כדי להבין את משמעות הכהונה בישראל, מן הראוי לבאר שמתחילה כל הבנים הבכורים נועדו להיות כהנים. על-ידי כך הציבור כולו על כל משפחותיו היה קשור באופן אישי ומשפחתי לאנשי הכהונה, דבר שוודאי היה תורם לרמה הרוחנית הכללית של העם. אולם לאחר שגם הבנים הבכורים השתתפו יחד עם שאר העם בחטא העגל, הם ירדו ממדרגתם, ובמקומם נתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא, ומתוכו בני משפחת אהרן נבחרו להיות כהנים. כפי הנראה, רעיון הבכורה הוא אמנם רעיון אידיאלי. על-ידי כהונת הבכורים, היו המשפחות כולן מקושרות לקדושה, שהרי בכל משפחה היה כהן, שכולו עסוק בענייני קדושה. ולא מדובר בסתם נציג, אלא בבכור, שהוא המכובד שבבנים, וכך גם ייעודו המקודש היה זוכה למעמד חשוב. אבל בפועל, לא הצלחנו להגשים את הרעיון הנפלא הזה, ובמקום שהבכורים ישפיעו על כלל העם, אווירת החולין הכללית טשטשה את ייחודם של הבכורים, והם נגררו אחר העם וחטאו. כדי לחנך כהנים שיהיו באמת אנשי רוח שאינם מושפעים מחיי החולין הסואנים, היה צורך להקדיש משפחה שלימה לתפקיד הכהונה, משפחה שכל תפקידה יהיה לחזק את הקדושה והרוחניות בישראל. לכן לאחר שחטאו הבכורים נבחרו אהרן ובניו להיות כהנים. אגב, ראוי לציין כאן, שיש אומרים כי לעתיד לבוא יחזרו הבכורים למעלתם, ויחד עם הכהנים ישמשו בכהונה. שני תפקידים עיקריים היו לכהנים, האחד לחנך ולהורות הלכה בישראל, כפי שנאמר (מלאכי ב, ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ". והתפקיד השני הוא להיות אנשי חסד ושלום, כפי שאהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). מסופר על אהרן הכהן שהיה יודע כיצד להשלים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, וכמה אלפים בישראל נקראו אהרן על שמו, שאלמלא אהרן לא היו באים לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו, ועל-ידי כך חזרו ונזדווגו, והיו קוראים שם הילוד 'אהרן'. כדי לאפשר לכהנים לפתח את שני היסודות הללו, החכמה והחסד, קבעה התורה שהכהנים לא יקבלו נחלה בארץ-ישראל, ופרנסתם תהיה על התרומות ומתנות הכהונה שבני ישראל יעניקו להם, ועל-ידי כך יוכלו הכהנים להתפנות ללימוד התורה, לחינוך הציבור ולהדרכתו. ועל ידי שיקבלו את מתנותיהם מהישראלים, יהיו מקושרים אליהם באהבה וכבוד, ויטרחו למלא את שליחותם הרוחנית למען כלל ישראל. וכן על-ידי העובדה שאין להם אדמות והם אינם שותפים בתחרות הכלכלית, יוכלו ביתר קלות לפתח בקרבם את האהבה ואת החסד כלפי כל העם. זהו היסוד של ברכת כהנים, שמתוך אהבתם לעם ראויים הכהנים להיות השליחים שמברכים בשם ה' את ישראל. וזהו לשון הברכה: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". כתבו הפוסקים: שכל כהן שהציבור שונא אותו, או שהוא שונא את הציבור, ואפילו שונא אדם אחד, אסור לו לברך ברכת כהנים. ואם יברך מתוך שנאה, יביא על עצמו סכנה. לכן, או שימחה לגמרי השנאה מליבו, או שיצא מבית-הכנסת לפני ברכת כהנים, כי עיקרה הוא לברך את ישראל באהבה (מ"ב קכח, לז; הרצי"ה עולת ראיה ב, תיג).

מצוות מיוחדות ייעדה התורה לכהנים, כדי לקדשם ולהכינם לתפקידם הרוחני. ככלל אפשר לומר שהאיסורים המיוחדים לכהנים נועדו לרומם אותם מעל הצדדים המסובכים והקשים שבמציאות. בשני תחומים הגבילה התורה את הכהנים, בתחום המשפחה ובתחום הטהרה. נעסוק תחילה במשפחה. אסור לכהן להתחתן עם גרושה או עם חלוצה, אבל עם אלמנה מותר לו להתחתן. וכן אסור לו להתחתן עם זונה. צריך לציין שהמושג זונה בתורה שונה ממושג זה בלשוננו. אצלנו מי שמפקירה עצמה תמורת תשלום נקראת זונה, ויש מכנים כך גם אשה שקיימה יחסי אישות שלא במסגרת הנישואין, אבל על-פי התורה אף שיש בזה איסור, עדיין בחורה זו לא נאסרה בחתונה עם כהן. ורק אשה שקיימה יחסי אישות עם אדם שלפי התורה אסור היה לה להתחתן עימו, היא הנקראת זונה. למשל בחורה שזנתה עם גוי, וכן בחורה שזנתה עם אביה או אחיה או אחד משאר קרוביה האסורים עליה. אבל כאמור מי שקיימה יחסי אישות עם אדם זר ללא נישואין, אף שעשתה חטא, מכל מקום כיוון שמבחינה עקרונית היתה יכולה להתחתן עימו, אין היא נקראת זונה, ומותר לה עדיין להתחתן עם כהן. גם עם גיורת אסור לכהן להתחתן (שו"ע אה"ע ו, ח). התחום השני של האיסורים נוגע להתרחקות הכהנים ממתים. אסור לכהנים להיטמא למת, כלומר אסור להם לגעת במת או אפילו לשהות עימו בחדר אחד או אפילו תחת קורת גג אחת. ורק במקרים נדירים מותר לכהן להיטמא למת. למשל אם אחד מקרוביו מדרגה ראשונה נפטר, מותר לכהן להיטמא לו, ולשהות עימו תחת קורת גג אחת, ובשעת הצורך אף לגעת במת. הקרובים מדרגה ראשונה הם: אביו, אימו, אחיו, אחותו שאינה נשואה, בנו, ביתו וכמובן אשתו. ובמקרה נוסף מותר לכהן להיטמא, אם מצא מת שאף אחד לא מטפל בו, כגון שמת לבדו במקום רחוק מהישוב, ואף אחד לא יודע על מקום הימצאו, ופתאום מצאו הכהן בדרכו, במקרה כזה מצווה על הכהן לגמול חסד עם המת ולהביאו לקבורה. מת כזה נקרא בהלכה "מת מצווה", שמצווה גדולה לדאוג לו, ואפילו לכהן שאינו קרובו מותר להיטמא למענו. הרב קוק הסביר שעל פי מושגי הנצח המוחלטים, המוות הוא חזיון שווא. למעשה הנשמה עוברת מעולם לעולם, מעולם נמוך לעולם גבוה יותר, ורק בעולם הזה המוות נראה כדבר נורא ומזעזע. ומאחר שתפקיד הכהנים לבטא דווקא את רעיונות הנצח, המדגישים את החיים ואת החסד, הרחיקה אותם התורה מן המוות, כדי שמבחינה רגשית לא יושפעו כל-כך מהצער והייאוש המלווים אותו (אורות הקודש ח"ב עמ' שפ). ואמנם הרחקה זו אינה מוחלטת, ולקרוביהם או למת מצווה, הם נטמאים, אלא שבכל זאת הרחיקה אותם התורה באופן יחסי מהמוות. אגב, בזמן שהמשכן או בית המקדש היה קיים, בראש הכהנים עמד הכהן הגדול, וקבעה לו התורה דינים חמורים יותר. משום שהוא, לרום מעלת תפקידו המקושר יותר עם עולם הנצח, צריך להתרחק יותר מהצדדים הקשים והמסובכים שבחיים. לפיכך, אסור לכהן הגדול להיטמא אפילו לקרוביו, ורק למת מצווה מותר לו להיטמא. וכן אסור לכהן הגדול לשאת אשה אלמנה, ורק עם בתולה יכול היה הכהן הגדול להתחתן.

לאחר שלמדנו, כי בני אהרן הכהנים נבחרו לברך את ישראל, משום שתפקידם להיות אנשי הרוח והחסד בעם, יש מקום לשאול: איך יתכן שגם כהנים שאינם צדיקים מברכים את ישראל, הרי אין להם שום זכויות שבעבורן יתברכו ישראל? ולא זו בלבד אלא שלהלכה נפסק שאפילו כהן שעובר עבירות, כגון שאוכל מאכלים שאינם כשרים, צריך לעלות לדוכן. ואפילו כהן שחטא בחטאים החמורים ביותר, כגילוי עריות עם אשת איש, אפילו הוא מצווה לעלות לדוכן ולקיים את המצווה שציווה ה' את הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה. ההסבר לכך הוא, שבאמת ה' הוא זה שמברך את עמו ישראל באהבה. אולם כדי שהברכה תתגלה בעולם, צריך שנבטא אותה בשפתיים, דהיינו שנעשה משהו שיביע את הכרתנו בכך שה' הוא מקור הברכה בעולם. הכהנים ככלל הם קבוצה בעלת התפקיד המקודש ביותר בעם ישראל, ולהם מתאים להיות אלו שמבטאים את הרצון האלוקי לברך את עם ישראל. אולם מובן שאין הברכה תלויה בצידקותו הפרטית של הכהן המברך, אלא ברצון האלוקי לברך את עם ישראל. הכהנים הם רק השליחים שמבטאים את הברכה בשפתיהם (רמב"ם הלכות תפילה טו, ז; ועיין עולת ראי"ה ע' רפג). לכן אפילו כהן רשע שעבירות רבות בידו, אסור לו לבטל את עצמו מלברך ברכת כהנים, משום שהברכה היא מהקב"ה ולא מהכהן. ואם יבטל את עצמו מלברך, רק יוסיף עוד חטא על חטאיו. וכמו שכתב על זה הרמב"ם בהלכות תפילה (טו, ו): "שאין אומרים לאדם רשע, הוסף עוד רשע והימנע מן המצוות".

אם חטא הכהן בחטאים הפוגעים בכהונתו, קנסו אותו חכמים ואסרו עליו לעלות לדוכן. למשל, כהן שנשא גרושה, אסור לו לברך ברכת כהנים. וכן כהן שאינו נזהר שלא להיטמא למתים, אסור לו לשאת את כפיו. הטעם לכך, שהואיל ואיסורים אלו נועדו לשמור על קדושתם המיוחדת של הכהנים, החוטא בהם פוגע בכהונתו, לכן קנסו אותו חכמים שלא יוכל לעלות לדוכן, וכן לא יעלו אותו לתורה בעלייה הראשונה המיוחדת לכהנים. ואם יחליט לחזור בתשובה, עליו לגרש תחילה את אשתו הפסולה, ולנדור נדר על דעת רבים שיותר לא ישא נשים שאסורות עליו, ולאחר מכן יוכל לחזור ולישא כפיים ולעלות לתורה בעליית הכהן. וכן אם היה רגיל להיטמא למתים, עליו לקבל על עצמו ששוב לא יטמא למתים (שו"ע או"ח קכח, מ, מא). כהן שעבד עבודה-זרה נפסל מלברך ברכת כהנים. ולומדים זאת מדין עבודת בית-המקדש, שכשם שכהן שעבד עבודה-זרה פסול מעבודת בית-המקדש, כך הוא פסול מלשאת את כפיו (מנחות קט, א, ותוס' שם). אבל אם חזר בתשובה שלימה, יוכל לחזור ולשאת את כפיו (שו"ע או"ח קכח, לז). ישנם פוסקים שמשווים את דינו של מחלל שבת בפרהסיא, היינו בפני עשרה יהודים, לדין עובד עבודה-זרה, שאסור לו לעלות לדוכן. וכן פסק בעל ה'משנה-ברורה' (קכח, קלד). אבל לדעת כמה מגדולי האחרונים, אם הוא אינו מתכוון להכעיס ולמרוד במצוות התורה, למרות שהוא מחלל שבת, רשאי לעלות לדוכן (עיין בפניני הלכה תפילה כ, י). כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיה א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם וכו' יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ברכות לב, ב). כלומר רק ידיים שנקיות מדם, כשרות לברכת כהנים. דומה הדבר למזבח, שאין להכין את אבניו בעזרת ברזל, משום שהברזל מקצר את ימיו של האדם ואילו המזבח נועד לעשות שלום ולהאריך ימיו של אדם. וכן כהן שידיו מגואלות בדם, אינו יכול לשאת את כפיו ולהשפיע על עם ישראל ברכה ושלום. תפקידו של הכהן להוסיף חסד וחיים, כמו אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכהן שהרג, פגם ביסוד כהונתו. אבל כהן שהרג באויבי ישראל במלחמה בוודאי כשר לברכת כהנים. נחלקו הפוסקים אם תשובה תועיל לכהן שהרג את הנפש, לבעל ה'שולחן-ערוך' לא תועיל, ולרמ"א תועיל (שו"ע או"ח קכח, לה). ויש אומרים שלרוצח בשגגה תשובה תועיל, ולרוצח במזיד תשובה לא תועיל (עיין פניני הלכה תפילה כ, יא).

נאמר בתורה בפרשת הכהנים (ויקרא כא, ח): "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלוֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". מכאן למדו חכמים שיש לכבד ולהקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה. הוא מברך ראשון, ופותח בדברים ראשון, ואף בסעודה יש להקדים את הכהן ולתת לו מנה יפה תחילה. וזאת כאמור משום שהוא המיועד לעניינים שבקדושה. אולם חשוב להסביר, שלמרות שהכהנים ככלל נבחרו להיות אנשי החכמה והחסד בעם ישראל, מכל מקום אין זה שולל מכל בן ישראל אחר להיות תלמיד-חכם ואיש רוח. העניין בבחירת הכהנים, שרצתה התורה לייחד משפחה שלימה לעניינים שבקדושה, שעל-ידי כך יקל עליהם ללמוד ולהתקדם, מאחר שכל בני המשפחה עוסקים באותם הנושאים ומחזקים איש את רעהו (עיין בהלכה א). אבל ברור שכל ישראל שייכים לענייני הרוח והקודש, וכן כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל יג, יג): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים..." וכן ההלכה לעניין הכבוד. המצווה להקדים ולכבד את הכהן לפני ה'ישראל' היא כאשר הכהן מלומד יותר, או אפילו כאשר הכהן וה'ישראל' שווים ברמתם הרוחנית. אולם אם ה'ישראל' תלמיד-חכם גדול יותר מהכהן, אין מצווה להקדים את הכהן לישראל. ויתר על-כן אמרו חכמים (מגילה כח, א), שכל מי שמקדים כהן עם-הארץ לפני ישראל תלמיד-חכם, הרי הוא מחלל את ה' ומבזה את התורה, ועליו נאמר (משלי ח, לו): "מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת". ואמרו חכמים במשנה (הוריות ג, ח): שאפילו ממזר, שיחוסו פגום, אם הוא תלמיד-חכם, הרי שיש לכבדו יותר מכהן גדול שהוא עם-הארץ. וכן מסופר בתלמוד (יומא עא,ב), מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית-המקדש במוצאי יום-הכיפורים, וכל העם ליווה אותו בתהלוכה מכובדת לביתו. כיוון שראו האנשים את שמעיה ואבטליון, שני חכמי הדור, עזבו את הכהן הגדול והלכו עימם. לאחר מכן כשבאו שמעיה ואבטליון לומר לכהן הגדול שלום, העליב אותם ואמר להם: "יבואו בני העמים לשלום", והתכוון לרמוז למיעוט ייחוסם, שהיו ממשפחת גרים. ענו לו שמעיה ואבטליון: עדיפים בני גרים שנוהגים כמנהג אהרן, על בן אהרן שאינו הולך בדרכי אהרן הכהן, שהיה חכם וחסיד. ואמנם להלכה, אסור להקדים כהן עם-הארץ לפני ישראל תלמיד-חכם. אבל כאשר גם הכהן תלמיד-חכם, אם ה'ישראל' חכם ממנו, אף שמצד הדין ה'ישראל' קודם, כיוון ששניהם תלמידי חכמים, והכהן אינו נופל באופן משמעותי מרמתו של ה'ישראל', מותר ל'ישראל' לוותר לכהן על כבודו, ויש בזה מנהג חסידות, ויזכה עבור זה לאריכות ימים (רמ"א או"ח קסז, יד; מ"ב עא).

למדנו שיש מצווה לכבד את הכהן משום שהתורה ייעדה אותו לתפקידים מקודשים. על פי זה נפסקה הלכה בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ח ה"ה), שאין להשתמש בכהן, ומי שמשתמש בו הרי הוא כמועל (מזלזל) בהקדש. שכן השווה עזרא הסופר את כלי המקדש והכהנים זה לזה, כשם שהמשתמש בכלי המקדש לצרכי חולין מועל, אף המשתמש בכהנים מועל. אלא שמצד שני יש לנו הלכה, שאם כהן גנב ואין לו יכולת לשלם, הרי הוא נמכר לעבד עברי למספר שנים, ועל-ידי כך גובים את תשלום גנבתו. מכאן שאפשר להשתמש בכהן. התשובה לכך היא, שמשום קדושתו של הכהן, אסור לבקש ממנו עזרה ולהשתמש בו. אבל אם הכהן מיוזמתו רוצה להשכיר את עצמו לעבודה, מותר למעבידו להעסיקו בכל עבודה, שהרי הכהן מקבל על כך משכורת ומרצונו הוא בא לעבודה. וכן אם הכהן גנב ואין לו יכולת לשלם, מאחר שחובתו לשלם את גנבתו, מותר למוכרו כעבד עברי למספר שנים. ועל פי זה נפסק להלכה, שכל האיסור להשתמש בכהן הוא דווקא כשמבקשים ממנו את העזרה בצורה כזו שלא יהיה לו נעים לסרב, שאז נחשב הדבר כאילו כופים אותו לבוא לעזור. אבל אם הכהן מעצמו רוצה לעזור, מותר לקבל את עזרתו. וכן אם מבקשים ממנו עזרה בצורה כזו, שלא תהיה לו שום אי-נעימות לסרב, אם הסכים לעזור, מותר לקבל את עזרתו. ואמנם יש מחמירים, שכל זמן שהכהן לא מרוויח שכר או טובת הנאה אחרת, אין להשתמש בו (ט"ז או"ח קכח, לט). אבל לדעת רוב הפוסקים אם הכהן מוכן ברצון לסייע לישראל, אין בזה שום איסור (רמ"א או"ח קכח, מה; ערה"ש קכח, עב). אגב, מעניין להזכיר כאן, שעל פי ההלכה, כהן שבתו יצאה מכלל ישראל ומקיימת יחסי אישות עם גוי, אין מצווה יותר לקדשו ולכבדו, משום שנאמר (ויקרא כא, ט): "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת - אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת". ואף שהוא עצמו עדיין חייב לשאת כפיים ולשמור על כל מצוות הכהונה, מכל מקום הציבור אינו מחויב לכבדו.

למדנו שאסור לכהן להיטמא למתים, כלומר אסור לו לגעת במת או לשהות עימו תחת קורת גג אחת. ועל פי זה יש מקום לברר האם מותר לכהן לעבוד בבית-חולים, שהרי ישנו חשש סביר שימות שם מת, ויימצאו הכהן והמת תחת קורת גג אחת. הרב פיינשטיין (אג"מ יו"ד ח"ג קנה) פסק שאסור לכהן לעבוד בבית-חולים, וכן אסור לכהן ללמוד רפואה, משום שגם בעת הלימודים וגם בעת עבודתו בבית-חולים ייאלץ להיטמא פעמים רבות למתים. ואף שיש מצווה להציל חיי אדם, מכל מקום יש הרבה ישראלים שיכולים ללמוד רפואה, ואין צורך שדווקא הכהנים שאסור להם להיטמא למתים ילמדו רפואה. וכן דעת רוב הפוסקים.[1] ויש פוסקים שמקילים לכהנים לעבוד בבית-חולים, משום שניתן לומר בכל פעם שהם נכנסים לבית-החולים, אולי אין שם מת באותה שעה, או שהטומאה לא תעבור מהאיזור של המת למקום שבו הכהן עובד, כגון שיש מחיצות שלימות בין האגף של המת למקום עבודת הכהן. וכן סובר בעל תשובות 'ציץ-אליעזר' (טז, לג; יז, ח). אבל ללמוד רפואה, אסור, משום שלימודיו דורשים ממנו שיתבונן וייגע במתים. והרב גורן פסק, שלכתחילה ודאי ראוי שכהן לא יעבוד בבית-חולים ולא ילמד רפואה, אבל אם הדבר בנפשו, וכל חשקו של הכהן הוא רק ללמוד ולעסוק ברפואה, ניתן להתיר לו משום שיש בזה מצווה של הצלת נפשות.[2] למעשה אין לכהן ללמוד רפואה או לעבוד בבית חולים, ואם הוא מאוד רוצה ללמוד רפואה, או שזו העבודה היחידה שמציעים לפניו, ישאל שאלת חכם.

נאמר (במדבר ו, כב-כג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." ומכאן שדווקא הכהנים רשאים לשאת את כפיהם ולברך את ישראל, וישראל שבירך ברכת כהנים עבר על מצוות עשה זו. והשאלה העולה מאליה היא, איך ישנם הורים ישראלים שרגילים לברך את ילדיהם בברכת כהנים, הרי לכאורה רק לכהנים מותר לומר ברכה זו? שתי דעות בדבר: יש אומרים שרק בנשיאת כפיים אסור לישראל לברך, ולכן מותר להורים לברך את ילדיהם בברכת כהנים, ובתנאי שלא יפרשו את שתי ידיהם על הילדים (ב"ח), ועל פי זה נוהגים מקצת ההורים להניח יד אחת בלבד על ראש הבן או הבת בעת אמירת הפסוקים. דעה נוספת, שרק כאשר ה'ישראל' מכוון לברך את ברכת כהנים כמצוותה והלכתה - אזי הוא עובר על המצווה, משום שהמצווה נועדה לכהנים בלבד. אבל אם הוא מזכיר את הברכה שלא בזמן המיועד לה, היינו שלא במקום שנקבע לה בתפילה, אפילו אם יפרוש את שתי ידיו אין בזה שום בעייה, שכן ברור שהוא אינו מכוון למצוות ברכת כהנים. ועל סמך זה מברכים ההורים את ילדיהם בפסוקי ברכת כהנים (מ"ב קכח, ג בשם מג"ג, ובאו"ה שם).