פרשת משפטים-משפטים יום שניתורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וְכִֽי-יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת-בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים: וַאֲרֵי יְזַבֵּן גְבַר יָת בְּרַתֵּהּ לְאַמְהוּ לָא תִפּוֹק כְּמַפְקָנוּת עַבְדַיָא:
רש''י וכי ימכר איש את בתו לאמה. בקטנה הכתוב מדבר. יכול אפלו הביאה סימנים. אמרת קל וחמר ומה מכורה קדם לכן יוצאה בסימנין, כמו שנאמר (פסוק יא) ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותן לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר: לא תצא כצאת העבדים. כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קדם לחירותה ונותן לה דמי עינה או דמי שנה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי אברים כעבדים כנענים. יכול העברי יוצא בראשי אברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה מה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף הוא אינו יוצא בראשי אברים:
(ח) אִם-רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר-(לא) ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא-יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ-בָֽהּ: אִם בִּישָׁא בְּעֵינֵי רִבּוֹנַהּ דִיקַיְמַהּ לֵהּ וְיִפְרְקִנַהּ לִגְבַר אָחֳרָן לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְזַבּוֹנַהּ בְּמִשְׁלְטֵהּ בַהּ:
רש''י אם רעה בעיני אדניה. שלא נשאה חן בעיניו לכנסה: אשר לא יעדה. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קניתה הוא כסף קדושיה. כאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים: והפדה. יתן לה מקום להפדות ולצאת, שאף הוא מסיע בפדיונה ומה הוא מקום שנותן לה, שמגרע מפדיונה כמספר השנים שעשתה אצלו, כאלו היא שכורה אצלו. כיצד, הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו שתי שנים אומרים לו יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טול שתי שלישיות המנה ותצא מאצלך: לעם נכרי לא ימשל למכרה. אינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא האב: בבגדו בה. אם בא לבגד בה, שלא לקים בה מצות ייעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה ומכרה לזה:
(ט) וְאִם-לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה-לָּֽהּ: וְאִם לִבְרֵהּ יְקַיְמִנַהּ כְּהִלְכַת בְּנַת יִשְׂרָאֵל יַעְבֵּד לַהּ:
רש''י ואם לבנו ייעדנה. האדון. מלמד, שאף בנו קם תחתיו ליעדה, אם ירצה אביו, ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים. אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך בדמיך: כמשפט הבנות. שאר, כסות ועונה:
(י) אִם-אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח-ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע: אִם אָחֳרַנְתָּא יִסַב לֵהּ זִיוּנַהּ כְּסוּתַהּ וְעוֹנָתַהּ לָא יִתְמְנָע:
רש''י אם אחרת יקח לו. עליה: שארה כסותה וענתה לא יגרע. מן האמה שיעד לו כבר: שארה. מזונות: כסותה. כמשמעו: ענתה. תשמיש:
נביאים - ירמיה - פרק לד
(יד) מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת-אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר-יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא-שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת-אָזְנָֽם: מִסּוֹף שֶׁבַע שָׁנִין תִּשְׁלְחוּן יָת אֲחוּהִי בַּר יִשְּׂרָאֵל דִּי יִזְדַּבָן לָךְ וְיִפְלְחִינָךְ שִׁית שְׁנִין וּתְפַטְּרִינֵיהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָּךְ וְלָא קַבִּילוּ אֲבָהָתְכוֹן לְמֵימְרֵי וְלָא אַרְכִּינוּ יָת אוּדְנֵיהוֹן : (טו) וַתָּשֻׁ֨בוּ אַתֶּ֜ם הַיּ֗וֹם וַתַּעֲשׂ֤וּ אֶת-הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינַ֔י לִקְרֹ֥א דְר֖וֹר אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ וַתִּכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְפָנַ֔י בַּבַּ֕יִת אֲשֶׁר-נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלָֽיו: וְתַבְתּוּן אַתּוּן יוֹמָא דֵּין וַעֲבַדְתּוּן יָת דְּכָשַׁר קֳדָמַי לְמִקְרֵי חֵירוּ גְּבָר לַחֲבְרֵיהּ וּגְזַרְתּוּן קְיָם קָדֳמַי בְּבֵיתָא דְּאִתְקְּרֵי שְׁמִי עֲלוֹהִי : (טז) וַתָּשֻׁ֙בוּ֙ וַתְּחַלְּל֣וּ אֶת-שְׁמִ֔י וַתָּשִׁ֗בוּ אִ֤ישׁ אֶת-עַבְדּוֹ֙ וְאִ֣ישׁ אֶת-שִׁפְחָת֔וֹ אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּ֥ם חָפְשִׁ֖ים לְנַפְשָׁ֑ם וַתִּכְבְּשׁ֣וּ אֹתָ֔ם לִֽהְי֣וֹת לָכֶ֔ם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת: וְתַבְתּוּן וַאֲחַלְתּוּן יָת שְׁמִי וָאִתְבְתּוּן גְּבָר יָת עַבְדֵּיהּ וּגְבָר יָת אַמְּתֵיהּ דִּי פְּטַרְתּוּן בְּנֵי חוֹרִין לְנַפְשֵׁיהוֹן וּכְבַשְׁתּוּן יָתְהוֹן לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לַעֲבָדִין וְלַאֲמָהָן : (יז) לָכֵן֮ כֹּה-אָמַ֣ר יְהוָה֒ אַתֶּם֙ לֹֽא-שְׁמַעְתֶּ֣ם אֵלַ֔י לִקְרֹ֣א דְר֔וֹר אִ֥ישׁ לְאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ הִנְנִ֣י קֹרֵא֩ לָכֶ֨ם דְּר֜וֹר נְאֻם-יְהוָ֗ה אֶל-הַחֶ֙רֶב֙ אֶל-הַדֶּ֣בֶר וְאֶל-הָרָעָ֔ב וְנָתַתִּ֤י אֶתְכֶם֙ (לזועה) לְזַעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ: בְּכֵן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אַתּוּן לָא קַבִּילְתוּן לְמִקְרֵי חֵירוּ גְּבָר לַאֲחוּהִי וּגְבָר לַחֲבְרֵיהּ הָא אֲנָא מְכַלֵּי לְכוֹן חֵירוּ אֲמַר יְיָ מִן חַרְבָּא וּמִן מוֹתָא וּמִן כַּפְנָא וְאֶתֵּן יָתְכוֹן לְזִיעַ לְכָל מַלְכְּוָות אַרְעָא :
רש''י הנני קורא לכם דרור . מאתי שאינו אדון לכם להציל ותהיו הפקר אל החרב ואל הרעב :
כתובים - משלי - פרק טז
(ט) לֵ֣ב אָ֭דָם יְחַשֵּׁ֣ב דַּרְכּ֑וֹ וַֽ֝יהוָ֗ה יָכִ֥ין צַעֲדֽוֹ: לִבֵּיהּ דְּבַר נָשָׁא מְחַשֵׁב אָרְחָתֵיהּ וֵאלָהָא מְתַקֵן הִלְכְתֵיהּ :
רש''י לב אדם יחשב דרכו . ללכת דרך ישר : וה' יכין צעדו . כמו ששנינו ( שבת קד ) , הבא לטהר מסייעין לו :
(י) קֶ֤סֶם | עַֽל-שִׂפְתֵי-מֶ֑לֶךְ בְּ֝מִשְׁפָּ֗ט לֹ֣א יִמְעַל-פִּֽיו: קִסְמָא שִּׂפְוָתֵיהּ דְּמַלְכָּא וּבְדִינָא לָא נִדְגוּל פוּמֵיהּ :
רש''י קסם על שפתי מלך . על שפתי חכם היושב בדין :
(יא) פֶּ֤לֶס | וּמֹאזְנֵ֣י מִ֭שְׁפָּט לַֽיהוָ֑ה מַ֝עֲשֵׂ֗הוּ כָּל-אַבְנֵי-כִֽיס: רִגְיָא וּמְסָחָא דִתְרִיצוּתָא מִן קֳדָם אֱלָהָא וְעוֹבָדוֹי כֻּלְהוֹן מִתְקְלֵי דְקוּשְׁטָא :
רש''י פלס ומאזני משפט וגו' . לשלם לאדם כפעלו , משפט יישטיצ''ה בלע''ז פרעון עונות האדם בפלס ומאזנים : מעשהו כל אבני כיס . כאשר יש באבני כיס משקלות גדולו' וקטנו' הכל לפי פעלו של אדם :
(יב) תּוֹעֲבַ֣ת מְ֭לָכִים עֲשׂ֣וֹת רֶ֑שַׁע כִּ֥י בִ֝צְדָקָ֗ה יִכּ֥וֹן כִּסֵּֽא: מְרַחַקְתֵּיהּ דְּמָלְכִין דְּעָבְדִין רִשְׁעָא מְטוּל דִּבְצִדְקוּתָא תַּקִין כּוּרְסְיָא :
משנה שבת פרק יח
א. מְפַנִין אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֵפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּמִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר. מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וּדְמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעֲנִיִּים. אֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל, וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְלֹא אֶת הַלּוּף, וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין:
ברטנורה (א) מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחין להסב בסעודה או תלמידים לשמוע הדרשה. ודוקא לדבר מצוה שרי ולא חיישינן לטרחא בשבת: ארבע וחמש. לאו דוקא דאי בעי אפילו טובא נמי: אבל לא את האוצר. כלומר ובלבד שלא יגמור את האוצר כולו עד שיגיע לקרקעיתו, דלמא אתי לאשוויי גומות: מפנין תרומה טהורה. ואפילו ישראל דלא חזיא ליה יוכל לטלטלה ולפנותה כיון דחזיא לכהן: ודמאי. דחזי לעניים כדתנן (דמאי פ''ג) מאכילין את העניים דמאי, ואי בעי הוה מפקיר לנכסיה והוי עני וחזיא ליה השתא נמי חזי ליה: ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה, כגון שהקדים בן לוי ולקח המעשר בשבולין דעדיין לא חלה עליה חובת תרומה, שאין הדגן חייב בתרומה גדולה עד שיתמרח בכרי, וזה שהקדים ולקח המעשר בשבלין אינו מפריש אלא תרומת מעשר בלבד ומותר באכילה אע''פ שלא הפרישו ממנו תרומה גדולה: ומעשר שני והקדש שנפדו. שפדו אותן הבעלים ונתנו את הקרן ולא נתנו את החומש, ושמעינן מהכא שהם פדויין והחומש הוי מלוה גבי בעלים: אבל לא את הטבל. ואפילו טבל דרבנן כגון הזרוע בעציץ שאינו נקוב: ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. אם הקדים בן לוי ולקח המעשר אחר שנתמרחה התבואה בכרי קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש תרומה גדולה, זהו מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו האמור כאן. שכיון שנתמרחה בכרי ונתחייבה בתרומה כשלוקח המעשר ראשון, אף על פי שמפריש ממנו תרומת מעשר, כל זמן שלא הפריש ממנו תרומה גדולה טבל הוי ואסור לטלטלו בשבת: ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו. כגון שנפדו אבל לא נפדו כהלכה, כגון שפדה מעשר שני על גרוטאות של כסף, ואין מעשר שני נפדה אלא במעות שיש עליהם צורה, דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך. והקדש אינו נפדה בקרקע, דכתיב (ויקרא כז) ונתן את הערכך ביום ההוא, דבר הניתן מיד ליד: לוף. מין קטנית שאינו ראוי חי אפילו לבהמה. ורמב''ם פירש מין ממיני הבצלים: לעורבין. כגון עשירים שמגדלים עורבים לגדולה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
ב. חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים, אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וְאִם לָאו, אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כּוֹפִין אֶת הַסַל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיִרִדוּ. תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס. מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת, אֲבָל אִם הָיָה גוֹרֵר, אָסוּר:
ברטנורה (ב) חבילי. אגודות: זרדים. ענפי האילן לחים שמזרדין אותם למאכל בהמות: כופין את הסל לפני האפרוחים. ומבטל כלי מהיכנו לא הוי, שאין האפרוחים עומדים עליו. והאומר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל מוקי למתניתין בצריך למקומו של כלי: שברחה. מן הבית: דוחין אותה. בידים: עד שתכנס. ודוקא דוחין, אבל לא מדדין, לפי שהתרנגולת מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא שהוא מטלטלה. אבל אווזין ושאר עופות מדדין: מדדין עגלים. אוחז בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסיעו ומנענע לו רגליו: והאשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועיו מאחוריו והוא מניע רגליו והולך: שנוטל אחת ומניח אחת. כשהתינוק מניע את רגליו מניח אחת ומגביה אחת: אבל גורר אסור. שנושאתו. וכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי במשנה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים, הלכך הלכתא כוותיה:
ג. אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מְסַעֲדִין. וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטַּבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף חוֹתְכִין. וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בַּשַּׁבָּת:
ברטנורה (ג) אין מילדין. אין מושכין הולד מן הרחם ביום טוב דאיכא טרחא יתירא: אבל מסעדין, אוחז את הולד שלא יפול לארץ: חכמה. מילדת בקיאה: ממקום למקום. ואין חוששין לאיסור תחומין: ומחללין עליה את השבת. משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת עד כל שלשה ימים אחר שילדה, בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני, מחללין. משלשה ועד שבעה, אמרה צריכה אני, מחללין; לא אמרה צריכה אני, אין מחללין. משבעה ועד שלשים, אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין, אבל עושים צרכיה על ידי נכרי, מפני שהיא כחולה שאין בו סכנה ודבר שאין בו סכנה עושין צרכיו על ידי נכרי: וקושרים הטבור. של ולד שהוא ארוך, ואם לא יקשרוהו ויכרכוהו יצאו מעיו, אבל אין כורתין אותו בשבת לדברי תנא קמא: רבי יוסי אומר אף חותכין. והלכה כרבי יוסי שחותכין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק הדס וכיוצא בו: וכל צרכי מילה עושין בשבת. ולקמן באידך פרקא מפרש לצרכי מילה מאי ניהו:
גמרא שבת דף קכז ע''א
מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְכוּלִי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן גְּדוֹלָה הַכְנָסָת אוֹרְחִין כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ דְּקָתָּנֵי מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וּמִפְּנֵי בִּיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְרַב דִּימִי מִנְהַרְדָעָא אָמַר יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ דְּקָתָּנֵי מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְהַדַר וּמִפְּנֵי בִּיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה דִּכְתִיב (בראשית י''ח) וַיֹּאמַר ה' אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבוֹר וגו' אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת בָשָׂר וָדָם אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לְגָדוֹל הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלָךְ וְאִילוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב וַיֹּאמַר ה' אִם נָא מָצָאתִי וגו' אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שִׁילָא אָמַר רִבִּי אַסֵּי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵלּוּ הֵם הַכְנָסַת אוֹרְחִים וּבִיקוּר חוֹלִים וְעִיּוּן תְּפִלָּה וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְהַדָּן אֶת חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת אֵינִי וְהָא אֲנַן תְּנַן אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵלּוּ הֵם כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָם. הַנֵּי אֵין מִידִי אַחֲרִינָא לֹא הַנֵּי נַמֵּי (בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שַׁיְיכֵי לִישְׁנָא אַחֲרִינָא הַנֵּי) בְּהַנֵי שַׁיְיכֵי. תָּנוּ רַבָּנַן הַדָּן חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁפָּדָה רִיבָה אֶחָת בַּת יִשְׂרָאֵל וְלַמָּלּוֹן הִשְׁכִּיבָהּ תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו לְמָחָר יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי אָמַרְנוּ שֶׁמָּא יֶשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ בָדוּק לְרִבִּי. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי אָמַרְנוּ שֶׁמָּא מִפְּנֵי טוֹרַח הַדֶּרֶךְ אִירַע קֶרִי לְרִבִּי אָמַר לָהֶם הָעֲבוֹדָה כַּךְ הָיָה וְאַתֶּם כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת:
רש''י כהשכמת בית המדרש. מדשוי להו במתניתין כי הדדי. מהשכמת בית המדרש. דתנא דידן אקדמאה ברישא: אל נא תעבור. והניחו והלך לקבל האורחים: ועיון תפלה. לכוין בתפלתו: ה''ג הני נמי בהני שייכי. הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב גומל נפשו איש חסד. השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה. היינו תלמוד תורה: דן את חבירו לכף זכות. בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס הי' או לטובה נתכוין יש שלום ביניהם ור''י לפרש לך אתא דבכלל ג' דמתניתין איתנהו להנך ו' ואיכא נמי לכבוד אב ואם ור''י לא פליג עליה: ריבה. נערה: שאינו בדוק לרבי. שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלו:
זוהר משפטים דף קכ''ב ע''ב
אָמַר רִבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא קָרָא לוֹן כְּקֹדֶשׁ אֶלָּא קֹדֶשׁ מַמָּשׁ דִּכְתִיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיָי וּבְגִין כַּךְ כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ וְגוֹמֵר תָּאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מָאי קָא חָמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיהַב דִינִין לְיִשְׂרָאֵל בָּתַר עֶשֶׂר אֲמִירָן. אֶלָּא הַכִי תָנֵינַן מִסִטְרָא (כ''ד א') דִגְבוּרָה אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל בְּגִינֵי כַךְ בָּעָא לְמִיתַּן שְׁלָמָא בֵינַיְיהוּ בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא תְּהֵא נְטִירָא מִכָּל סִטְרוֹי דְאָמַר רַבִּי אַבָּא כְּתִיב (ירמיה כא) דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. וְכִי לַבֹּקֶר וְלָא בְּכָל יוֹמָא. אֶלָּא לַבֹּקֶר עַד לָא יֵיכְלוּן דַּיָינִין וְלָא יִשְׁתּוּן דְּכָל מָאן דְּדָאִין דִינָא בָּתַר דְּאָכַל וְשָׁתָה לָאו דַיָינָא דִקְשׁוֹט הוּא דִּכְתִיב (ויקרא י''ט) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. מַאי עַל הַדָּם אַזְהָרָה לְדַיָינֵי דְלָא יֵיכְלוּן עַד דְּדַיְינֵי דִינָא וְכָל מָאן דְּדָאִין דִּינָא בָּתַר דְּאָכִיל וְשָׁתִי כְּאִלּוּ חִיֵּיב דָּמָא דְחַבְרֵיהּ לְאַחֲרָא דְהָא דָמֵיהּ מַמָּשׁ יָהִיב לְאַחֲרָא. הָאי בְמָמוֹנָא כָּל שֶׁכֵּן בְּדִינֵי נַפְשָׁן דְּבָעוּ דַיָּינֵי לְאִסְתַּמְּרָא דְלָא לְמֵידָן דִּינָא אֶלָּא קֹדֶם דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְעַל דָּא כְתִיב דִינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וּכְתִיב (ירמיה י') אֲנִי יְיָ עוֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה':
תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי אַבָּא, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא קָרָא אוֹתָם, כְּקֹדֶשׁ, אֶלָּא קֹדֶשׁ מַמָּשׁ. שֶׁכָּתוּב, קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', וּמִשּׁוּם זֶה כָּל אוֹכְלָיו יֶאֱשָׁמוּ. לָמַדְנוּ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מֶה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת הַדִּינִים לְיִשְׂרָאֵל, אַחַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ, מִצַד הַגְּבוּרָה נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם זֶה, צְרִיכִים לָתֵת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁהַתּוֹרָה תִּהְיֶה שְׁמוּרָה מִכָּל צְדָדֶיהָ. שֶׁאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל דִּין, שֶׁלּוּלֵא הַדִּין לֹא הָיָה מִתְקַיֵּם, וּמִשּׁוּם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם בַּדִּין וְנִתְקַיֵּם. לָמַד רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב, דִּינוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. לַבֹּקֶר, וְלֹא כָּל הַיּוֹם. אֶלָּא לַבֹּקֶר עַד שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ הַשּׁוֹפְטִים וְלֹא יִשְׁתּוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אֵין הוּא דִּין אֱמֶת, שֶׁכָּתוּב, לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. מַהוּ, עַל הַדָּם. הוּא אַזְהָרָה לַשּׁוֹפְטִים שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ קוֹדֶם שֶׁדָּנוּ דִּין, שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, כְּאִלּוּ מְחַיֵּב דָּם חֲבֵרוֹ וְנוֹתְנוֹ לְאַחֵר, כִּי דָּמוֹ מַמָּשׁ נוֹתֵן לְאַחֵר, זֶהוּ בְּכֶסֶף. כָּל שֶׁכֵּן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁצְרִיכִים הַשּׁוֹפְטִים לְהִשָּׁמֵר, שֶׁלֹּא לָדוּן דִּין, אֶלָּא לִפְנֵי אָכְלוֹ וְשָׁתוֹ. וְעַל זֶה כָּתוּב, דִּינוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. וְכָתוּב, אֲנִי ה' עוֹשֶׂה חֶסֶד וּמִשְׁפָּט וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב
א. הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִוֵּן לִבּוֹ בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְהַשְׁאָר אִם לֹא כִוֵּן לִבּוֹ יָצָא אֲפִלּוּ יָחִיד קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפַּרְשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה יָצָא וְהוּא שֶׁכֵּוֵּן לִבּוֹ בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן: ב. כָּל אָדָם קוֹרְאִין כְּדַרְכָּן בֵּין עוֹמְדִין בֵּין מְהַלְּכִין בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵי בְּהֵמָה וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא מוּטָל וּפָנָיו טוֹחוֹת בְּקַרְקַע אוֹ מוּשְׁלָךְ עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה אֲבָל קוֹרֵא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ וְאִם הָיָה בַעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא: ג. מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן וְהַשְׁאָר קוֹרֵא וְהוּא מְהַלֵּךְ הָיָה יָשֵׁן מְצַעֲרִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וּמִכָּאן וְאִילָךְ אִם אֲנָסַתּוּ שֵׁינָה אֵין מְצַעֲרִין אוֹתוֹ:
מוסר
מלוקט מספרי מוסר
יִזָּהֵר הָאָדָם מִלִּהְיוֹת עָצֵב וְנֶאֱנַח כִּי הָעַצְבוּת וְהָאֲנָחָה גּוֹרְמִין לְהִטָּמֵא כִּי הִיא מִדַּת פְּלוֹנִית כִּשְׁמָהּ וּבִהְיוֹתוֹ תּוֹפֵס אוּמְנוּתָהּ נוֹתֵן לָהּ יַד לַעֲשׂוֹת בּוֹ תַּאֲוָתָהּ כִּיוַן דְּהוּא מִסִּטְרָא דִּילָהּ. וּמִלְּבַד שֶׁמִּדַּת עַצְבוּת רָעָה מְאֹד כִּי גוֹרֶמֶת בִּיטוּל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וּלְעַרְבֵּב הַמּוֹחַ וּמַרְבֶּה הַעַצְלוּת מִלְּקַיֵּים הַמִּצְוֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה. וּמִזֶּה נִמְשַׁךְ מַחֲלוֹקֶת בְּבֵיתוֹ עַל לֹא דָּבָר וְיִהְיֶה שָׂנְאוּי וּמְתוּעָב. עוֹד בָּהּ שֶׁגוֹרֵם לְסַלֵּק הַשְּׁכִינָה מֵעָלָיו וּמִקִּרְבּוֹ כִּי הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת שִׂמְחָה וְאָדָם זֶה הַמַּ''ר רַ''ב אֲנָחָה. וְלֹא דַי זֶה אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְדַּבֵּק עִם הַפְּלוֹנִית שֶׁזֶּהוּ מִדָּתָה. וְהִיא מִטַמְּאָה אוֹתוֹ כִּי הוּא חֶלְקָה וְסִימָן לַדָּבָר עֶצֶ''ב מַזְרִיעַ זֶרַע לָכֵן אַתָּה בֶן אָדָם שֶׁאָמַרְתָּ בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹת תִּקוּן הַיְסוֹד הַעֲבֵר רָעָה מֵעָלֶיךָ וְתִהְיֶה שָׂמֵחַ תָּמִיד אוּלַי תִּזְכֶּה שֶׁבִּהְיוֹתְךָ שָׂמֵחַ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה תִּדְבַּק בַּשְׁכִינָה הַנִּקְרֵאת שִׁמְחָה וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי חֵטְא וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ: