צרוף יִהִוִהִ
(כז) וְאִם-שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ-שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: וְאִם שִׁנָא דְעַבְדֵהּ אוֹ שִּׁנָא דְאַמְתֵהּ יַפֵּל לְבַר חוֹרִין יִפְטְרִנֵהּ חֳלָף שִׁנֵהּ: (כח) וְכִֽי-יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת-אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת-אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת-בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי: וַאֲרֵי יַגַח תּוֹרָא יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וִימוּת אִתְרְגְמָא יִתְרְגֵם תּוֹרָא וְלָא יִתְאָכֵל יָת בִּסְרֵהּ וּמָרֵהּ דְתוֹרָא יְהֵי זַכָּאָה:
 רש''י   וכי יגח שור. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהוה: ולא יאכל את בשרו. ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפלו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה. בהנאה מנין, תלמוד לומר: ובעל השור נקי. כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו. ופשוטו כמשמעו לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת, הצרך לומר בתם ובעל השור נקי:
(כט) וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם-בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת: וְאִם תּוֹר נַגַח הוּא מֵאִתְּמַלֵי וּמִדְקַמוֹהִי וְיִתַּסְהֵד בְּמָרֵהּ וְלָא נַטְרֵהּ וְיִקְטוֹל גַבְרָא אוֹ אִתְּתָא תּוֹרָא יִתְרְגֵם וְאַף מָרֵהּ יִתְקְטֵל:
 רש''י   מתמל שלשם. הרי שלש נגיחות: והועד בבעליו. לשון התראה בעדים, כמו (בראשית מג ג) העד העיד בנו האיש: והמית איש וגו' . לפי שנאמר וכי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה, המיתו בנשיכה, דחיפה, רביצה, בעיטה מנין, תלמוד לומר והמית [מכל מקום] : וגם בעליו יומת. בידי שמים. יכול בידי אדם, תלמוד לומר (במדבר לה כא) מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו:
(ל) אִם-כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר-יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו: אִם מָמוֹן יְשַׁווּן עֲלוֹהִי וְיִתֵּן פּוּרְקַן נַפְשֵׁהּ כְּכֹל דִי יְשַׁווּן עֲלוֹהִי:
 רש''י   אם כפר יושת עליו. ''אם'' זה אינו תלוי, והרי הוא כמו (לקמן כב כד) אם כסף תלוה, לשון אשר זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר: ונתן פדיון נפשו. דמי נזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר דמי מזיק:
(לא) אוֹ-בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ-בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ: אוֹ לְבַר יִשְׂרָאֵל יַגַח תּוֹרָא אוֹ לְבַת יִשְׂרָאֵל יַגָח כְּדִינָא הָדֵין יִתְעֲבֵד לֵהּ:
 רש''י   או בן יגח. בן שהוא קטן: או בת. שהיא קטנה. לפי שנאמר והמית איש או אשה, יכול אינו חיב אלא על הגדולים, תלמוד לומר או בן יגח וגו' , לחייב על הקטנים כגדולים:
(לב) אִם-עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף | שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: אִם לְעַבְדָא יַגַח תּוֹרָא אוֹ לְאַמְתָא כְּסַף תְּלָתִין סִלְעִין יִתֵּן לְרִבּוֹנֵהּ וְתוֹרָא יִתְרְגֵם:
 רש''י   אם עבד' או אמה. כנעניים: שלשים שקלים יתן. גזרת הכתוב הוא, בין שהוא שוה אלף זוז, בין שאינו שוה אלא דינר. והשקל משקלו ארבעה זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניי''א :
(לג) וְכִֽי-יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֥וֹ כִּֽי-יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל-שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר: וַאֲרֵי יִפְתַּח גְבַר גוֹב אוֹ אֲרֵי יִכְרֶה גְבַר גוֹב וְלָא יְכַסִנֵהּ וְיִפֵּל תַּמָן תּוֹרָא אוֹ חֲמָרָא:
 רש''י   וכי יפתח איש בור. שהיה מכסה וגלהו: או כי יכרה. למה נאמר, אם על הפתיחה חיב, על הכריה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חיב: ולא יכסנו. הא אם כסהו, פטור, ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב: שור או חמור. הוא הדין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב) , מה להלן כל בהמה וחיה כשור. שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך (דברים ה יג) אף כאן, כל בהמה וחיה כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא שור, ולא אדם, חמור, ולא כלים:
(לד) בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה-לּֽוֹ: מָרֵי דְגֻבָּא יְשַׁלֵם כַּסְפָּא יָתִיב לְמָרוֹהִי וּמֵיתָא יְהֵי דִילֵהּ:
 רש''י   בעל הבור. בעל התקלה, אף על פי שאין הבור שלו, שעשאו ברשות הרבים, עשאו הכתוב בעליו להתחיב עליו בנזקיו: כסף ישיב לבעליו. ישיב, לרבות שוה כסף, ואפלו סבין: והמת יהיה לו. לנזק, שמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו:
(לה) וְכִֽי-יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר-אִ֛ישׁ אֶת-שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת-הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת-כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת-הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן: וַאֲרֵי יִגוֹף תּוֹר דִגְבַר יָת תּוֹרָא דְחַבְרֵהּ וִימוּת וִזַבְּנוּן יָת תּוֹרָא חַיָא וִיפַלְגוּן יָת כַּסְפֵּהּ וְאַף יָת דְמֵי מֵיתָא יְפַלְגוּן:
 רש''י   וכי יגף. ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשניו, כלן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה: שור איש. שור של איש: ומכרו את השור וגו' . בשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים, בין שהנבלה שוה הרבה, בין שהיא שוה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת, וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה, למדנו שהתם משלם חצי נזק, שמן השוין אתה למד לשאינן שוין, כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים, אמר הכתוב וחצו את שניהם, אם אמרת כן, פעמים שמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שוה למכר לנכרים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב, שיהא המזיק נשכר. או פעמים שהנזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הנזק, ואם אמרת כן, הרי תם חמור ממועד, על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין. ולמדך שהתם משלם חצי נזק, ומן השוין תלמד לשאינן שוין, שהמשתלם חצי נזקו שמין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה, נוטל חצי הפחת והולך, ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו, ללמד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת, אין הנזק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו, יפסיד. או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחיב התם לחיב את בעליו לשלם מן העליה:
(לו) א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠ שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה-לּֽוֹ: אוֹ אִתְיְדַע אֲרֵי תוֹר נַגַח הוּא מֵאִתְּמַלֵי וּמִדְקַמוֹהִי וְלָא נָטְרֵהּ מָרֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם תּוֹרָא חֲלַף תּוֹרָא וּמֵיתָא יְהֵא דִילֵהּ:
 רש''י   או נודע. או לא היה תם, אלא נודע כי שור נגח הוא היום, ומתמול שלשום, הרי שלש נגיחות: שלם ישלם שור. נזק שלם: והמת יהיה לו. לנזק, ועליו ישלים המזיק עד שישתלם נזק כל נזקו:
(לז) כִּ֤י יִגְנֹֽב-אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ-שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע-צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה: אֲרֵי יִגְנוּב גְבַר תּוֹר אוֹ אִמָר וְיִכְּסִנֵהּ אוֹ זַבְּנִנֵהּ חַמְשָׁא תוֹרִין יְשַׁלֵם חָלָף תּוֹרָא וְאַרְבַּע עָנָא חֳלָף אִמְרָא:
 רש''י   חמשה בקר וגו' . אמר רבן יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנשאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנשאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה: תחת השור' תחת השה. שנאן הכתוב לומר, שאין מדת תשלומי ארבעה וחמשה נוהגת אלא בשור ושה בלבד: כב (א) אִם-בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים: אִם בְּמַחְתַּרְתָּא יִשְׁתְּכַח גַנָבָא וְיִתְמְחֵי וִימוּת לֵית לֵהּ דָם:
 רש''י   אם במחתרת. כשהיה חותר את הבית: אין לו דמים. אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה אם בא להרגך, השכם להרגו, וזה להרגך בא שהרי יודע הוא, שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו:
(ב) אִם-זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם-אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ: אִם עֵינָא דְסַהֲדַיָא נְפָלַת עֲלוֹהִי דְמָא לֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם אִם לֵית לֵהּ וְיִזְדַבַּן בִּגְנֻבְתֵּהּ:
 רש''י   אם זרחה השמש עליו. אין זה אלא כמן משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות: דמים לו. כחי הוא חשוב ורציחה היא, אם יהרגהו בעל הבית: שלם ישלם. הגנב ממון שגנב, ואינו חיב מיתה. ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קדם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו, התרו בו, שלא יהרגהו, דמים לו, חיב עליו אם הרגו, שאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון:
(ג) אִֽם-הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד-חֲמ֛וֹר עַד-שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם: אִם אִשְׁתְּכָחָא יִשְׁתְּכַח בִּידֵהּ גְנֻבְתָּא מִתּוֹר עַד חֲמַר עַד אִמַר דְאִנוּן חַיִין עַל חַד תְּרֵין יְשַׁלֵם:
 רש''י   אם המצא תמצא בידו. ברשותו, שלא טבח ולא מכר: משור עד חמור. כל דבר בכלל תשלומי כפל בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים, שהרי נאמר במקום אחר (פסוק ח) על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים לרעהו: חיים שנים ישלם. ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים:
(ד)  שלישי  כִּ֤י יַבְעֶר-אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ-כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת-(בעירה) בְּעִיר֔וֹ וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם: אֲרֵי יאכִיל גְבַר חֲקַל אוֹ כְרָם וִישַׁלַח יָת בְּעִירֵהּ וְיֵיכוּל בַּחֲקַל אָחֳרָן שְׁפַר חַקְלֵהּ וּשְׁפַר כַּרְמֵהּ יְשַׁלֵם:
 רש''י   כי יבער. את בעירה ובער. כלם לשון בהמה, כמו (במדבר כ ד) אנחנו ובעירנו: כי יבער. יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו ויזיק אתו באחת משתי אלה או בשלוח בעירה, או בבעור. ופירשו רבותינו שלוח הוא נזקי מדרך כף רגל, ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת: בשדה אחר. בשדה של איש אחר: מיטב שדהו ישלם. שמין את הנזק, ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו, ישלם לו ממיטב שדותיו אם היה נזקו סלע יתן לו שוה סלע מעדית שיש לו. למדך הכתוב, שהנזקין שמין להם בעדית:
(ה) כִּֽי-תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת-הַבְּעֵרָֽה: אֲרֵי תִתַּפַּק נוּר וְיַשְׁכַּח כּוּבִין וְיֵיכוּל גְדִישִׁין אוֹ קֳמָא אוֹ חַקְלָא שַׁלָמָא יְשַׁלֵם דְאַדְלֵק יָת דְלֶקְתָּא:
 רש''י   כי תצא אש. אפילו מעצמה: ומצאה קוצים. קרדונ''ש בלעז : ונאכל גדיש. שליחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחברת לקרקע: או השדה. שליחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שניה: שלם ישלם המבעיר. אף על פי שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חיב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק:
(ו) כִּֽי-יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל-רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ-כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם-יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם: אֲרֵי יִתֵּן גְבַר לְחַבְרֵהּ כְּסַף אוֹ מָנִין לְמִטַר וְיִתְגַנְבוּן מִבֵּית גַבְרָא אִם יִשְׁתְּכַח גַנָבָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין:
 רש''י   וגנב מבית האיש. לפי דבריו: אם ימצא הגנב. ישלם הגנב שנים לבעלים:
(ז) אִם-לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל-הַבַּ֖יִת אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם-לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ: אִם לָא יִשְׁתְּכַח גַנָבָא וְיִתְקָרֵב מָרֵי דְבֵיתָא לִקֳדָם דַיָנַיָא אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵהּ בְּמָא דִמְסַר לֵהּ חַבְרֵהּ:
 רש''י   אם לא ימצא הגנב. ובא השומר הזה שהוא בעל הבית: ונקרב. אל הדינין לדון עם זה ולשבע לו שלא שלח ידו בשלו:
(ח) עַֽל-כָּל-דְּבַר-פֶּ֡שַׁע עַל-שׁ֡וֹר עַל-חֲ֥מוֹר עַל-שֶׂ֨ה עַל-שַׂלְמָ֜ה עַל-כָּל-אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי-ה֣וּא זֶ֔ה עַ֖ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר-שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ: עַל כָּל פִּתְגַם דְחוֹב עַל תּוֹר עַל חֲמַר עַל אִמָר עַל כְּסוּ עַל כָּל אֲבֶדְתָּא דִי יֵימַר אֲרֵי הוּא דֵין לִקֳדָם דַיָנַיָא יֵיעוֹל דִין תַּרְוֵיהוֹן דִי יְחַיְבוּן דַיָנַיָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵהּ:
 רש''י   על כל דבר פשע. שימצא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אלהים על פי העדים: ישלם שנים לרעהו. למדך הכתוב, שהטוען בפקדון לומר נגנב המנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל. ואימתי בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים, שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה ונקרב בעל הבית אל האלהים, קריבה זו שבועה היא. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחיב כפל, אם באו עדים שהוא בידו. נאמר כאן שליחות יד, ונאמר למטה שליחות יד (פסוק י) שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה: אשר יאמר כי הוא זה. לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך. עד הדינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדים, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים, שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת לומר כך וכך אני חיב לך, והמותר נגנב ממני:
(ט) כִּֽי-יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל-רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ-שׁ֥וֹר אוֹ-שֶׂ֛ה וְכָל-בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ-נִשְׁבַּ֥ר אוֹ-נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה: אֲרֵי יִתֵּן גְבַר לְחַבְרֵהּ חֲמַר אוֹ תוֹר אוֹ אִמָר וְכָל בְּעִירָא לְמִטָּר וּמִית אוֹ אִתְּבַר אוֹ אִשְׁתְּבִי לֵית דְחָזֵי:
 רש''י   כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, לפיכך פטר בו את הגנבה, כמו שנאמר (פסוק ו) וגנב מבית האיש, אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו. ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב (פסוק יא) אם גנב יגנב מעמו ישלם, אבל על האונס, כגון מת מעצמו, או נשבר או נשבה בחזקה על ידי לסטים, ואין רואה שיעיד בדבר:
(י) שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֗ה תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם-לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם: מוֹמָתָא דַיְיָ תְּהֵי בֵּין תַּרְוֵיהוֹן אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵהּ בְּמָא דִמְסַר לֵהּ חַבְרֵהּ וִיקַבֵּל מָרֵהּ מִנֵהּ מוֹמָתָא וְלָא יְשַׁלֵם:
 רש''י   שבועת ה' תהיה. ישבע שכן הא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד, ואחר כך נאנסה, חיב באנסים: ולקח בעליו. השבועה: ולא ישלם. לו השומר כלום:
(יא) וְאִם-גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו: וְאִם אִתְגְנָבָא יִתְגְנֵב מֵעִמֵהּ יְשַׁלֵם לְמָרוֹהִי: (יב) אִם-טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם: אִם אִתְּבָרָא יִתְּבַר יַיְתִי סַהֲדִין דִתְבִירָא לָא יְשַׁלֵם:
 רש''י   אם טרף יטרף. על ידי חיה רעה: יבאהו עד. יביא עדים שנטרפה באונס, ופטור: הטרפה לא ישלם. אינו אומר טרפה לא ישלם, אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם. טרפת חתול ושועל ונמיה משלם. טרפת זאב, ארי ודב ונחש אינו משלם. ומי לחשך לדון כן, שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל, אף שבר ושביה שאין יכול להציל:
(יג) וְכִֽי-יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ-מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין-עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם: וַאֲרֵי יִשְׁאַל גְבַר מִן חַבְרֵהּ וְיִתְּבַר אוֹ מִית מָרֵהּ לֵית עִמֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם:
 רש''י   וכי ישאל. בא ללמדך על השואל שחיב באונסין: בעליו אין עמו. אם בעליו שלשור אינו עם השואל במלאכתו:
(יד) אִם-בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם-שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ: אִם מָרֵהּ עִמֵהּ לָא יְשַׁלֵם אִם אֲגִירָא הוּא עַל בְּאַגְרֵהּ:
 רש''י   אם בעליו עמו. בין שהוא באותה מלאכה, בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה: אם שכיר הוא. אם השור אינו שאול אלא שכור, בא בשכרו. ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחיב באנסין. ולא פרש מה דינו, אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם, רבי מאיר אומר כשומר חנם. רבי יוחנן אומר כשומר שכר:
(טו) וְכִֽי-יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וַאֲרֵי יְשַׁדֵל גְבַר בְּתֻלְתָּא דִּי לָא מְאַרְסָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ קַיָמָא יְקַיְמִנַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ:
 רש''י   וכי יפתה. מדבר על לבה עד ששומעת לו, וכן תרגומו וארי ישדל. שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי: מהר ימהרנה. יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתבה וישאנה: