מגמתה של התורה היא לרומם את החיים על כל מרכיביהם, ללא יוצא מן הכלל, ולכן יש מצוות הפונות אל החקלאות ועבודת האדמה, ויש מצוות ששייכות למשפחה, כנישואין ונידה, ויש מצוות המונחות על גופו של האדם, כתפילין וציצית. גם ביתו של האדם איננו מחוץ לתחום המצוות, והמצווה המרכזית שהתורה ייעדה לו, היא מצוות המזוזה. בשתי פרשיות בתורה נאמר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", בפרשת 'שמע' (דברים ו, ט), ובפרשת 'והיה אם שמוע' (שם יא, כ). מכאן שצריך לקבוע את שתי הפרשיות הללו על מזוזת פתחו של הבית. והוסיפה התורה ואמרה (שם יא, כא): "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם", ומכאן למדו חכמים שכל הזהיר במצוות מזוזה, יאריכו ימיו וימי בניו. ואפילו ה'שולחן-ערוך', שאינו עוסק בדברי אגדה, וכל עניינו הוא לסכם את פסקי ההלכה, אפילו הוא טרח וכתב (יו"ד רפה, א), שכל הזהיר במצוות מזוזה יאריכו ימיו וימי בניו, ואם אינו זהיר - יתקצרו (עיין שבת לב, ב). הבית עלול לגרום לשכחת האמונה ולהתנתקות ממקור החיים, מה'. הנה האדם שוכן לבטח בין קירותיו האיתנים, והוא חושב שיותר אין לו מה לדאוג, הכל בסדר. והאמת היא, שכדי שהחיים ימשיכו בזרימתם ויתקדמו, יש צורך לזכור תמיד את מקור החיים. לכן יש לקבוע את המזוזה בפתח הבית, כדי לחזור ולזכור בכל פעם שנכנסים ובכל פעם שיוצאים את יסודות האמונה שכתובים בה, ובתוכם הפסוק המפורסם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). ולכן נוהגים להניח את היד על המזוזה ולנשקה, כדי להיזכר בעניינה של המזוזה בשעה שיוצאים מן הבית ובשעה שנכנסים (רמ"א יו"ד רפה, ב).

בין מצוות התפילין למצוות המזוזה ישנו דמיון מסוים, בשתיהן המצווה לכתוב על קלף את פרשת "שמע" (דברים ו, ד), ופרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג), אלא שלמזוזה די בשתי פרשיות אלו, ואילו בתפילין כותבים עוד שתי פרשיות: "קדש" (שמות יג, א), ו"והיה כי יביאך" (שמות יג, יא). אפשר לומר, ששתי המצוות הללו נועדו לקשר דברים השייכים למציאות החולפת של העולם הזה, כמו הגוף והבית, אל הרעיונות הרוחניים, הנצחיים, המוזכרים בפרשיות המזוזה. המזוזה באה לקדש את ביתו של האדם, והתפילין את גופו. ההבדל ההלכתי הבולט שבין המצוות הללו הוא, שתפילין רק גברים מניחים, ואילו במצוות המזוזה הכל חייבים בשווה (ברכות כ, ב). לכן גם אשה המתגוררת לבדה בביתה, חייבת לקבוע בו מזוזה ולברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה". אפשר לומר, שבעצם האשה שייכת למצוות המזוזה עוד יותר מהאיש, שכן האשה היא עיקר הבית, ועליה מוטלת האחריות לדאוג לקדושת הבית, ולכן גם הקשר שלה אל המזוזה חזק יותר. ועוד הלכה חשוב להזכיר, לא רק בית השייך לאדם פרטי חייב במזוזה, אלא גם בית השייך לכמה שותפים, חייב במזוזה, ועל כל אחד מהם מוטל החיוב לדאוג שתהיה מזוזה בפתח ביתם המשותף. וכשאחד מהם קובע מזוזה, כולם יוצאים בה ידי חובה. וכן בערים המוקפות חומה ישנה מצווה על בני העיר לקבוע מזוזה בכל שער משערי העיר, שנאמר (דברים יא, כ): "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ". ואפילו אם חלק מתושבי העיר הם גויים, אם הרוב הם יהודים, על היהודים לקבוע בשערי העיר מזוזה. אמנם במשך זמן רב, כשהיינו בין הגויים ותחת שלטונם, לא יכולנו לקיים את מצוות קביעת המזוזות בשערי העיר מפני הסכנה (שו"ע ורמ"א יו"ד רפו, א, ש"ך ו, ט"ז ג). ונראה שבעיר העתיקה צריכים לקבוע מזוזה. ואף שרוב תושבי העיר העתיקה אינם יהודים, מכל מקום הריבונות הכללית היא ישראלית.

אחת הטעויות הרווחות בקרב חלק מהציבור, שנדמה כי רק בפתח הראשי של הבית צריך לקבוע מזוזה. והאמת היא, שאין די בכך, אלא אף בכל חדר מחדרי הבית יש לקבוע מזוזה. לכל חדר אופי ותפקיד משלו, ולכן גם בכל חדר צריכה להיות קבועה מזוזה אשר תזכיר את מה שכתוב בתוכה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד". ואם חסרה לאדם מזוזה באחד מחדרי ביתו, צריך להשתדל שלא להשתמש באותו חדר ולא לישון בו עד שיקבע בו מזוזה (פתחי תשובה רפה, א). וכל זה אמור לגבי סתם חדרים, שעיקר תשמישם הוא דרך כבוד, אבל חדרים שעיקר תשמישם הוא בדברים שאינם לכבוד המזוזה, אין קובעים בהם מזוזה. ולכן אין לקבוע מזוזה בחדרי השירותים והמקלחת, הואיל ואינם דירת כבוד (שו"ע יו"ד רפו, ד). אבל חשוב להדגיש, כי רק השירותים והמקלחת נחשבים כמקומות לא מכובדים, מה שאין כן חדר השינה, שלמרות שרגילים להתלבש בו בכל יום, מכל מקום הוא נחשב כמקום דירה רגיל, וחייב במזוזה. אלא שבכל אופן, ישנו חילוק מסוים בצורת קביעת המזוזה. בפתח הבית או הסלון עדיף להניח את המזוזה בתוך נרתיק שקוף מזכוכית או פלסטיק, כדי שהמזוזה עצמה תיראה. אבל בחדרי השינה, שרגילים להתלבש בהם, כדי לשמור על כבודה של המזוזה, יש להניחה בתוך שני כיסויים. לא כאן המקום להסביר את הטעם לשני הכיסויים, רק אזכיר את ההלכה, שלפחות כיסוי אחד מבין שני הכיסויים צריך להיות אטום באופן כזה שהקלף של המזוזה לא יֵראה כלפי חוץ, והכיסוי השני יכול להיות שקוף. וטוב לעטוף תחילה את הקלף של המזוזה בניילון שקוף, כדי שישמור על המזוזה מלחות, ולאחר מכן להניח את המזוזה בתוך בית המזוזה שאינו שקוף (שו"ע רפו, ה, מ"ב מ, ז; קונטרס המזוזה בבית ברוך רפו, קי). והיום כמעט כל בתי המזוזה עשויים מפלסטיק שאינו שקוף, כדי שיוכלו לשמש כבתי מזוזה גם בחדרי השינה, אבל כפי שלמדנו, בסלון, במטבח ובפתח הבית, עדיף לכתחילה להשתמש בבתי מזוזה שקופים.

הלכה מוזרה, לכאורה, מובאת ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רפו, א), שחייבים לקבוע מזוזה ברפת בקר ולולי תרנגולות. והשאלה העולה מאליה: הרי ידוע שאין קובעים מזוזה במקומות שאינם מכובדים, כחדר אמבטיה למשל, ואם כן מדוע צריך לקבוע מזוזה בפתחי הרפתות והלולים? התשובה היא, שרפת הבקר של פעם איננה דומה לרפת של היום, וכן הלול של פעם שונה מהלול של היום. פעם היו לאדם ממוצע כשני חדרים, באחד היה רגיל לגור עם בני ביתו, ובשני היו שוכנים להם אחר כבוד הפרה והתרנגולות, ופעמים רבות היו משתמשים גם בחדר הרפת לצרכי הבית, למשל, לאחסון רהיטים מסוימים, והיו משפחות שאף נהגו לבשל ולאפות בו. וכיוון שנהגו להשתמש בו גם לצרכי הבית, חובה היתה לקבוע בו מזוזה, אף שעיקר שימושו היה לבעלי חיים. אבל הרפתות של ימינו, שבכל רפת מצויות פרות רבות, והצחנה שם רבה מאוד, ודאי שאין הן דירת כבוד, ואין לקבוע ברפתות אלו מזוזה. וכן הדין לגבי לולי התרנגולות בזמננו, שהואיל ורגילים לגדל בכל לול מספר רב של תרנגולות, הריח היוצא משם רע מאוד, ואין זה דירת כבוד, ודינם כדין השירותים והמקלחת, ולכך אין לקבוע בהם מזוזה (פתחי תשובה רפו, ב).

אם היינו שואלים אדם מהרחוב: האם לדעתך ישנה מצווה לקבוע מזוזה בפתח בית הכנסת? ודאי היה עונה שכן. ואם היינו מוסיפים ושואלים: ומה יעשה אדם שיש לו רק מזוזה אחת, האם עדיף שיקבע אותה בפתח ביתו או שיקבענה בפתח בית הכנסת? מן הסתם היה עונה שעדיף לקבוע את המזוזה בפתח בית הכנסת, הואיל וקדושתו מרובה. אבל האמת הפוכה. יש לקבוע את המזוזה דווקא בפתח הבית ולא בפתח בית הכנסת. ולא רק זה, אלא שמן הדין בית הכנסת פטור לגמרי ממזוזה (שו"ע יו"ד רפו, ג). והטעם, שנאמר (דברים ו, ט): "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ", 'ביתך' הוא מקום מגורים שרגילים לאכול ולישון בו, שדווקא הוא חייב במזוזה, אבל בית כנסת, שלא נועד לשמש כבית - פטור מן המזוזה. בדורות הקודמים, כשהמצב הכלכלי היה קשה בהרבה מהמצב היום, והיו עניים רבים שלא היה להם היכן לישון, היו רגילים לשכנם בעזרה או בפרוזדור שלפני בית הכנסת, ובאותם המקומות היה צריך לקבוע מזוזה בכל הפתחים שנכנסו בהם למקומות השינה. אבל בפתחים שנכנסו דרכם למקום התפילה, לא קבעו מזוזות. אלא שהשאלה היא, מה יהיה דין בתי המדרש, כי אולי דווקא בית הכנסת פטור מן המזוזה, מאחר שנמצאים בו רק במשך זמני התפילה, שהם בסופו של דבר חלק קטן מן היום, אבל בתי המדרש, שרגילים ללמוד בהם כל היום, וכפי שלמדנו (לעיל ו, ז) ללומדי התורה אף מותר לאכול בהם כדי שלא להתבטל מתורה, אולי אותם צריך להחשיב כבית דירה ולחייבם במזוזה? ואכן שתי דעות יש בזה, לדעת הרוב הגדול של הפוסקים גם בית מדרש פטור ממזוזה, ויש מן הפוסקים הסוברים שבית מדרש חייב במזוזה. למעשה נוהגים להחמיר ולקבוע מזוזה בבתי המדרש, אבל ודאי שאין לברך בשעת קביעתה, מאחר שלדעת רוב הפוסקים אין מצווה לקבוע מזוזה בבתי המדרש (שו"ע יו"ד רפו, י). והואיל ובכל בתי הכנסת רגילים היום לקבוע שיעורי תורה, ויש להם על ידי זה קצת דין של בית מדרש, נוהגים לקבוע גם בהם מזוזות.

אחת מהשאלות שחשוב לברר בהלכות מזוזה: האם מצווה לקבוע מזוזה בפתח חנויות? ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רפו, יא) נפסק שפתחי החנויות שבשווקים פטורים ממזוזה. אלא שנחלקו המפרשים לאיזה חנויות הכוונה. לדעת בעל ה'טורי-זהב' (רפו, י), כל החנויות פטורות מן המזוזה. והטעם הוא, שהתורה ציוותה לקבוע מזוזה 'על מזוזות ביתך', כלומר בפתחי הבתים שגרים בהם, ומקום מגורים כולל כמובן את הפתח הראשי של הבית וגם את פתחי חדרי השינה והמטבח, ואפילו את המחסן שמסייע למגורים בבית. אבל חנות לא נועדה כלל למגורים, ולכן היא פטורה מן המזוזה. אבל לדעת רוב הפוסקים, כוונת ה'שולחן-ערוך' היא לחנויות מיוחדות שנועדו ליריד בלבד, היינו חנויות הנפתחות לשבוע עד שבועיים בשנה, ומאחר שאין שוהים בהן בקביעות, הרי הן פטורות מן המזוזה, אבל חנויות שרגילים להימצא בהן כל יום למשך שעות רבות, ודאי שהן חייבות במזוזה (פרישה, פתחי תשובה רפו, י). למעשה, יש לקבוע מזוזה בפתחי החנויות. ולגבי הברכה, יש אומרים, שכיוון שיש הפוטרים לגמרי את החנויות מן המזוזה, יש לקובעה בלא ברכה. ויש אומרים, שצריך לברך (עיין קונטרס המזוזה בבית ברוך ח"ב רפו, קמג). ונראה שאם המוכרים רגילים לאכול במשך היום בחנות, רשאים לברך על קביעת המזוזה.

מי ששם לב, ודאי עמד על כך שישנם הבדלים בצורת קביעת המזוזה, יש מקומות שבהם המזוזה קבועה ישר במאונך, ויש מקומות שבהם המזוזה קבועה באלכסון. הבדל המנהגים נעוץ בפירוש סוגיה בתלמוד (מנחות לג, א). לדעת רש"י והרמב"ם, ולרוב הפוסקים, צריך לקבוע את המזוזה זקופה, ראשה כלפי מעלה ותחתיתה כלפי מטה, בזווית ישרה לגמרי. ואם השכיבה במאוזן - לא יצא ידי חובה, וזהו שאמרו חכמים "עשאה כמין נגר פסולה". ואילו לדעת רבנו תם פירוש הדברים הפוך, וצריך דווקא לקבוע את המזוזה בשכיבה, היינו במאוזן, ואם קבעה במאונך, היינו בזקיפה, לא יצא ידי חובה. למעשה פסק ה'שולחן-ערוך' (יו"ד רפו, ו) כדעת רוב הפוסקים, שהמזוזה צריכה להיות זקופה, וכן נוהגים הספרדים. אבל יוצאי אשכנז ומרוקו נהגו לקבוע את המזוזה באלכסון, ראשה כלפי פנים הבית ותחתיתה כלפי חוץ. וטעמם הוא, מאחר שלדעת רבנו תם במזוזה זקופה לא יוצאים ידי חובה, רצוי לכתחילה להתחשב גם בדעתו ולקבוע את המזוזה באלכסון, באופן כזה שלשתי השיטות יוצאים ידי חובה, מאחר שמצד אחד היא איננה זקופה, ומצד שני היא איננה שוכבת במאוזן. ויש לציין, שהואיל ולדעת רוב הפוסקים המזוזה צריכה להיות זקופה, גם למנהג אשכנז אין קובעים את המזוזה ממש באלכסון, אלא באופן שהיא תהיה יותר זקופה מאשר שוכבת. ומובן שגם לפי מנהג אשכנז במקרה שאין אפשרות לקבוע את המזוזה באלכסון, יש לקובעה זקופה כדעת ה'שולחן-ערוך'.

לפעמים יהודי שומר מצוות מתארח אצל חברו היהודי שאין בביתו מזוזות, או שיש רק מזוזה אחת בפתח הבית ואילו בשאר החדרים אין מזוזות, או שיש בביתו מזוזות פסולות. ועולה השאלה, האם מותר לאורח לאכול וללון בבית או בחדר שאין בו מזוזות כשרות? תשובה: מצוות המזוזה מוטלת על בעל הבית ולא על האורח, שנאמר (דברים ו, ט): "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ", ולא על מזוזות ביתו של חברך, ולכן האורח מצד עצמו פטור ממזוזה, ומותר לו לאכול ולישון בחדרים שאין בהם מזוזה. ואמנם נכון הוא, שכאשר אדם נכנס לביתו, הוא צריך מיד לקבוע את המזוזות. וכל זמן שלא הספיק לקבוע את המזוזות, נכון שילך לישון בבית אחר שיש בו מזוזות, כי אפילו לילה אחד אין לישון בבית בלי מזוזות. ורק בלית ברירה, כשאין לו מקום אחר לישון, וגם אין לו אפשרות לרכוש בו ביום מזוזות, מותר לו בשעת הדחק לישון בביתו ללא מזוזות (פתחי תשובה רפה, א). אבל כאמור, כל זה דווקא כאשר מדובר בבעל הדירה או בשוכר הדירה, שעליו מוטלת החובה לקבוע מזוזה, שנאמר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ", מה שאין כן האורח שאינו חייב בזה, מותר לו לאכול ולישון בדירה שאין בה מזוזות.

לאחר שלמדנו שחובת המזוזה מוטלת דווקא על בעל הבית, שנאמר: "מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ", ועל כן אורח פטור ממצוות המזוזה, יש מקום לברר מה דינו של שוכר בית. באופן כללי שוכר הבית נחשב במשך כל זמן השכירות כבעל הבית, ולכן הוא חייב לקבוע מזוזות בפתח ביתו וחדריו. ואמנם ישנה מחלוקת אם החיוב על השוכר הוא מן התורה או רק מדברי חכמים, אבל לכולם ברור שהשוכר בית חייב במזוזה. אלא שיש הבדל בזה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. בחוץ לארץ הדבר תלוי במשך זמן השכירות, כי ברור שאדם ששוכר בית לתקופה קצרה מאוד, לא יכול להיחשב כבעל הבית, אלא כמין אורח השוכר את הבית, אבל אם הוא שוכר את הבית ליותר משלושים יום, הבית קרוי על שמו, והוא חייב לקבוע מזוזות בפתחיו.[1] אבל בארץ ישראל, שישנה מצווה ליישב אותה ולהתגורר בבתיה, ההלכה שונה, וכל מי ששוכר דירה, אפילו ליום אחד בלבד, חייב לקבוע בה מזוזה מיד. שני טעמים לדבר, האחד, שמקומו הטבעי של יהודי הוא בארץ ישראל, ולכן אפילו אדם השוכר בית ליום אחד נחשב במידה מסוימת כתושב קבע. והטעם העיקרי הוא, שאולי מתוך כך שנחייב אותו לקנות מזוזות ולקובען בביתו, יתקשר השוכר לביתו ולארצו, ויחליט להשתקע בארץ לצמיתות (שו"ע יו"ד רפו, כב).

לעיתים אדם יוצא לחופשה ושוכר לעצמו חדר במלון, ולפתע מתברר לו שאין בו מזוזה, או שיש מזוזה אבל היא כל כך קטנה עד שכמעט ברור מאליו שהמזוזה פסולה, וכידוע מזוזה פסולה אינה מועילה כלום, ונחשב הדבר כאילו אין שם מזוזה כלל. והרי האורח שואל את עצמו, האם מותר לו לישון בחדר שאין בו מזוזה? מצד אחד נאמר בתורה "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ", היינו בעל הבית הוא החייב במזוזה, ולא האורח, אולם מן הצד השני, התשלום שהאורח משלם בעבור חדרו יוצר זיקה מסוימת של בעלות ואחריות כלפי החדר, כדוגמת השוכר. ולכן פסק ה'שולחן-ערוך' (יו"ד רפו, כב), שהגר בפונדק פטור ממזוזה שלושים יום, ואם הוא מתגורר בפונדק או במלון יותר משלושים יום, נחשבת שהותו שם לשהות קבועה והוא חייב לדאוג שתהיה בחדרו מזוזה כשרה. ואמנם למדנו שהשוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה, ואפילו אם שכר את הבית ליום אחד בלבד. אלא שדין שוכר בית שונה מדין שוכר חדר במלון. שכן הטעם ששוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה הוא משום מצוות ישוב הארץ, שאולי מתוך כך שנחייב את השוכר בקניית המזוזות ובקביעתן בפתח הבית, יתקשר השוכר לביתו ויחליט להשתקע בארץ. אבל לגבי בית מלון נימוק זה לא קיים, שהרי לא יתכן שהאורח יחליט להישאר בחדר המלון לתמיד. ולכן נקבעה ההלכה שרק לאחר שהות קבועה של שלושים יום מתחייב האורח במצוות המזוזה. וכל זה אמור כמובן רק לגבי המתארח במלון, שמצד הדין הוא רשאי לישון בחדרים פחות משלושים יום למרות שאין בפתחיהן מזוזות כשרות. אבל ברור שאם בעל המלון הוא יהודי, הרי הוא חייב מצד עצמו לדאוג שבכל חדרי מלונו יהיו מזוזות כשרות. [2] יא - גודל הבית שני תנאים עיקריים צריכים להתקיים כדי שתחול המצווה לקבוע מזוזה. האחד, שהבית יהיה בגודל כזה שאפשר להשתמש בו לדירה. השני, שיהיה לבית פתח עם שתי מזוזות ומשקוף. לגבי התנאי הראשון נאמר בתורה: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ", ומכאן יש ללמוד שעל מזוזות הבית צריכים לקבוע מזוזה, אבל אם החדר אינו ראוי לשמש כבית דירה, אין מצווה לקבוע בו מזוזה. ואמרו חכמים, שכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו ראוי לשמש לדירה ואינו חייב במזוזה. אורך האמה הוא כ48- סנטימטר, ואם כן רק חדר שגודלו לפחות מטר ותשעים ושניים סנטימטר על מטר ותשעים ושניים סנטימטר יהיה חייב במזוזה. אלא שלעיתים מתעוררת שאלה, מה יהיה דין חדר צר וארוך, שמצד אחד רוחבו פחות מארבע אמות, היינו פחות מ192- ס"מ, אבל הואיל והוא ארוך, מבחינת השטח גודלו כגודל חדר של ארבע אמות על ארבע אמות. לדעת הרמב"ם חדר כזה חייב במזוזה, כי העיקר ששטח החדר יכיל יותר מאשר ארבע אמות על ארבע אמות, כלומר יותר מ16- אמות מרובעות. אבל לדעת הרא"ש, חדר שרוחבו פחות מארבע אמות אינו ראוי לשימוש כבית, ולכן הוא פטור ממזוזה. למעשה, מאחר שיש בזה מחלוקת, נפסקה ההלכה שצריך לקבוע בחדר זה מזוזה ללא ברכה (שו"ע יו"ד רפו, יג ; ש"ך כג).[3] יב - פתח התנאי השני שצריך להתקיים כדי שתחול המצווה לקבוע מזוזה הוא, שיהיה פתח לחדר, אבל אם אין לחדר פתח ורגילים להיכנס אליו דרך החלון, למשל, אזי אין לקבוע בו מזוזה.[4] החיים של האדם מתחלקים באופן די קיצוני לשני חלקים, בחלק האחד מצוי האדם בביתו, שם הוא חושב את המחשבות האישיות הפרטיות שלו, שם הוא שוהה בחברת אשתו וילדיו, אבל הבית לבד אינו מספק את כל צרכיו של האדם, ולכן הוא צריך לצאת החוצה כדי להתפרנס ולהביא מזון לבני ביתו. גם מבחינה רוחנית הבית אינו מספק את כל מאווייו של האדם, והוא צריך לצאת ולהתמלא ברעיונות נוספים שאותם יוכל להמשיך לעכל בתוך ביתו פנימה. אבל כשהוא נכנס לבית עליו להיזהר שלא להכניס פנימה רעיונות שאינם טובים ומתאימים לבית. וכן כשהוא יוצא, עליו לזכור ולהיזהר שלא לאבד את שיווי המשקל ולסטות מדרך הישר. המקום שמבטא באופן חריף, את המעבר שבין הבית ובין החוץ, הוא ללא ספק הפתח, ושם בדיוק ציוותה התורה לקבוע את המזוזה. בדיוק בנקודת המעבר בין החוץ לפנים, צריך האדם להיזכר, בכל אותם הרעיונות הרוחניים הכתובים במזוזה. ומתוך כך כשהוא נכנס לביתו, לא יכניס עמו רעיונות שקלט בחוץ ואינם ראויים לביתו, ומאידך לא יסתגר יתר על המידה, כדי שלא יהפוך להיות אדם פרטי וקטנוני. וכן כשהוא יוצא החוצה, עליו לזכור את המזוזה, כדי שלא ייסחף אחר רעיונות זרים. ונחזור להלכה, ברור שכדי שהמקום שדרכו נכנסים לבית ייקרא פתח, צריך שיהיה לו שיעור מינימלי. ולכן נפסקה הלכה, שפתח הנמוך מעשרה טפחים, שהם שמונים סנטימטר, פטור ממזוזה. וכן פתח שרוחבו פחות מארבעה טפחים, שהם כשלושים ושניים סנטימטר - פטור ממזוזה (וש"ע יו"ד רעז, ב; ש"ך ב). וכן פתח שוכב פטור ממזוזה. כלומר, עליית גג שעולים אליה דרך סולם שמגיע לפתח שנפער בתקרה, מאחר שהפתח שוכב הוא פטור ממזוזה (פתחי תשובה רפז, א). יג - ברכת המזוזה תקנו חכמים, שלפני שיקבע אדם את המזוזה בפתחו יברך ברכה. תפקידה של הברכה הוא לרכז את הכוונה והמחשבה לעשיית המצווה, שהרי אפשר לעשות מעשים רבים תוך פיזור הדעת ואי שימת לב, וכדי שהמצוות לא יעשו כמצוות אנשים מלומדה, תקנו חכמים לברך ברכה לפני עשייתן. הואיל וזה תפקידה של הברכה, ברור שיש לברכה לפני עשיית המצווה ולא לאחריה, וכן ברור שצריך לברך ממש סמוך לעשייתה, ולא זמן רב לפני כן. וכך עושים: מניחים את המזוזה במקום המיועד לה, ומכינים את המסמרים או את הדבק שבעזרתם יחברו את המזוזה לפתח, מברכים, ומיד לאחר הברכה קובעים את המזוזה. שני חלקים עיקריים ישנם בברכה, הראשון מזכיר שה' אלוקינו הוא מלך העולם, והוא זה שממנו באה הברכה לעולם, ובחלק השני אנו ממשיכים ואומרים, שה' אלוהינו הוא שציוונו לעשות את המצווה הזו. וזה נוסח ברכת המזוזה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה". ונוסח זה טוב דווקא לאדם הקובע מזוזה בביתו, שהוא יכול לומר אשר ציוונו לקבוע מזוזה, מאחר שהוא עצמו נתחייב במצווה זו. אבל אדם הקובע מזוזה בבית חבירו, יברך בנוסח שונה מעט: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על קביעת מזוזה", כלומר על המצווה הכללית של מזוזה שכל ישראל שייכים אליה (רמב"ם הל' ברכות יא, יג). יד - בדיקת המזוזה אחת ההלכות החשובות בהלכות מזוזה היא, שצריך לבדוק את המזוזה פעמיים בשבע שנים. ואמנם מזוזה של רבים, כמו למשל מזוזות שערי העיר, או מזוזות חדרים השייכים למשרדים ממשלתיים או לצה"ל, צריך לבדוק רק פעמיים בחמישים שנה. אבל אדם פרטי צריך לבדוק את מזוזותיו בערך כל שלוש שנים וחצי, העיקר שיבדוק פעמיים בשבע שנים. וכן כתב ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רצא, א): "מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבע שנים, ושל רבים - פעמיים ביובל". ישנם שני סוגי בדיקה: ישנה בדיקה של מגיה מומחה, שתכליתה לבדוק אות אחר אות, ולוודא שצורת כולן כשרה על פי ההלכה. וכן לבדוק אם לא נדבקו שתי אותיות זו לזו, שאם נדבקו הרי המזוזה פסולה. בדיקה יסודית זו צריכה להתבצע עוד לפני קניית המזוזה. ולכן צריך להקפיד ולקנות מזוזות אצל אדם ישר שיכול להעיד שהמזוזה עברה בדיקה של מגיה מוסמך. סוג אחר של בדיקה הוא הבדיקה שצריכה להיעשות פעמיים בשבע שנים, ותכליתה לבדוק האם במשך הזמן שעבר, המזוזה ניזוקה ונפסלה. כי יתכן שמפני הלחות ניטשטשו האותיות, או שהדיו לא היה מספיק טוב וחלק ממנו התפורר ונפל ברבות הזמנים. את הבדיקה הזו יכול כל אדם לעשות בעצמו (חת"ס יו"ד רפג). וכך כל שלוש שנים וחצי יוריד את המזוזה, יבדוק אם כל האותיות נשארו שלמות ולא נסדקו, וכן יעיין במקומות קיפול הקלף כדי לראות אם הדיו נמחק שם. ואם המזוזה נשארה כפי שהיתה, יחזירנה למקומה. ואם נתעורר אצלו איזה ספק, ישאל שאלת חכם. וכמובן שאם נתעורר אצלו ספק שמא מזוזותיו לא עברו מלכתחילה בדיקה יסודית, עדיף שמגיה מוסמך יבדוק את המזוזות. וחשוב לציין, שספק גדול התעורר לגבי השאלה, האם יש לברך על קביעת מזוזה בעת החזרת המזוזה למקומה אחר בדיקתה. ברור הוא שאם המזוזה נלקחה לבדיקה שארכה כמה שעות, יש לברך בעת קביעתה מחדש. אבל אם הבדיקה ארכה זמן קצר, ומיד לאחר מכן הוחזרה המזוזה למקומה, אזי יש אומרים שהואיל והמזוזה הוסרה על מנת להחזירה מיד למקומה, מצוותה לא נתבטלה ולכן אין לברך בשעת קביעתה מחדש. ויש אומרים שהואיל ולא היתה שום ודאות שהמזוזה תימצא כשרה, לכן אם נמצאה כשרה יש לברך בעת קביעתה. למעשה מאחר שיש לנו ספק, צריך להימנע ולא לברך, כדי שלא להיכנס למצב של ספק ברכה לבטלה. ואם בדק כמה מזוזות יחד, העצה הנכונה היא, שיחליף את מקום המזוזות. למשל, את המזוזה של המטבח יקבע בחדר השינה, וכן להיפך, ואז יוכל לברך לפי כל השיטות, אפילו אם יחזיר את המזוזות למקומן מיד אחר הבדיקה (קונטרס המזוזה בבית ברוך ח"ב רפט, ה). טו - דרך קביעת המזוזה היסוד העיקרי בקביעת המזוזה הוא, שהמזוזה תהיה קבועה בצורה יציבה וקיימת, כך שלא תיפול במשך הזמן שיעבור. וכתב השולחן ערוך (יו"ד רפט, ד): "כיצד קובעה? ימסמרנה במסמרים במזוזת הפתח, או יחפור בה חפירה ויקבענה בה. ולא יעמיק לחפור טפח בעומק, שאם עשה כן, פסולה", הדרך של הקביעה במסמרים פשוטה וידועה, ואין צורך להרחיב עליה את הדיבור. האפשרות השנייה שמעלה השולחן ערוך היא, לחפור מעט בצד ימין של הדלת, ולהניח בתוך החפירה את המזוזה, לצפותה מצדדיה במלט, ואת פניה לכסות בזכוכית, כך שתיראה לנכנסים וליוצאים. כיום ישנם פתחים שעשויים ממתכת, וקשה לקבוע בהם את המזוזה על ידי מסמרים או ברגים. והשאלה האם מותר להדביק את המזוזה על ידי דבק מגע או כל דבק אחר. פסקו האחרונים, שהעיקר הוא שהמזוזה תהיה מחוברת היטב, באופן שלא יהיה חשש שתיפול, ולכן מותר לקבוע את המזוזה גם על ידי דבק. ולגבי הדבקה בסלוטייפ, היינו בנייר דבק, ישנו ספק מסוים, מצד אחד ברור שלאורך שנים הוא לא יחזיק מעמד, אבל מצד שני אפשר להניח שהדבק יחזיק את המזוזה למשך כמה חודשים. למעשה, עדיף להשתמש בדבק העמיד ביותר, ובדיעבד אם הדביק בניר דבק יצא ידי חובה, ובלבד שההדבקה תוכל להחזיק מעמד לפחות שלושים יום. טז - עקירת מזוזות בעת מעבר דירה הלכה מעניינת מובאת בשולחן ערוך (יו"ד רצא, ב), לפיה אדם העובר דירה ולוקח עימו את כל חפציו, אסור לו להסיר את המזוזות ממקומן. והטעם לכך, כדי שלא יכנסו שם המזיקים ויזיקו למי שיבוא לגור אחריו. ולא רק לבעל הבית עצמו שמתכונן לעבור דירה ולהשכירה למישהו אחר אסור לקחת את המזוזות, אלא אפילו אדם ששכר דירה מיהודי שלא הקפיד לקבוע מזוזות, והשוכר הוא זה שקנה את המזוזות וקבען, גם לשוכר כזה אסור לקחת את המזוזות בשעה שהוא מפסיק את שכירותו ויוצא מן הבית. כדרך אגב אציין, שמובא בתלמוד (ב"מ קב, א), מעשה באחד שנטל את המזוזה ויצא, וקבר את אשתו ושני בניו. שהואיל והוא לא חס על סכנתם של הבאים לגור אחריו, לא חסו מן השמיים על בני משפחתו. וכל זה דווקא כאשר הבית שייך ליהודי, אבל אם בעל הבית הוא גוי, אדרבה צריך לקחת את המזוזות בשעה שעוזבים את הבית. וכן כאשר עומדים להרוס את הבית, צריך לקחת לפני כן את המזוזות. ולפעמים יש לאדם מזוזות יקרות מאוד, שנכתבו על ידי סופר מומחה, ורצונו לקחת את המזוזות איתו. וההצעה לגביו היא, שכמה ימים לפני שיעבור דירה, יחליף את המזוזות המהודרות במזוזות כשרות רגילות, את המהודרות יקח איתו, ואת הכשרות ישאיר בבית הישן. ועוד צריך להוסיף, שאף על פי שההלכה היא שאסור ליוצא מהבית לקחת את המזוזות, מכל מקום אפשר לבקש בעבורן תשלום מהדייר החדש שיבוא אחריו. אבל גם אם הדייר החדש אינו שומר תורה וטוען שאינו מעוניין במזוזות ולכן גם לא רוצה לשלם בעבורן, גם אז נשאר הדין, שאסור לקחת את המזוזות בשעה שעוזבים את הבית.[5] יז - מקומה של המזוזה את המזוזה קובעים בצד ימין של הפתח. והכוונה בצד שהוא ימני בשעה שנכנסים לבית או לחדר. ואם קבע את המזוזה בצד שמאל - לא יצא ידי חובה. כשעובי הפתח רחב, כמו בבתים הישנים שעובי הקירות היה קרוב למטר, יש לקבוע את המזוזה בטפח הקרוב לחוץ, כדי שהמזוזה תכלול את כל הפתח, ומיד בכניסתנו ניפגש עם המזוזה. אבל אין זה מעכב, ואם המזוזה לא נקבעה בטפח החיצון של הפתח, גם אז היא כשרה. לגבי גובה המזוזה, ההלכה היא שצריך לקבוע את המזוזה בתחילת השליש העליון של הפתח. כלומר מודדים את גובה הפתח ומחלקים אותו לשלושה חלקים. בפתח שגובהו שני מטר, כמו ברוב הדלתות שלנו, יהיה כל שליש כ- 67 סנטימטר, ואם כן יש לקבוע את המזוזה בגובה של למעלה ממטר ושלושים וארבעה סנטימטר. וצריך לדייק מאוד במדידה זו, הואיל ואפילו אם חלק קטן מן המזוזה יהיה בגובה של פחות משני שליש הפתח, אזי המזוזה פסולה. ובמקרה שלא נעשית מדידה עדיף לקבוע את המזוזה גבוה יותר, מפני שאע"פ שלכתחילה עדיף לקובעה בתחילת השליש העליון, מכל מקום גם אם יקבע את המזוזה באמצע השליש העליון של הפתח או אפילו לקראת סופו, גם אז המזוזה תהיה כשרה, ובלבד שלא יקבענה בטפח העליון של הפתח. ולכן כשלא מודדים, יש להעדיף טעות כלפי מעלה מאשר טעות כלפי מטה (שו"ע יו"ד רפט, ב; ט"ז וש"ך). כרמז להלכה זו אפשר לומר, שגם באדם שלושה חלקים, החלק העליון שבאדם הוא השכל, אחריו מגיע החלק השני שהוא הלב והרגש. ולאחר מכן, לאחר שחושבים, מרגישים ורוצים, בא תורו של החלק השלישי שהוא המעשה. קביעת המזוזה בשליש העליון מסמלת את קביעת רעיונותיה של המזוזה במחשבה, בחלק העליון שבאדם. והנטייה כלפי מטה בתחתית השליש העליון, מסמלת את ההשפעה שצריכה להיות למזוזה על שני החלקים הנמוכים יותר, על הרגש והמעשה.