פרשת משפטים-משפטים יום ראשוןתורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
כא (א) וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם: וְאִלֵין דִינַיָא דִי תַסְדַר קֳדָמֵיהוֹן:
רש''י ואלה המשפטים. כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח] : אשר תשים לפניהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם: לפניהם. ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם:
(ב) כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם: אֲרֵי תִזְבַּן עַבְדָא בַר יִשְׂרָאֵל שִׁתְּ שְׁנִין יִפְלָח וּבַשְׁבִיעֵתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָן:
רש''י כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומר שש שנים יעבד, ומה אני מקים (ויקרא כה מו) והתנחלתם אתם, בלקוח מן הגוי, אבל בלקוח מישראל יצא בשש, תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי, לא אמרתי אלא באחיך: כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר (שמות כב ב) אם אין לו ונמכר בגנבתו. או אינו אלא במוכר עצמו מפני דחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר (ויקרא כה לט) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, הרי מוכר עצמו מפני דחקו אמור, ומה אני מקים כי תקנה, בנמכר בבית דין: לחפשי. לחרות:
(ג) אִם-בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם-בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ: אִם בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיעוֹל בִּלְחוֹדוֹהִי יִפּוֹק אִם בְּעֵל אִתְּתָא הוּא וְתִפּוֹק אִתְּתֵהּ עִמֵהּ:
רש''י אם בגפו יבא. שלא היה נשוי אשה כתרגומו אם בלחודוהי. ולשון בגפו בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו בכנף בגדו: בגפו יצא. מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים: אם בעל אשה הוא. ישראלית: ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חיב במזונות אשתו ובניו:
(ד) אִם-אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן-ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה-ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ: אִם רִבּוֹנֵהּ יִתֶּן לֵהּ אִתְּתָא וּתְלִיד לֵהּ בְּנִין אוֹ בְנָן אִתְּתָא וּבְנָהָא תְּהֵי לְרִבּוֹנָהָא וְהוּא יִפּוֹק בִּלְחוֹדוֹהִי:
רש''י אם אדניו יתן לו אשה. מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית, תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר (דברים טו יב) אחיך העברי או העבריה, מלמד, שאף העבריה יוצאה בשש:
(ה) וְאִם-אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת-אֲדֹנִ֔י אֶת-אִשְׁתִּ֖י וְאֶת-בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי: וְאִם מֵימַר יֵימַר עַבְדָא רָחֵימְנָא יָת רִבּוֹנִי יָת אִתְּתִי וְיָת בְּנָי לָא אֶפּוֹק לְבַר חוֹרִין:
רש''י את אשתי. השפחה:
(ו) וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל-הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל-הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל-הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת-אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם: וִיקָרְבִנֵהּ רִבּוֹנֵהּ לִקֳדָם דַיָנַיָא וִיקָרְבִנֵהּ לְוָת דָשָׁא אוֹ לְוָת (נ''א דִילְוָת) מְזְזֶתָּא וְיַרְצַע רִבּוֹנֵהּ יָת אוּדְנֵהּ בְּמַרְצְעָא וִיהֵי לֵהּ עֲבַד פָּלַח לְעָלָם:
רש''י אל האלהים. לבית דין, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו: אל הדלת או אל המזוזה. יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה, תלמוד לומר (דברים טו יז) ונתתה באזנו ובדלת, בדלת ולא במזוזה, הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה, הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד: ורצע אדניו את אזנו במרצע. הימנית. או אינו אלא של שמאל, תלמוד לומר אזן, אזן לגזרה שוה נאמר כאן ורצע אדניו את אזנו, ונאמר במצורע (ויקרא יד יד) תנוך אזן המטהר הימנית, מה להלן הימנית, אף כאן הימנית. ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי (קידושין כב ע''ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חמר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם: ועבדו לעלם. עד היובל. או אינו אלא לעולם כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה י) ואיש אל משפחתו תשובו, מגיד שחמשים שנה קרויים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מפלג:
נביאים - ירמיה - פרק לד
(ח) הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-הָיָ֥ה אֶֽל-יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה אַחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת-כָּל-הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר: פִּתְגָם נְבוּאָה עִם יִרְמְיָה מִן קֳדָם יְיָ בָּתַר דִּגְזָר מַלְכָּא צִדְקִיָּה קְיָם עִם כָּל עַמָּא דִּבִירוּשְׁלֵם לְמִקְרֵי לְהוֹן חֵירוּ :
רש''י אחרי כרות המלך . בשנה השביעית למלכו כך שנינו בסדר עולם ויהי בשנה השביעית באו אנשים מזקני יהודה לדרוש את ה' אמרו ליחזקאל עבד כהן שמכרו רבו מהו שיאכל בתרומה כלומר לפי שהיו רוצין לומר לא נענש על המצות על שהחזירו את העבדי' :
(ט) לְ֥שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת-עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת-שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד-בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ: לְשַׁלְּחָא גְּבָר יָת עַבְדֵיהּ וּגְבָר יָת אַמָּתֵיהּ בַּר יִשְּׂרָאֵל וּבַת יִשְּׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין בְּדִיל דְּלָא יִפְלְחוּן בְּהוֹן גְּבָר בַּאֲחוֹהִי יְהוּדָאָה : (י) וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל-הַשָּׂרִ֨ים וְכָל-הָעָ֜ם אֲשֶׁר-בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֥שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת-עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד-בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ: וְשָׁמְעוּ כָּל רַבְרְבַיָּא וְכָל עַמָּא דְּעָלוּ בִּקְיָמָא לְשַׁלָּחָא גְּבָר יָת עַבְדֵיהּ וּגְבָר יָת אַמָּתֵיהּ בְּנֵי חוֹרִין בְּדִיל דְּלָא יִפְלְחוּן בְּהוֹן עוֹד וְקַבִּילוּ וּשְׁלָחוּ : (יא) וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי-כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת-הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת-הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חָפְשִׁ֑ים (ויכבישום) וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת: וְתָבוּ בָּתַר כֵּן וַאֲתִיבוּ יָת עַבְדִּין וְיָת אַמְּהָתָן דֻּפָטְרוּ בְּנֵי חוֹרִין וְכָבִישׁוּנוּן לַעֲבָדִין וּלְאַמָּהָן : (יב) וַיְהִ֤י דְבַר-יְהוָה֙ אֶֽל-יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר: וַהֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם יִרְמְיָה מִן קֳדָם יְיָ לְמֵימָר : (יג) כֹּֽה-אָמַ֥ר יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת-אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר: כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל אֲנָא גָּזְרִית קְיָם עִם אֲבָהָתְכוֹן בְּיוֹמָא דַּאֲפַקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם מִבֵּית עַבְדּוּתָא לְמֵימָר :
כתובים - משלי - פרק טז
(ג) גֹּ֣ל אֶל-יְהוָ֣ה מַעֲשֶׂ֑יךָ וְ֝יִכֹּ֗נוּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ: גְּלִי לֵאלָהָא עוֹבְדָךְ וּמְתַקְנָן מַחְשְׁבָתָךְ :
רש''י גול אל ה' מעשיך . גלגל והשלך עליו צרכיך ויכונו מחשבותיך , ד''א גול אל ה' מעשיך , התפלל לפניו על כל צרכיך : ויכונו . יתבססו ויתקיימו :
(ד) כֹּ֤ל פָּעַ֣ל יְ֭הוָה לַֽמַּעֲנֵ֑הוּ וְגַם-רָ֝שָׁ֗ע לְי֣וֹם רָעָֽה: כֻּלְהוֹן עוֹבָדִין דֵּאלָהָא לְאִלֵין דְּמִשְׁתַּמְּעִין לֵיהּ וְרַשִׁיעָא לְיוֹמָא בִּישָׁא :
רש''י כל פעל ה' למענהו . הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה ( תהלים קמז ) ד''א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו שניה' בהגדת תהלים : וגם רשע . עשה להניחו ליום רעה , וכל זה לקילוסו :
(ה) תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה כָּל-גְּבַהּ-לֵ֑ב יָ֥ד לְ֝יָ֗ד לֹ֣א יִנָּקֶֽה: מְרַחַקְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא כָּל דְּרַם בְּלִבֵּיהּ מִן בִּישְׁתָּא לָא נִדְכֵּי :
רש''י יד ליד לא ינקה . מיד ליד בא לו גמול גובה לבו :
(ו) בְּחֶ֣סֶד וֶ֭אֱמֶת יְכֻפַּ֣ר עָוֹ֑ן וּבְיִרְאַ֥ת יְ֝הוָ֗ה ס֣וּר מֵרָֽע: בְּטֵיבוּתָא וְקוּשְׁטָא מִתְכַּפֵּר סוּרְחָנָא וּדְחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא מִסְטֵי מִן בִּישְׁתָּא :
רש''י וביראת ה' סור מרע . על ידי יראת ה' סור מרע :
(ז) בִּרְצ֣וֹת יְ֭הוָה דַּרְכֵי-אִ֑ישׁ גַּם-א֝וֹיְבָ֗יו יַשְׁלִ֥ם אִתּֽוֹ: כַּד אִתְרְעִי אֱלָהָא בְּאָרְחָתֵיהּ דְּגַבְרָא אַף לְבַעֲלֵי דְבָבוֹי נַשְׁלִים לֵיהּ :
רש''י ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו . ירצה לו שיהיו שלימים עמו :
(ח) טוֹב-מְ֭עַט בִּצְדָקָ֑ה מֵרֹ֥ב תְּ֝בוּא֗וֹת בְּלֹ֣א מִשְׁפָּֽט: טָב קָלִיל בְּצִדְקְתָא מִן סַגִיעָא דַעֲלַלְתָּא דְלָא בְדִינָא :
משנה דמאי פרק א
א. הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי, הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין וְהָעֻזְרָדִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה, וְהַגֻּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה. וּבִיהוּדָה, הָאוֹג, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה. כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה. כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹת:
ברטנורה (א) הקלין שבדמאי. שהקלו חכמים על הפירות הללו הנזכרים במתניתין שלא לעשרן דמאי, לפי שחזקתן באים מן ההפקר משום דלא חשיבי, ואית בהו תרי ספיקי ספק באים מן ההפקר ופטורים מן המעשר, ואפילו אם תמצא לומר שבאים מן השמור וחייבים במעשר, שמא נתעשרו. ודמאי הם התבואה והפירות הנלקחים מעמי הארץ שהם חשודים על המעשרות, והחבר הלוקח פירות מעמי הארץ צריך להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני בלבד אם היא שנת מעשר שני, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה, לפי שהיא במיתה ואין לה שיעור, שחטה אחת פוטרת כל הכרי והכל נזהרים בה, ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מן הדמאי, אף על פי שעמי הארץ חשודים עליהם, לפי שיכול בעל הפירות לומר ללוי או לעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרים וטול, דקיימא לן בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי, שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה ומשום איסורא מפרשינן לה לתרומת מעשר, ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה, או שלא לאכלו חוץ לירושלים: השיתין. תאנים מדבריות: רימין. פירש הערוך פולצראק''י בלע''ז: ועוזרדין. בערבי זערו''ד ובלע''ז סורבי''ש: ובנות שוח. תאנים לבנים המתגדלות משלש שנים לשלש שנים ומתגדלים ביערים: ובנות שקמה. תאנה המורכבת בערמון: ונובלות תמרה. תמרים שאינם מתבשלין באילן ותולשין אותן ומניחים אותם זה על זה עד שיתבשלו. ויש אומרים נובלות תמרה, תמרים שהפילתן הרוח קודם בשולן: גופנים. ענבים שמניחים אותן בגפן בסוף הבציר ובקושי מתבשלים: הנצפה. צלף שקורין קאופר''י בלע''ז: האוג. פרי אדום שקורין לו בלע''ז קורנאל''ו. ורמב''ם אומר שהוא אילן שעושה כמין אשכלות אדומות (אדומות) וקורין לו בערבי סומאק ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה: והחומץ. בתחלה לא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאים ממנו נסכים וכל החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד, לפיכך החומץ שביהודה פטור, אבל לאחר שבטלו נסכים והחומץ בא מן היין, החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמו בשאר מקומות: והכסבר. כזרע גד (שמות טז), תרגום ירושלמי כסבר כוליאנדר''י בלע''ז: דופרא. שטוען פירותיו שני פעמים, בשנה דו בלשון יון שנים: שקמונה. שם מקום: המוסטפות. שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאליהן, שכל אלו חשובים הן, וחזקתן שאין באין מן ההפקר. ואין הלכה כרבי יהודה:
ב. הַדְּמַאי אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר, וְנֶאֱכָל לָאוֹנֵן, וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא, וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים, וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ, וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ, וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, נְחשֶת עַל נְחשֶׁת, כֶּסֶף עַל נְחשֶת, וּנְחשֶת עַל הַפֵּרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַעֲלֶה הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִירוּשָׁלָיִם:
ברטנורה (ב) הדמאי אין לו חומש. הפודה מעשר שני של דמאי אינו נותן את החומש, משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם, הלכך קרן דמעכב בדאורייתא, איתא בדרבנן, חומש דלא מעכב בדאורייתא יאכל: ואין לו ביעור. בסוף שלש שנים שחייב לבער כל מעשרותיו כדכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית, ולא תקנוה רבנן בדמאי: ונאכל לאונן. דמעשר שני של ודאי אסור לאונן דכתיב (שם) לא אכלתי באוני ממנו ומעשר שני של דמאי לא גזרו בו: ונכנס לירושלים ויוצא. נפדה ונאכל חוץ לירושלים, מה שאין כן בודאי שהמחיצות קולטות, ואין יכולין לפדותו ולהוציאו חוץ לחומה לאחר שנכנס, ובדמאי לא גזור: ומאבדין את מיעוטו בדרכים. אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים, אפילו היה דבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד, אינו חושש לו, ומניח אותו ליאבד בדרך במקום שהוא שם. ורמב''ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני של דמאי לירושלים נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו, מה שאין כן בודאי שצריך שיעלהו כולו או דמיו ולא יפסד ממנו כלום בדרכים: ונותנים אותו לעם הארץ. לאכלו בירושלים ואף על פי שהוא חשוד לאכלו בטומאה מה שאין כן בודאי שאין מוסרים אותו לעם הארץ לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה: ויאכל כנגדו. כנגד מה שנתן לעם הארץ לוקח מנכסיו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים: ומחללים אותו כסף על כסף. אם יש לו כסף מעשר שני של דמאי והוא צריך לו, יכול לחללו על כסף חולין, מה שאין כן בודאי שאין מחללין כסף על כסף אלא בסלעים של שני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף, אבל של מלך אחד לא, דלאו דרך חלול הוא, ובדמאי שרי: כסף על נחושת. אפילו שלא מדוחק אבל של ודאי מדוחק אין, שלא מדוחק לא: ויחזור ויפדה את הפירות. גרסינן, ולא גרסינן ובלבד שיחזור ויפדה. והכי קאמר, ויכול לחזור ולפדות את הפירות אם ירצה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור ולפדותם, אלא מעלה הפירות לירושלים. והלכה כחכמים:
ג. הַלּוֹקֵחַ לְזְרַע וְלַבְּהֵמָה, קֶמַח לְעוֹרוֹת, שֶׁמֶן לַנֵּר, שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. מִכְּזִיב וּלְהַלָּן, פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. חַלַּת עַם הָאָרֶץ, וְהַמְדֻמָּע, וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וּשְׁיָרִי הַמְּנָחוֹת, פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. שֶׁמֶן עָרֵב, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין:
ברטנורה (ג) הלוקח לזרע. לקח תבואה לזרעה פטור מדמאי דאלו טבל ודאי אסור לזרוע: ולבהמה. לקח מתחלה להאכיל לבהמה פטור מן הדמאי, אבל לקח מתחלה לאדם ונמלך עליה לבהמה חייב לעשר בדמאי: וקמח לעורות. לעבד בו עורות: מכזיב ולהלן. כזיב הוא סוף המקום שכבשו עולי בבל, ומשם ולהלן כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, ולא נתחייבו בדמאי אלא הארצות שכבשו עולי בבל בלבד, הלכך מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ולא חיישינן שמא מפירות הארץ שכבשו עולי בבל הוליכו לשם, שחזקת חוצה לארץ פטור עד שיוודע לך שהוא חייב, וחזקת ארץ ישראל חייב, עד שיוודע לך שהוא פטור: חלת עם הארץ. שתקן לו גבל חבר, ורוצה ליתנה לכהן חבר, פטור מלעשר: והמדומע. עם הארץ שנפלה לו סאה של תרומה לפחות ממאה סאין של חולין שנעשה הכל מדומע, כלומר, עירוב תרומה ונותן הכל לכהן פטור מלעשר דמאי: והלקוח בכסף מעשר שני. שלקח דמאי במעות של מעשר שני בין במעות מעשר שני של דמאי, בין במעות מעשר שני של ודאי, פטור מלעשר: ושירי מנחות. שהקומץ למזבח והשירים נאכלים לכהנים ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן: שמן ערב. שמן אפרסמון, ויש מפרשים שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים:
ד. הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ, וּמְבָרְכִין עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, חַיָּב בַּדְּמַאי. וְשֶׁהַסוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶמֶר, פָּטוּר מִן הַדְּמַאי:
ברטנורה (ד) מערבין בו. עירובי תחומין וחצרות: ומשתתפין בו. שתופי מבואות, ואף על גב דלא חזי ליה, מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה הוי עני וחזי ליה דהא תנן מאכילין את העניים דמאי, השתא נמי חזי ליה: ומברכין עליו. ברכת המזון: ומזמנין עליו. ואף על גב דאכל בעבירה דלאו עני הוא, מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה: ומפרישין אותו ערום. כשבא להפריש ממנו תרומת מעשר ומעשר שני יכול להפריש והוא ערום דלא בעי ברוכי, דאילו בעי ברוכי הא בעינן והיה מחניך קדוש (דברים כג) וליכא: בין השמשות. של ערב שבת דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי: ואם הקדים מעשר שני לראשון. שהפריש מעשר שני של דמאי קודם שהפריש מעשר ראשון כדי ליטול תרומת מעשר שבו אין בכך כלום, מה שאין כן בודאי דתנן ככל מצותך אשר צויתני (שם כו). הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות: הגרדי. האורג: חייב בדמאי. שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה: ושהסורק. הצמר במסרק נותן על הצמר הוי כשמן לסוך בו את הכלים, ופטור מן הדמאי:
גמרא ברכות דף ח ע''ב
אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב אָמֵי לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם וַאֲפִלּוּ עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פַּרְשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִבּוּר מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו רַב בִּיבִּי בַּר אַבַּיֵי סָבַר לְאַשְׁלוּמִינְהוּ לְפָרֵשִׁיּוֹתָא דְּכֻלָּא שַׁתָּא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי תָּנָא לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי כְּתִיב (ויקרא כ''ג) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְעַנֶה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי סָבַר לְאַקְדּוּמִינְהוּ אָמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא תְּנֵינָא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר כִּדְאָמַר לְהוּ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְבָנֵיהּ אַשְׁלִימוּ פָּרָשִׁיּוֹתַיְיכוּ עִם הַצִבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם וְהִזָהֲרוּ בַּוְּרִידִין כְּרִבִּי יְהוּדָה דִּתְנַן רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּרִידִין וְהִזָּהֲרוּ בְזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מַחֲמַת אוֹנְסוֹ דְּאַמְרֵינָן לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָחִים בָּאָרוֹן אָמַר לְהוּ רָבָא לְבָנֵיהּ כְּשֶׁאַתֶּם חוֹתְכִין בָּשָׂר אַל תְּחַתְּכוּ עַל גַּב הַיַּד אִיכָּא דְאַמְרֵי מִשּׁוּם סַכָּנָה וְאִיכָּא דְאַמְרֵי מִשּׁוּם קִלְקוּל סְעוּדָה וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִית וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין אַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִית אִיכָּא דְאַמְרֵי לָא תִגְנוּ בְּלֹא קְרִיאַת שְׁמַע וְאִיכָּא דְאַמְרֵי דְלָא תְנַסְּבוּ גִיּוֹרְתָּא וְאִיכָּא דְאַמְרֵי אֲרַמִית מַמָּשׁ וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פַּפָּא דְרַב פַּפָּא אָזַל לְגַבֵּי אֲרַמִית הוֹצִיאָה לּוֹ מִטָּה אָמְרָה לּוֹ שֵׁב. אָמַר לָהּ אֵינִי יוֹשֵׁב עַד שֶׁתַּגְבִּיהִי אֶת הַמִּטָּה הִגְבִיהָה אֶת הַמִּטָּה וּמָצְאוּ שָׁם תִּינוֹק מֵת מִכַּאן אָמְרוּ חֲכָמִים אָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטַּת אֲרָמִּית:
רש''י ישלים פרשיותיו. של כל שבת ושבת: ואפי' עטרות ודיבון. שאין בו תרגום: מעלה עליו הכתוב וכו'. והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת והרי הוא בעיני כענוי היום: לאקדומינהו. לסדר כל הפרשיות בשבת א' או בשתי שבתות: עד שישחוט את הוורידין. כדי שיצא כל הדם ולא אמר כן אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד: מחמת אונסו. שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו: שברי לוחות מונחות בארון. דכתיב אשר שברת ושמתם בארון אף השברים תשים בארון: משום סכנה. שלא יקוץ ידו: משום קלקול סעודה. אף בחבורה קטנה יוצא דם וילכלך את המאכל וימאיס את המסובין: בלא קריאת שמע. שתהא מטתך דומה למטת ארמית: ארמית ממש. על מטת עכו''ם: מעשה דרב פפא. שאמרה לו שב על המטה והיה בנה מת מוטל עליה והיתה רוצה להעליל עליו ולומר שישב עליו והרגו:
זוהר משפטים דף קכ''ב ע''א
תָּאנָא יִשְׂרָאֵל אִקְרוּן קֹדֶשׁ וּבְגִין דְּאִינוּן קֹדֶשׁ אַסִיר לֵיהּ לֶאֱנִישׁ לְמִקְרֵי לְחַבְרַיָּא בִשְׁמָא דִגְנַאי וְלָא לְכַנָאָה שְׁמָא לְחַבְרֵיהּ וְעוֹנְשֵׁיהּ סַגִּי וְכָל שֶׁכֵּן בְּמִלִּין אַחֲרָנִין. תָּאנָא כְתִיב (תהלים ל''ד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹמֵר מָהוּ מֵרָע דִּבְגִין לִישָׁנָא בִישָׁא מַרְעִין נַחְתִין לְעַלְמָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כָל מָאן דְּקָרֵי לְחַבְרֵיהּ בִּשְׁמָא דְלֵית בֵּיהּ וְגָנֵי לֵיהּ אִתְפַּס בְּמָה דְלֵית בֵּיהּ. דְּאָמַר רִבִּי חִיָּיא אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה כָל מָאן דְּקָרֵי לְחַבְרֵיהּ רָשָׁע נַחְתִין לֵיהּ לַגֵּיהִנָּם וְנַחְתִין לֵיהּ לְעִלְעוֹי בַּר אִינוּן חֲצִיפִין דְּאוֹרַיְיתָא דְשָׁרֵי לֵיהּ לֶאֱנִישׁ לְמִקְרֵי לְהוּ רָשָׁע. הַהוּא גַבְרָא דְלַיִיט לְחַבְרֵיהּ אַעְבַּר רִבִּי יֵיסָא אָמַר לֵיהּ כְּרָשָׁע עַבְדַּת. אַתְיֵיהּ לְקָמֵי דְרִבִּי יְהוּדָה אָמַר לֵיהּ רָשָׁע לָא קָאֲמֵינָא לֵיהּ אֶלָּא כְרָשָׁע דְּאִתְחֲזֵי מִלּוֹי כְרָשָׁע וְלָא אֲמֵינָא דְאִיהוּ רָשָׁע אָתָא רִבִּי יְהוּדָה וְשָׁאִיל לְעוֹבָדָא קָמֵיהּ דְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לֵיהּ וַדָּאי לָא אִתְחַיָּיב. מְנָלָן. דִכְתִיב (איכה ב') הָיָה יְיָ כְּאוֹיֵב וְלָא אוֹיֵב. דְּאִי לָאו הָכִי לָא אִשְׁתְּאַר מִיִּשְׂרָאֵל גִּזְעִין בְּעַלְמָא. כְּגוֹוָנָא דָא (שם א') הָיְתָה כְּאַלְמָנָה וְלָא אַלְמָנָה כְּאַלְמָנָה דְאָזִיל בַּעְלָהּ לְעִבְרָא דְיַמָּא וּמְחַכָּת לֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא וּמֵהָכָא מַשְׁמַע מֵהָתָם מַשְׁמַע דְּהוּא עִיקְרָא דְכֹלָּא דִכְתִיב (יחזקאל א') וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵא דְמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם. כְּמַרְאֵה אָדָם וְלָא מַרְאֵה אָדָם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק כְּתִיב (שיר ב') כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹמֵר כְּתַפּוּחַ וְלָא תַפּוּחַ. כְּתַפּוּחַ דְּמִתְפָּרְשָׁא בְגוֹוָנוֹי וּבְגוֹוָנִין אִתְאַחֲדָא מִלָּה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִילוּ לָא אֲתֵינָא הָכָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין דַּי:
תרגום הזוהר לָמַדְנוּ יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים קֹדֶשׁ, וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם קֹדֶשׁ, אָסוּר לָאָדָם לִקְרוֹת לַחֲבֵרוֹ בְּשֵׁם שֶׁל בִּזָּיוֹן, וְלֹא לְכַנּוֹת שֵׁם לַחֲבֵרוֹ, וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל. וְכָל שֶׁכֵּן בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. לָמַדְנוּ, כָּתוּב, נְצוֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע, מַהוּ מֵרָע. הוּא כִּי בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרַע, מַחֲלוֹת יוֹרְדוֹת לָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ, בְּשֵׁם שֶׁאֵין בּוֹ, וּמְבַזֶּה אוֹתוֹ, הוּא נִתְפָּשׂ עַל מַה שֶּׁאֵין בּוֹ. שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּא אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ רָשָׁע, מוֹרִידִים אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם, וְיוֹרְדִים לוֹ לְחַיָּיו, חוּץ מֵאֵלּוּ עַזֵּי הַפָּנִים שֶׁעַל הַתּוֹרָה, שֶׁמֻּתָּר לָאָדָם לְקָרְאָם רָשָׁע. אִישׁ אֶחָד קִלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ. עָבַר שָׁם רַבִּי יֵיסָא, וְאָמַר לוֹ, כְּרָשָׁע עָשִׂיתָ. בָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה, לַדִּין. אָמַר לוֹ, לֹא אָמַרְתִּי לוֹ רָשָׁע, אֶלָּא כְּרָשָׁע, שֶׁהֶרְאָה מַעֲשָׂיו כָּרָשָׁע, וְלֹא אָמַרְתִּי שֶׁהוּא רָשָׁע. בָּא רַבִּי יְהוּדָה וְשָׁאַל עַל הַמַּעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר לוֹ, וַדַּאי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב, מֵאַיִן לָנוּ, כִּי כָּתוּב, הָיָה ה' כְּאוֹיֵב, וְלֹא אוֹיֵב, שֶׁאִם לֹא כֵּן לֹא הָיָה נִשְׁאָר גֶּזַע מִיִּשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם. כְּעֵין זֶה הָיְתָה כְּאַלְמָנָה. וְלֹא אַלְמָנָה, דְּהַיְנוּ כְּאַלְמָנָה, שֶׁבַּעֲלָהּ הָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִיא מְחַכַּה לוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּא מִכָּאן מַשְׁמָע זֶה, הֲלֹא מִשָּׁם נִשְׁמָע, שֶׁהוּא עִקָּר הַכֹּל, שֶׁכָּתוּב, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֶה אָדָם. שֶׁבְּהֶכְרֵחַ, כְּמַרְאֶה אָדָם וְלֹא מַרְאֶה אָדָם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּתוּב, כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ'. הַיְנוּ כְּתַפּוּחַ וְלֹא תַּפּוּחַ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, כְּתַפּוּחַ הַנִּכָּר בִּצְבָעָיו, וּבִצְבָעִים מִתְאַחֵד הַדָּבָר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִלּוּ לֹא בָּאתִי כָּאן אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים אֵלּוּ הָיָה דַּי לִי.
הלכה פסוקה
הל' קריאת שמע פרק א'
א. אֵיזֶה הוּא זְמַנָּהּ בַּיּוֹם מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל לִקְרוֹת קדֶם הֶנֵץ הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּגְמוֹר לִקְרוֹת וּלְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עִם הֶנֵץ הַחַמָּה וְשִׁיעוּר זֶה כְּמוֹ עִישׂוּר שָׁעָה קוֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם אִיחֵר וְקָרָא קְרִיאַת שְׁמַע אַחַר שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁעוֹנָתָהּ עַד סוֹף שָׁלשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם לְמִי שֶׁעָבַר וְאִיחֵר: ב. מִי שֶׁהִקְדִּים וְקָרָא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁלִים קוֹדֶם הֶנֵץ הַחַמָּה יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וּבִשְׁעַת הַדְחַק כְּגוֹן שֶׁהָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ קוֹרֵא לְכַתְּחִלָּה מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר: ג. הַקּוֹרֵא אַחַר שָׁלש שָׁעוֹת בַּיּוֹם אֲפִלּוּ הָיָה אָנוּס לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ אִיחֵר וְקָרָא אַחַר שָׁלשׁ שָׁעוֹת:
מוסר
מלוקט מספרי מוסר
אִם זָכָה וּבִימֵי הַשּׁוֹבָבִי''ם נָתַן דַּעְתּוֹ לָשׁוּב וְהִתְחִיל לְתַקֵּן כְּפִי מַה שֶׁנִּרְאֶה לוֹ שֶׁיָּכוֹל לְהִתְעַנּוֹת. עֵת לְחֶנְנָהּ לִתֵּן אֶל לִבּוֹ לִזָּהֵר מִכָּל הַדְּבָרִים הַגּוֹרְמִים לָבֹא לִידֵי קֶרִי. וְהַצָרִי הַגָּדוֹל הוּא לִלְמוֹד קוֹדֶם שֶׁיִּשָׁן כִּי כָּל הַמַּשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלָן אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוּרוֹת רָעוֹת דִּכְתִיב (משלי י''ט) וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֵד רָע וְיָדַעְתָּ כִּי רַע הוּא הַמַּשְׁחִית זַרְעוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (בראשית ל''ח) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְיָ הָא לָמַדְתָּ כִּי הַתּוֹרָה סַם חַיִּים לְעוֹשֶׂיהָ אֲגוּנֵי מַגְנָא וַאֲצוּלֵי מַצְלָא. וְאִם יוּכַל לִלְמוֹד אֵיזֶה פְרָקִים מִמִּשְׁנָיוֹת עַל הַסֵּדֶר וּלְפָחוֹת יָבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו. וְאִם יִקְרָא הַמִּשְׁנָיוֹת בִּנְעִימָה יוֹסִף הֶאָרָה עַל נַפְשׁוֹ וְיִשְׁכַּב וְעָרְבָה שְׁנָתוֹ וְהַלּוֹמֵד חַ''י פְּרָקִים בְּכָל יוֹם הוּא תִּיקוּן לִיסוֹד הַנִקְרָא חַ''י וָחַ''י בָּהֶם וְנִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת אֲשֶׁר בְּסִטְרָא אַחֲרָא בֵּין הַמֵּתִים חָיוֹ יִחְיוּ וְיַעֲלוּ לִמְקוֹם קְדוּשָׁה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים: