַפְּתָחִים וּתְקַבְּלָהּ לְפָנֶיךְ. כִּי חָסִיד אָנִי, שׁוֹאֵל, וְכִי חָסִיד נִקְרָא דָּוִד, הֲלֹא הוּא מֶלֶךְ וּמִדָּתוֹ הִיא מַלְכוּת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כֵּן, שֶׁנִּקְרָא חָסִיד, שֶׁכָּתוּב, חַסְדֵּי דָּוִד הַנֶּאֱמָנִים. דְּהַיְנוּ, שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁמְּקַבֵּל חֲסָדִים הַנֶּאֱמָנִים, נִקְרָא חָסִיד. וּמִשּׁוּם זֶה שָׁמְרָה נַפְשִׁי שֶׁלֹּא תַּעֲזוֹב אוֹתָהּ לָלֶכֶת לַחוּץ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בַּצַדִּיק, דְּהַיְנוּ שֶׁשּׁוֹמֵר בְּרִיתוֹ, יוֹרֵשׁ אֶרֶץ זוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, כְּמ''שׁ, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. וְהַצַדִּיק הַזֶּה, שֶׁהוּא יְסוֹד, נִקְרָא חָסִיד, מִשּׁוּם שֶׁמַּשְׁפִּיעַ חֲסָדִים. וְעַל כֵּן אָמַר דָּוִד, מֵאַחַר שֶׁאֲנִי אָחוּז בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, בַּצַדִּיק, עַל כֵּן חָסִיד אָנִי, וּבִשְׁבִיל זֶה שָׁמְרָה נַפְשִׁי לְהִתְקַשֵּׁר בְּךְ. רַבִּי חִיָּא פָּתַח, עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע וְגוֹ'. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּלְאָךְ לִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁיָּדַע פַּרְעֹה, וּבְלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה גָּדוֹל יוֹתֵר מִפַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (סוטה לו:). זֶ''שׁ, שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע, שֶׁלִּמְּדָהוּ שָׂפוֹת, שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹתָן מִקּוֹדֶם. אֲבָל לְפִי זֶה, מַהוּ עֵדוּת. וּמֵשִׁיב, בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר אֲחָזָתוֹ לְאוֹתוֹ הַדָּבָר עָשָׂה עַצְמוֹ יוֹסֵף כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַשָּׂפָה שֶׁלָּהּ, וְכֵן בְּכָל יוֹם, עַד הַשָּׁעָה הַהִיא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁכָּתוּב, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ. מַהוּ וַתִּתְפְּשֵׂהוּ. אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁעַד אָז, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַלָּשׁוֹן, וְאָז הִכִּירָה בּוֹ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַלָּשׁוֹן, כְּלוֹמָר שֶׁמֵּבִין כַּוָּנָתָהּ. וְזֶהוּ וַתִּתְפְּשֵׂהוּ, שֶׁתָּפְשָׂה הָרַמָּאוּת שֶׁלּוֹ. בְּבִגְדוֹ, הוּא לָשׁוֹן בְּגִידָה וְרַמָּאוּת. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, צוֹוַחַת כְּנֶגְדוֹ, לְשָׁמְרְךְ מֵאִשָׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. מַה מַּשְׁמִיעֵנוּ. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִזֶּה, כְּמוֹ יוֹסֵף, הוּא מִתְקַשֵּׁר בַּשְּׁכִינָה, וְאוֹחֵז בָּעֵדוּת הַזּוֹ, וּמָה הִיא, הִיא הַה' שֶׁנִּתּוֹסְפָה בּוֹ, שֶׁכָּתוּב עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ וְגוֹ'. אַף כָּאן, י' נִתוֹסְפָה בְּפִינְחָס עַל שֶׁקִּנֵּא בָּזֶה.
הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פי''א
א. בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ כְּגוֹן שְׂחוֹק וְהִיתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֵן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֵן וְאִין נִאוּתִין בָּהֵן וְאֵין מְטַיְילִין בָּהֵן וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בְּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבִגְשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מוּתָּרִין לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶן מִדּוֹחַק: ב. וְאֵין מְחַשְׁבִין בָּהֵן חֶשְׁבּוֹנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה כְּגוֹן קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִם וְכַיּוֹצֵא בָהֵן. וְאֵין מַסְפִּידִין בָּהֵן אֶלָּא הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים כְּגוֹן שֶׁיִהְיֶה שָׁם הֶסְפֵּד גְּדוֹלֵי חַכְמֵי אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁכָּל הָעָם מִתְקַבְּצִין וּבָאִין בִּגְלָלָן:
מוסר
מספר חסידים סימן קכ''ח קכ''ט
מַעֲשֶׂה בְּרַבֵּנוּ יַעֲקֹב בְּרַבִּי יָקָר שֶׁהָיָה מְכַבֵּד בִּזְקָנוֹ לִפְנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ וּכְשֶׁהָיוּ הַקָּהָל הוֹלְכִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אוֹ לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן אָז חוֹלֵץ מַנְעָלָיו וְאוֹמֵר אֲנִי עָנִי הֵם בִכְסָפִים וַאֲנִי בְרַחֲמִים וּבְתַחֲנוּנִים נִמְצָא הֵם בְּשֶׁלָהֶם וַאֲנִי בְשֶׁלִי וְכֵן נָהֲגוּ הַקָּהָל אַחֲרָיו: כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ אַתָּה קוֹנֶה אַרְגָּז לִשְׁמוֹר כֶּסֶף וְזָהָב יֵשׁ לָךְ לִקְנוֹת אַרְגָּז נָאֶה לְהַצְנִיעַ סִפְרְךָ וּתְפִלִּין. כַּבֵד ה' מֵהוֹנֶךָ מִמַּה שֶׁהַנָּאָךָ יֵשׁ לָךְ קוֹל עָרֵב מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל. זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת אֶתְרוֹג נָאֶה וְלוּלָב נָאֶה וְסוּכָּה נָאָה וְטַלִּית נָאָה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל חֶפְצֵי ה':