פרשת בראשית-בראשית יום שלישיתורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יא) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֖שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ-ב֖וֹ עַל-הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי-כֵֽן: וַאֲמַר יְיָ תַּדְאֵית אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע אִילַן פֵּירִין עָבַד פֵּירִין לִזְנֵהּ דִּי בַר זַרְעֵהּ בֵּהּ עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן:
רש''י תדשא הארץ דשא עשב. לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחלקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים: תדשא הארץ. תתמלא ותתכסה לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא אירבידי''ץ [מכלול העשבים] כלן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב: מזריע זרע. שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר: עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עשה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה: אשר זרעו בו. הן גרעני כל פרי, שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן:
(יב) וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֥שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה-פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ-ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב: וְאַפֵּקַת אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע לִזְנוֹהִי וְאִילַן עָבֵד פֵּירִין דְּבַר זַרְעֵהּ בֵּהּ לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב:
רש''י ותוצא הארץ וגו' . אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחמר בעצמן, כמפורש באגדה בשחיטת חלין (חולין ס.) :
(יג) וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי: וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם תְּלִיתָאִי: (יד) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים: וַאֲמַר יְיָ יְהוֹן נְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַפְרָשָׁא בֵּין יְמָמָא וּבֵין לֵילְיָא וִיהוֹן לְאָתִין וּלְזִמְנִין וּלְמִימְנֵי בְהוֹן יוֹמִין וּשְׁנִין:
רש''י יהי מארת וגו' . מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א) את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה: יהי מארת. חסר וי''ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפל בתינוקות: להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה: והיו לאתת. כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר (ירמיה י ב) מאותות השמים אל תחתו, בעשותכם רצון הקדוש ברוך הוא אין אתם צריכין לדאג מן הפרענות: ולמועדים. על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נמנים למולד הלבנה: ולימים. שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו, הרי יום שלם: ושנים. לסוף שלש מאות ששים וחמשה ימים יגמרו מהלכם בשנים עשר מזלות המשרתים אותם והיא שנה. (וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון) :
(טו) וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל-הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי-כֵֽן: וִיהוֹן לִנְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַנְהָרָא עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן:
רש''י והיו למאורות. עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם:
נביאים - ישעיה - פרק מב
(טו) אַחֲרִ֤יב הָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכָל-עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ לָֽאִיִּ֔ים וַאֲגַמִּ֖ים אוֹבִֽישׁ: אַחְרֵיב טוּרִין וְרָמָן וְכָל עִסְבֵּיהוֹן אֲיַבֵּשׁ וַאֲשַׁוֵּי נַהֲרִין לְנַגְוָן וַאֲגַמִּין אֲיַבֵּשׁ :
רש''י אחריב הרים וגבעות . אהרוג מלכים ושלטונים של עכו''ם : וכל עשבם . כל הנלוים עליהם : אוביש . ל' יובש הוא לענין דבר לח כגון עשב ונהרות :
(טז) וְהוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֙רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹֽא-יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֖לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים: וָאֲדְבַּר לְבֵית יִשְּׂרָאֵל דְרָמִין כְּסָמָן בְּאוֹרַח דְּלָא יְדָעוּ בִּשְׁבִילִין דְּלָא אֵילַפוּ אַדְרֵיכִנּוּן אֲשַׁוֵּי קְבַל קֳדָמֵיהוֹן לִנְהוֹר וְכַפְלָא לְמֵישְׁרָא אִלֵּין פִּתְגָמַיָּא אַעֲבְּדִנּוּן וְלָא אֲרְחֵקִנּוּן :
רש''י והולכתי . ישראל שהיו עורים עד הנה מהביט אלי בדרך הטוב אשר לא ידעו להלוך בה : עשיתים . אעשה כן ל' נבואה לדבר על העתיד כאילו עשוי :
(יז) נָסֹ֤גוּ אָחוֹר֙ יֵבֹ֣שׁוּ בֹ֔שֶׁת הַבֹּטְחִ֖ים בַּפָּ֑סֶל הָאֹמְרִ֥ים לְמַסֵּכָ֖ה אַתֶּ֥ם אֱלֹהֵֽינוּ: יִסְתַּחֲרוּן לַאֲחוֹרָא יִבַּהֲתוּן בַּהֲתָא פָּלְחֵי כּוֹכְבַיָא דְאָמְרִין לִצְלַם מַתְּכָא אַתּוּן טַעֲוָתָנָא : (יח) הַחֵרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת: רְשִׁיעַיָּא דְּאִנּוּן כְּחֵרְשִׁין הֲלָא אוּדְנִין לְכוֹן שְׁמַעוּ וְחַיָבַיָא דְּאִנּוּן כְּסָמָן הֲלָא עַיְנִין לְכוֹן אִסְתַּכַּלוּ וַחֲזוֹ :
רש''י החרשים . והעורים . על ישראל הוא אומר :
(יט) מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם-עַבְדִּ֔י וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְהוָֽה: הֲלָא אִם יְתוּבוּן רְשִׁיעַיָּא יִתְקְרוּן עַבְדַי וְחַיָבַיָא דִנְבִיַי שְׁלַחֵית עֲלֵיהוֹן אֶלָּא רְשִׁיעַיָּא עֲתִידִין לְאִשְׁתַּלָמָא פּוּרְעֲנוּת חוֹבֵיהוֹן בְּרַם אִם יְתוּבוּן יִתְקְרוּן עַבְדַיָא דַיְיָ :
רש''י מי עור . בכם אין אחד כי אם עבדי הוא העור שבכלכם , וחרש שבכם הרי הוא כמלאכי אשר אני שולח להנבא נבואות : מי עור כמשולם . מי היה עור בכם כבר קבל יסוריו והרי הוא כמשולם כל תגמוליו ויוצא נקי :
כתובים - משלי - פרק א
(יא) אִם-יֹאמְרוּ֮ לְכָ֪ה אִ֫תָּ֥נוּ נֶאֶרְבָ֥ה לְדָ֑ם נִצְפְּנָ֖ה לְנָקִ֣י חִנָּֽם: אִין יֵימְרוּן אֱתָא עִמָנָא נִכְמוֹן לִדְמָא נִטְשֵׁי לְזַכַּי מַגָּן :
רש''י נארבה לדם . לשפוך דם : נצפנה . ל' מארב : נצפנה לנקי חנם . הכתוב אומר שצפינתם לנקי חנם הוא :
(יב) נִ֭בְלָעֵם כִּשְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים וּ֝תְמִימִ֗ים כְּי֣וֹרְדֵי בֽוֹר: נִבְלָעִנוּן כִּשְׁיוֹל לְחַיֵּי וְלִדְלָא מוּם הֵיךְ נָחֲתֵי גוּבָא :
רש''י נבלעם . לנקיים כשהם חיים : כשאול . הבולע כל גוף שלם : ותמימים . אינו לשון צדיקים אלא מלשון שלמים נבלעם כשהם שלמים כאדם היורד בתוך הבור כשהוא שלם כלומר בעודם בעשרם נהרגם ונירש נכסיהם :
(יג) כָּל-ה֣וֹן יָקָ֣ר נִמְצָ֑א נְמַלֵּ֖א בָתֵּ֣ינוּ שָׁלָֽל: כָּל עוּתְרָא וִיקָרָא נִשְׁכַּח וּנְמַלֵי בָתָּנָא בִּזְתָא : (יד) גּ֭וֹרָ֣לְךָ תַּפִּ֣יל בְּתוֹכֵ֑נוּ כִּ֥יס אֶ֝חָ֗ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּֽנוּ: פַּיְסָךְ אַרְמֵי בֵּינָתָנָא כִּיסָא חַד יֶהֱוֵי לְכוּלָנָא :
רש''י גורלך תפיל בתוכנו . אם תרצה תחלוק או אם תרצה יהיה בשותפות : כיס אחד יהיה לכולנו . ביחד :
(טו) בְּנִ֗י אַל-תֵּלֵ֣ךְ בְּדֶ֣רֶךְ אִתָּ֑ם מְנַ֥ע רַ֝גְלְךָ֗ מִנְּתִיבָתָֽם: בְּרִי לָא תֵיזִיל בְּאָרְחָא עִמְהוּן מְנַע רַגְלָךְ מִן שְׁבִילֵיהוֹן :
משנה יבמות פרק א
א. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּה, חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיוֹת, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶּׁמֵּאֵנוּ:
ברטנורה (א) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו שתי נשים ומת בלא בנים, שתיהן פטורות, שנאמר (ויקרא י''ח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה, שאין תלמוד לומר עליה, אלא ללמדך שאפילו יבמתו שנאמר בה (דברים כ''ה) יבמה יבא עליה, אם היא אשה אל אחותה, לא תקח. והוא הדין לשאר עריות שיש בהן כרת. ואין לי אלא היא, צרתה מנין, ת''ל לצור. צרת צרתה מנין, ת''ל לצרור. דמשמע לא תקח לא היא ולא צרתה ולא צרת צרתה: בתו ובת בתו וכו'. בבתו מאנוסתו, וכן בת בתו ובת בנו, דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו. דכיון דכתיב (ויקרא י''ח) ערות אשה ובתה, לא שנא הימנו ולא שנא מאיש אחר. אבל בתו מאנוסתו לא נפיק מהאי קרא, דאשה על ידי קדושין משמע, אלא נפקא מערות בת בנך או בת בתך (שם:): חמותו ואם חמות ואם חמיו. כל אלו אסורות לו, משום ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה, ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו: אחותו מאמו. שנישאת לאחיו מאביו ומת. וכן אחות אמו. שאין יבום אלא באחיו מן האב, דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב, מה להלן מן האב אף על פי שאין מן האם הכא נמי לא שנא: ואשת אחיו מאמו. שמת ונישאה אחיו מאביו, שהיתה נכרית אצלו, ומת בלא בנים ונפלה לפניו ליבום. ואסורה לו לפי שהיתה תחלה אשת אחיו מאמו ואסורה לו עולמית, דכתיב (שם) ערות אשת אחיך, ודרשינן אחיך בין מן האב בין מן האם: ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים, ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי, ויבם שמעון את אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, ונפלו שתיהן לפני לוי, שתיהן פטורות, לפי שאשת ראובן שנישאת לשמעון אסורה ללוי בכרת, לפי שמיעטה הכתוב מיבום לוי, שנאמר (דברים כ''ה) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם. הלכך כשמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים. ואע''פ שעתה נפלה מכח נישואי שמעון שהיה בעולמו, אסורה לו מחמת ראובן. וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה: וכלתו. שמת בנו, ונשאה אחיו. וכלתו אסורה עליו איסור עולם ואפילו אחר שמת בנו: וכולן אם מתו. כגון שמתה בתו קודם מיתת אחיו או שמיאנה בו. ואע''פ שאין מיאון אלא ביתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, משכחת לה שמיאנה בחיי אביה, כגון שהשיאה אביה לאחר ונתגרשה בעודה קטנה, ששוב אין לאביה רשות בה, ונישאת לאחי אביה בעודה קטנה, אז יוצאה במיאון, דקרינן לה לקמן יתומה בחיי האב. ואם מיאנה באחיו או נתגרשה ממנו, או נמצאה אילונית שמקחה מקח טעות וכאילו לא היתה אשת אחיו מעולם, צרתה מתיבמת: אילונית. לשון איל. הזכר מן הצאן. וסימניה מפורשים, שאין לה שדים כנשים ואין לה סימנים וקולה עבה כאיש ואין לה שיפולי מעים כנשים כלומר שאותו מקום אינו בולט מגופה כערות שאר הנשים: ואי אתה יכול לומר וכו'. שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו, הלכך לאו אילוניות נינהו. ומיאון נמי ליכא, שהרי גדולות הן, ואין ממאנת אלא קטנה. ותנא דידן דלא חשיב אמו בכלל הנשים שפוטרות צרותיהן, סבר לה כמ''ד שאין אדם נושא אנוסת אביו ומפותת אביו. אבל לדברי האומר נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, והיא הלכה, אפשר שתנשא אמו לאחיו מאביו, וכשימות בלא בנים נמצאת אמו נופלת לפני בנה ליבום. ונמצאו ט''ז נשים פוטרות צרותיהן, ואמו אחת מהן. וכן הלכה:
ב. כֵּיצַד פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה. הָלְכָה צָרַת בִּתּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו הַשֵּׁנִי, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, כְּשֵׁם שֶׁצָרַת בִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרַת צָרָתָהּ פְּטוּרָה, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. כֵּיצַד אִם מֵתוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָיְתָה בִתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, מֵתָה בִתּוֹ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו, צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת. וְכָל הַיְכוֹלָה לְמָאֵן וְלֹא מֵאֲנָה, צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
ברטנורה (ב) כשם שבתו פטורה. שהרי אסורה לו, ואין שם אח אלא הוא. כך צרתה פטורה: הלכה צרת בתו ונישאת לאחיו השני. היכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו, ואינן פטורות, שהרי יש כאן מצות יבום, ומתיבמת האחת והשניה פטורה, דכתיב (דברים כ''ה) את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים. ואם יבם אחיו השני את צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו: כשם שצרת בתו פטורה. שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון. כך צרת צרתה, אשת אחיו השני האחרת, פטורה, שזו פוטרתה, שצרת ערוה פוטרת צרתה: ואפילו הם מאה. אחים, והלכה צרת צרתה של בתו ונתיבמה לאחיו השלישי, ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, שתיהן אסורות על זה. וכן לעולם: צרתה מותרת. להתיבם. שהרי בשעת זיקת יבום אינה צרתה: וכל היכולה למאן. שהיא קטנה הערוה, ויכולה למאן ולא מיאנה, ומת אחיו, הואיל וקידושיה אינן אלא מדרבנן וזיקה שלה אינה אלא מדרבנן, אינה פוטרת צרתה מן החליצה, ולהתיבם אסורה, שנראית כצרת ערוה:
ג. שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנְּשׂוּאוֹת לַאֲחֵרִים, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. אִמוֹ, וְאֵשֶׁת אָבִיו, וַאֲחוֹת אָבִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו:
ברטנורה (ג) שש עריות חמורות מאלו. ומה היא חומרא שלהן, שנשואות לאחרים. ואינן יכולות להנשא לאחיו של זה מאביו, ואם מתו בעליהן שהן נכרים אצל זה, צרותיהן מותרות לינשא לזה, שאין צרת ערוה אסורה אלא בנופלת לפניו ליבום מאחיו. ורבינו משה בר מימון פירש, אם נישאו בעבירה לאחיו, ומת בלא בנים ונפלו ליבום לפניו, צרותיהן מותרות, שאין אלו צרות ערוה, הואיל ולא היו קדושין תופסין לאחיו באותן עריות: אמו. אינה יכולה להנשא לאחיו מאביו, שהרי היא לו אשת האב, לדברי האומר שאנוסת אביו אסורה. ולעיל פירשתי שאין כן הלכה, אלא אמו פוטרת צרתה, שהיא יכולה להנשא לאחיו מאביו: אשת אביו, אשת אחיו מאביו. [שהיה לו בנים]: ואחות אביו. כולן אסורות לאחיו כמו שאסורות עליו, ואין בהם צד יבום על זה לעולם. ואם נשאום אחרים ולהם נשים אחרות ומתו, צרותיהן מותרות לינשא לזה. וכן אם נשא אותם אחיו בעבירה ומת בלא בנים צרותיהן מותרות:
ד. בֵּית שַׁמַּאי מַתִּרִין הַצָרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִים, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵלוּ (אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ) פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ:
ברטנורה (ד) בית שמאי מתירין. צרת ערוה להתיבם לאחיו. דלית להו הך דרשה דלצרור: חלצו. הצרות מן האחים: בית שמאי פוסלין. הצרות מן הכהונה, שחליצתן חליצה: ובית הלל מכשירין. שחליצתן שלא לצורך היתה, והרי היא כחולצת מן נכרי: נתיבמו. לאחין: בית שמאי מכשירין. אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהם: ובית הלל פוסלים. שנבעלו לאסור להם, והנבעלה לאסור לה עשאה זונה וזונה אסורה לכהן: לא נמנעו. ואע''פ שבני הצרות שנתיבמו כדברי בית שמאי ממזרים הם לב''ה, שהרי באיסור אשת אח הם עליהם ואשת אח בכרת, ובני חייבי כריתות ממזרים הם, אעפ''כ לא נמנעו ב''ה מלישא נשים מב''ש, לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשין מהן: אלו על גבי אלו. משאילים כליהם אלו לאלו. ובגמרא פריך אהא דתנן בית שמאי מתירין את הצרות לאחים ובית הלל אוסרים, קרי כאן לא תתגודדו, לא תיעשו אגודות אגודות. ומשני, כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג מורים כבית שמאי ופלג מורים כבית הלל. אבל שני בתי דינים בעיר אחת, וכ''ש שני בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה:
גמרא יבמות דף ט''ז ע''א
שָׁאֲלוּ אֶת רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ צָרַת הַבַּת מַהוּ אָמַר לָהֶם מַחֲלוֹקֶת בֵּית שַׁמַאי וּבֵית הִלֵּל. גּוּפָא בִּימֵי רִבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס הִתִּירוּ צָרַת הַבַּת לָאַחִין וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לַחֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הָיָה וְעֵינָיו קָמוּ מִלָּבֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ אָמְרוּ מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי אֵלֵךְ וְאַחֲרָיו מִי רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאַחֲרָיו מִי רִבִּי עֲקִיבָא הָלְכוּ וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ נִכְנְסָה שִׁפְחָתוֹ אָמְרָה לוֹ רַבִּי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִין אֶצְלָךְ אָמַר לָהּ יִכָּנְסוּ וְנִכְנְסוּ תָּפְסוֹ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְהוֹשִׁיבָהוּ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב אָמַר לוֹ רַבִּי אֱמוֹר לְתַלְמִידָךְ אַחֵר וְיֵשֵׁב אָמַר לוֹ מִי הוּא רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר וְיֵשׁ לוֹ בֵּן לַעֲזַרְיָה חֲבֵרֵנוּ קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (תהלים ל''ז) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם תְּפָסוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב אָמַר לוֹ רַבִּי אֱמוֹר לְתַלְמִידָךְ אַחֵר וְיֵשֵׁב אָמַר לוֹ וּמִי הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁשִׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ שֵׁב בְּנִי שֵׁב כְּמוֹתָךְ יִרְבּוּ בְיִשְׂרָאֵל הִתְחִילוּ מְסַבְּבִים אוֹתוֹ בַּהֲלָכוֹת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְצָרַת הַבַּת אָמְרוּ לוֹ צָרַת הַבַּת מַהוּ אָמַר לָהֶם מַחֲלוֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי אָמַר לָהֶם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא מִשְׁמָךְ אָמְרוּ הֲלָכָה כְּבֵית שַׁמַּאי אָמַר לָהֶם דּוֹסָא שְׁמַעְתֶּם אוֹ בֶן הָרְכִּינַס שְׁמַעְתֶּם אָמְרוּ לוֹ חַיֶּיךָ רַבִּי סְתָם שָׁמַעְנוּ אָמַר לָהֶם אַח קָטָן יֶשׁ לִי בְּכוֹר שָׂטָן הוּא. וְיוֹנָתָן שְׁמוֹ וְהוּא מִתַּלְמִידֵי שַׁמַאי וְהִזָהֲרוּ שֶׁלֹּא יְקַפֵּחַ אֶתְכֶם בַּהֲלָכוֹת לְפִי שֶׁיֵשׁ עִמּוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת אֲבָל מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁעַל מְדוּכָה זוּ יָשַׁב חַגַּי הַנָּבִיא וְאָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים. צָרַת הַבַּת אֲסוּרָה עַמוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית וּמְקַבְּלִים גֵּרִים מִן הַקַרְדּוּיִים וּמִן הַתַּרְמוּדִיִים:
רש''י בימי ר' דוסא התירו. אחיו של ר' דוסא שהיה מתלמידי שמאי התירן כדתנן לקמן ועשו על פיו ונהגו כן: שחכם גדול היה. וסבורין חכמים שהוא התירן: קמו. עמדו מלראות: אמר לו. ר' יהושע לר' דוסא אמור לתלמידך אחר וישב: דוסא התירו. שמעתם אומרים: או בן הרכינס. בלא דוסא: סתם שמענו. בן הרכינס סתם שמענו ושמו לא הוזכר: בכור שטן הוא. חריף ועומד על שמועתו ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים: עמון ומואב. ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א''י ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית ותקנו להם מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפ' לקמן מפני פרנסת עניים שבא''י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שביטל לקט שכחה ופאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופאה ומעשר עני: ומקבלים גרים מן הקרדויים וכו'. ולא אמרי' ממזרים הם מבנות ישראל שבאו עליהן עכו''ם דאיכא רבנן דפסלי:
זוהר הקדמה דף י''א ע''א
פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַאי דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה ל''ח) וַיַּסֵב חִזְקִיָּהוּ פָנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' תָּא חֲזִי כַּמָּה הוּא חֵילָא תַּקִּיפָא דְּאוֹרַיְתָא וְכַמָּה הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לָא דָּחִיל מֵעִלָּאֵי וּמִתַּתָּאֵי וְלָא דָּחִיל מִמַּרְעִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא בְּגִין דְּאִיהוּ אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי וְיָלִיף מִנֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא דְּהָא אוֹרַיְתָא תּוֹלִיף לְבַר נַשׁ לְמֵיזָל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, תּוֹלִיף לֵיהּ עֵיטָא הֵיךְ יְתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ לְבַטָּלָא הַהִיא גְּזֵרָה דַּאֲפִלּוּ אִתְגְּזָר עֲלֵיהּ דְּלָא יִתְבַּטַּל הַאי גְּזֵרָה מִיָּד אִתְבַּטַּל וְאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרָיא עֲלֵיהּ דְּבָר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילֵי וְלָא יִתְעֲדֵי מִנַּהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יְהוֹשֻׁעַ א') וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה, וְאִי אִתְעֲדֵי מִנַּהּ דְּאוֹרַיְתָא אוֹ אִתְפָּרַשׁ מִנַּהּ כְּאִלּוּ אִתְפָּרַשׁ מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, תָּא חֲזִי עֵיטָא לְבַר נַשׁ כַּד אִיהוּ סָלִיק בְּלֵילָא עַל עֲרְסֵיהּ בָּעֵי לְקַבָּלָא עֲלֵיהּ מַלְכוּתָא דִּלְעֵילָא בְּלִבָּא שְׁלִים וּלְאַקְדָּמָא לְמִמְסָר קַמֵּיהּ פִּקְדוֹנָא דְּנַפְשֵׁיהּ (כְּרֵאשִׁית י''ט עַמוּד ב') אִשְׁתֵּזִיב מִכָּל מַרְעִין בִּישִׁין וּמִכָּל רוּחִין בִּישִׁין וְלָא שָׁלְטִין עֲלֵיהּ, וּבְצַפְרָא כַד קָם מֵעֲרְסֵיהּ בָּעִי לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ וּלְמֵיעָל לְבֵיתֵיהּ וּלְמִסְגָד קַמֵּי הֵיכָלֵיהּ בִּדְחִילוּ סַגְיָא וּבָתַר כֵּן יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ וְיִסָב עֵיטָא מֵאִנּוּן אֲבָהָן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב (תְּהִלִּים ה') וַאֲנִי בְרוֹב חַסְדְּךָ אָבֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ:
תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, מַה שֶּׁכָּתוּב, (ישעיה ל''ח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חָזָק כֹּחַ הַתּוֹרָה, וְכַמָּה הִיא עֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ יָרֵא מֵעֶלְיוֹנִים וּמִתַּחְתּוֹנִים, וְאֵינוֹ יָרֵא מֵחֳלָאִים רָעִים שֶׁבָּעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָחוּז בְּעֵץ הַחַיִּים, וְלוֹמֵד מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם. כִּי הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אֶת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, מְלַמֶּדֶת לוֹ עֵצָה אֵיךְ יָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה. כִּי אֲפִלּוּ נִגְזָר עָלָיו שֶׁהַגְּזֵרָה לֹא תִּתְבַּטֵּל, הִיא מִתְבַּטֶּלֶת מִיָּד וְנֶעֱבֶרֶת מִמֶּנּוּ, וְאֵינָהּ שׁוֹרָה עַל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִשּׁוּם זֶה, צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, וְלֹא יָסוּר מִמֶּנָּהּ. זֶה שֶׁכָּתוּב (יהושע א') וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְאִם הוּא סָר מִן הַתּוֹרָה, אוֹ נִפְרָד מִמֶּנָּהּ, הוּא כְּאִלּוּ נִפְרָד מֵעֵץ הַחַיִּים. בֹּא וּרְאֵה, עֵצָה לָאָדָם, כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה בַּלַּיְלָה עַל מִטָּתוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שֶׁל מַעְלָה בְּלֵב שָׁלֵם, וּלְהַקְדִּים לִמְסוֹר אֵלָיו פִּקָּדוֹן נַפְשׁוֹ, וּמִיָּד הוּא נִצָל מִכָּל חֳלָאִים רָעִים וּמִכָּל הָרוּחוֹת הָרָעוֹת, שֶׁאֵינָן שׁוֹלְטוֹת עָלָיו. וּבַבֹּקֶר כְּשֶׁהוּא קָם מִמִּטָּתוֹ, הוּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ לַאֲדוֹנוֹ וּלְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי הֵיכָלוֹ בְּיִרְאָה גְּדוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. וְיִקַּח עֵצָה מִן הָאָבוֹת הַקְדוֹשִׁים שֶׁכָּתוּב, (תהלים ה') וַאֲנִי בְרוֹב חַסְדְּךְ אָבֹא בֵיתֶךְ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךְ בְּיִרְאָתֶךְ.
הלכה פסוקה
שלחן ערוך א''ח מסי' ש''ז ואילך
א. וְדַבֵּר דָּבָר שֶׁלֹּא יְהֵא דִבּוּרָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרָךְ שֶׁל חוֹל הִלְכַךְ אָסוּר לוֹמַר דָּבָר פְּלוֹנִי אֶעֱשֶׂה לְמָחָר אוֹ סְחוֹרָה פְּלוֹנִית אֶקְנֶה לְמָחָר אֲפִילוּ בְּשִׂיחַת דְּבָרִים בְּטֵלִים אָסוּר לְהַרְבּוֹת: ב. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵינוֹ אָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיִהְיֶה שָׁם מִקְצַת חוֹלִי אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לִדְבַר צוֹרֶךְ הַרְבֵּה אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה כֵּיצַד אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי לַעֲלוֹת בְּאִילָן לְהָבִיא שׁוֹפָר לִתְקוֹעַ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה וְכוּ': ג. הַבּוֹרֵר אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת בְּיָדוֹ לְהַנִּיחוֹ אֲפִילוּ לְבוֹ בַיּוֹם נַעֲשֶׂה כְּבוֹרֵר לְאוֹצָר וְחַיָּיב: ד. הַבּוֹרֵר פְּסוֹלֶת מִתּוֹךְ אוֹכֶל אֲפִילוּ בְיָדוֹ אַחַת חַיָּיב: ה. זֵיתִים וַעֲנָבִים אָסוּר לְסָחְטָן: ו. מֻתָּר לִסְחוֹט לִימוּנִי''ם: ז. לִתֵּן כַּרְכּוֹם בְּתַבְשִּׁיל מֻתָּר וְאֵין לָחוֹשׁ לוֹ מִשּׁוּם צוֹבֵעַ דְּאֵין צְבִיעָה בְּאוֹכְלִים: ח. הַמְחַתֵּךְ יֶרֶק דַּק דַק חַיָּיב מִשּׁוּם טוֹחֵן: ט. פֵּירוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הָאִילָן בְּשַׁבָּת אֲסוּרִים בּוֹ בַיּוֹם וְלָעָרֶב מֻתָּרִים מִיָּד:
מוסר
מרגניתא דרבי מאיר
הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע טוֹרֵד עַצְמוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא וְהַמַּסְבִּיר פָּנִים לָרָשָׁע הֲרֵי זֶה מִמַרְגִּיזֵי אֵל וְהַמְרַמֶּה בִּדְרָכָיו מִתְאַבֵּל בְּסוֹפוֹ וְהַמַטֶּה אֶת חֲבֵירוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו. וְהַמַּלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמָיִם. וְהַמַּלְעִיג עַל עֲנִיּוּתָן שֶׁל עֲנִיִּים סוֹף סוֹף הוּא יָגֵעַ וַאֲחֵרִים אוֹכְלִים יְגִיעוֹ. וְכָל הַמַרְגִּיל לְהַאְדִּים פְּנֵי חֲבֵירוֹ פִּנְקָסוֹ פְתוּחָה בּוֹ בַיּוֹם וְאֵין לָךְ קָשֶׁה אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּדִבְרֵי הֲבַאי. אוֹי לְמִי שֶׁהָעוֹלָם מָטְעֶה בוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁהַשָׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁנַעֲשֶׂה סַנֵיגוּרוֹ קַטֵּיגוּרוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁיִצְרוֹ מְנַצְחוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁנֶהְפַּךְ עָלָיו הַגַּלְגַּל. אוֹי לְמִי שֶׁמְאַבֵּד אֶת עֲמָלוֹ. ה' בְּרַחֲמָיו יַצִילֵנוּ מִכָּל גְּזֵירוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת בִּכְלַל וּפְרַט. יַצִילֵנוּ מִיֵצֶר הָרָע וּמִכָּל צָרָה וִיזַכֵּנוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן: