פרשת וארא-וארא יום שניתורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ח) וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה: וְאָעֵיל יָתְכוֹן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית בְּמֵימְרִי לְמִתַּן יָתַהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְאֶתֵּן יָתַהּ לְכוֹן יְרֻתָּא אֲנָא יְיָ:
רש''י נשאתי את ידי. הרימותיה להשבע בכסאי:
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה: וּמַלֵיל משֶׁה כֵּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא קַבִּילוּ מִן משֶׁה מִמַעְיַק רוּחָא וּמִפָּלְחָנָא דַהֲוָה קָשְׁיָא עֲלֵיהוֹן:
רש''י ולא שמעו אל משה. לא קבלו תנחומין: מקצר רוח. כל מי שהוא מצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו. קרוב לענין זה שמעתי פרשה זו מרבי ברוך ברבי אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה (ישעיה טז כא) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', למדנו כשהקדוש ברוך הוא מאמן את דבריו אפילו לפרענות מודיע ששמו ה', וכל שכן האמנה לטובה. ורבותינו דרשוהו לענין שלמעלה, שאמר משה (לעיל ה כב) למה הרעתה, אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת (לעיל ג יג) מה שמו מה אומר אליהם: וגם הקמתי וגו' . וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרבים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב (בראשית לג יט) ויקן את חלקת השדה, לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת (ה כב) למה הרעתה. ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת, שלא נאמר, ושמי ה' לא שאלו לי. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן (פסוק ה) וגם אני שמעתי וגו' (פסוק ו) לכן אמר לבני ישראל. לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אפניו, והדרשה תדרש, שנאמר (ירמיה כג כט) הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות:
(י) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יא) בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל-פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ: עוּל מַלֵיל לְוָת פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וִישַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ:
נביאים - יחזקאל - פרק כט
(ה) וּנְטַשְׁתִּ֣יךָ הַמִּדְבָּ֗רָה אוֹתְךָ֙ וְאֵת֙ כָּל-דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ עַל-פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ תִּפּ֔וֹל לֹ֥א תֵאָסֵ֖ף וְלֹ֣א תִקָּבֵ֑ץ לְחַיַּ֥ת הָאָ֛רֶץ וּלְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נְתַתִּ֥יךָ לְאָכְלָֽה: וַאֲרַטִּשְׁנָךְ לְמַדְבָּרָא יָתָךְ וְיָת כָּל שִׁלְטוֹנֵי תּוּקְפָּךְ עַל אַפֵּי חַקְּלָא תִּתְרְמֵי נִבְלָתָךְ לָא תִּתְכַּנִּישׁ וְלָא תִּתְקַבַּר לְחַיַּת אַרְעָא וּלְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא מְסַרְתָּךְ לְאִשְׁתֵּיצָאָה :
רש''י ונטשתיך המדברה . זו היא אובדנן של דגים כיון שנטשו על פני היבשה מתים א''י אטינדר''י טו''י בלע''ז :
(ו) וְיָֽדְעוּ֙ כָּל-יֹשְׁבֵ֣י מִצְרַ֔יִם כִּ֖י אֲנִ֣י יְהוָ֑ה יַ֧עַן הֱיוֹתָ֛ם מִשְׁעֶ֥נֶת קָנֶ֖ה לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: וְיָדְעוּן כָּל יָתְבֵי מִצְרָיִם אֲרֵי אֲנָא יְיָ חֲלַף דַּהֲווּ סְמָךְ קַנְיָא רְעִיעָא לְבֵית יִשְּׂרָאֵל :
רש''י משענת קנה . כמה פעמים סמכו עליהם בימי סנחריב ובימי נבוכדנצר ולא הועיל להם בקנה זה שהוא רך ואינו סומך את הנשען עליו :
(ז) בְּתָפְשָׂ֨ם בְּךָ֤ (בכפך) בַכַּף֙ תֵּר֔וֹץ וּבָקַעְתָּ֥ לָהֶ֖ם כָּל-כָּתֵ֑ף וּבְהִֽשָּׁעֲנָ֤ם עָלֶ֙יךָ֙ תִּשָּׁבֵ֔ר וְהַעֲמַדְתָּ֥ לָהֶ֖ם כָּל-מָתְנָֽיִם: בְּאִתְכְּנָיוּתְהוֹן בָּךְ בְּיָד מְלָךְ תַּקִּיף תִּתְמְסָר וְיֵיבַד בֵּית רוּחְצָנֵיהוֹן וּבְאִסְתָּמְכוּתְהוֹן עֲלָךְ תִּתְבָּר וְלָא תְּהֵא לְהוֹן לְבֵית סוּמְכְוָן :
רש''י בתפשם בך בכפך . בכף קרי כאדם המהלך ונשען על מקלו : תרוץ . תירצץ : ובקעת להם כל כתף . כתפיהם כאדם הנסמך על קנה ונשבר והאדם נופל עליו והקרומיות נכנסות לו בכתיפיו : והעמדת להם כל מתנים . מאחר שתשבר יצטרכו לחזק את מתניהם ולעמוד עליהם והרי אתה כאדם שחבירו נשען עליו והוא חלש ואומר לו התחזק על מתניך כי לא תסמוך עוד עלי וכן ת''י ולא תהא להון לבי' סומכוון ויש מחליפין והעמדת להם לוהמעדת ואיני רואה את דבריהן , ומנחם חברו עם מעמד רגלים כמוני :
(ח) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֛י מֵבִ֥יא עָלַ֖יִךְ חָ֑רֶב וְהִכְרַתִּ֥י מִמֵּ֖ךְ אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה: בְּכֵן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מַיְיתִי עֲלָךְ דְּקָטְלִין בְּחַרְבָּא וַאֲשִׁיצֵי מִנָּךְ אֲנָשָׁא וּבְעִירָא :
כתובים - משלי - פרק יב
(כו) יָתֵ֣ר מֵרֵעֵ֣הוּ צַדִּ֑יק וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תַּתְעֵֽם: טָב מִן חַבְרֵיהּ צַדִּיקָא וְאָרְחֲהוֹן דְּרַשִׁיעֵי מַתְעֵי לְהוֹן :
רש''י יתר מרעהו צדיק . הצדיק מוותר מדותיו ועובר עליהם יתר לריי''ש בלעז : ודרך רשעים . שהיא למודה להרע היא תתעם :
(כז) לֹא-יַחֲרֹ֣ךְ רְמִיָּ֣ה צֵיד֑וֹ וְהוֹן-אָדָ֖ם יָקָ֣ר חָרֽוּץ: לָא נִסְתַּקְבֵּל צֵידָא לְגַבְרָא נְכִילָא וּמַזָּלֵיהּ דְּבַר אֱנָשׁ דַּהֲבָא יַקִּירָא :
רש''י לא יחרוך . מחובר למקרא שלפניו כלומר דרך רשע תתעהו ולא יחרוך את צידו של רמיה שלו : לא יחרוך . לא יצליח בתרמיתו ולפי שדבר בל' ציד נופל בו ל' חריכה שהציד המצליח צד את העופות וחורכן באש : והון אדם יקר חרוץ . מקרא מסורס הוא והון אדם שהוא חרוץ יקר הוא , ממון אדם כשר יקר הוא : חרוץ . עושה אמת , כמו יד חרוצים תעשיר ( לעיל י ) :
(כח) בְּאֹֽרַח-צְדָקָ֥ה חַיִּ֑ים וְדֶ֖רֶךְ נְתִיבָ֣ה אַל-מָֽוֶת: בְּאָרְחָא דְצִדְקָא חַיֵּי וְאוֹרַח דְּעַוְתָנָא לְמוֹתָא :
רש''י באורח צדקה חיים ודרך נתיבה . של צדקה : אל מות . לא ימות :
יג (א) בֵּ֣ן חָ֭כָם מ֣וּסַר אָ֑ב וְ֝לֵ֗ץ לֹא-שָׁמַ֥ע גְּעָרָֽה: בַּר חַכִּימָא מְקַבֵּל מַרְדּוּתָא דְאַבָּא וּבְרָא מְמִקְנָא לָא מְקַבֵּל בַּעֲתָא :
רש''י בן חכם מוסר אב . מקרא קצר הוא בן חכם שואל ואוהב מוסר אב וי''א בשביל מוסר האב הוא חכם : ולץ . לא שמע גערה שאינו מקבל תוכחות :
משנה שבת פרק יד
א. שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן, חַיָּב, וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר. הַצָדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, פָּטוּר. חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הַצָדָן פָּטוּר, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב:
ברטנורה (א) שמונה. החולד והעכבר כו' המנויין בפרשת ויהי ביום השמיני: הצדן חייב. שיש במינן ניצוד: והחובל בהן חייב. דיש להן עור, והויא לה חבורה שאינה חוזרת, וחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. אי נמי, כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע: ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים: החובל בהן פטור. דאין להן עור: שלא לצורך פטור. דאין במינן ניצוד. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. שהרי ניצודים ועומדים הם: והחובל בהן חייב. דיש להן עור. ואין החובל חייב בכל הני דתנינן במתני' אלא בצריך לדם, אבל אם לא חבל אלא להזיק, הא קיי''ל כל המקלקלין פטורים:
ב. אֵין עוֹשִׂין הִילְמֵי בַּשַּׁבָּת, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלוֹא הוּא הִילְמֵי, בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מוּעָט. וְאֵילוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין. נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח:
ברטנורה (ב) אין עושין הילמי. מי מלח מרובים שנותנים לתוך ירקות שכובשין אותן להתקיים. אבל עושין מי מלח מועטים כדי לטבל בהן פתו או לתוך התבשיל: והלא הוא הילמי בין מרובה בין מועט. כלומר, אם המרובים אסורים אף המועטים אסורים, דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת. אלא אלו ואלו אסורים, מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים: ואלו הן המותרין נותן שמן. בתוך המים בתחילה קודם שיתן המלח, או נותן שמן בתחילה לתוך המלח קודם שיתן את המים, דהשמן מעכבו, שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כוחו. אבל לא יתן מים ומלח בתחילה ואח''כ את השמן, דמשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד. ואין הלכה כרבי יוסי:
ג. אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹבְיוֹן בַּשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים, אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה. כָּל הָאֳכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה, חוּץ מִמֵּי דְקָלִים וְכוֹס עִקָּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה. אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ, וְסָךְ שֶׁמֶן עִקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה:
ברטנורה (ג) איזוב יון. מין אזוב שגדל בין הקוצים וממית התולעים שבמעים: שאינו מאכל בריאים. ומוכחא מילתא דלרפואה אכיל ליה, ואסור לאכלו בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים דהוי תולדה דטוחן: אבל אוכל הוא את יועזר. דהרבה אוכלין אותו כשהן בריאים: יועזר. פולי''ן בלע''ז, והוא מכלה התולעים שבכבד: אבוב רועה. עץ שגדל יחידי ואין לו ענפים וקורין אותו בערבי עצא''ל רע''י, והוא טוב למי שניזוק על ששתה מים מגולים: כל האוכלים אוכל אדם לרפואה. כל דבר שהוא אוכל והבריאים אוכלים אותו יכול אדם לאכלו בשבת אף על פי שהוא מתכוין לרפואה: חוץ ממי דקלים. הם שני אילנות ממיני הדקלים שהיו בארץ ישראל וביניהם מעין מים. והשותה מהם כוס ראשון מרפה הזבל שבמעיו, וכוס שני משלשל, וכוס שלישי מנקה את בני מעים עד שאדם מוציאם צלולים כדרך שהכניסם: וכוס של עקרין. לוקחין שרף אילן, שקורין לו בערבי זא''ג אלכסנדרי''א, ועשב שקורין לו עשב''א אלסדו''ר, פירוש עשב של שמחה, וכרכום, וכותשין אותן ונותנין את עפרן ביין, והאשה זבה שתשתה מהן ג' כוסות תרפא: מפני שהן לירוקה. בעל חולי הנקרא ירקון אם ישתה מהן ירפא מחולי הירקון אבל ישאר עקר ולא יוליד, ולכך נקרא כוס עקרין: לצמאו. אם אינו חולה:
ד. הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם:
ברטנורה (ד) לא יגמע את החומץ. ויפלוט, דמוכחא מילתא דלרפואה הוא. ואם מגמע ובולע, שפיר דמי: לא יסוך בהן יין וחומץ. דאין אדם סך מהן אלא לרפואה: אבל לא שמן ורד. לפי שדמיו יקרים, ומוכחא מילתא דלרפואה קעביד: שכן דרכן לסוך. בלא מכה: רבי שמעון אומר וכו'. ואין הלכה כרבי שמעון:
גמרא שבת דף קי''ז ע''ב
תָּנוּ רַבָּנָן כַּמָּה סְעוּדוֹת חַיָּיב אָדָם לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת שָׁלש. רִבִּי חִידְקָא אוֹמֵר אַרְבַּע. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְּרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ (שמות ט''ו) וַיֹּאמֶר משֶה אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאוּהוּ בַּשָּׂדֶה. רִבִּי חִידְקָא סָבַר הַנֵּי תְּלָתָא הַיּוֹם לְבַר מֵאוּרְתָּא. וְרַבָּנָן סַבְרֵי בַּהֲדֵי דְאוּרְתָּא. תְּנַן נָפְלָה דְלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת. מָאי לָאו דְּלָא אָכַל. לָא דְאָכַל. שַׁחֲרִית מַצִילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת מָאי לָאו דְּלָא אָכַל. לָא דְאָכַל. בְּמִנְחָה מַצִילִין מְזוֹן סְעוּדָה אֶחָת. מָאי לָאו דְּלָא אָכַל. לָא דְּאָכַל. וְהָא מִדִּקְתָּנֵי סֵיפָא רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לְעוֹלָם מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא שָׁלשׁ סְבִירָא לֵיהּ. אֶלָּא מַחְוַורְתָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרִבִּי חִידְקָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא כָּל הַמְּקַיֵּים שָׁלשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת נִצוֹל מִשָּׁלש פּוּרְעָנִיּוֹת. מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם וּמִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ כְּתִיב הָכָא יוֹם וּכְתִיב הֲתָם (מלאכי ג') הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בֹּא יוֹם וְגוֹמֵר. מִדִּינָה שֶׁל גֵּיהִנָם כְּתִיב הָכָא יוֹם וּכְתִיב הֲתָם (יחזקאל ל''ח) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא. מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב הָכָא יוֹם וּכְתִיב הֲתָם (יחזקאל ל''ח) בְּיוֹם בֹּא גוֹג. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי כָּל הַמְּעַנֵג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְלֹא מְצָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ח) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וְגוֹמֵר. לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית י''ג) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וְגוֹמֵר. וְלֹא כְיִצְחָק שֶׁכָתוּב בּוֹ (שם כ''ו) כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל אֶלָּא כְּיעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שם כ''ח) וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר נִצוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת כְּתִיב הָכָא (ישעי' נ''ח) וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֶי אָרֶץ וּכְתִיב הֲתָם (דברים ל''ג) וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ:
רש''י תלתא היום. לענין שלשה סעודות בא: לעולם. מצילין מזון שלש סעודות מדלא אמר ארבע לית ליה דר' חידקא: מכלל דת''ק שלשה. סעודות ס''ל דבהאי לא אפליגו אלא דת''ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ולר' יוסי יציל: חבלו של משיח. כדאמרינן בכתובות דור שבן דוד בא בו קטגוריא בתלמידי חכמים: חבלי. לשון חבלי לידה: בלא מצרים. כלומר אין לה קץ: אז תתענג. בתר וקראת לשבת עונג כתיב: נחלת יעקב. ולא נחלת אברהם ויצחק: לארכה ולרחבה. ארץ זו ולא יותר: הארצות האל. ותו לא:
זוהר וארא דף כ''ח ע''א
פָּתַח וְאָמַר (חבקוק ב') כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִזְדַּהָרָא מִחוֹבוֹי דְּלָא יֶחֱטָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִי יֵימָא מָאן יַסְהִיד בֵּיהּ. הָא אַבְנֵי בֵיתֵיהּ וְאָעֵי בֵיתֵיהּ יַסְהִידוּ בֵיהּ. וּלְזִמְנִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהוּ שְׁלִיחוּתָא. תָּא חֲזֵי חוּטְרָא דְאַהֲרֹן דְּאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֵׁירוּתָא דְנִסִין עָבַד בֵיה וּתְרֵי שְׁלִיחוּתֵי בֵיהּ אִתְעֲבִידוּ. חָד דְאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא וּבָלַע לְאִינוּן תַּנִּינְיָיא דִלְהוֹן. וְחָד דְהָא לְשַׁעְתָּא אִתְהַדַּר בְּרוּחָא וְאִתְעֲבִיד בִּרְיָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תִּיפַח רוּחֵיהוֹן דְּאִינוּן דְּאַמְרִין דְּלָא זַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲחֲיָיא מֵתַיָיא וְהֵיךְ יִתְעֲבִיד מִנַיְיהוּ בִרְיָה חַדְתָּא. יֵיתוּן וְיֶחֱמוּן אִינוּן טִפְּשָׁאִין חַיָיבַיָא רְחִיקִין מֵאוֹרַיְיתָא רְחִיקִין מִנֵּיהּ. בִּידֵיהּ דְּאַהֲרֹן הֲוָה חוּטְרָא אָעָא יְבֵישָׁא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפוּם שַׁעְתָּא אַהְדַּר לֵיהּ בִּרְיָה מְשַׁנְיָא בְרוּחָא וְגוּפָא. אִינוּן גּוּפִין דַּהֲווּ בְהוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין וְנַטְרוּ פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאִשְׁתְּדָלוּ בְאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טָמִיר לוֹן בְּעַפְרָא. לְבָתַר בְּזִמְנָא דְיַחֲדֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְיַעֲבִיד לְהוּ בִריָה חַדְתָּא אָמַר רִבִּי חִיָּיא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְהָהוּא גוּפָא דַהֲוָה יָקוּם מַשְׁמַע דִּכְתִיב (ישעיה כ''ו) יִחְיוּ מֵתֶיךָ. וְלָא כְתִיב יִבְרָא. מַשְׁמַע דְּבִרְיָין אִינוּן אֲבָל יִחְיוּ. דְּהָא (בראשית קל''ז ב') גַרְמָא חָד יִשְׁתְּאַר מִן גוּפָא תְחוֹת אַרְעָא וְהַהוּא לָא אִתְרְקַב וְלָא אִתְבְּלֵי בְעַפְרָא לְעָלְמִין. וּבְהַהוּא זִמְנָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרַכֵךְ לֵיהּ וְיַעֲבִיד לֵיה כַּחֲמִירָא בְעִיסָא וְיִסְתַּלַּק וְיִתְפַּשַּׁט לְאַרְבַּע זִוְיָין וּמִנֵּיהּ. יִשְׁתַּכְלַל גּוּפָא וְכָל שַׁיְיפוֹי. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב בֵּיהּ רוּחָא לְבָתַר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר הָכִי הוּא. וְתָא חֲזֵי הַהוּא גַרְמָא בְּמָה אִתְרַכַּךְ. בַּטָּל דִּכְתִיב כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ וְגוֹמֵר:
תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר כִּי אֶבֶן מִקִּיר וְגוֹ': כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִזָּהֵר מֵחַטָּאָיו שֶׁלֹּא יֶחֱטָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם תֹּאמַר, מִי מֵעִיד עָלָיו. הִנֵּה אַבְנֵי בֵּיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ מֵעִידִים עָלָיו. וְלִפְעָמִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם שְׁלִיחוּתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, מַטֵּה אַהֲרֹן, שֶׁהוּא עֵץ יָבֵשׁ, עָשָׂה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רֵאשִׁית הַנִּסִּים. וּשְׁתֵּי שְׁלִיחוּיוֹת נַעֲשׂוּ בּוֹ, אֶחָד שֶׁהוּא עֵץ יָבֵשׁ וּבָלַע לַתַּנִּינִים שֶׁלָּהֶם. וְאֶחָד, כִּי לְשַׁעְתּוֹ קִבֵּל רוּחַ חַיִּים וְנַעֲשֶׂה בְּרִיָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תִּפַּח רוּחָם שֶׁל אוֹתָם הָאוֹמְרִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, שֶׁאֵיךְ אֶפְשָׁר, שֶׁיַּעֲשֶׂה מֵהֶם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. יָבֹאוּ וְיִרְאוּ אֵלּוּ הָרְשָׁעִים הַשּׁוֹטִים הָרְחוֹקִים מִתּוֹרָה וּרְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁבְּיָדָיו שֶׁל אַהֲרֹן הָיָה מַטֶּה, עֵץ יָבֵשׁ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֶחֱזִירוֹ לְפִי שָׁעָה לִבְרִיָּה, שֶׁנִּשְׁתַּנָּה בְּרוּחַ וְגוּף, אֵלּוּ הַגּוּפִים שֶׁכְּבָר הָיוּ בָּהֶם רוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְשָׁמְרוּ מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה יָמִים וְלֵילוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִטְמִין אוֹתָם בְּעָפָר, הִנֵּה אַחַר כָּךְ בָּעֵת שֶׁיִּתְחַדֵשׁ הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ אַחַר גְּמָר הַתִּקּוּן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה אוֹתָם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. אָמַר רַבִּי חִיָּא וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אוֹתוֹ גּוּף שֶׁהָיָה, יָקוּם. זֶה מַשְׁמָע, שֶׁכָּתוּב, יִחְיוּ מֵתֶיךְ, וְלֹא כָּתוּב, יִבָּרֵא, מַשְׁמָע שֶׁהֵם כְּבָר נִבְרְאוּ, אֲבָל צְרִיכִים רַק שֶׁיִּחְיוּ. כִּי עֶצֶם אַחַת תִּשָּׁאֵר מִן הַגּוּף מִתַּחַת הָאָרֶץ, וְהָעֶצֶם הַהִיא אֵינָהּ נִרְקֶבֶת וְאֵינָהּ נֶעֱדֶרֶת בָּעָפָר לְעוֹלָם, וּבָעֵת הַהִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרַכֵּךְ אוֹתָהּ, וְיַעֲשֶׂה אוֹתָהּ כִּשְׂאוֹר בַּבָּצֵק, וְתַעֲלֶה וְתִתְפַּשֵּׁט לְאַרְבַּע זָוִיּוֹת, וּמִמֶּנָּהּ יִשְׁתָּכְלֵל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרוּחַ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר כֵּן הוּא. וּבֹא וּרְאֵה, הָעֶצֶם הַזּוֹ בַּמֶּה מִתְרַכֶּכֶת, בְּטָל. שֶׁכָּתוּב, כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךְ וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ב
א. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה אַרְבָּעָה מֵהֶן עָוֹן גָּדוֹל וְהָעוֹשֵׂה אַחַת מֵהֶן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְפִּיק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה לְפִי גוֹדֶל חֶטְאוֹ וְאֵלּוּ הֵן. הַמַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים וּבִכְלַל עֲוֹן זֶה הַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה: ב. הַמַּטֶּה אֶת חֲבֵירוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְרָעָה כְּגוֹן מֵסִית וּמַדִּיחַ: ג. הָרוֹאֶה בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְאֵינוֹ מוֹחֶה בְיָדוֹ דְּהוֹאִיל וּבְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ אִילוּ מִיחָה בּוֹ הָיָה פּוֹרֵשׁ וְנִמְצָא כְּמַחֲטִיאוֹ וּבִכְלַל עָוֹן זֶה כָּל שֶׁאֶפְשַׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בַּאֲחֵרִים בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים וְלֹא מִיחָה אֶלָּא מַנִּיחָם בְּכִשְׁלוֹנָם: ד. הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב וּבִכְלַל זֶה אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפֵּר:
מוסר
מהזה''ק ח''ב דף ב' ע''ב (ונכתב בלה''ק)
הַגּוֹרֵם שֶׁיָּמוּת הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִשְׁתּוֹ שָׁלשׁ רָעוֹת עוֹשֶׂה שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ סוֹבֵל וְהָעוֹלָם הוֹלֵךְ וְצוֹעֵר מְעַט מְעַט וְלֹא נוֹדַע וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. וְחֶרֶב וְרָעָב וְדֶבֶר בָּאִים לָעוֹלָם. וְאֵלֶּה הֵם הוֹרֵג בָּנָיו הוֹרֵס בִּנְיָן הַמֶּלֶךְ דּוֹחֶה הַשְּׁכִינָה וְהָעוֹלָם נִדּוֹן בְּכָל דִּינִים הָאֲמוּרִים. אוֹי עַל הָאִישׁ הַהוּא אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ כַּמָּה וְכַמָּה רְבָבוֹת וְהָיוּ בְּגָלוּת וְנִשְׁמְרוּ מִנִדָּה וּמִגּוֹיָה וּמֵהֲרִיגַת זַרְעָם וְאַף שֶׁנִּגְזַר (שמות ב') כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ לֹא הָיָה שׁוּם אֶחָד שֶׁהָרַג הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה כָל שֶׁכֵּן אַחַר שֶׁנּוֹלַד וּבִזְכוּת זֶה יָצְאוּ מֵהַגָּלוּת. וְאַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיִּשְׁמוֹר אוֹת בְּרִית קדֶשׁ כִּי מִלְּבַד עוֹנְשׁוֹ הֶעָצוּם גּוֹרֵם לְגָלוּת יִשְׂרָאֵל. ה' בְּרַחֲמָיו יַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה: