הבגד הוא אחד מביטוייו של האדם. לפי צורת לבושו אפשר לדעת משהו על אודותיו. כך הוא בחר להיראות, ומסתבר שלא במקרה. לא רק לגבי כל יחיד ויחיד הדבר נכון, אלא גם לכל עם ישנו איזה בגד לאומי המייחדו משאר האומות, המכסיקנים למשל, התבלטו עם כובע הסומבררו שלהם, הערבים מתעטפים בכאפייה, להולנדים יש קבקבי עץ, וליפנים קימונו. הבגד הלאומי שלנו הוא הטלית בעלת ארבע הכנפות והציציות. שלא כבאומות אחרות שבחרו להן בעצמן את בגדיהן, הבגד שלנו נקבע על ידי הקב"ה. טעות לחשוב שהכיפה היא הבגד הלאומי, שהרי מבחינה הלכתית חשיבותה של הכיפה פחותה בהרבה מחשיבות הציצית. חבישת הכיפה היא מנהג מתקופת הגמרא, ואילו מצוות הציצית היא מצווה מפורשת מן התורה. מספרים על יהודי אחד שרצה להתקרב לערכי היהדות, ובא להתייעץ עם הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בקשר להמשך דרכו. בתוך שיחתו אמר לרב, שקשה לו מאוד לחבוש כיפה, הואיל והוא מרגיש שהיא מייצגת קבוצה מסוימת בעם. ענה לו הרב שבאמת אין חשיבות רבה כל כך לחבישת הכיפה, אך לעומת זאת ללבישת הטלית עם הציציות יש חשיבות מרובה, הואיל והיא מצווה מהתורה. וכך הסתובב בירושלים באותם הימים יהודי עם ציציות בחוץ אך ללא כיפה על ראשו. לאחר מכן אותו יהודי התקדם וגם כיסה את ראשו בכיפה.

נאמר בתורה (דברים כב, יב): "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ". מכאן אנו למדים שדווקא בגד שיש לו ארבע כנפות חייב בציצית, אולם בגד עגול שאין בו כנפות כלל, או בגד משולש, שיש בו שלוש כנפות בלבד, פטור מן הציצית (מנחות מג, ב). ובגד שיש לו חמש כנפות, חייב בציצית, הואיל ובתוך חמש הכנפות כלולות גם ארבע כנפות, והכנף הנוספת אינה גורעת. ויטיל את ארבע הציציות בכנפות הרחוקות יותר זו מזו (שו"ע או"ח י, א). על פי זה ברור שהבגדים שאנו רגילים ללבוש כיום, כגון חולצה, מכנסיים, חליפה ומעיל, אינם בגדים החייבים במצוות ציצית, הואיל ואין להם ארבע כנפות. כדי לזכות במצוות הציצית, אנו קונים בגד מיוחד, שתכונתו העיקרית היא שהוא מרובע בעל ארבע כנפות, ומטילים בו ציציות ומקיימים את המצווה. ונשאלת השאלה, מה אם ישנו אדם שאינו רוצה לקחת בגד של ארבע כנפות, האם הוא עובר בכך עבירה, או שהואיל והתורה חייבה רק בגד בעל ארבע כנפות, מי שאינו לובש בגד כזה אינו עובר בכך שום עבירה? תשובה: ברור שיהודי שאינו לובש בגד מרובע אינו מחויב במצוות ציצית, ואין בידו שום עבירה. אולם מסופר בתלמוד (מנחות מא, א) על רב קטינא, שהיה מתעטף בבגדים שאינם מחויבים בציצית, כך שלא הזדמן לו לקיים את מצוות הציצית. נגלה אליו מלאך ושאלו: אתה הולך עם בגדים שאין להם ארבע כנפות, ומה יהיה על מצוות ציצית? החזיר לו רב קטינא שאלה: וכי עונשים אדם שלא מקיים מצווה שאינו מחויב בה? שהרי מי שאין לו בגד של ארבע כנפות פטור ממצוות ציצית. ענה לו המלאך, שבזמן קשה של פורענות, גם אנשים שבזמן רגיל לא היו צריכים להיענש, בזמן קשה של פורענות פוקדת אותם רעה. ומי שמשתדל להתחייב במצוות ציצית, זכות המצווה יכולה להציל אותו. הרי שלפעמים גם מי שאינו מקיים מצווה זו נענש.

אחת השאלות המרכזיות המקיפות את כל מצוות התורה היא, האם מצוות צריכות כוונה או שאינן צריכות כוונה? במילים אחרות, השאלה היא מה הוא ציווי התורה, האם ציוותה התורה שנעשה את מעשה המצווה בכוונה מפורשת לקיים את מצוות הבורא, או שכדי לצאת ידי חובת המצווה אין צורך בשום כוונה, ודי בעשייתה המדוייקת של המצווה. ברור שלכתחילה עדיף שכל אדם יבין לעומק את משמעותן של כל המצוות שהוא עושה, ובשעת המעשה יכוון שהנה הוא מקיים את מצוות בוראו. אולם השאלה היא האם אדם שלא התכוון בשעת מעשה המצווה, יצא ידי חובה או לא? נחלקו בשאלה זו התנאים, האמוראים והראשונים. להלכה, נפסק ב'שולחן-ערוך' (שו"ע או"ח ס, ד), שמצוות צריכות כוונה. כלומר, כדי לקיים את המצווה כהלכתה, צריך לחשוב בעת עשייתה, שמצווה זו אני עושה כדי לקיים את מצוות הבורא. אולם ישנן שלוש מצוות אשר בנוסף לכוונה הרגילה, לקיים את מצוות הבורא, שאותה צריך לכוון בכל המצוות, הוסיפה בהן התורה עוד כוונה. ומצוות אלו הן: ציצית, תפילין וסוכה. הואיל ואנו עוסקים בהלכות ציצית, נעמוד על הכוונה הנוספת שבמצוות הציצית. נאמר בפרשת הציצית (במדבר טו, לט): "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". כלומר, על ידי ההתבוננות בציצית צריכים לכוון לזכור את כל מצוות ה'. וכן מבואר ב'שולחן-ערוך' (או"ח ח, ח): "יכוון בהתעטפו, שציוונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם". לסיכום, בעת קיום מצוות הציצית יש לכוון שתי כוונות. הכוונה הראשונה משותפת לכל המצוות, והיא שאנו מתעטפים בציצית כדי לקיים את מצוות הבורא. הכוונה השנייה המיוחדת למצוות הציצית היא, לזכור באמצעותה את כל מצוות ה'. ורמז לדבר מובא ברש"י (במדבר טו, לט): 'ציצית' בגימטריא שש מאות, ועוד חמישה קשרים ושמונה חוטים, הרי שש מאות ושלוש עשרה. יוצא שתרי"ג המצוות רמוזות במצוות הציצית. בהלכות הבאות נמשיך ללמוד את טעם מצוות הציצית.

למדנו שיש בכוחה של מצוות הציצית להזכיר למקיים אותה את כל שאר מצוות התורה, ונשאלת השאלה במה גדול כוחה של מצוות הציצית עד שעל ידה ניתן לזכור את כל המצוות? ההסבר הפשוט הוא, שהואיל ומצווה זו מתקיימת בלבושו של האדם, ממילא בכל עת רואה האדם את ציציותיו ועל ידי כך הוא נזכר במי שציווה אותו בזה, ומתוך כך הוא זוכר את כל המצוות. כפי שנאמר (במדבר טו, לט): "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". לפיכך, צריך להקפיד להוציא את הציציות מחוץ לבגדים כדי שייראו. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח ח, יא): "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות". ואמנם בכתבי הקבלה מובא בשם האר"י שעל פי הסוד מקום הטלית קטן צריך להיות תחת הבגדים. ועל פי זה יש שפסקו למעשה, שצריך להסתיר את הטלית קטן ואת הציציות מתחת לבגדים. וכך נהגו הספרדים, שלא הוציאו את ציציותיהם מחוץ לבגד (יחו"ד ב, א). אולם בעל ה'מגן-אברהם' (ח, יג) באר, שכל דברי הקבלה אינם אלא לגבי הטלית-קטן עצמו, שהוא צריך להיות מתחת לחולצה, אבל את הציציות עצמן ודאי שצריך להוציא החוצה כדי שייראו, וכפי שמבואר מפשט הפסוק, שנאמר (במדבר טו, לט): "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ". וכך כתב ב'משנה-ברורה' (ח, כו). ואם לא הראה את ציציותיו, מסתפק ה'מגן-אברהם' אם יצא ידי חובתו. ורק למי שהולך בין הגויים ומתיירא להוציא את ציציותיו, התיר ה'מגן-אברהם' להכניסם בתוך בגדיו, ובלבד שבזמן הברכה ומשך הילוך ארבע אמות יוציאם מבגדו. ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז-הרב', היה חוזר ומזכיר לתלמידים את דברי ה'מגן- אברהם', שצריך להוציא את הציציות החוצה כדי שיֵראו, ועל ידי כך יזכרו את כל המצוות.[1]

התכונה המייחדת את מצוות הציצית, שביכולתה להזכיר למקיים אותה את כל שאר המצוות. ויש בה רמז לכל מציאותו של האדם בעולם הזה. הטלית המרובעת מבטאת את עולם החומר על ארבע רוחותיו, העשיר בכל מיני כוחות ורצונות, אשר מפאת חוזקם לא תמיד יש לנו שליטה עליהם. זהו בעצם חסרונו של עולם החומר, שעל אף עוצמתו ורב גוניותו, אין לו כלים להגשים את שאיפותיו בתבונה. לכן פעמים רבות קורה שהנסחף אחר רצונותיו החומריים, מאבד על ידי כך את כל עולמו. אנו חשים שיש לחומר כוח משיכה אדיר, המדע גילה שבכל אטום גלומה אנרגיה עצומה, אך הבעייה שלנו היא, איך להשתמש בכל הכוחות האלו בלי להינזק. הפתרון נרמז בתורה במצוות הציצית, יש להוציא מהחומר את כוחותיו על פי סדר והדרגה, בצורה מחושבת ומודרכת. הטלית המרובעת רומזת כאמור לחומר על כוחותיו העצומים, ואילו חוטי הציציות רומזים למצוות התורה, היינו לדרך שבה יש לקחת את הכוחות הללו ולהשתמש בהם. על ידי הציציות אנו אוחזים בטלית. על ידי המצוות האלוקיות שבתורה, אנו לומדים להשתמש באופן יעיל בכל הכוחות החומריים שלנו. כן הדבר בענייני האהבה בין בני הזוג, ובין אדם לחבירו. וכן גם בכל מה שקשור לענייני ממון ובשאיפת האדם להגשמתו האישית, וכן גם במה שקשור לשאיפות הלאומיות. בכל הרצונות והשאיפות הללו עוסקות מצוות התורה, והמגמה העקרונית היא ששום כוח מהכוחות החומריים לא ילך לאיבוד, ויחד עם זה החומריות לא תגרוף אותנו אחריה עד האיבוד לדעת.

בדרך כלל בגד המוזכר בתורה עשוי צמר או פשתים, ויש אומרים על פי זה, שכשנאמר בתורה שיש להטיל ציציות בבגד של ארבע כנפות, הכוונה לבגד העשוי מצמר או פשתים. אבל בגדים העשויים משאר מינים, כמו למשל משי או כותנה, פטורים על פי התורה ממצוות הציצית. אלא שחכמים הוסיפו ותקנו שכל בגד בעל ארבע כנפות, מכל מין שהוא, יהיה חייב בציצית (רי"ף ורמב"ם עפ"י דעת רב נחמן במנחות לט, ב). לעומת זאת יש סוברים, שכיוון שהתורה לא הזכירה במפורש את הצמר והפשתים ביחס למצוות הציצית, ממילא כל בגד שיש בו ארבע כנפות חייב בציצית מן התורה (תוס' ורא"ש ע"פ דעת רבא במנחות לט, ב). למעשה פסק בעל ה'שולחן-ערוך', הרב יוסף קארו, שרק בגד מצמר או פשתים חייב מן התורה בציצית, ואילו שאר המינים חיובם מדברי חכמים. והרמ"א לעומתו פסק שכל מיני הבגדים חייבים בציצית מן התורה (שו"ע או"ח ט, א). לסיכום: אין כאן מחלוקת אם צריך להטיל ציציות בבגד העשוי מכותנה או משי, כי לכל הדעות ישנו חיוב להטיל ציציות בכל בגד מרובע מכל מין שיהיה. כל המחלוקת היא, אם שורש המצווה להטיל ציציות בבגד שאינו מצמר או פשתים הוא מהתורה או מדברי חכמים. ולכאורה יש לשאול, וכי מה אכפת לנו אם חיוב הציצית בבגדי משי וכותנה מהתורה או מדברי חכמים, הרי לכל הדעות צריך להטיל בהם ציציות. התשובה, שישנו הבדל עצום בחשיבות בין מצווה מן התורה למצווה מדברי חכמים, ומעלתה של מצווה מן התורה עולה בהרבה על מצווה מדברי חכמים. ולכן, אף שגדולי האשכנזים הראשונים (תוס', רא"ש ומרדכי) פסקו שכל סוגי הבגדים חייבים בציצית מן התורה, אף על פי כן כתבו גדולי אשכנז האחרונים, שעדיף לעשות את הטלית מצמר, כדי שנהיה בטוחים שעל פי כל השיטות אנו מקיימים מצווה מן התורה (מ"ב ט, ה). בעבר, כשהיו עושים את ציציות התכלת מצמר, היה חשש שעטנז כאשר הטילו את הציציות בבגד מפשתן, ולכן גם היום נוהגים שלא לעשות את בגד הציצית מפשתן (שו"ע ורמ"א ט, ו). בגד עור פטור מציצית (שו"ע י, ד). ויש אומרים שגם בגד שעשוי מחוטי ניילון או פלסטיק (פוליאסטר, כדוגמת ציצית רשת) פטור מציצית (אג"מ או"ח ב, א). אולם לדעת רוב האחרונים יש הבדל בין בגד עור לבגד מחוטי ניילון. העור מטבעו אינו עשוי כבגד, כי אין בו חוטים, ולכן הוא פטור מציצית. אבל כאשר עושים בגד מחוטי ניילון, הרי הוא ככל הבגדים וחייב בציצית. אלא שלעניין ברכה, כיוון שיש בזה ספק, אין לברך על ציצית שבבגד זה (ציץ אליעזר יב, ג). לפיכך, מי שאינו רוצה ללכת בקיץ בטלית צמר מפני החום, אל יקח במקום זה טלית מחוטי ניילון (כמו פוליאסטר), כי לא יוכל לברך עליה, אלא יקח טלית מכותנה ושאר בדים, כדי שיוכל לברך עליה.

נאמר בתורה בקשר למצוות הציצית (במדבר טו, לט): "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם", מכאן שזמנה של מצוות הציצית הוא בשעה שבאופן טבעי אפשר לראות, כלומר ביום, ואילו בלילה גם בגד של ארבע כנפות פטור מן הציצית (מנחות מג, א). אלא שישנן שתי אפשרויות להגדרת החיוב שביום, הדגשת הזמן או הדגשת הבגד. דהיינו, אפשר לומר שכל בגד מרובע, אם לובשים אותו ביום חייבים להטיל בו ציצית, ואם לובשים אותו בלילה פטורים מן הציצית. האפשרות השנייה היא, ללכת על פי הבגד, דהיינו ישנם בגדים המוגדרים כבגדי יום, שהם כמובן רוב הבגדים, ויש המוגדרים כבגדי לילה, כמו למשל כתונת לילה. ואם כן, בכל אותם הבגדים המוגדרים כבגדי יום, נהיה חייבים להטיל ציציות אפילו אם נלבשם בלילה. ולעומת זאת, בבגדים המוגדרים כבגדי לילה, גם אם נלבשם ביום, נהיה פטורים מלהטיל ציציות. ואכן גדולי הראשונים נחלקו בשאלה זו, הרמב"ם פסק שהולכים לפי הזמן, וכל בגד הנלבש בלילה פטור מציצית, ואפילו שהוא מוגדר כבגד יום. ואילו הרא"ש פסק שהעיקר הוא סוג הבגד, לאמור: בגד יום חייב בציצית אף אם ילבשוהו בלילה, ובגד לילה פטור מציצית אפילו אם ילבשוהו ביום. למעשה, אנו מתחשבים בשתי השיטות גם יחד. ואם לפי שיטה אחת בגד מסוים חייב בציצית, נטיל בו ציצית למרות שלדעה השנייה הוא פטור. אך מאידך גיסא, כל זמן שלא תהיה הסכמה בין שתי השיטות שבגד זה חייב בציצית - לא נברך עליו (שו"ע או"ח יח, א). למשל, אדם שיתעטף בטלית קטן בלילה, או חזן בתפילת ערבית שמתעטף בטלית גדול, לדעת הרא"ש הוא חייב בציצית, ולדעת הרמב"ם פטור. ולכן יש לדאוג שיהיו בטלית ציציות כשרות כפי שיטת הרא"ש, אבל אין לברך את הברכה בשעת ההתעטפות כפי שיטת הרמב"ם.

ההבדל הבולט ביותר בין נשים לגברים ביחס למצוות התורה, נעוץ בכלל המפורסם - שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כדי לבאר כלל זה, צריך להסביר תחילה שמצוות התורה מתחלקות לשני חלקים עיקריים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה (חיובים ואיסורים), מה צריך לעשות ומה אסור לעשות. כדוגמה למצוות לא תעשה נזכיר כמה מצוות: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא להעיד עדות שקר, לא ללבוש בגדי שעטנז, ואלו כמובן רק דוגמאות, מתוך שלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה שבתורה. בכל אופן לעניינינו, אין שום הבדל בין נשים לגברים במצוות לא תעשה, וכל איסורי התורה מכוונים לגברים ולנשים כאחד. לא כן הדין במצוות עשה, אשר לגביהן נאמר הכלל, שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כלומר, ישנם שני סוגים של מצוות עשה, האחד מצוות שאינן תלויות בזמן, כגון: האמונה בה', מצוות ואהבת לרעך כמוך, כבד את אביך ואת אמך וכדומה. ויש סוג אחר של מצוות שהוא תלוי בזמן, כמו מצוות נטילת לולב, שמתקיימת בחג הסוכות ותקיעת שופר בראש השנה. ומהמצוות האלו שהן תלויות בזמן נשים פטורות. ואם כן גם ממצוות הציצית נשים פטורות, שהואיל וחיוב הציצית הוא רק ביום ולא בלילה, ממילא מצוות הציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמה, ונשים פטורות (מנחות מג, א; שו"ע או"ח יז, ב). וכן הדין לגבי מצוות תפילין, שהואיל ובשבת אין מניחים תפילין, יוצא שמצוות התפילין תלויה בזמן של ימות החול ונשים פטורות ממנה (שו"ע או"ח לח, ג, ודין תפילין לנשים יבואר להלן ט, יג). ונשים שרוצות להתעטף בטלית, רשאיות לעשות כן בצינעה, ולמנהג אשכנז יברכו ולמנהג ספרד לא יברכו.[2]

אפשר לומר בפשטות, שהואיל ובדרך כלל האשה עסוקה בענייני הבית וחינוך הילדים, במשך כל שעות היום והלילה, אין לה זמן לדברים לא שגרתיים, ואין לה פנאי למצוות מזדמנות. זמנה קבוע ללא חללים פנויים, ועל כן אין באפשרותה לקיים מצוות חד פעמיות. האיש לעומת זאת עובד בדרך כלל בעבודה קשה יותר, אולם רק בחלק מהיום, ולאחר מכן הוא נח. הפער בין שעות העבודה לשעות המנוחה הרבה יותר בולט אצל האיש. הוא תמיד ממתין לאיזה זמן של שיא, גם העבודה הקשה שלו מכוונת כלפי איזו תוצאה מוגדרת, כמו למשל גמר העבודה, או המשכורת שבסוף החודש והמנוחה שלאחר העבודה. ובעת המנוחה הוא מתכונן לעבודה. וכן גם יחסו למצוות עשה שהזמן גרמן, האיש ממתין להן כאל דבר מרענן שיכול להציל אותו מהשיגרה. לעומת זאת האשה יונקת את כוחה מהשיגרה, עבודות הבית והטיפול בילדים הן עבודות שלעולם אינן נגמרות. אמנם יש זמנים שקטים יותר של מנוחה, וכמובן שהנשים מחכות להם, אבל יחסית לאיש, הפער בין המנוחה לעבודה אינו גדול אצלן. כמעט שאין זמן, שלא מוטלת על נשים בעלות משפחה, איזו עבודה. ולכן עיקר התיקון של האשה הוא לא לחכות לאיזה זמן מיוחד של שיא, אלא להפוך ולרומם את כל השיגרה לדבר מושך ומעניין יותר. והדבר מתבטא, גם בכך, שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. לסיכום, האיש נוטה מטבעו אל הזמנים המיוחדים, אל מאורעות שיא, ואילו האשה נוטה יותר לטיפוח כל מערכות החיים על כל מרכיביהן הקבועים והשגרתיים. זה אחד הטעמים להבדל שבין גברים ונשים. וחובה לציין, שגם כל הטעמים יחד, עדיין אינם הסיבה. אין אנו מתיימרים לשאול מדוע ציווה הקב"ה דווקא את הגברים במצוות עשה שהזמן גרמן. לשאלה כזו אי אפשר לתת תשובה, הואיל והשכל האנושי המוגבל, אינו מסוגל להבין את המחשבות האלוקיות האין סופיות. כל מה שביכולתנו, הוא לתת טעמים, כלומר הבנות סובייקטיביות, ולא סיבות שבעבורן כביכול קבע הקב"ה את אותן המצוות. וכן יש לדייק מהלשון 'טעמי-מצוות', לא סיבה אלא טעם, היינו הרגשה אישית, וממילא מובן שאפשר לתת הרבה טעמים לכל מצווה. עוד יעויין בפניני הלכה חלק תפילת נשים פרק ג', בטעם נוסף להבדלים בין גברים לנשים בהלכות תפילה ועוד מצוות.

במסגרת הלכות אלו, לא פירטנו את כל הלכות ציצית ולא נכנסנו לשאלות סבוכות, אולם שתי סוגיות עולות ונשאלות תדיר, ולכן נעסוק בהן בקצרה: צריך לטוות ולשזור את חוטי הציצית לשם מצוות ציצית, שנאמר (דברים כב, יב): "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ", דרשו חכמים: "לך - לשם חובך" (סוכה ט, א). ואם טוו את החוטים שלא לשם מצוות ציצית - פסולים לציצית. ואם שזרום שלא לשם מצווה, לדעת הרבה פוסקים החוטים פסולים (שו"ע יא, א-ב, מ"ב טו). בדורות האחרונים התעוררה שאלה, האם אפשר לטוות את חוטי הציצית במכונה, ועל ידי כך להוזיל את מחירם. לדעת רוב האחרונים, אם הפעלת המכונה נעשתה בכוונה לשם טוויית חוטי ציצית, ממילא כל מה שהמכונה תייצר נחשב כנטווה לשמה, והחוטים כשרים לציצית. וזאת משום שאין צורך שהמלאכה תיעשה על ידי אדם אלא רק שתהיה בכוונה, וכיוון שההתחלה נעשתה בכוונה, כל מה שנמשך מההפעלה הראשונה נחשב בכוונה. ויש אוסרים הסוברים שצריך שכל מלאכת עשיית החוטים תיעשה בכוונה, וכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, חוטי מכונה פסולים לציצית. למעשה, כתבו רוב האחרונים, שאף כי לכתחילה טוב להדר לקחת ציציות מעשה אדם, שבהם הכוונה שלימה ומהודרת, מכל מקום גם ציציות מכונה כשרות, ואף אפשר לברך על ההתעטפות בציציות אלו. וזאת בתנאי שיש ודאות שאכן מכונת הטווייה הופעלה לשם מצוות ציצית.[3] אלא שבזמן האחרון התעוררו חששות ופקפוקים שמא אין מקפידים כראוי להפעיל את המכונה לשם מצוות ציצית. וכן התעורר חשש לגבי טליתות מוכנות, היינו טליתות שכבר קשרו בהן את ציציות המכונה, שמא לא קשרום לשם מצווה, ולדעת הרבה פוסקים אם לא קשרם לשם מצווה הציציות פסולות (שו"ע יד, א-ב). לפיכך, הרוצים לקנות ציציות מכונה צריכים להקפיד לקנות ציציות שיש עליהן השגחה ברורה ונאמנה, כי אכן המכונה הופעלה לשמה, והחוטים נקשרו בטלית על ידי יהודים לשם מצוות ציצית. כיום מחיר הציציות מעשה יד אינו יקר, וראוי לקנותן כדי לקיים את המצווה למהדרין לכל הדעות. יא - אורך חוטי הציצית ודין ציצית שחוטיה נקרעו אורך חוטי הציציות, כולל הגדיל (החלק שיש בו קשרים וכריכות) והחוטים הפשוטים, צריך להיות לכל הפחות כשיעור י"ב גודלים, היינו 24 ס"מ. ואם הוא ארוך יותר אין בכך בעייה, אבל אם הוא קצר מזה, לדעת פוסקים חשובים הציצית פסולה ואין לברך עליה. החלק של החוטים המונח על הבגד אינו נחשב, אלא צריך שאורך הציציות משפת הבגד ואילך, לאחר קשירת הגדיל, יהיה 24 ס"מ. וטוב ששליש מהאורך יהיה מהגדיל, ושני שליש מהחוטים, שכך הוא נוי הציצית.[4] לאחר שהציציות נקשרו בבגד כהלכה, היינו שהיה אורכם 24 ס"מ, אם נקרע חוט אחד עד מקום הגדיל, עדיין הציצית כשרה לכל הדעות. וכן אם נקרעו שני חוטים ונותר מהם שיעור 4 ס"מ, עדיין הציצית כשרה לכל הדעות. אם נקרעו כל החוטים אבל נשאר מהם שיעור 4 ס"מ, ואחד נקרע עד מקום הגדיל, אף שיש אוסרים, מכל מקום דעת רוב הפוסקים שהציציות כשרות, וכן נפסק להלכה שאפשר עדיין לברך על הציציות הללו. אבל ראוי להחליפן בהקדם. אם חוט נחתך מעיקרו, היינו בין מקום הגדיל למקום חיבורו לכנף הטלית - הציצית פסולה.[5]