כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(טז) אִם-מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת: אִם מִצְבָּא לָא יִצְבֵּי אֲבוּהָא לְמִתְּנַהּ לֵהּ כַּסְפָּא יִתְקוֹל כְּמוֹהֲרֵי בְּתֻלְתָּא:
 רש''י   כמהר הבתולות. שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס שנאמר (דברים כב כט) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנער חמשים כסף:
(יז) מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה: חָרָשָׁא לָא תָחֵי:
 רש''י   מכשפה לא תחיה. אלא תומת בבית דין, ואחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדבר הכתוב בהוה שהנשים מצויות מכשפות:
(יח) כָּל-שֹׁכֵ֥ב עִם-בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת: כָּל דְיִשְׁכּוּב עִם בְּעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
 רש''י   כל שוכב עם בהמה מות יומת. בסקילה, רובע כנרבעת, שכתוב בהן (ויקרא כ טז) דמיהם בם:
(יט) זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ: דְדַבַּח לְטַעְוַת עַמְמַיָא יִתְקְטֵל אֶלָהֵן לִשְׁמָא דַיְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי:
 רש''י   לאלהים. לעבודה זרה. אלו היה נקוד לאלהים היה צריך לפרש ולכתב אחרים, עכשיו שאמר לאלהים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למד ובית המשמשות בראש התבה אם נקודה בחטף, כגון למלך, למדבר, לעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן למלכים, לרגלים צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לאלהים כל אלהים משמע, אפלו קדש, אבל כשהיא נקודה פת''ח, כמו למלך, למדבר, לעיר נודע באיזה מלך, באיזו מדבר ובאיזה עיר מדבר, וכן לאלהים, לאותן שהזהרתם עליהם במקום אחר, כיוצא בו (תהלים פו ח) אין כמוך באלהים, לפי שלא פרש הצרך לנקד פתח: יחרם. יומת. ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמר בו מיתה במקום אחר (דברים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' , אלא לפי שלא פרש על איזו עבודה חיב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופרש לך כאן זובח לאלהים יחרם, לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך והמשתחוה, שהן עבודת בפנים וחיבים עליהם לכל עבודה זרה בין שדרכה לעבדה בכך, בין שאין דרכה לעבדה בכך, אבל שאר עבודות, כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק, אינו במיתה, אלא באזהרה:
(כ) וְגֵ֥ר לֹא-תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וְגִיוֹרָא לָא תוֹנוּן וְלָא תְעִיקוּן לֵהּ אֲרֵי דַיָרִין הֱוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
 רש''י   וגר לא תונה. אונאת דברים, קונטרליי''ר בלעז [לקנטר] , כמו (ישעיה מט כו) והאכלתי את מוניך את בשרם: ולא תלחצנו. בגזלת ממון: כי גרים הייתם. אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:
(כא) כָּל-אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן: כָּל אַרְמְלָא וְיִתָּם לָא תְעַנוּן:
 רש''י   כל אלמנה ויתום לא תענון. הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:
(כב) אִם-עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם-צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ: אִם עַנָאָה תְעַנֵי יָתֵהּ אֲרֵי אִם מִקְבַל יִקְבֵל קֳדָמַי קַבָּלָא אֱקַבֵּל קְבִלְתֵּהּ:
 רש''י   אם ענה תענה אתו. הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פרש ענשו, כמו (בראשית ד טו) לכן כל הרג קין גזם ולא פרש ענשו אף כאן אם ענה תענה אתו, לשון גזום, כלומר סופך לטול את שלך, למה, כי אם צעק יצעק אלי וגו' :
(כג) וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים: וְיִתְקֵף רוּגְזִי וְאֶקְטוֹל יָתְכוֹן בְּחַרְבָּא וִיהֶוְיָן נְשֵׁיכוֹן אַרְמְלִין וּבְנֵיכוֹן יַתְמִין:
 רש''י   והיו נשיכם אלמנות. ממשמע שנאמר והרגתי אתכם, איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם לפי שאין יודעים אם מתו אם נשבו:
(כד) אִם-כֶּ֣סֶף | תַּלְוֶ֣ה אֶת-עַמִּ֗י אֶת-הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא-תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא-תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ: אִם כַּסְפָּא תּוֹזֵף בְּעַמִי לְּעַנְיָא דִי עִמָךְ לָא תְהֵי לֵהּ כְּרַשְׁיָא לָא תְשַׁוּוֹן עֲלוֹהִי חִבּוּלְיָא:
 רש''י   אם כסף תלוה את עמי. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה וזה אחד מהן: את עמי. עמי וגוי, עמי קדם. עני ועשיר, עני קדם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. וזה משמעו אם כסף תלוה, את עמי תלוהו, ולא לגוי ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך. דבר אחר את העני, שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלואה, שהוא עמי: את העני עמך. הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני: לא תהיה לו כנשה. לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאלו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו: נשך. רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו נכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה:
(כה) אִם-חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד-בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ: אִם מַשְׁכּוֹנָא תִסַב כְּסוּתָא דְחַבְרָךְ עַד מֵעַל שִׁמְשָׁא תְּתִיבִנֵהּ לֵהּ:
 רש''י   אם חבל תחבל. כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנין את הלוה, כשמגיע הזמן ואינו פורע. חבל תחבול כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים, אמר הקדוש ברוך הוא כמה אתה חיב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחיבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב: עד בא השמש תשיבנו לו. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו, עד שיבא בקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה:
(כו) כִּ֣י הִ֤וא (כסותה) כְסוּתוֹ֙ לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי-יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי-חַנּ֥וּן אָֽנִי: אֲרֵי הִיא כְסוּתֵהּ בִּלְחוֹדַהּ הִיא תוֹתְבֵהּ לְמַשְׁכֵּיהּ בְּמָא יִשְׁכּוּב וִיהֵי אֲרֵי יִקְבֵל קֳדָמַי וֶאֱקַבֵּל קְבִלְתֵּהּ אֲרֵי חַנָנָא אֲנָא:
 רש''י   כי הוא כסותה. זו טלית: שמלתו. זו חלוק: במה ישכב. לרבות את המצע:
(כז)  רביעי  אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר: דַיָנָא לָא תְקִיל וְרַבָּא בְעַמָךְ לָא תְלוּט:
 רש''י   אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דין:
(כח) מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן-לִּֽי: בִּכּוּרָךְ וְדִמְעָךְ לָא תְאַחֵר בּוּכְרָא דִבְנָיךְ תַּפְרֵשׁ קֳדָמָי:
 רש''י   מלאתך. חובה המטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים: ודמעך. התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע: לא תאחר. לא תשנה סדר הפרשתן, לאחר את המקדם ולהקדים את המאחר, שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר לתרומה: בכור בניך תתן לי. לפדותו בחמש סלעים מן הכהן. והלא כבר צוה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמוך לו כט כן תעשה לשורך. מה בכור אדם לאחר שלשים יום פודהו שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה, אף בכור בהמה דקה [גסה] מטפל בו שלשים יום ואחר כך נותנו לכהן: שבעת ימים יהיה עם אמו. זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את הקרבתו, לא ימהר קדם שמונה, לפי שהוא מחסר זמן: ביום השמיני תתנו לי. יכול יהא חובה לבו ביום, נאמר כאן שמיני, ונאמר להלן (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן משמעו וביום השמיני אתה רשאי לתנו לי:
(כט) כֵּֽן-תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם-אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ-לִֽי: כֵּן תַּעְבֵּד לְתוֹרָךְ לְעָנָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין יְהֵי עִם אִמֵהּ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה תִּפְרְשִׁנֵהּ קֳדָמָי: (ל) וְאַנְשֵׁי-קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ: וֶאֱנָשִׁין קַדִישִׁין תְּהוֹן קֳדָמָי וּבְשַׂר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיְתָא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תִּרְמוּן יָתֵהּ:
 רש''י   ואנשי קדש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי: ובשר בשדה טרפה. אף בבית כן, אלא שדבר הכתוב בהוה, מקום שדרך בהמות לטרף, וכן (דבר' כב כז) כי בשדה מצאה, וכן (שם כג יא) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, הוא הדין מקרה יום, אלא שדבר הכתוב בהוה. ואונקלוס תרגם ובשר תליש מן חיוא חיא, בשר שנתלש על ידי טרפת זאב או ארי, מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה: לכלב תשלכון אתו. אף הגוי ככלב, או אינו אלא כלב כמשמעו, תלמוד לומר בנבלה (דב' יד כא) או מכר לנכרי, קל וחמר לטרפה שמתרת בכל הנאות. אם כן מה תלמוד לומר לכלב, למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקדוש ברוך הוא תנו לו שכרו: כג (א) לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל-תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם-רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס: לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִשְׁקָר לָא תְשַׁוִי יְדָךְ עִם חַיָבָא לְמֶהֱוֵי לֵהּ סָהִיד שְׁקָר:
 רש''י   לא תשא שמע שוא. כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדין, שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חברו: אל תשת ידך עם רשע. הטוען את חברו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס:
(ב) לֹֽא-תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי-רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא-תַעֲנֶ֣ה עַל-רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת: לָא תְהֵי בָּתַר סַגִיאִין לְאַבְאָשָׁא וְלָא תִתִּמְנַע מִלְאַלָפָא מָא דִבְעֵינָךְ עַל דִינָא בָּתַר סַגִיאֵי שְׁלַם דִינָא:
 רש''י   לא תהיה אחרי רבים לרעת. יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מישב בהן על אפניו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דין אחד, וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחיבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על רב, על רב, שאין חולקין על מפלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה, שיאמרו את דעתם. לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דין אחד, שירבו המחיבין על המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו''ד דרשו בו כן. אחרי רבים להטת ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחיבין יותר מן המזכין, וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ולשון העברי, לפי התרגום, כך הוא נדרש לא תענה על ריב לנטת אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמתו. ואני אומר לישבו על אפניו כפשוטו, כך פתרונו: לא תהיה אחרי רבים לרעת. אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם: ולא תענה על רב לנטת וגו' . ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקלר יהא תלוי בצואר הרבים:
(ג) וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ: וְעַל מִסְכֵּינָא לָא תְרַחֵם בְּדִינֵהּ:
 רש''י   לא תהדר. לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר דל הוא, אזכנו ואכבדנו:
(ד) כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ: אֲרֵי תִפְגַע תּוֹרָא דְסָנְאָךְ אוֹ חֲמָרֵהּ דְטָּעֵי אָתָבָא תְּתִיבִנֵהּ לֵהּ: (ה) כִּֽי-תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ: אֲרֵי תֶחֱזֵי חֲמָרָא דְסָנְאָךְ רְבִיעַ תְּחוֹת טוֹעֲנֵיהּ וְתִתִּמְנַע מִלְמִשְׁבַּק לֵהּ מִשְׁבַּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי וּתְפָרֵק עִמֵהּ:
 רש''י   כי תראה חמור שנאך וגו' . הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שמושי כי וכה פתרונו שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו: וחדלת מעזב לו. בתמיהה: עזב תעזב עמו. עזיבה זו לשון עזרה, וכן (דברים לב לו) עצור ועזוב, וכן (נחמיה ג ח) ויעזבו ירושל ם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסיע את חוזק החומה. כיוצא בו (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' , שמא תאמר כן, בתמיהה, לא תירא מהם. ומדרשו, כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל, וחדלת: עזב תעזב עמו. לפרק המשא. מלמשקל ליה, מלטול משאוי ממנו:
(ו)  חמישי  לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ: לָא תַצְלֵי דִין מִסְכֵּינָךְ בְּדִינֵהּ:
 רש''י   אבינך. לשון אובה, שהוא מדולדל ותאב לכל טובה:
(ז) מִדְּבַר-שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל-תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא-אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע: מִפִּתְגָמָא דְשִׁקְרָא הֱוֵי רָחִיק וְדִזְכֵי וְדִי נְפַק (דְכֵי) מִן דִינָא לָא תִקְטוֹל אֲרֵי לָא אֱזַכֵּי חַיָבָא:
 רש''י   ונקי וצדיק אל תהרג. מנין ליוצא מבית דין חיב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, תלמוד לומר ונקי אל תהרג וזה אף על פי שאינו צדיק, שלא נצטדק בבית דין, מכל מקום נקי הוא מדין מיתה, שהרי יש לך לזכותו. ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו לבית דין לחיבו תלמוד לומר וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא, שנצטדק בבית דין: כי לא אצדיק רשע. אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדיני, אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה:
(ח) וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים: וְשׁוֹחֲדָא לָא תְקַבֵּל אֲרֵי שׁוֹחֲדָא מְעַוֵר עֵינֵי חַכִּימִין וּמְקַלְקֵל פִּתְגָמִין תְּרִיצִין:
 רש''י   ושחד לא תקח. אפלו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לעיל לא תטה משפט: יעור פקחים. אפלו חכם בתורה ונוטל שחד, סוף שתטרף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו: ויסלף. כתרגומו ומקלקל: דברי צדיקים. דברים המצדקים, משפטי אמת, וכן תרגומו פתגמין תריצין. ישרים:
(ט) וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת-נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וְגִיוֹרָא לָא תְעִיקוּן וְאַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת נַפְשָׁא דְגִיוֹרָא אֲרֵי דַיָרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
 רש''י   וגר לא תלחץ. בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר מפני שסורו רע: את נפש הגר. כמה קשה לו כשלוחצים אותו:
(י) וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת-אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת-תְּבוּאָתָֽהּ: וְשִׁית שְׁנִין תִּזְרַע יָת אַרְעָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתַּהּ:
 רש''י   ואספת את תבואתה. לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:
(יא) וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן-תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ: וּשְׁבִעֵתָא תַּשְׁמְטִּנַהּ וְתַרְטְשִׁנַהּ וְיֵיכְלוּן מִסְכְּנֵי עַמָךְ וּשְׁאָרְהוֹן תֵּיכוּל חֵיוַת בָּרָא כֵּן תַּעְבֵּד לְכַרְמָךְ לְזֵיתָךְ:
 רש''י   תשמטנה. מעבודה: ונטשתה. מאכילה אחר זמן הבעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש: ויתרם תאכל חית השדה. להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית: כן תעשה לכרמך. ותחלת המקרא בשדה הלבן, כמו שאמר למעלה המנו תזרע את ארצך:
(יב) שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן-אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר: שִׁתָּא יוֹמִין תַּעְבֵּד עוֹבָדָיךְ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תָּנוּחַ בְּדִיל דִינוּחַ תּוֹרָךְ וְחַמָרָךְ וְיִשְּׁקוֹט בַּר אַמְתָךְ וְגִיוֹרָא:
 רש''י   וביום השביעי תשבת. אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהג בה שבת בראשית: למען ינוח שורך וחמרך. תן לו ניח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית, אמרת אין זה ניח אלא צער: בן אמתך. בעבד הערל הכתוב מדבר: והגר. גר תושב:
(יג) וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר-אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל-פִּֽיךָ: וּבְכֹל דִי אֲמָרִית לְכוֹן תִּסְתַּמְרוּן וְשׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָא לָא תִדְכְּרוּן לָא יִשְׁתְּמַע עַל פּוּמְכוֹן:
 רש''י   ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו: לא תזכירו. שלא יאמר לו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית או תעמוד עמי ביום עבודה זרה פלונית. דבר אחר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו ללמדך ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצות כלן, והנזהר בה כשומר את כלן: לא ישמע. מן הגוי: על פיך. שלא תעשה שתפות עם נכרי וישבע לך בעבודה זרה שלו נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך:
(יד) שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה: תְּלַת זִמְנִין תֵּחוֹג קֳדָמַי בְּשַׁתָּא:
 רש''י   רגלים. פעמים וכן (במדבר כב כח) כי הכיתני זה שלש רגלים:
(טו) אֶת-חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי-ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא-יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם: יָת חַגָא דְפַטִירַיָא תִּטַר שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא כְּמָא דִפַקֵידִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דַאֲבִיבָא אֲרֵי בֵהּ נְפַקְתָּ מִמִצְרָיִם וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַי רֵיקָנוּן:
 רש''י   חדש האביב. שהתבואה מתמלאת בו באביה. לשון אחר אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פרות: ולא יראו פני ריקם. כשתבאו לראות פני ברגלים, הביאו לי עולות:
(טז) וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת-מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן-הַשָּׂדֶֽה: וְחַגָא דַחֲצָדָא בִּכּוּרֵי עוֹבָדָיךְ דִי תִזְרַע בְּחַקְלָא וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִפְּקָא דְשַׁתָּא בְּמִכְנְשָׁךְ יָת עוֹבָדָיךְ מִן חַקְלָא:
 רש''י   וחג הקציר. הוא חג שבועות: בכורי מעשיך. שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח כו) וביום הבכורים וגו' : וחג האסיף. הוא חג הסכות: באספך את מעשיך. שכל ימות החמה התבואה מתיבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים:
(יז) שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל-זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל-פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן | יְהוָֽה: תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזוּן כָּל דְכוּרָךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ:
 רש''י   שלש פעמים וגו' . לפי שהענין מדבר בשביעית הצרך לומר שלא יסתרסו רגלים ממקומן: כל זכורך. הזכרים שבך:
(יח) לֹֽא-תִזְבַּ֥ח עַל-חָמֵ֖ץ דַּם-זִבְחִ֑י וְלֹֽא-יָלִ֥ין חֵֽלֶב-חַגִּ֖י עַד-בֹּֽקֶר: לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַם פִּסְחִי וְלָא יְבִיתוּן בַּר מִן מַדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת חַגָא עַד צַפְרָא:
 רש''י   לא תזבח על חמץ וגו' . לא תשחט את הפסח בארבעה עשר בניסן עד שתבער החמץ: ולא ילין חלב חגי וגו' . חוץ למזבח: עד בקר. יכול אף על המערכה יפסל בלינה, תלמוד לומר (ויקרא ו ב) על מוקדה על המזבח כל הלילה: ולא ילין. אין לינה אלא בעמוד השחר שנאמר עד בקר, אבל כל הלילה יכול להעלותו מן הרצפה למזבח:
(יט) רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתִי לְבֵית מִקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּן בְּשַׂר בַּחֲלָב:
 רש''י   ראשית בכורי אדמתך. אף השביעית חיבת בבכורים, לכך נאמר אף כאן בכורי אדמתך. כיצד, אדם נכנס לתוך שדהו, וראה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן ומקדישה. ואין בכורים אלא משבעת המינין האמורין במקרא (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגו' : לא תבשל גדי. אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי, והוצרך לפרש אחריו עזים, כגון (בראשית לח יז) אנכי אשלח גדי עזים, (שם שם כ) את גדי העזים, (שם כז ט) שני גדיי עזים, ללמדך, שכל מקום שנאמר גדי סתם, אף עגל וכבש במשמע. ובשלושה מקומות נכתב בתורה אחד לאסור אכילה, ואחד לאסור הנאה, ואחד לאסור בשול:
(כ)  שישי  הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי: הָא אֲנָא שָׁלַח מַלְאָכָא קֳדָמָךְ לְמִטְרָךְ בְּאָרְחָא וּלְאָעֳלוּתָךְ לְאַתְרָא דִאַתְקֵנִית:
 רש''י   הנה אנכי שלח מלאך. כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך: אשר הכנתי. אשר זמנתי לתת לכם, זהו פשוטו ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומי נכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים, שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה:
(כא) הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל-תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ: אִסְתַּמַּר מִן קֳדָמוֹהִי וְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ לָא תְסָרֵב לְקִבְלֵהּ אֲרֵי לָא יִשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיכוֹן אֲרֵי בִשְׁמִי מֵימְרֵהּ:
 רש''י   אל תמר בו. לשון המראה, כמו (יהושע א יח) אשר ימרה את פיך: כי לא ישא לפשעכם. אינו מלמד בכך, שהוא מן הכת שאין חוטאין, ועוד שהוא שליח ואינו עושה אלא שליחותו: כי שמי בקרבו. מחבר לראש המקרא, השמר מפניו כי שמי משתף בו, ורבותינו אמרו זה מטטרו''ן ששמו כשם רבו. מטטרו''ן בגימטריא שדי:
(כב) כִּ֣י אִם-שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת-אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת-צֹרְרֶֽיךָ: אֲרֵי אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ וְתַעְבֵּד כֹּל דִאֱמַלֵל וְאֶסְנֵי יָת סָנְאָךְ וְאָעִיק לְדִמְעִיקִין לָךְ:
 רש''י   וצרתי. כתרגומו ואעיק:
(כג) כִּֽי-יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֮ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל-הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו: אֲרֵי יְהַךְ מַלְאָכִי קֳדָמָךְ וְיָעֵלִנָךְ לְוָת אֱמוֹרָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִיזָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי וֶאֱשֵׁצִנוּן: (כד) לֹֽא-תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם: לָא תִסְגוּד לְטַעֲוָתְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנוּן וְלָא תַעְבֵּד כְּעוֹבָדֵיהוֹן אֲרֵי פַגָרָא תְּפַגְרִנוּן וְתַבָּרָא תְתַבַּר קָמָתְהוֹן:
 רש''י   הרס תהרסם. לאותם אלהות: מצבותיהם. אבנים שהם מציבין להשתחוות להם:
(כה) וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת-לַחְמְךָ֖ וְאֶת-מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ: וְתִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וִיבָרֵךְ יָת מֵיכְלָךְ וְיָת מִשְׁתְּיָךְ וְאַעְדִי מַרְעִין בִּישִׁין מִבֵּינָךְ: (כו)  שביעי  לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת-מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא: לָא תְהֵי מְתַכְּלָא וְעַקְרָא בְּאַרְעָךְ יָת מִנְיַן יוֹמָיךְ אַשְׁלִים:
 רש''י   לא תהיה משכלה. אם תעשה רצוני: משכלה. מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה:
(כז) אֶת-אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת-כָּל-הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֧י אֶת-כָּל-אֹיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף: יָת אֵימְתִי אֲשַׁלַח קֳדָמָךְ ואֶתְּפַר (נ''א וֶאֱשַׁגֵשׁ) יָת כָּל עַמָא דְאַתְּ אָתֵי לַאֲגָחָא בְּהוֹן וְאֶמְסַר יָת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ מְחַזְרֵי קְדָל:
 רש''י   והמתי. כמו והממתי ותרגומו ואשגש. וכן כל תבה שפעל שלה בכפל האות האחרונה, כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפום, כגון והמותי, מגזרת (ישעיה כח כח) והמם גלגל עגלתו, (קהלת ב כ) וסבותי, מגזרת (שמו''א ז טז) וסבב בית אל, (תהלים קטז ו) דלותי, מגזרת (ישעיה יט ו) דללו וחרבו, (שם מט טז) על כפים חקותיך, מגזרת (שופטים ה טו) חקקי לב, (שמו''א יב ג) את מי רצותי, מגזרת (איוב כ יט) רצץ עזב דלים. והמתרגם והמותי ואקטל, טועה הוא, שאלו מגזרת מיתה היה, אין ה''א שלה בפת''ח, ולא מ''ם שלו מדגשת, ולא נקודה מלאפום, אלא והמתי, כגון (במד' יד טו) והמתה את העם הזה, והתי''ו מדגשת, לפי שתבא במקום ב' תוי''ן, האחת נשרשת, לפי שאין מיתה בלא ת''ו, והאחרת משמשת, כמו אמרתי, חטאתי, עשיתי, וכן ונתתי, הת''ו מדגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלש תוי''ן, שתים ליסוד, כמו (יהושע י יב) ביום תת ה', (קהלת ג יג) מתת אלהים היא, והשלישית לשמוש: ערף. שינוסו מפניך ויהפכו לך ערפם:
(כח) וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת-הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת-הַחִוִּ֧י אֶת-הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת-הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ: וְאֶשְׁלַח יָת עֲרָעִיתָא קֳדָמָךְ וּתְתָרֵךְ יָת חִוָאֵי יָת כְּנַעֲנָאֵי וְיָת חִתָּאֵי מִן קֳדָמָךְ:
 רש''י   הצרעה. מן שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים, והצרעה לא עברה את הירדן, והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל שבע אמות לא מנה כאן אלא אלו. וחוי אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה (סוטה לו א) על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה:
(כט) לֹ֧א אֲגָרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן-תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה: לָא אֱתָרֵכִנוּן מִן קֳדָמָךְ בְּשַׁתָּא חֲדָא דִילְמָא תְהֵי אַרְעָא צַדְיָא וְתִסְגֵי עֲלָךְ חֵיוַת בָּרָא:
 רש''י   שממה. ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה: ורבה עליך. ותרבה עליך:
(ל) מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָחַלְתָּ֖ אֶת-הָאָֽרֶץ: זְעֵיר זְעֵיר אֱתָרֵכִנוּן מִן קֳדָמָךְ עַד דְתִסְגֵי וְתַחְסֵן יָת אַרְעָא:
 רש''י   עד אשר תפרה. תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו:
(לא) וְשַׁתִּ֣י אֶת-גְּבֻלְךָ֗ מִיַּם-סוּף֙ וְעַד-יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד-הַנָּהָ֑ר כִּ֣י | אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֖ת יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ: וֶאֱשַׁוֵי יָת תְּחוּמָךְ מִיַמָא דְסוּף וְעַד יַמָא דִפְלִשְׁתָּאֵי וּמִמַדְבְּרָא עַד פְּרָת אֲרֵי אֶמְסַר בִּידֵיכוֹן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וּתְתָרֵכִנוּן מִן קֳדָמָךְ:
 רש''י   ושתי. לשון השתה, והת''ו מדגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא ת''ו, והאחת לשמוש: עד הנהר. פרת: וגרשתמו. ותגרשם:
(לב) לֹא-תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית: לָא תִגְזַר לְהוֹן וּלְּטַעֲוָתְהוֹן קְיָם: (לג) לֹ֤א יֵשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן-יַחֲטִ֥יאוּ אֹתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַעֲבֹד֙ אֶת-אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי-יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ: לָא יֵתְבוּן בְּאַרְעָךְ דִילְמָא יְחַיְבוּן יָתָךְ קֳדָמָי אֲרֵי תִפְלַח יָת טַעֲוָתְהוֹן אֲרֵי יְהוֹן לָךְ לְתַקְלָא:
 רש''י   כי תעבד וגו' כי יהיה לך למקש. הרי אלו כי משמשין במקום אשר, וכן בכמה מקומות, וזהו לשון אי, שהוא אחד מארבע לשונות שהכי משמש. וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר, כמו (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים, שהיא חובה: כד (א) וְאֶל-מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל-יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק: וּלְמשֶׁה אֲמַר סַק לִקֳדָם יְיָ אַתְּ וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִין מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל וְתִסְגְדוּן מֵרָחִיק:
 רש''י   ואל משה אמר עלה. פרשה זו נאמרה קדם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה:
(ב) וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל-יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ: וְיִתְקְרֵב משֶׁה בִלְחוֹדוֹהִי לִקֳדָם יְיָ וְאִנוּן לָא יִתְקָרְבוּן וְעַמָא לָא יִסְקוּן עִמֵהּ:
 רש''י   ונגש משה לבדו. אל הערפל:
(ג) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֖ת כָּל-דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל-הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל-הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה: וַאֲתָא משֶׁה וְאִשְׁתָּעִי לְעַמָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וְיָת כָּל דִינַיָא וַאֲתֵיב כָּל עַמָא קָלָא חַד וַאֲמָרוּ כָּל פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ נַעְבֵּד:
 רש''י   ויבא משה ויספר לעם. בו ביום: את כל דברי ה'. מצות פרישה והגבלה: ואת כל המשפטים. שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדמה ודינין שנתנו להם במרה:
(ד) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֖ת כָּל-דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּכְתַב משֶׁה יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וְאַקְדֵם בְּצַפְרָא וּבְנָא מַדְבְּחָא בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא וְתַרְתָּא עֶשְׂרֵי קָמָן לִתְרֵי עֲסַר שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל:
 רש''י   ויכתב משה. מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה: וישכם בבקר. בחמשה בסיון:
(ה) וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת-נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהוָ֖ה פָּרִֽים: וּשְׁלַח יָת בּוּכְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַסִיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ תּוֹרִין:
 רש''י   את נערי. הבכורות:
(ו) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ: וּנְסִיב משֶׁה פַּלְגוּת דְמָא וְשַׁוִי בְּמִזְרְקַיָא וּפַלְגוּת דְמָא זְרַק עַל מַדְבְּחָא:
 רש''י   ויקח משה חצי הדם. מי חלקו, מלאך בא וחלקו: באגנות. שני אגנות אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים להזות אותם על העם. ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים שאין הזאה בלא טבילה:
(ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע: וּנְסִיב סִפְרָא דִקְיָמָא וּקְרָא קֳדָם עַמָא וַאֲמָרוּ כֹּל דִי מַלִיל יְיָ נַעְבֵּד וּנְקַבֵּל:
 רש''י   ספר הברית. מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה:
(ח) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת-הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל-הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם-הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וּנְסִיב משֶׁה יָת דְמָא וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָא וַאֲמַר הָא דֵין דָם קְיָמָא דִגְזַר יְיָ עִמְכוֹן עַל כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין:
 רש''י   ויזרק. ענין הזאה, ותרגומו וזרק על מדבחא לכפרא על עמא:
(ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּסְלֵיק משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִין מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: וַחֲזוֹ יָת יְקַר אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וּתְחוֹת כָּרְסָא יְקָרֵהּ כְּעוֹבַד אֶבֶן טָבָא וּכְמֶחֱזֵי שְׁמַיָא לְבָרִירוּ:
 רש''י   ויראו את אלהי ישראל. נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה: כמעשה לבנת הספיר. היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משעבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר. משנגאלו היה אור וחדוה לפניו: וכעצם. כתרגומו, לשון מראה: לטהר. לשון ברור וצלול:
(יא) וְאֶל-אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַיְיָ וַהֲווֹ חָדָן בְּקָרְבָּנֵיהוֹן דְאִתְקַבָּלוּ בְּרַעֲוָא כְּאִלוּ אָכְלִין וְשָׁתָן:
 רש''י   ואל אצילי. הם נדב ואביהוא והזקנים: לא שלח ידו. מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד: ויחזו את האלהים. היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי לשון גדולים, כמו (ישעיה מא ט) ומאציליה קראתיך, (במדבר יא כה) ויאצל מן הרוח, (יחזקאל מא ח) שש אמות אצילה:
(יב) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה-שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת-לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַק לִקֳדָמַי לְטוּרָא וֶהֱוֵי תַמָן וְאֶתֵּן לָךְ יָת לוּחֵי אַבְנָא וְאוֹרַיְתָא וְתַפְקֶדְתָּא דִכְתָבִית לְאַלוּפֵיהוֹן:
 רש''י   ויאמר ה' אל משה. לאחר מתן תורה: עלה אלי ההרה והיה שם. ארבעים יום: את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פרש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו:
(יג) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל-הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: וְקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשֻׁמְשָׁנֵהּ וּסְלֵיק משֶׁה לְטוּרָא דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ:
 רש''י   ויקם משה ויהושע משרתו. לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן. ואומר אני, שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו, כשירד משה (לקמן לב יז) וישמע יהושע את קול העם ברעה, למדנו שלא היה יהושע עמהם:
(יד) וְאֶל-הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ-לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר-נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי-בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם: וּלְםָבַיָא אֲמַר אוֹרִיכוּ לָנָא הָכָא עַד דִנְתוּב לְוָתְכוֹן וְהָא אַהֲרֹן וְחוּר עִמְכוֹן מָן דְאִית לֵהּ דִינָא יִתְקְרֵב לִקֳדָמֵיהוֹן:
 רש''י   ואל הזקנים אמר. בצאתו מן המחנה: שבו לנו בזה. והתעכבו כאן עם שאר העם במחנה להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו: חור. בנה של מרים היה, ואביו כלב בן יפנה, שנאמר ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור (דברי הימים א' ב יט) . אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא ב) : מי בעל דברים. מי שיש לו דין:
(טו)  מפטיר  וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל-הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת-הָהָֽר: וּסְלֵק משֶׁה לְטוּרָא וַחֲפָא עֲנָנָא יָת טוּרָא: (טז) וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד-יְהוָה֙ עַל-הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל-מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן: וּשְׁרָא יְקָרָא דַיְיָ עַל טוּרָא דְסִינַי וַחֲפָהִי עֲנָנָא שִׁתָּא יוֹמִין וּקְרָא לְמשֶׁה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִגוֹ עֲנָנָא:
 רש''י   ויכסהו הענן. רבותינו חולקין בדבר. יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חדש עד עצרת יום מתן תורה: ויכסהו הענן. להר: ויקרא אל משה ביום השביעי. לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה, ויש אומרים ויכסהו הענן למשה ששה ימים לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחלת ארבעים יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך, שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים:
(יז) וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְחֵיזוּ יְקָרָא דַיְיָ כְּחֵיזוּ אֶשָׁא אָכְלָא בְּרֵישׁ טוּרָא לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל-הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה: וְעַל משֶׁה בְּגוֹ עֲנָנָא וּסְלֵיק לְטוּרָא וַהֲוָה משֶׁה בְּטּוּרָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן: פפפ:
 רש''י   בתוך הענן. ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקדוש ברוך הוא למשה שביל [ נ''א : חפה] בתוכו:

(ח) הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-הָיָ֥ה אֶֽל-יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה אַחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת-כָּל-הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר: (ט) לְ֥שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת-עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת-שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד-בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ: (י) וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל-הַשָּׂרִ֨ים וְכָל-הָעָ֜ם אֲשֶׁר-בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֥שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת-עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד-בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ: (יא) וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי-כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת-הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת-הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חָפְשִׁ֑ים (ויכבישום) וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת: (יב) וַיְהִ֤י דְבַר-יְהוָה֙ אֶֽל-יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר: (יג) כֹּֽה-אָמַ֥ר יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת-אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר: (יד) מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת-אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר-יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא-שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת-אָזְנָֽם: (טו) וַתָּשֻׁ֨בוּ אַתֶּ֜ם הַיּ֗וֹם וַתַּעֲשׂ֤וּ אֶת-הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינַ֔י לִקְרֹ֥א דְר֖וֹר אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ וַתִּכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְפָנַ֔י בַּבַּ֕יִת אֲשֶׁר-נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלָֽיו: (טז) וַתָּשֻׁ֙בוּ֙ וַתְּחַלְּל֣וּ אֶת-שְׁמִ֔י וַתָּשִׁ֗בוּ אִ֤ישׁ אֶת-עַבְדּוֹ֙ וְאִ֣ישׁ אֶת-שִׁפְחָת֔וֹ אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּ֥ם חָפְשִׁ֖ים לְנַפְשָׁ֑ם וַתִּכְבְּשׁ֣וּ אֹתָ֔ם לִֽהְי֣וֹת לָכֶ֔ם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת: (יז) לָכֵן֮ כֹּה-אָמַ֣ר יְהוָה֒ אַתֶּם֙ לֹֽא-שְׁמַעְתֶּ֣ם אֵלַ֔י לִקְרֹ֣א דְר֔וֹר אִ֥ישׁ לְאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ הִנְנִ֣י קֹרֵא֩ לָכֶ֨ם דְּר֜וֹר נְאֻם-יְהוָ֗ה אֶל-הַחֶ֙רֶב֙ אֶל-הַדֶּ֣בֶר וְאֶל-הָרָעָ֔ב וְנָתַתִּ֤י אֶתְכֶם֙ (לזועה) לְזַעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ: (יח) וְנָתַתִּ֣י אֶת-הָאֲנָשִׁ֗ים הָעֹֽבְרִים֙ אֶת-בְּרִתִ֔י אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-הֵקִ֙ימוּ֙ אֶת-דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁ֥ר כָּרְת֖וּ לְפָנָ֑י הָעֵ֙גֶל֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרְת֣וּ לִשְׁנַ֔יִם וַיַּעַבְר֖וּ בֵּ֥ין בְּתָרָֽיו: (יט) שָׂרֵ֨י יְהוּדָ֜ה וְשָׂרֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם הַסָּֽרִסִים֙ וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְכֹ֖ל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ הָעֹ֣בְרִ֔ים בֵּ֖ין בִּתְרֵ֥י הָעֵֽגֶל: (כ) וְנָתַתִּ֤י אוֹתָם֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ: (כא) וְאֶת-צִדְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ-יְהוּדָ֜ה וְאֶת-שָׂרָ֗יו אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וּבְיַד חֵ֖יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל הָעֹלִ֖ים מֵעֲלֵיכֶֽם: (כב) הִנְנִ֨י מְצַוֶּ֜ה נְאֻם-יְהוָ֗ה וַהֲשִׁ֨בֹתִ֜ים אֶל-הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְנִלְחֲמ֣וּ עָלֶ֔יהָ וּלְכָד֖וּהָ וּשְׂרָפֻ֣הָ בָאֵ֑שׁ וְאֶת-עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה אֶתֵּ֥ן שְׁמָמָ֖ה מֵאֵ֥ין יֹשֵֽׁב:
(ירמיה פרק לג)  (כה) כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אִם-לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא-שָֽׂמְתִּי: (כו) גַּם-זֶ֣רַע יַעֲקוֹב֩ וְדָוִ֨ד עַבְדִּ֜י אֶמְאַ֗ס מִקַּ֤חַת מִזַּרְעוֹ֙ מֹֽשְׁלִ֔ים אֶל-זֶ֥רַע אַבְרָהָ֖ם יִשְׂחָ֣ק וְיַעֲקֹ֑ב כִּֽי-(אשוב) אָשִׁ֥יב אֶת-שְׁבוּתָ֖ם וְרִחַמְתִּֽים: אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

א. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אֶת הַשֹּׁקֶת, נִטְמָא אֶחָד מֵהֶם, כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. טָהַר, וְנִטְמָא שֵׁנִי, כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, פְּסוּלִין. עָשָׂה אֶחָד מֵהֶן מְלָאכָה, כְּשֵׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. עָמַד, וְעָשָׂה הַשֵּׁנִי מְלָאכָה, כְּשֵׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. עָשׂוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, פְּסוּלִין:

 ברטנורה  (א) שנים שהיו שומרים את השוקת. שנתמלא לחטאת: טהר. אותו שנטמא טהר מטומאתו: ונטמא שני. היינו חברו שהיה טהור: כשרים. המים שבשוקת: עמד ועשה השני מלאכה. עמד הראשון ממלאכתו, ובא השני ועשה מלאכה תחתיו:

ב. הַמְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת, לֹא יִנְעוֹל אֶת הַסַנְדָּל. שֶׁאִם נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל הַסַנְדָּל, נִטְמָא וְטִמְּאָהוּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי. נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל בְּשָׂרוֹ, טָהוֹר. נָפְלוּ עַל כְּסוּתוֹ, נִטְמֵאת וְטִמְּאַתּוּ. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ב) נטמא וטמאהו. נטמא הסנדל וטימא את האדם לחטאת, שכלים שנטמאו במשקים מטמאים את האדם לחטאת, שאין מונין ראשון ושני בחטאת, כדתנן לקמן פרק כל הראוי (משנה ו) אף על פי שאם נפלו המשקים הללו על בשרו, טהור, שהטהור לפרה אם נגעו משקין טמאים בבשרו, הוא טהור כמו שהיה, לבד אם נגעו בידיו, לפי שהמשקין טמאים מטמאים את הידים, וגבי טהרת חטאת קיימא לן דאם נטמאו ידיו נטמא גופו: מטמאיך לא טמאוני. משקים שטמאו את הסנדל לא היו יכולים לטמא הטהור לחטאת אם נגעו בבשרו כדאמרן, והסנדל הבא מכוחם מטמאו:

ג. הַשּׂוֹרֵף פָּרָה, וּפָרִים, וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׁעִיר, מְטַמֵּא בְגָדִים. פָּרָה וּפָרִים וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עַצְמָן אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ג) השורף פרה. אדומה ופרים הנשרפים. כגון פר יום הכפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, מטמאים בגדים, דבכולהו כתיב יכבס בגדיו, ולא שנא בגדים שהוא לבוש ולא שנא בגדים שהוא נוגע, והוא הדין לכל שאר כלים, דלא ממעטינן אלא אדם וכלי חרס בלבד הוא שאין מטמאין אם נוגעים בהן: ופרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן. אם נגעו בבגדים הרי הן טהורים. והיינו דאמרי ליה בגדים לאדם, מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני:

ד. הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהִיא בְּבֵית הַבְּלִיעָה, מְטַמֵּא בְגָדִים. הַנְּבֵלָה עַצְמָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְגָדִים. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ד) האוכל מנבלת עוף טהור. נבלת עוף טהור אין לה טומאה אם נגעה באדם או בבגדים, אלא בבית הבליעה מטמא אדם לטמא בגדים, כדתנן במסכת טהרות, והיינו דאמרי ליה בגדים לאדם מטמאיך לא טמאוני וכו':

ה. כָּל וְלַד הַטֻּמְאוֹת אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵלִים, אֶלָּא מַשְׁקֶה. נִטְמָא מַשְׁקֶה, טִמְּאָן. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ה) כל ולד הטומאה. כגון ראשון ושני, אין מטמא כלים. אלא אב הטומאה. ומשקה שנטמא בראשון ושני מטמא כלים, גזירה משום משקה זב וזבה כגון רוקו וזובו ומימי רגליו שהן אב הטומאה:

ו. אֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מְטַמֵּא חֲבֵרוֹ, אֶלָּא מַשְׁקֶה. נִטְמָא מַשְׁקֶה, טִמְּאָהוּ. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ו) אין כלי חרס מטמא חברו. שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם ואין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אלמא שאין כלי חרס מטמא חברו: אלא משקין. אבל מטמא הוא משקין והמשקים חוזרים ומטמאים חברו, גזירה משום משקה זב וזבה, כדאמרן:

ז. כָּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, מְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה לְטַמֵּא אֶחָד וְלִפְסוֹל אֶחָד, חוּץ מִטְּבוּל יוֹם. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ז) כל הפוסל את התרומה. כגון ידים שניות עושות משקים תחלה לטמא חולין, וידים עצמן שנגעו באוכלי חולין, טהורים, שאין שני עושה שלישי בחולין: חוץ מטבול יום. שלא העריב שמשו. אע''פ שהוא פוסל את התרומה, אינו מטמא המשקין להיות תחילה. ואפילו משקין של תרומה אם נגע בהן טבול יום אינן אלא פסולים בלבד לא טמאים:

ח. כָּל הַיַּמִּים כַּמִּקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א), וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַיָּם הַגָּדוֹל כַּמִּקְוֶה, לֹא נֶאֱמַר יַמִּים, אֶלָּא שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין, וּפְסוּלִין לַזָּבִים וְלַמְצוֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת:

 ברטנורה  (ח) כל הימים כמקוה. לכל הני מילי דקתני בסופו [וגם] אין מטהרין בזוחלין, דאין מקוה מטהר בזוחלין אלא במכונסין, דכתיב (ויקרא יא) אך מעין, מעין מטהר בזוחלין, ואין מקוה מטהרת בזוחלין. ופסולין לזבין, דזב בעי מים חיים, דכתיב (שם טו) ורחץ את בשרו במים חיים. ולמצורע דכתיב (שם יד) אל כלי חרש על מים חיים. ולמי חטאת דכתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי: הים הגדול כמקוה. לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול דביה משתעי קרא במעשה בראשית ששם נקוו כל מימי בראשית. ולא נאמר ימים בלשון רבים, אלא מפני שמעורבים בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אליו: ר' יוסי אומר. כל הימים וים הגדול, תורת מעין עליהן לענין שהן מטהרין בזוחלין, מפני שהנחלים הולכין וזוחלין עליהן. אבל פסולין הן לתורת מים חיים שהכתוב קוראן מקוה. והלכה כר' יוסי:

ט. הַמַּיִם הַמֻּכִּים, פְּסוּלִים. אֵלּוּ הֵן הַמֻּכִּים, הַמְּלוּחִים וְהַפּוֹשְׁרִים. הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים, פְּסוּלִין. אֵלּוּ הֵם הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים, הַמְכַזְּבִים אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ. הַמְכַזְּבִים בְּפֻלְמְסָיוֹת וּבִשְׁנֵי בִצָרוֹן, כְּשֵׁרִים. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל:

 ברטנורה  (ט) מים המוכין. המזיקין כגון שהן מלוחין ופושרין: פסולין. למי חטאת: מים המכזבין. הפוסקין. כמו אשר לא יכזבו מימיו (ישעיה נח): פסולין. דמים חיים בעינן: אחד בשבוע. אבל אחד ביובל שפיר מקרו מים חיים: בפולמסיות. חיילות של גייסות ששותין ומקלקלים בהן: בשני בצרון. שנים של עצירת גשמים: ר' יהודה פוסל. אפילו אותן שאין מכזבין אלא בפולמסיות ובשני בצרון. ואין הלכה כרבי יהודה:

י. מֵי קַרְמְיוֹן וּמֵי פוּגָה, פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי בִצִים. מֵי הַיַּרְדֵּן וּמֵי יַרְמוּךְ, פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי תַעֲרוֹבוֹת, וְאֵלוּ הֵן מֵי תַעֲרוֹבוֹת, אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד פָּסוּל שֶׁנִּתְעָרְבוּ. שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל:

 ברטנורה  (י) מי קרמיון ומי פוגה. נהרות שבארץ ישראל הן: מי בצים. לשון היגאה גומא בלא בצה (איוב ח) כלומר, מים שחומר וטיט מעורב בהן. ורחמנא אמר מים חיים אל כלי, והכא איכא חציצה בין מים לכלי: מי תערובות. שמים פסולים מתערבים בהם: אחד פסול ואחד כשר. ונתערבו, אסור לקדש ממקום התערובות ולמטה: ר' יהודה פוסל. אפילו בשניהם כשרים פוסל ר' יהודה ליטול ממקום התערובות, גזירה אטו אחד פסול. ואין הלכה כר' יהודה:

יא. בְּאֵר אַחְאָב וּמְעָרַת פַּמְיָס, כְּשֵׁרָה. הַמַּיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ וְשִׁנּוּיָן מֵחֲמַת עַצְמָן, כְּשֵׁרִין. אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מֵרָחוֹק, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁמְרֶנָּה שֶׁלֹּא יַפְסִיקֶנָּה אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא בְחֶזְקַת מֻתֶּרֶת. בְּאֵר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ חַרְסִית אוֹ אֲדָמָה, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצַל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין:

 ברטנורה  (יא) באר אחאב. לא אתפרש היכן הוא, והא קמשמע לן דמים חיים הן: ומערת פמייס. מערה הסמוכה לעיר דן שמשם ירדן יוצא. ובלשון ישמעאל קורין לדן בניי''ס: ר' יהודה אומר הרי היא בחזקת מותרת. ואין הלכה כרבי יהודה: עד שתצל. עד שיחזרו המים צלולים כדמעיקרא. ואין הלכה כר' ישמעאל:

תָּנוּ רַבָּנַן שְׁלשָה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְצִפָּרְנַיִם שׂוֹרְפָן חָסִיד קוֹבְרָן צַדִּיק זוֹרְקָן רָשָׁע: וְהַמַּקִּיז דַּם וּמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. דְּאָמַר מַר מַקִּיז דָּם וּמְשַׁמֵּשׁ מִטָתוֹ הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים וִיתְקִין, הִקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁמְּשׁוּ הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים בַּעֲלֵי רָאֳתָן, אָמַר רַב וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא טָעִים מִידִי אֲבָל טָעִים מִידִי לֵית לָן בָּהּ:  רש''י  חסיד. חסיד עדיף מצדיק כשקוברן איכא למיחש דהדרי ומגלו: ויתקין. חלשים: בעלי ראתן. חלש יותר מדאי שיש להם שרץ במוחם כדאמר בכתובות:

תָּא חֲזֵי בְּכָל שִׁתָּא יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא כַּד מְטָא שַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא דְמִנְחָה דִּינָא תַּקִּיפָא שַׁלְטָא וְכָל דִּינִין מִתְעָרִין, אֲבָל בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא כַּד מְטָא עִידָן דִצְלוֹתָא דְמִנְחָה רַעֲוָא דְרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא גַלְיָא רָצוֹן דִּילֵיהּ וְכָל דִּינִין מִתְכַּפְיָין וּאִשְׁתְּכַח רְעוּתָא וְחֶדוּ בְּכֹלָא וּבְהָאי רָצוֹן אִסְתְּלַק מֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימְנָא קַדִּישָׁא מֵעַלְמָא בְגִין לְמִנְדַּע דְּלָא בְדִינָא אִסְתְּלַק. וְהַהוּא שַׁעְתָּא בְרָצוֹן דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ וְאִתְטְמַר בֵּיהּ. בְּגִין כָּךְ וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ כְתִיב. מַה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא טְמִירָא מִכָּל טְמִירִין וְלָא יַדְעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אוּף הָכָא הָאי נִשְׁמָתָא דְאִתְטְמַר בְּהָאי רָצוֹן דְאִתגַּלְיָא בְשַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא דְמִנְחָא דְשַׁבַּתָּא כְּתִיב וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ וְהוּא טְמִיר מִכָּל טְמִירִין דְּעָלְמָא וְדִינָא לָא שַׁלְטָא בֵיהּ. זַכָּאָה חוּלְקֵיהּ דְּמֹשֶׁה:  תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה בְּכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁמַּגִיעַ שְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, דִּין קָשֶׁה שׁוֹלֵט, וְכָל הַדִּינִים מִתְעוֹרְרִים, אֲבָל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁמַּגִּיעַ שְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, רְצוֹן הָרְצוֹנוֹת נִמְצָא, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא מְגַלֶּה הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ, וְכָל הַדִּינִים נִכְנָעִים, וְנִמְצָא רָצוֹן וְשִׂמְחָה בַּכֹּל. וּבָרָצוֹן הַזֶּה נִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה, הַנָּבִיא הַנֶּאֱמָן הַקָּדוֹשׁ, מִן הָעוֹלָם כְּדֵי לָדַעַת שֶׁלֹּא נִסְתַּלֵּק בַּדִּין, וְשָׁעָה הַהִיא, יָצָא נִשְׁמָתוֹ בְּרָצוֹן שֶׁל עַתִּיקָא קַדִּישָׁא וְנִגְנָז בּוֹ, מִשּׁוּם זֶה, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ, כָּתוּב, מַה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא נֶעֱלָם מִכָּל נֶעֱלָם וְלֹא יוֹדְעִים אוֹתוֹ עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, אַף כָּאן, נְשָׁמָה זוֹ, שֶׁנִּסְתְּרָה בַּרָצוֹן הַזֶּה שֶׁנִּתְגַלֶּה בִּשְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁל שַׁבָּת, כָּתוּב בָּהּ, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ, וְהוּא נִסְתָּר מִכָּל הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְדִין אֵינוֹ שׁוֹלֵט בּוֹ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶה.

הרמב''ם הלכות שבת פ''ך א. יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה זוּ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מֻתָּר לוֹ לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה לָעֶרֶב. אַחַר שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. וְלֹא אָמְרוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה אֶלָּא מִפְּנֵי דָבָר זֶה שֶׁאִם תֹּאמַר יְהֵא מֻתָּר מִיָּד שֶׁמָּא יֹאמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְיִמְצָא הַדָּבָר מוּכָן מִיָּד, וְכִיוַן שֶׁאָסוּר עַד שֶׁיָּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה לֹא יֹאמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִשְׂתַּכֵּר כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְעַכֵּב לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה דָבָר זֶה שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת: ב. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצַת חוֹלִי אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לְדָבָר צוֹרֶךְ הַרְבֵּה אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה:

מלוקט מספרי מוסר מִן הַשְּׁלשָׁה שֶׁהֵם רָאשֵׁי תֵיבוֹת שֶׁפַע הַנֶאֱמָרִים. הֲכִי נִכְבָּד שִׁי''ן רוֹמֵז לְשַׁבָּת. כִּי הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ בְּמַחֲשָׁבָה וְדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה אֲפִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כֶּאֱנוֹשׁ מוֹחֲלִין לוֹ. וּבְוַדַּאי שֶׁמּוֹעִיל לְתַקֵּן פְּגָם הַבְּרִית דְּהַהוּא צַדִּיקָא בִּשְׁבִיעֲתָא אָחִיד. וּמַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּים כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה. וּבְיוֹתֵר צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבּוּר שֶׁל חוֹל וְקַל וָחוֹמֶר מִדִּבּוּר שֶׁל אִסּוּר וְזֶהוּ מִדִּבְרֵי קַבָּלָה דִּכְתִיב (ישעי' נ''ח) וְדַבֵּר דָּבָר. וּמִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע דִכְּבַיָּכוֹל הוּא שָׁבַת מִדִּבּוּר כִּי בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר זָכִינוּ שֶׁה' בְּרַחֲמָיו הִנְחִילָנוּ הַשַּׁבָּת. צָרִיךְ לִשְׁבּוֹת בּוֹ גַּם מִדִּבּוּר וִיעַנֵּג הַשַּׁבָּת בַּמֶּה שֶׁהוּא עֹנֶג שַׁבָּת לֶאֱכוֹל לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת דָּוְקָא וְלִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת לְכַבֵּד הַשַּׁבָּת וְלִקְבּוֹעַ לִמוּד בְּשַׁבָּת כִּי לֹא נִתַּן הַשַּׁבָּת אֶלָּא לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וְאִם כֹּה יַעֲשֶׂה נִמְחָלִים עֲוֹנוֹתָיו וּבִכְלַל אֲשֶׁר חָטָא בִּפְגַם הַבְּרִית וְשָׁב וְרָפָא לוֹ: