פרשת נח-נח יום חמישיתורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
(ח) מִן-הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִן-הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן-הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-רֹמֵ֖שׂ עַל-הָֽאֲדָמָֽה: מִן בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִן בְּעִירָא דִּי לֵיתָהָא דַּכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכֹל דִּי רָחֵשׁ עַל אַרְעָא: (ט) שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל-נֹ֛חַ אֶל-הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת-נֹֽחַ: תְּרֵין תְּרֵין עַלּוּ לְוַת נֹחַ לְתֵבוֹתָא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּמָא דִּי פַּקֵּיד יְיָ יָת נֹחַ:
רש''י שנים שנים. כלם השוו במנין זה, מן הפחות היו שנים: באו אל נח. מאליהן:
(י) וַֽיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל-הָאָֽרֶץ: וַהֲוָה לִזְמַן שִׁבְעַת יוֹמִין וּמֵי טוֹפָנָא הֲווֹ עַל אַרְעָא: (יא) בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ-מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי-נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה-עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל-מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ: בִּשְׁנַת שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין לְחַיֵּי נֹחַ בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשִׁבְעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא רַבָּא וְכַוֵּי שְׁמַיָּא אִתְפַּתָּחוּ:
רש''י בחדש השני. רבי אליעזר אומר זה מרחשון, רבי יהושע אומר זה איר: נבקעו. להוציא מימיהן: תהום רבה. מדה כנגד מדה, הם חטאו ברבה רעת האדם (בראש' ו ה) ולקו בתהום רבה:
(יב) וַֽיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל-הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה: וַהֲוָה מִטְרָא נָחֵת עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן:
רש''י ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר (פסוק יז) ויהי המבול, אלא כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול: ארבעים יום וגו' . אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כלים בעשרים ושמונה בכסלו, לרבי אליעזר שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי שנים עשר ממרחשון ועשרים ושמונה מכסלו:
נביאים - ישעיה - פרק נד
(ז) בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ: בִּרְגָע זְעֵיר רְחִיקְתִּיךְ וּבְרַחֲמִין סַגִּיאִין אֶקְרַב גַּלְוָתָךְ : (ח) בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה: בִּרְגָע זְעֵיר סִלְקֵית אַפֵּי שְׁכִינְתִּי זְמַן מִנִּיִךְ וּבְטַבְוַת עֲלָם דְּלָא פַּסְקָן אֲרַחֵים עֲלָךְ אֲמַר פָּרְקִיךְ יְיָ :
רש''י בשצף קצף . מנחם פתר חרי אף ודונש אמר במעט קצף כמו ברגע קטן עזבתיך וכן ת''י : ובחסד עולם . שיתקיים עד עולם :
(ט) כִּי-מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי-נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל-הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר-בָּֽךְ: כְּיוֹמֵי נֹחַ דָּא קֳדָמַי דְּקַיּיֵמִית בְּמֵימְרִי דְּלָא יֶעְדּוּן מֵי טוּפְנָא דַּהֲווֹ בְיוֹמֵי נֹחַ עוֹד עַל אַרְעָא כֵּן קַיְּימִית בְּמֵימְרִי דְּלָא יֵחוֹל רֻגְזִי עֲלָךְ וְלָא אֶזּוֹף בִּיךְ :
רש''י כי מי נח זאת לי . שבועה בידי והולך ומפרש דברו כאשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' :
(י) כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא-יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה: אֲרֵי טוּרַיָּא יְעִידּוּן וְרָמָתָא יִתְפַּרְקוּן וְטוּבִי מִנִּיךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יְעִדֵּי וּקְיַים שְׁלָמִי לָא יִתְרַחֵק אֲמַר דַּעֲתִיד לְרַחֲמָא עֲלָךְ יְיָ :
רש''י כי ההרים ימושו . אף אם תכלה זכות אבות ואמהות חסדי מאתך לא ימוש :
(יא) עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים: חַשִׁיכָתָא מְקַבְּלַת עֻלְבָּן קַרְתָּא דְּאָמְרִין עֲלַהּ עַמְמַיָּא לָא תִתְנֶחָם הָא אֲנָא כָּבֵישׁ בִּצְדִידָא אַבְנֵי רִצְפָּתִיךְ וַאֲשַׁכְלְלִנִּיךְ בְּאַבְנִין טָבִין :
רש''י סוערה . שלבה סוער ברובי צרות : מרביץ בפוך . רוצף רצפתך מאבני נופך :
כתובים - משלי - פרק ב
(טו) אֲשֶׁ֣ר אָרְחֹתֵיהֶ֣ם עִקְּשִׁ֑ים וּ֝נְלוֹזִ֗ים בְּמַעְגְּלוֹתָֽם: דְּאָרְחָתְהוֹן מְעַקְמָן וּמִפַּתְלִין שְׁבִילֵיהוֹן :
רש''י ונלוזים במעגלותם . כל ל' נלוז ל' עקמימות הוא שבכ''מ הוא סמוך לעקש ועקש הוא ל' עקום כמו שנאמר ומעקשים למישור ( ישעיה מב ) : ונלוזים במעגלותם . הם עקומים בדרכיהם המקולקלים :
(טז) לְ֭הַצִּ֣ילְךָ מֵאִשָּׁ֣ה זָרָ֑ה מִ֝נָּכְרִיָּ֗ה אֲמָרֶ֥יהָ הֶחֱלִֽיקָה: דְּתִתְפְּצֵי מִן אִתְּתָא חִילוֹנִיתָא מִנּוּכְרֵיתָא דְמִלָהָא חַלְיָן :
רש''י מאשה זרה . מכנסיה של אפיקורסות והיא המינות ולא יתכן לומר שלא דבר אלא על המנאפת ממש כי מה שבחה של תורה שאמר כאן להצילך מאשה זרה ולא מעבירה אחרת אלא זו מינות שהוא פריקת עול של כל המצות :
(יז) הַ֭עֹזֶבֶת אַלּ֣וּף נְעוּרֶ֑יהָ וְאֶת-בְּרִ֖ית אֱלֹהֶ֣יהָ שָׁכֵֽחָה: דְּשָׁבְקָה מַרְבִּיתָא דְטַלְיוּתָהָא וּקְיָמָא דֶאֱלָהָא טְעָת : (יח) כִּ֤י שָׁ֣חָה אֶל-מָ֣וֶת בֵּיתָ֑הּ וְאֶל-רְ֝פָאִ֗ים מַעְגְּלֹתֶֽיהָ: דִּבְעִמְקָא דְמוֹתָא בֵּיתָהּ וּלְגִבָּרַיָא הִלְכָתָא דִשְׁבִילָהָא :
רש''י כי שחה אל מות ביתה . מוסב על להצילך וגו' כי תבא אל ביתה ישח ומחליק כמדרון היורד אל מות , והתורה תשמור עליך מנפילה זו הרי דבר גדול הוא לך : רפאים . נרפים מדרך הטוב ונעזבים מאין סומך עד שנופלים בגהינם :
(יט) כָּל-בָּ֭אֶיהָ לֹ֣א יְשׁוּב֑וּן וְלֹֽא-יַ֝שִּׂ֗יגוּ אָרְח֥וֹת חַיִּֽים: כָּל דְּעָיְלָן לָא חָזְרִין בִּשְׁלָם וְלָא צָיְדִין אָרְחָתָא דְחַיֵּי :
רש''י לא ישובון . יקשה בעיניהם לפרוש ממנה ולחזור בהם :
משנה זבחים פרק ב
א. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַר בְּגָדִים, מְחֻסַר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסַל. קִבֵּל בַּשְּׂמֹאל, פָּסַל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן לְמַטָּן, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת:
ברטנורה (א) כל הזבחים שקבל דמן זר. שאינו כהן. פסל. דכתיב (ויקרא כג) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, למד על הזר שעבד, שחלל את הקדשים: אונן. מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, כל יום המיתה קרוי אונן, ואסור לאכול בקדשים, ואם עבד חלל. חוץ מכהן גדול שהוא מקריב אונן: טבול יום. שאין טהרתו נגמרת עד שיעריב שמשו, כדכתיב (שם) ובא השמש וטהר: ומחוסר בגדים. כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה בגדים, וכהן גדול ששמש בפחות משמונה. וכשם שמחוסר בגדים פסול, כך מיותר בגדים פסול. וכן אם היה דבר חוצץ בין בשרו לכתונת או למכנסים, פסול, דרחמנא אמר (שם ו) ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בין הבגדים לבשרו. הלכך כהן בשעת עבודה לא היה מניח תפלין של יד, לפי שהן חוצצים בין הבגד לבשרו. אבל תפלין של ראש היה מניח, לפי שהן מונחין על שערו שהוא נראה בין ציץ למצנפת: ומחוסר כפורים. כגון זב וזבה ומצורע ויולדת שנגמרה טהרתן ולא הביאו קרבנותיהם. ואשכחן דכתב רחמנא ביולדת (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה. מכלל שעד כאן טמאה היא. והוא הדין לכל שאר טמאים הטעונים קרבן, שהם בטומאתן עד שיביאו כפרתן לענין אכילת קדשים ולבוא במקדש: ושלא רחוץ ידים ורגלים. לפי שנאמר בקידוש ידים ורגלים, חוקת עולם, ונאמר בבגדי כהונה חוקת עולם, מה בגדי כהונה אם עבד מחוסר בגדים פסל, אף אם עבד שלא רחוץ ידיו ורגליו פסל. וסדר קידוש ידים ורגלים, לא עומד ולא יושב אלא מוטה, ומניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומשפשף רגליו בידיו בשעה שהוא מקדש. ואינו רשאי לקדש בתוך הכיור עצמו, אלא מן המים שיוצאים ממנו, שנאמר (שמות ל) ורחצו אהרן ובניו ממנו, ולא בתוכו. וכל המימות כשרים לקידוש, ואפילו שאינן מים חיים: וערל. אם עבד פסל, דכתיב (ביחזקאל מד) כל בן נכר ערל לב וערל בשר, הקיש ערל לבן נכר, מה בן נכר אם עבד פסל, אף ערל כן: יושב. דכתיב (דברים יח) לעמוד לשרת, שלא יהא שירות אלא מעומד: עומד על גבי כלים. הואיל ורצפת העזרה מקדשת וכלי שרת מקדשין הדבר הנוגע בהן, מה כלי שרת צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לכלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. ולא מבעיא כלים שאינן מין בשר דודאי חייצי, אלא אפילו בהמה שהיא מין בשר. ולא מבעיא בהמה שאינה מין אדם, אלא אפילו רגלי חבירו שהן מין אדם חוצצים: קבל בשמאל פסל. דכתיב (ויקרא ד) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן, מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין, דכל מקום שנאמר יד או אצבע אינו אלא בימין, דיליף ממצורע דכתיב ביה (שם יד) וטבל הכהן את אצבעו הימנית: ור' שמעון מכשיר. סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו, הלכך אצבע אונתן דכתיב בתריה קאי, ולא אולקח דכתיב לקמיה. ורבנן סברי מקרא נדרש לפניו ולאחריו, וכי כתיב אצבע, אתרווייהו קאי, אלקיחה דלפניו ואנתינה דאחריו. והלכה כחכמים: נשפך על הרצפה. שלא נתקבל הדם בכלי: ואספו פסול. דכתיב (שם טז) ולקח מדם הפר, אי סלקא דעתך ואפילו מקצת דם, והא כתיב (שם ד) ואת כל דם הפר ישפוך, אלמא צריך שיקבל כל הדם, אלא קרי ביה ולקח דם מהפר, מן הפר יקבלנו ולא מן הארץ. שגורעים אות מתיבה זו ומוסיפין אותה על תיבה אחרת ודורשים אותה: נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד פסול. ומכל מקום נתכפרו הבעלים. אלא שהבשר אינו נאכל. דאמר רחמנא גבי דם (שם יז) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים: נתן את הנתנים למטה. מחוט הסיקרא שהיה חגור למזבח באמצע. והדמים הנתנין בחמש אמות העליונות שהן למעלה מן החוט, נקראים הנתנים למעלה. והנתנין בחמש אמות תחתונות שהן למטה מן החוט, נקראים הנתנים למטה: הנתנים בפנים. שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב: בחוץ. על מזבח החיצון: פסול. ואסור באכילה: ואין בו כרת. האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו, אינו ענוש כרת:
ב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרוֹק דָּמוֹ בַחוּץ אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַחוּץ, לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לִזְרוֹק דָּמוֹ לְמָחָר אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצַת אֵמוּרָיו לְמָחָר, לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
ברטנורה (ב) השוחט את הזבח. שלמים או שאר הנאכלים: כזית מעור האליה. הא קא משמע לן, דעור האליה לאו כאליה דמי, והוי מחשב לאכול דבר שדרכו לאכול. ולפיכך פסול. דאי כאליה דמי, הוי מחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר ולא היה פסול, כדתנן לקמן בסמוך, לאכול דבר שדרכו לאכול, להקטיר דבר שדרכו להקטיר, פסול: ואינו ענוש כרת. האוכל. ואפילו בחוץ, אינו ענוש כרת: לאכול את בשרו למחר. הא ליכא לאוקמא בשלמים, אלא בתודה וחטאת. דאילו בשלמים, זמנו הוא. אבל לזרוק דמו או להקטיר אמוריו, אפילו בשלמים הוי למחר חוץ לזמנו: פסול וחייבים עליו כרת. האוכלו ואפילו בזמנו, ענוש כרת:
ג. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַשּׁוֹחֵט וְהַמְקַבֵּל וְהַמְהַלֵּךְ וְהַזּוֹרֵק, לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:
ברטנורה (ג) השוחט והמקבל והמהלך והזורק. אם כשהוא עסוק באחת מארבע עבודות הללו חשב על הזבח לאכול ממנו דבר שדרכו לאכול דהיינו הבשר, או להקטיר ממנו דבר שדרכו להקטיר דהיינו אימורים, חוץ למקומו, הבשר אסור באכילה, והאוכלו אינו ענוש כרת. ואם חשב על הזבח לאכלו חוץ לזמנו, הזבח פגול, והאוכלו אפילו בתוך זמנו ענוש כרת, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, ובמחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל, בתמיהה. ועוד, הרי הוא אומר לא יחשב פגול יהיה: ובלבד שיקרב המתיר. הדם שהוא מתיר: כמצותו. [כאילו היה כשר] שלא יהא בו פסול אחר. אבל אם יש בו פסול מחשבה אחרת, יצא מידי פגול. כדמפרש ואזיל. דגבי פגול כתיב לא ירצה, כדכתיב גבי כשר, לומר לך, כהרצאת כשר כך הרצאת פגול, מה הרצאת כשר לא קרי לה הרצאה אלא בזריקה שהיא סוף ארבע עבודות המתירות, אף פגול אינו קבוע ולעולם הוא תלוי ועומד עד שיזרק הדם שהוא סוף כל המתירין:
ד. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ. אם. שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, חוּץ לִמְקוֹמוֹ. הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶּׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וִהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶהוּ שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:
ברטנורה (ד) בשתיקה. בלא מחשבה הפוסלת: הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן. מוציאן מידי פיגול. אבל שאר זבחים אין שלא לשמן מוצאין מידי פגול, דהא כשרים הם בשלא לשמן:
ה. לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה. זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
ברטנורה (ה) לאכול כזית בחוץ וכזית למחר. היינו הך דאמרן, אלא דרישא איירי בשתי עבודות, ששחט על מנת לאכול כזית בחוץ, וקבל על מנת לאכול כזית למחר. וכאן בעבודה אחת, ששחט על מנת לאכול כזית למחר וכזית בחוץ: ר' יהודה אומר כו'. אכולה מתניתין פליג. דלית ליה דמחשבת שאר פסולים מוציאה מידי פגול, אלא אם כן קדם פסולו לפגולו. ובעבודה אחת נמי פליג, דאית ליה תפוס לשון ראשון. ואין הלכה כר' יהודה: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. ושניהן חוץ לזמנו, או חוץ למקומו: כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין. לפסלו. דהכא ליכא שיעורא והכא ליכא שיעורא:
גמרא זבחים דף י''ט ע''ב
וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. אַתְיָא חֻקָּה חֻקָּה מִמְחוּסַר בְּגָדִים. תָּנוּ רַבָּנָן כֹּהֵן גָדוֹל שֶׁלֹא טָבַל וְשֶׁלֹּא קִדֵשׁ בֵּין בֶּגֶד לְבֶגֶד וּבֵין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו שַׁחֲרִית וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. אָמַר לֵיהּ רַב אָסֵי לְרִבִּי יוֹחָנָן מִכְדִי חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין דְאוֹרַיְתָא וְחֻקָּה כְּתִיב בְּהוּ לִיעַכְּבוּ. אָמַר לֵיהּ אָמַר קְרָא וּלְבֵשָׁם לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת וְאֵין דָבָר אַחֵר מְעַכֵּב. צָהֲבוּ פָּנָיו אָמַר לֵיהּ וָי''ו אַאוּפְתָא כָּתַבְתִּי לָךְ אִי הָכִי דְצַפְרָא נָמֵי. אָמַר חִזְקִיָה אָמַר קְרָא (שמות ל) וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדוֹרוֹתָם דָבָר הַמְעַכֵּב בְּזַרְעוֹ מְעַכֵּב בּוֹ דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בְּזַרְעוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב בּוֹ. רִבִּי יוֹנָתָן אָמַר מֵהָכָא (שם מ) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו דָּבָר הַמְעַכֵּב בְּבָנָיו מְעַכֵּב בּוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בְּבָנָיו אֵינוֹ מְעַכֵּב בּוֹ. רִבִּי יוֹנָתָן מָאי טַעְמָא לֹא אָמַר מִדְּחִזְקִיָּה אָמַר לָךְ הַהוּא לְדוֹרוֹת הוּא דִכְתִיב וְאִידָךְ מַאי טַעְמָא לֹא אָמַר מֵהַאי מִיבְעֵי לֵיהּ לְכִדְרִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא דְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כָּל כִּיוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְקַדֵּשׁ אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים מִמֶּנּוּ אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ שֶׁנֶאֱמַר וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו:
רש''י כהן גדול וכו'. כגון בחמש עבודות של יום הכיפורים דילפינן בסדר יומא שהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב וצריך לכל חילוף טבילה ושני קידושין מן המקרא אם לא טבל ולא קידש עבודתו כשירה: שחרית. בין ביום הכפורים בין בכל השנה עבודתו פסולה כדילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים: דאורייתא. דכתיב ורחץ את בשרו במים ולבשם והתם יליף לכולה מלתא: וחוקה כתיב בהו. לאחר שגמר כל הפרשה כתיב והיתה לכם לחקת עולם וגו': אמר קרא ולבשם. שינה הכתוב בלבישה. לעכב דכתיב ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא עיכובא למעוטי עיכובא דחוקה דלא קיימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר (שני) דברים האמורים בפרשה: ואין דבר אחר. בפסוק זה מעכב: צהבו פניו. של רבי אסי מפני שמחה כסבור טעם הגון שמע: וי''ו אאופתא כתבי לך. כתבתי לך וי''ו על הבקעת אות שאינה נכרת בה מפני שורות הבקעת שמפסיקות בם הפסיקות הרבה לשון אחר השורות עצמן קרי להו ווי''ן שדומין לה כלומר אין זה טעם דאיכא לאקשויי א''כ אפילו קידוש של שחרית של יום הכפורים נמי לא ליעכב ביה דהא אימעט ביה''כ מולבשם: והיתה להם חק עולם. בקידוש כתיב: בזרעו. בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים מעכבת באהרן ביה''כ דהא חוקה כתיב: לדורות הוא דכתיב. אזהרה לנהוג חוקה זו לזרעו אחריו ולאו להיקשא אתא: שאין בו. שאין מחזיק מים כשיעור ארבעה קדושין: משה ואהרן. תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים:
זוהר נח דף ע''א ע''א
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה מִכָּאן וּלְהָלְאָה יְהֵא לְכוֹן דְּיוּקָנִין דִּבְנֵי נְשָׁא דְּהָא בְּקַדְּמִיתָא לָאו הֲווּ דְּיוּקָנִין דִּבְנֵי נְשָׁא, תָּא חָזֵי בְּקַדְּמִיתָא כְּתִיב (שם ט') בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וּכְתִיב (שם ה') בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה אוֹתוֹ כֵּיוָן דְּחָטוּ אִשְׁתַּנּוּ דְּיוּקְנַיְהוּ מֵהַהוּא דְּיוּקָנָא עִלָּאָה וְאִתְהַפָּכוּ אִנּוּן לְמִדְחָל מִקַּמֵי חֵיוָן בְּרָא, בְּקַדְּמִיתָא כָּל בְּרִיָן דְּעָלְמָא זָקְפָן עַיְנִין וַחֲמָאָן דְּיוּקָנָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְזָעָאן וְדָחֲלִין מִקַּמֵּיהּ כֵּיוָן דְּחָטוּ אִתְהַפַּךְ דְּיוּקְנַיְהוּ מֵעֵינַיְהוּ לִדְיוּקָנָא אָחֳרָא וְאִתְהַפַּךְ דִּבְנֵי נְשָׁא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּי שְׁאָר בְּרִיָּן, תָּא חָזֵי כָּל אִנּוּן בְּנֵי נְשָׁא דְּלָא חַטָּאָן קַמֵּי מָארֵיהוֹן וְלָא עָבְרִין עַל פִּקּוֹדֵי אוֹרַיְתָא זִיו דְּיוּקָנָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתַּנֵּי מֵחֵיזוּ דִּדְיוּקָנָא עִלָּאָה וְכָל בְּרִיָּן דְּעָלְמָא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּיהּ, וּבְשַׁעְתָּא דִּבְנֵי נְשָׁא עָבְרִין עַל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא אִתְחַלַּף דְּיוּקָנָא דִּלְהוֹן וְכֻלְּהוּ זָעִין וְדָחֲלִין מִקַּמֵּי בְּרִיָּן אָחֳרָנִין בְּגִין דְּאִתְחַלַּף דְּיוּקָנָא עִלָּאָה וְאִתְעֲבַר מִנַּיְהוּ וּכְדֵין שָׁלְטֵי בְּהוּ חֵיוַת בְּרָא דְּהָא לָא חָמוּ בְּהוּ הַהוּא דְּיוּקָנָא עִלָּאָה כִּדְקָחֲזֵי, וְעַל כָּךְ הַשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעָלְמָא אִתְחַדַּשׁ כְּמִלְקַדְּמִין בָּרִיךְ לוֹן בְּרָכָה דָּא וְשַׁלִּיט לוֹן עַל כֹּלָּא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ, וַאֲפִלּוּ נוּנֵי יַמָּא, רַבִּי חִיָּא אָמַר בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ מִקַּדְמַת דְּנָא, דְּכַד בָּרָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא מָסַר כֹּלָּא בְּיָדְהוֹן דִּכְתִיב וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגוֹ':
תרגום הזוהר וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה. הַיְנוּ שֶׁמִּכָּאן וּלְהָלְאָה, יִהְיֶה לָכֶם צוּרוֹת בְּנֵי אָדָם, שֶׁמֵּהֶן יְרֵאִים חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁהֲרֵי מִקּוֹדֶם לָכֵן, לֹא הָיוּ לָהֶם צוּרוֹת בְּנֵי אָדָם. בֹּא וּרְאֵה, מִתְּחִלָּה כָּתוּב, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וְכָתוּב בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, נִשְׁתַּנּוּ צוּרוֹתֵיהֶם מֵאוֹתָהּ צוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, וְנֶהְפְּכוּ הֵם, לִירָא מִפְּנֵי חַיּוֹת הַשָּׂדֶה. מִתְּחִלָּה כָּל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם נָשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ צוּרָה קְדוֹשָׁה עֶלְיוֹנָה זָעוּ וּפָחֲדוּ מִפָּנֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, נֶהְפַּךְ צוּרָתָם לְעֵינֵיהֶם שֶׁל הַחַיּוֹת לְצוּרָה אַחֶרֶת, וְעַל כֵּן נֶהְפָּךְ, אֲשֶׁר בְּנֵי הָאָדָם זָעִים וּמְפַחֲדִים מִפְּנֵי שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת. בֹּא וּרְאֵה כָּל אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא חָטְאוּ לִפְנֵי רִבּוֹנָם, וְלֹא עָבְרוּ עַל מִצְוֹת הַתּוֹרָה, זִיו צוּרָתָם, אֵינוֹ מִשְׁתַּנָּה מֵהַמַּרְאֶה שֶׁל צוּרָה הָעֶלְיוֹנָה וְכָל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם זָעִים וּמְפַחֲדִים מִפָּנֶיהָ, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹבְרִים עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה מִתְחַלֶּפֶת צוּרָתָם, וְכֻלָּם זָעִים וּמְפַחֲדִים מִפְּנֵי בְּרִיּוֹת אֲחֵרוֹת. מִשּׁוּם שֶׁנִּתְחַלְּפָה צוּרָה הָעֶלְיוֹנָה וְנֶעֱבְרָה מֵהֶם, וְאָז שׁוֹלְטִים בָּהֶם חַיּוֹת הַשָּׂדֶה. כִּי אֵינָם רוֹאִים בָּהֶם אוֹתָהּ צוּרָה הָעֶלְיוֹנָה כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן עַתָּה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה, כֵּיוָן שֶׁהָעוֹלָם נִתְחַדֵּשׁ כְּבַתְּחִלָּה, בֵּרַךְ אוֹתָם בְּרָכָה זוֹ, וְהִמְשִׁיל אוֹתָם עַל כָּל הַבְּרִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל דְּגֵי הַיָּם. כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב, וְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. רַבִּי חִיָּא אָמַר, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ, מִקּוֹדֶם לָכֵן, כִּי כְּשֶׁבָּרָא הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם מָסַר הַכֹּל בִּידֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב וְיִרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
ש''ע אה''ע סי' כ''א כ''ב
א. צָרִיךְ אָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַנָשִׁים מְאֹד מְאֹד וְאָסוּר לִקְרוֹץ בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלָיו וְלִרְמוֹז בְּעֵינָיו לְאַחַת מֵהָעֲרָיוֹת וְאָסוּר לִשְׂחוֹק עִמָּהּ לְהָקֵל רֹאשׁוֹ כְּנֶגְדָּהּ אוֹ לְהַבִּיט בְּיָפְיָהּ: ב. אֵין שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל: ג. הַמְחַבֵּק וּמְנַשֵּׁק אַחַת מֵהָעֲרָיוֹת שֶׁאֵין לִבּוֹ נוֹקְפוֹ כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ הַגְּדוֹלָה וַאֲחוֹת אָבִיו הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה בְּיוֹתֵר וּדְבַר אִיסוּר הוּא וּמַעֲשֵׂה טִפְּשִׁים שֶׁאֵין קְרֵבִין לְעֶרְוָה כְּלַל חוּץ מֵהָאַב לְבִתּוֹ וְהָאֵם לִבְנָהּ: ד. אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם עֶרְוָה מֵהָעֲרָיוֹת בֵּין זְקֵנָה בֵּין יַלְדָה שֶׁדָּבָר זֶה גוֹרֵם לְגַלּוֹת עֶרְוָה חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאַב עִם בִּתּוֹ: ה. דָוִד וּבֵית דִּינוֹ גָזְרוּ עַל יִחוּד פְּנוּיָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה עֶרְוָה: ו. כָּל הַמִתְיַחֵד עִם אִשָׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָהּ בֵּין יִשְׂרָאֵלִית בֵּין גוֹיָה מַכִּין שְׁנֵיהֶם מַכַּת מַרְדוּת וּמַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ:
מוסר
מספר שערי קדושה
כָּל הַנָּאוֹת וְטוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶה הֶבֶל הֵמָה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים וְלָמָה תִּתְגָאֶה עַל הַבְּרִיוֹת. אִם בְּקוֹמָה זְקוּפָה כֻּלָם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים כָּמוֹךָ. וְאִם בְּמִשְׁפָּחָה כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וְאִם בְּעוֹשֶׁר כַּמָה רֵיקִים וּפוֹחֲזִים מִמְּךָ עֲשִּׁירִים יוֹתֵר מִמְּךָ. וְעוֹד כִי ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר וְאַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ כִּי אוּלַי עוֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וְאִם בְּשְׂרָרָה וְכָבוֹד כַּמָּה בִּזוּיֵי הַמִּשְׁפָּחָה שׁוֹלְטִים בָּעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ל) תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. וְעוֹד כִּי הָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנָיו וְהוּא מַשְׁפִּיל גֵאִים עֲדֵי אָרֶץ. וְאִם בְּחָכְמָה כַּמָּה חֲכָמִים גְּדוֹלִים נִטְרְדוּ מֵהָעוֹלָם הַזֶה וּמֵהָעוֹלָם הַבָּא כְּעִנְיַן דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל וְיָרָבְעָם וּבְיָדוֹ יִתְבָּרַךְ לְהָסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָח וְאַל יִתְהַלֵל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ. וְאֵיךְ תִתְגָאֶה וּתְחִלָתָךְ נוֹלַדְתָּ מִטִפָּה סְרוּחָה וּמִמַּעֲבַר הַשֶּׁתֶן נִכְנַסְתָּ וְיָצָאתָ. בּוּשָׁה וּכְלִימָה אַתָּה בְּחַיֶיךָ רִמָה וְתוֹלֵעָה בְּמוֹתָךְ וְאַף כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב וְהָיָה כְּלֹא הָיָה. וְאֵיךְ תִּכְעוֹס עַל זוּלָתְךָ וְלֹא תִּכְעוֹס עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ טוֹרֵף נַפְשְׁךָ בְּאַפֶּךָ וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה בְּכַעֲסָךְ וְאַתָּה מַכְעִיס אֶת קוֹנָךְ וְעָתִיד לִפָּרַע מִמָּךְ. וְאֵיךְ תַּקְפִּיד עַל הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶה וְסוֹפָךְ לָמוּת וְרוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנוּ וְלֹא יַכִּירֶנוּ עוֹד מְקוֹמוֹ רוֹאָיו יֹאמְרוּ אַיוֹ. וְאֵיךְ תִּתְעַצֵב עַל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָךְ וְלֹא תִּתְעַצֵב עַל פְּרִידַת נַפְשְׁךָ מִגּוּפָךְ בְּרֶתֶת וְזִיעַ וְאֵימָה חֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת עָלָיו. וְאֵיךְ תַּחֲמוֹד לִצְבּוֹר זָהָב וְלִבְנוֹת בָּתִּים וַעֲלִיוֹת מְרוּוָחִים וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל אַמָה עַל אַמָה בְּרוּם אַמָה בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדָךְ וְעָזַבְתָּ לַאֲחֵרִים חֵילָךְ וְלָמָה תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר וְהַכֹּל תָּלוּי בְּמַזָל אֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבְּהֵיכָל: וְעָתִיד לִפָּרַע מִמָּךְ. וְאֵיךְ תַּקְפִּיד עַל הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶה וְסוֹפָךְ לָמוּת וְרוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנוּ וְלֹא יַכִּירֶנוּ עוֹד מְקוֹמוֹ רוֹאָיו יֹאמְרוּ אַיוֹ. וְאֵיךְ תִּתְעַצֵב עַל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָךְ וְלֹא תִּתְעַצֵב עַל פְּרִידַת נַפְשְׁךָ מִגּוּפָךְ בְּרֶתֶת וְזִיעַ וְאֵימָה חֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת עָלָיו. וְאֵיךְ תַּחֲמוֹד לִצְבּוֹר זָהָב וְלִבְנוֹת בָּתִּים וַעֲלִיוֹת מְרוּוָחִים וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל אַמָה עַל אַמָה בְּרוּם אַמָה בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדָךְ וְעָזַבְתָּ לַאֲחֵרִים חֵילָךְ וְלָמָה תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר וְהַכֹּל תָּלוּי בְּמַזָל אֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבְּהֵיכָל: