פרשת בראשית-בראשית יום חמישיתורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
(כב) וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת-הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ: וּבָרִיךְ יָתְהוֹן יְיָ לְמֵימָר פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת מַיָּא בְּיַמְמַיָּא וְעוֹפָא יִסְגֵּי בְּאַרְעָא:
רש''י ויברך אתם. לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל: פרו. לשון פרי, כלומר עשו פירות: ורבו. אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה:
(כג) וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי: וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם חֲמִישָׁאִי: (כד) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ-אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי-כֵֽן: וַאֲמַר יְיָ תַּפֵּק אַרְעָא נַפְשָׁא חַיְתָא לִזְנַהּ בְּעִיר וּרְחֵשׁ וְחֵוַת אַרְעָא לִזְנַהּ וַהֲוָה כֵן:
רש''י תוצא הארץ. הוא שפרשתי (פסוק יד) שהכל נברא מיום ראשון ולא הצרכו אלא להוציאם: נפש חיה. שיש בה חיות: ורמש. הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן נכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר''יש בלע''ז [רוחשים]:
(כה) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת-חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל-רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב: וַעֲבַד יְיָ יָת חֵוַת אַרְעָא לִזְנַהּ וְיָת בְּעִירָא לִזְנַהּ וְיָת כָּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב:
רש''י ויעש. תקנם בצביונם ובקומתן:
(כו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל-הָאָ֔רֶץ וּבְכָל-הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָֽרֶץ: וַאֲמַר יְיָ נַעֲבִיד אֶינָשָׁא בְּצַלְמֵנָא כִּדְמוּתָנָא וְיִשְׁלְטוּן בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבִבְעִירָא וּבְכָל אַרְעָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא:
רש''י נעשה אדם. ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב יט) ראיתי את ה' ישב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה. וכן (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית: נעשה אדם. אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו ויברא אלהים את האדם, ולא כתב ויבראו: בצלמנו. בדפוס שלנו: כדמותנו. להבין ולהשכיל: וירדו בדגת הים. יש בלשון הזה לשון רדוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:
נביאים - ישעיה - פרק מג
מג (א) וְעַתָּ֞ה כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָה֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל-תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי-אָֽתָּה: וּכְעַן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ דִבְרָאָךְ יַעֲקֹב וּדְאַתְקָנָךְ יִשְּׂרָאֵל לָא תִדְחַל אֲרֵי פָּרִיקְתָּךְ רַבִּיתָךְ בִּשְׁמָךְ דִילִי אָתְּ :
רש''י ועתה . אף כל זאת כה אמר ה' אל תירא :
(ב) כִּֽי-תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ-אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי-תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ-אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר-בָּֽךְ: אֲרֵי בְּקַדְמֵיְתָא כַּד עֲבַרְתּוּן בְּיַּמָּא דְּסוּף מֵימְרִי הוּא בְּסַעַדְכוֹן פַּרְעֹה וּמִצְרָאֵי דְסַגִּיאִין כְּמֵי נַהֲרָא לָא יָכִילוּ לְכוֹן וְאַף בְּתִנְיָינֵיתָא כַּד תַּהֲכוּן לְבֵינֵי עַמְמַיָא דְּתַקִּיפִין כְּאֶשָׁתָא לָא יִכְלוּן לְכוֹן וּמַלְכְּוַן דַחֲסִינָן כְּשַׁלְהוֹבִיתָא לָא יְשֵׁיצוּן יַתְכוֹן :
רש''י כי תעבר במים . כשעברת בים סוף אתך הייתי : ובנהרות לא ישטפוך . גרתה בין המצרים והאומות המרובין כמי נהר ולא יכלו לך לכלות : כי תלך במו אש . לעתיד לבא כי הנה היום בא בוער כתנור ( מלאכי ג ) שאקדיר חמה על הרשעים וליהט אותם היום הבא ( שם ) גם שם לא תכוה :
(ג) כִּ֗י אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִׁיעֶ֑ךָ נָתַ֤תִּי כָפְרְךָ֙ מִצְרַ֔יִם כּ֥וּשׁ וּסְבָ֖א תַּחְתֶּֽיךָ: אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ קַדִּישָׁא דְיִשְּׂרָאֵל פַּרְקָךְ יְהָבִית חֲלִיפָךְ מִצְרָאֵי כּוּשׁ וּסְבָא תְּחוֹתָךְ :
רש''י נתתי כפרך מצרים . והם היו לך לפדיון שבכוריהם מתו ואתה בני בכורי נצלת והייתם חייבים כליה כמו שנאמר ( ביחזקאל כ ) ואומר לשפוך חמתי עליהם בארץ מצרים :
(ד) מֵאֲשֶׁ֨ר יָקַ֧רְתָּ בְעֵינַ֛י נִכְבַּ֖דְתָּ וַאֲנִ֣י אֲהַבְתִּ֑יךָ וְאֶתֵּ֤ן אָדָם֙ תַּחְתֶּ֔יךָ וּלְאֻמִּ֖ים תַּ֥חַת נַפְשֶֽׁךָ: מִדְאַתּ חֲבִיב קֳדָמַי אִתְיַקַּרְתָּא וַאֲנָא רְחִימָךְ וּמְסַרִית עַמְמַיָא תְּחוֹתָךְ וּמַלְכְּוָתָא חֲלַף נַפְשָׁךְ :
רש''י ואתן אדם תחתיך . תמיד אני רגיל בכך :
(ה) אַל-תִּירָ֖א כִּ֣י אִתְּךָ-אָ֑נִי מִמִּזְרָח֙ אָבִ֣יא זַרְעֶ֔ךָ וּמִֽמַּעֲרָ֖ב אֲקַבְּצֶֽךָּ: לָא תִדְחַל אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרִי מִמַדִינְחָא אַיְיתֵי בְנָךְ וּמִמַּעֲרְבָא אֶקָרֵב גַלְוָתָךְ :
כתובים - משלי - פרק א
(כב) עַד-מָתַ֣י | פְּתָיִם֮ תְּֽאֵהֲב֫וּ פֶ֥תִי וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן חָמְד֣וּ לָהֶ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים יִשְׂנְאוּ-דָֽעַת: עַד אֵימַת שַׁבְרֵי רָחֲמִין שַׁבְרוּתָא וּמְמִקְנֵי מְמִקְנוּתָא רְגִיגוּ לְהוֹן וְסַכְלֵי סָנִין יְדִיעֲתָא :
רש''י פתים . המתפתים ע''י מסיתים ומינים : תאהבו פתי . הסתה שם דבר לפתיות כמו כלי קרי ( שני סא''א ) שפי :
(כג) תָּשׁ֗וּבוּ לְֽת֫וֹכַחְתִּ֥י הִנֵּ֤ה אַבִּ֣יעָה לָכֶ֣ם רוּחִ֑י אוֹדִ֖יעָה דְבָרַ֣י אֶתְכֶֽם: תִּתְפְּנוּן לְמַכְסְנוּתִי אַבַּע לְכוֹן רוּחִי וְאוֹדְעִינוּן מִלָי : (כד) יַ֣עַן קָ֭רָאתִי וַתְּמָאֵ֑נוּ נָטִ֥יתִי יָ֝דִ֗י וְאֵ֣ין מַקְשִֽׁיב: עַל דְּקָרִית וְלָא הֵימַנְתּוּן אֲרֵימִית אַיְדַי לָא אֲצִיתוּן :
רש''י נטיתי ידי . לרמוז להם לסור אלי כאדם המרמז לחבירו בידו ונוטה ידו אליו לסור אליו :
(כה) וַתִּפְרְע֥וּ כָל-עֲצָתִ֑י וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לֹ֣א אֲבִיתֶֽם: וְשַׁנֵתוּן כָּל תַּרְעִיתִי וּמַכְסְנוּתָא לָא אֲבִיתוּן :
רש''י ותפרעו . ותבטלו : כל עצתי . שיעצתי לגדל אתכם בעולם :
(כו) גַּם-אֲ֭נִי בְּאֵידְכֶ֣ם אֶשְׂחָ֑ק אֶ֝לְעַ֗ג בְּבֹ֣א פַחְדְּכֶֽם: אַף אֲנָא בְתַבְרְכוֹן אֶגְחַךְ וְאֶדְחַךְ כַּד יֵיתֵי דְלוּחְיָא עֲלֵיכוֹן :
משנה זבחים פרק א
א. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. הַפֶּסַח בִּזְמַנוֹ, וחַטָּאת בְּכָל זְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם. הַפֶּסַח בִּזְמַנוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכָל זְמָן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא. מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ:
ברטנורה (א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. כגון שנשחטה עולה לשם שלמים: כשרים. ויזרוק דמן ויקטיר אמוריהן לשמן. דבקדושתייהו קיימו ואסור לשנויי בהו: אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו. דאמר קרא (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, אם נדבה אינו נדר, ואם נדר אינו נדבה, אלא הכי קאמר, אם כמה שנדרת עשית שנשחט לשם נדר ולשם הבעלים, יהא נדר ויצא הבעל ידי חובת נדרו. ואם לא, שלא נשחט הזבח לשם בעלים, יהא נדבה, כלומר כשר הוא כאילו הביאו לנדבה, אבל לא יצא ידי נדרו, שלא עלה לבעלים לשם חובה. ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן, עלו לצבור לשם חובה, שהשחיטה מושכתן למה שהן ראויין לו. ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן, אז אמרינן דלא עלו לבעלים לשם חובה. אבל שחטן סתם, עלו לבעלים לחובה: חוץ מן הפסח. דבפסח כתיב (שם טז) ועשית פסח, עד שהיו כל עשיותיו לשם פסח, ועד כתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא, שתהא זביחה לשם פסח, והנהו תרי קראי, חד לפסול אם נעשה שלא לשם פסח, וחד לפסול אם נעשה שלא לשם בעלים: וחטאת. דבחטאת נמי כתיבי תרי קראי, כתיב (ויקרא ד) ושחט אותה לחטאת, שתהא שחיטה לשם חטאת, וכתיב (שם) ולקח הכהן מדם החטאת, עד שתבא קבלת הדם וזריקתו לשם חטאת, וכפר עליו הכהן, עליו ולא על חברו, דהיינו שתהא לשם בעלים. מחטאתו אשר חטא, שתהא לשם אותו החטא. ולא אמרן דחטאת שלא לשמו פסול, אלא כששחטו לשם קדשים אחרים. אבל שחט לשם חולין, כשר, ולא עלה לבעלים לשם חובה, דכתיב (שם כב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל, קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים: הפסח בזמנו. פסול שלא לשמו כל זמן שחיטתו, דהיינו מחצות היום של ערב פסח עד הערב. אבל קודם לכן ואחר מכן, קיימא לן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי, וכל דינו כשלמים: אף האשם. כדמפרש טעמא ואזיל, החטאת באה על החטא וכו' וכתיב כחטאת כאשם. ורבנן סברי, חטאת דכתיב ביה מיעוטא, פסול. אשם דלא כתיב ביה מיעוטא, כשר. ואם תאמר, אשם נמי כתיב ביה אשם הוא, האי לא נאמר אלא לאחר הקטרת אימורין, ואם בא למעט שלא לשמו דפסול, קודם הקטרת אימורין היה צריך לכתבו. ואין הלכה כר' אליעזר:
ב. יוֹסֵי בֶן חוֹנִי אוֹמֵר, הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת, פְּסוּלִים. שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר, שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶן, כְּשֵׁרִין. לְשֵׁם נָמוֹךְ מֵהֶן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, פְּסוּלִין. קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, כְּשֵׁרִין. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים, כְּשֵׁרִין. וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, פְּסוּלִין:
ברטנורה (ב) הנשחטים לשם פסח. כל שאר זבחים שנזבחו בארבעה עשר בניסן לשם פסח, פסולים. וכן שנזבחו לשם חטאת בכל זמן, פסולים. כי היכי דאינהו פסולים לשם אחרים. ופליג אתנא קמא דמתניתין דאמר כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. ואמר איהו, ובלבד שלא ישחטם לשם פסח ולא לשם חטאת: שמעון אחי עזריה. נקרא כן על שם שעזריה עסק בפרקמטיא והיה מספק צרכי שמעון אחיו שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם שיהא חלק לעזריה בשכר למודו של שמעון: שחטן. לשאר זבחים: לשם גבוה מהן. כדמפרש ואזיל. כשרים: לשם נמוך מהן. לשם זבח שהוא פחות מהן בקדושה: פסולין. דכתיב (ויקרא כב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', במורם מהם אין מתחללים, בנמוך מהם מתחללים. ואין הלכה כרבי יוסי בן חוני ולא כשמעון אחי עזריה: בכור ומעשר בהמה. נמוכין משלמים, מפני שהשלמים טעונים מתן ארבע כלומר שתי מתנות שהן ארבע, וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק. מה שאין כן בבכור ובמעשר דדמן טעון מתנה אחת, ואין סמיכה ונסכים נוהגת בהן, ולא תנופת חזה ושוק:
ג. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר. בֶּן בְּתֵירָא פוֹסֵל כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֵבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. וְלֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה (ג) ר' יהושע מכשיר. דחשיב ליה כפסח בשאר ימות השנה. הואיל ואין זמנו עד בין הערבים: בן בתירא פוסל. הואיל ומקצת היום ראוי, הוי ליה כפסח בזמנו. והלכה כבן בתירא: שבעים ושנים זקן. להודיעך שבישיבה אחת היו יושבין וכולן הורו כאיש אחד, לכך תני זקן ולא תנא זקנים: כל הזבחים הנאכלים. אבל עולה לא: ולא הוסיף בן עזאי. על דברי חכמים לפסול חוץ מפסח וחטאת, אלא עולה:
ד. הַפֶסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם הַפֶּסַח. שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים, בַּשְּׁחִיטָה וּבַקִּבּוּל וּבַהִלּוּךְ וּבַזְּרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בַּהִלּוּךְ, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַשְּׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בַקַּבָּלָה וְשֶׁלֹּא בַזְּרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַהִלּוּךְ שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת:
ברטנורה (ד) קבל והלך וזרק. או או קתני. ששחטו שלא לשמן, או קבל הדם במזרק, או הוליך הדם למזבח, או זרק. כל אחת מארבע עבודות הללו שעשה שלא לשמן, בפסח ובחטאת, פסל. ובשאר זבחים, לא עלו לבעלים לשם חובה. ואפילו עשה אחת מארבע עבודות הללו לשמן ושלא לשמן יחד, בין שהקדים מחשבת לשמן למחשבת שלא לשמן, בין שהקדים מחשבת שלא לשמן למחשבת לשמן, בכל ענין פסול: אבל אפשר שלא בהלוך. הלכך לא חשיבא למפסל. וחכמים אומרים, אע''ג דאפשר שלא בהלוך, מחשבה פוסלת בה, דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה, והולכת הדם עבודה היא, שהרי פסולה בזר, דכתיב ושחט והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה: המהלך במקום שהוא צריך להלך. הולכה זו, מחשבה פוסלת בה. כיצד, קבלו בחוץ להלן מן המזבח והכניסו בפנים, שקירבו לצד המזבח, זהו הלוך שצריך להלך, ומחשבה פוסלת בו. קבלו בפנים סמוך למזבח והוציאו לחוץ, זהו הלוך שאינו צריך, ואין מחשבה פוסלת בו. חזר והכניסו, זהו הלוך הצריך. ואין הלכה כר' אליעזר ולא כר' שמעון:
גמרא זבחים דף ד' ע''א
מְנָא לָן דְבָעֵינָן זְבִיחָה לִשְׁמָהּ. אָמַר קְרָא (ויקרא ג') וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם שְׁלָמִים (מִמַאי) וְדִלְמָא הַיְינוּ שְׁמַיְיהוּ מִדִּכְתִיב (שם ז') הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים. הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְׁלָמִים. וְלֹא כְתִיב זֶבַח וְהָכָא כְּתִיב זֶבַח שְׁמַע מִינָהּ שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחָן זְבִיחָה שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מִנַיִן. אָמַר קְרָא הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים שֶׁתְּהֵא קַבָּלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחָן שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה. זְרִיקָה מְנָלָן. אָמַר קְרָא הַזוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים שֶׁתְּהֵא זְרִיקָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחָן כּוּלְהוּ הוֹלָכָה מְנָלָן אָמַר קְרָא (שם) וְהִקְרִיב אֶת הַכֹּל הַמִזְבֵּחָה וְאָמַר מָר זוּ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ. וְתַנְיָא וְהִקְרִיבוּ זוּ קַבָּלַת הַדָם וְאַפִּיק רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן הוֹלָכָה לְמֵימְרָא דְהוֹלָכָה לֹא תַפִּיק מִכְּלַל קַבָּלָה:
רש''י מנא לן דבעינן זביחה לשמה. לכתחילה דאי ממוצא שפתיך לא מיפרשי ביה עבודות לשמו: ממאי. דלענין שחיטה קרוי זבח דילמא היינו שמייהו זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה: זו קבלת הדם. דהא בתר שחיטה כתיב ולא אפשר לאוקמיה בהולכה ואע''ג דל' הולכה הוא מדחזינן בהולכת איברים דכתיב ביה הקרבה דל' הולכה הוא. הכי גרסינן ואפיקה רחמנא קבלה בלשון הולכה למימר' דהולכה לא נפקא מכלל קבלה:
זוהר הקדמה דף י''ג ע''ב
פִּקּוֹדָא תְּשִׁיעָאָה לְמֵיחָן לְמַסְכְּנֵי וּלְמֵיהַב לוֹן טַרְפָּא דִּכְתִיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, נַעֲשֶׂה אָדָ''ם מִשּׁוּתָּפָא כְּלָל דְּכָר וְנוּקְבָא בְּצַלְמֵנוּ עֲתִירֵי, כִּדְמוּתֵנוּ מַסְכְּנֵי, דְּהָא מִסִטְרָא דִּדְכוּרָא עֲתִירֵי וּמִסִטְרָא דְּנוּקְבָא מַסְכְּנֵי כְּמָה דְּאִנּוּן בְּשׁוּתָּפָא חָדָא וְחָס דָּא עַל דָּא וְיָהִיב דָּא לְדָא וְגָמִיל לֵיהּ טִיבוּ הָכִי אִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְתַתָּא לְמֶהֱוֵי עֲתִירָא וּמַסְכְּנָא בְּחִבּוּרָא חָדָא וּלְמֵיהַב דָּא לְדָא וּלְגָמְלָאָה טוּבָא דָּא לְדָא, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וְגוֹ' רָזָא דְּנָן חֲמֵינָן בְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּכָל מַאן דְּחָס עַל מַסְכְּנֵי בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא לָא מִשְׁתַּנֵּי דְּיוּקָנֵיהּ לְעָלָם מִדְּיוּקָנָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְכֵיוָן דִּדְיוּקָנָא דְּאָדָ''ם אִתְרַשִּׁים בֵּיהּ שַׁלִּיט עַל כָּל בְּרִיָּן דְּעָלְמָא בְּהַהוּא דְּיוּקָנָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (כְּרֵאשִׁית ט') וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְגוֹ' כֻּלְּהוּ זָעִין וְדָחֲלִין מֵהַהוּא דִּיּוּקָנָא דְּאִתְרַשִּׁים בֵּיהּ בְּגִין דְּדָא הוּא פִּקּוֹדָא מַעֲלְיָא לְאִסְתַּלַּק בַּר נַשׁ בְּדִיּוּקָנֵיהּ דְּאָדָם עַל כָּל שְׁאָר פִּקּוֹדִין, מְנָּא לָן מִנְּבוּכַדְנֶצָר אַף עַל גַּב דְּחָלַם הַהוּא חֶלְמָא כָּל זִמְנָא דַּהֲוָה מֵיחָן לְמַסְכְּנֵי לָא שָׁרָא עֲלֵיהּ חֶלְמֵיהּ כֵּיוָן דְּאַטִּיל עֵינָא בִּישָׁא דְּלָא לְמֵיחָן לְמַסְכְּנֵי מַה כְּתִיב (דְּנִיֵּאל ד') עוֹד מִלְּתָא בְּפוּם מַלְכָּא וְגוֹ' מִיָּד אִשְׁתַּנֵּי דִּיּוּקָנֵיהּ וְאִטְרִיד מִן בְּנֵי נְשָׁא, וּבְגִין כָּךְ נַעֲשֶׂה אָדָם כְּתִיב הָכָא עֲשִׂיָּה וּכְתִיב הָתָם (רוּת ב') שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּוֹעַז:
תרגום הזוהר הַמִּצְוָה הַתְּשִׁיעִית הִיא. לָחוֹן אֶת הָעֲנִיִּים, וְלָתֵת לָהֶם טֶרֶף. שֶׁכָּתוּב, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. נַעֲשֶׂה אָדָם הוּא בְּשִׁתּוּף, כּוֹלֵל זָכָר וּנְקֵבָה. בְּצַלְמֵנוּ, עֲשִׁירִים. כִּדְמוּתֵנוּ הָעֲנִיִּים. כִּי מִצַד הַזָּכָר הֵם הָעֲשִׁירִים. וּמִצַד הַנְּקֵבָה הֵם הָעֲנִיִּים. וּכְמוֹ שֶׁהֵם בְּחִבוּר אֶחָד, וְחָסִים זֶה עַל זֶה, וְנוֹתְנִים זֶה לָזֶה, וְגוֹמְלִים לוֹ חֶסֶד. כָּךְ הָאָדָם לְמַטָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת, הֶעָשִׁיר וְהֶעָנִי בְּחִבּוּר אֶחָד, שֶׁיִתְּנוּ זֶה לָזֶה וְיִגְמְלוּ חֶסֶד זֶה עִם זֶה. וְיִרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וְגוֹ'. סוֹד זֶה רָאִינוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ. שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּרַחֵם עַל הֶעָנִי בְּחֵפֶץ לֵב, אֵין צוּרָתוֹ מִשְׁתַּנָּה מִצוּרַת אָדָם הָרִאשׁוֹן, לְעוֹלָם. וְכֵיוָן שֶׁנִּרְשְׁמָה בּוֹ צוּרַת אָדָם, הוּא שׁוֹלֵט עַל כָּל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם עַל יְדֵי צוּרָה הַהִיא. זֶה שֶׁכָּתוּב (בראשית ט') וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְגוֹ'. כֻּלָּם זָעִים וּמְפַחֲדִים מֵאוֹתָהּ הַצוּרָה שֶׁנִּרְשְׁמָה בּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּצְוָה זוֹ מְשׁוּבַּחַת עַל כָּל שְׁאָר הַמִּצְוֹת, לְהִתְעַלּוֹת בֶּן הָאָדָם, בְּצוּרָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. מֵאַיִן לָנוּ זֶה. מִנְּבוּכַדְּנֶצָר, אַף עַל פִּי שֶׁחָלַם אוֹתוֹ הַחֲלוֹם כָּל זְמָן שֶׁהָיָה חוֹנֵן עֲנִיִּים לֹא נִתְקַיֵּים בּוֹ הַחֲלוֹם. כֵּיוָן שֶׁהִטִּיל עַיִן רָעָה שֶׁלֹּא לָחוֹן אֶת הָעֲנִיִּים, מַה כָּתוּב, (דניאל ד') עוֹד מִלְּתָא בְּפוּם מַלְכָּא וְגוֹ'. מִיָּד נִשְׁתַּנְּתָה צוּרָתוֹ, וְנִרְחָק מִן בְּנֵי אָדָם. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, נַעֲשֶׂה אָדָם. כָּתוּב כָּאן עֲשִׂיָּה, וְכָתוּב שָׁם שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּוֹעַז.
הלכה פסוקה
ש''ע או''ח סי' ר''ו
א. כָּל אֵלוּ הַבְּרָכוֹת צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַפְסִיק בֵין בְרָכָה לַאֲכִילָה וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו יָצָא וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו וְנֶאֱמָרִים בְכָל לָשׁוֹן: ב. כָּל דָבָר שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו לְאָכְלוֹ אוֹ לְהָרִיחַ בוֹ צָרִיךְ לְאוֹחֲזוֹ בִימִינוֹ כְּשֶׁהוּא מְבָרֵךְ: ג. אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל אוֹכֶל וְלֹא עַל מַשְׁקֶה עַד שֶׁיְבִיאוּהוּ לְפָנָיו בֵּירַךְ וְאַחַר כַּךְ הֳבִיאוּהוּ לְפָנָיו צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת אֲבָל מִי שֶׁבֵירַךְ עַל פֵּירוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְהֵבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ הַמִּין אוֹ מִמִּין אַחֵר שֶׁבִּרְכָתוֹ כְּבִרְכַת הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ: ד. נָטַל בְּיָדוֹ פְּרִי לְאָכְלוֹ וּבֵירַךְ עָלָיו וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנֶאֱבַד אוֹ נִמְאַס צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֵאוֹתוֹ הַמִּין לְפָנָיו יוֹתֵר כְּשֶׁבֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹן וְצָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד עַל שֶׁהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה וְאִם אָמַר כְּשֶׁנָפַל בָּרוּךְ אַתָּה ה' וְלֹא אָמַר אֱלֹהֵינוּ יְסַיֵּים וְיֹאמַר לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ שֶׁיְּהֵא נִרְאָה כְּקוֹרֵא פָסוּק:
מוסר
מספר הישר והוא לרבי זרחיה מיוני ולא לר''ת
לִבִּי לִבִּי הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי לֹא נִבְרֵאתִי כִּי אִם לָשׁוּב לֶעָפָר מִיוֹם הֱיוֹתָךְ מַדוּעַ לֹא זָכַרְתָּ אַחֲרִיתָךְ הֲלֹא תֵדַע כִּי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה חַי עַל הָאֲדָמָה כְּצֵל עוֹבֵר וְכַמּוֹץ יְסוֹעֵר מִגוֹרֶן וְכֶעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה יָמֶיךָ חֲרוּצִים וְחַיֶיךָ קְצוּצִים וְכֹל אֲשֶׁר יַעְבוֹר עָלֶיךָ יוֹם אוֹ לַיְלָה תֶּחֱסָר חֵלֶק מֵחֶלְקֵי חַיֶיךָ וּבְכָל יוֹם תִּקְרַב אֶל הַקֶבֶר וְתָעוּף בְלִי אֵבֶר וּמַדוּעַ לֹא זְכַרְתָנִּי עָפָר אַתָּה וְלֹא יָדַעְתָּ כִּי מִן הָאֲדָמָה נוֹצַרְתָּ וְעַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ וּמַדוּעַ אַתָּה נִמְהַר וְלֹא תַעֲבוֹר אֶל לִבְּךָ יוֹם הַמַּר. יוֹם אֲשֶׁר תֹּאבַד עֲצָתָךְ וְנִסְרְחָה חָכְמָתָךְ. יוֹם יִדְבַּק לְשׁוֹנְךָ לְחִכֶּיךָ. יוֹם יִשָׂאוּךָ עַל כָּתֵף יִסְבְּלוּךָ וְעַל אֶרֶץ תַּחְתִית יַשְׁלִיכוּךָ וְעַל כָּל מַעֲשֶׂה יַחְשְׁבוּךָ וְכֶאָבָק תִּדְכֶּה וְאִשָּׁךְ לֹא תִכְבֶּה. יוֹם תִּרְאֶה הַחֶשְׁבּוֹן עָרוּךְ וְהַסֵּפֶר פָּתוּחַ וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט וְכוֹס תַּרְעֵלָה בְּיַד ה' שָׁם תְּמַצֶה שְׁמָרֶיהָ וְתֶהֱמֶה נַפְשְׁךָ בְּצִירֶיהָ וּמַה תָּשִׁיב עַל זְדוֹנוֹתֶךָ הֲלֹא אָז תִּרְאֶה פְּרִי מַעֲלָלֶיךָ וְתִמְצָא גְמוּלֶךָ וְאִלּוּ תָּמוּת כְּמוֹת הַבְּהֵמָה וְלֹא תִהְיֶה עָתִיד לָתֵת חֶשְׁבּוֹן הָיָה לָךְ לִשְׂמוֹחַ בְּמוֹתָךְ אַךְ תֵּלֵךְ לְמַר מִמָּוֶת וְלִמְקוֹם אוֹפֶל אֶרֶץ חוֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת שָׁם תִּפּוֹל עָלֶיךָ אֵימָה וּתְכַסְךָ כְּלִימָה וּלְבושָׁךְ גּוּשׁ רִמָּה וִיזוֹרֶה עַל גּוּפָךְ גָּפְרִית לְבִלְתִּי הַשְׁאִיר לָךְ שָׂרִיד הֲלֹא הַיּוֹם הַהוּא נוֹרָא וְאָיוֹם. יוֹם אֲשֶׁר אֵין לוֹ פִּדְיוֹם. יוֹם תַּמְרוּר בִּבְכִיָה תַּאֲנִיָה וַאֲנִיָה יוֹם חֲרָדָה וּצְעָקָה. יוֹם שׁוֹאָה וּנְאָקָה. יוֹם מִסְפֵּד מַר. יוֹם תַּעֲרוֹךְ אֵבֶל מִשְׁמָר מוּל מִשְׁמָר. יוֹם יֶחֱרֶה אַף הָאֵל וְקִנְאָתוֹ וְנִתְּכָה כְּאֵשׁ חֲמָתוֹ. יוֹם יִרְבּוּ הַמַּעֲצָבִים וְהַמַּכְאוֹבִים. יוֹם יֶהֱמֶה כָּל אִישׁ יָדָיו עַל חֲלָצָיו. יוֹם יֹאבְדוּ כָּל חֲפָצָיו יוֹם תֵּצֵא הַנְּשָׁמָה וְיִשָׁאֵר הַגּוּף כִּכְלִי מָלֵא כְלִימָה מוּשְּׁלָךְ כְּאֶבֶן דּוֹמֵם וְאַתָּה בֶּן אָדָם עַל מִי תָנוּס לְעֶזְרָה אוֹ מִי יִהְיֶה עָלֶיךָ סִתְרָה הֲלֹא אָז תֹּאמַר אוֹי לִי מֶה עָשִׂיתִי מַדּוּעַ דְּבַר ה' בָּזִיתִי וְאַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבִּי פָּנִיתִי וּבַמֶּה אֶתְכַּסֶה כִּי עֵרוֹם אָנֹכִי הִתְקוֹשֵׁשׁ וְהִתְבּוֹשֵׁשׁ וְהִכָּלֵם מֵחַטֹּאתֶיךָ וְתֵן תּוֹדָה לֵאלֹהֶיךָ בְּעוֹד נַפְשְׁךָ בְּגוּפָךְ וּבְטֶרֶם יֶחְשְׁכוּ כֹּכְבֵי נֶשְׁפָּךְ שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ: