כפי שלמדנו (בפרק כא), מותר לאדם לטלטל בשבת חפצים בתוך 'רשות היחיד', אבל ב'רשות הרבים' אסור לטלטל דבר למרחק של יותר מד' אמות. וכן אסור לטלטל דבר מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' ולהיפך. על ידי עירוב ניתן לתקן את 'רשות הרבים' כדי שתהפוך להיות 'רשות היחיד', ועל ידי כך יהיה מותר לטלטל בתוכה חפצים בלא הגבלה, וכן יהיה מותר לטלטל חפצים מתוך הבתים והחצרות אליה ולהיפך. שני מרכיבים ל'עירוב'. האחד שייך לשטח עצמו, והשני לאנשים המתגוררים בו. את השטח צריכים להקיף בגדר כדי להופכו ליחידה אחת כ'רשות היחיד'. אבל אין די בהקפת השטח, צריך גם ליצור שותפות בין כל האנשים המתגוררים בתוכו. השותפות נעשית על ידי מזון בשיעור שתי סעודות שכולם שותפים בו, וכל אחד מהם רשאי לבוא ולאוכלו. לאוכל המשותף קוראים 'עירוב', מפני שהוא מערב את כל החצרות והבתים ויוצר מהם רשות אחת, שהיא 'רשות היחיד'. כפי שלמדנו (כא, ז) הבדל יש בין 'רשות הרבים' מהתורה ל'רשות הרבים' מדברי חכמים הנקראת 'כרמלית'. כדי להתיר טלטול ב'רשות הרבים' מהתורה, צריך להקיף אותה בחומה או גדר שגובהה לפחות עשרה טפחים (כמטר),[1] ואת דלתות הפתחים שדרכם נכנסים אליה צריכים לסגור בלילה (שו"ע שסד, ב). ואם היא 'רשות הרבים' מדברי חכמים שנקראת 'כרמלית', אין צורך להקיפה בגדר ממש אלא מספיק להקיפה ב'צורות הפתח' כדי להופכה ל'רשות היחיד' (או"ח שסב, י-יא).

למדנו (כא, ז-ח) שלדעת רוב הפוסקים, הרחובות שלנו נחשבים 'רשות הרבים' מדברי חכמים, כלומר 'כרמלית', וכדי להתיר בהם את הטלטול די להקיפם ב'צורות הפתח' שיוצרות סביבם כעין מחיצה. הצורה הבסיסית של פתח מורכבת משני עמודים שמעליהם משקוף. את צורת המשקוף אפשר לעשות על ידי הנחת קרש על העמודים, או אפילו על ידי מתיחת חוט מעל העמודים. הכלל היסודי הוא, שהעמודים שבצדדים והחוט שעליהם צריכים להיות בצורה של פתח. ומאחר שהפתח הנמוך ביותר גובהו לפחות עשרה טפחים, לפיכך צריך להקפיד שגובה העמודים יהיה לפחות עשרה טפחים. וכן החוט המתוח עליהם צריך להיות מעל עשרה טפחים מהקרקע. ואם החוט במקום כלשהו שקע לגובה נמוך מזה, אזי כל האורך שבין שני העמודים הללו נחשב לפרוץ, שאין פתח שמקצת המשקוף שלו נמוך מעשרה טפחים. ואם היה אותו הקטע שבין שני העמודים הללו עשר אמות (4.56 מטר) - כל ה'עירוב' נפסל, מפני שפרצה בת עשר אמות פוסלת את כל ה'עירוב'. וכיוון שהעמודים שבצדדים הם צידי השער, לפיכך עליהם להיות חזקים שלא יתנדנדו ברוח מצויה ושיוכלו לשאת עליהם דלת כל שהיא, ואפילו אם הם יכולים לשאת עליהם דלת קלה של קש - כשרים (שסב, יא). [2] לרוב הפוסקים אין הגבלה על אורכו של הפתח, שבכל מרחק, ואפילו הוא אלף אמה, 'צורת הפתח' הבסיסית נשארת. ולדעת הרמב"ם, כאשר רוב היקף העיר ב'צורות הפתח', עליהם להיות עד אורך של עשר אמות ולא יותר. לכתחילה, כאשר אפשר, טוב לחשוש לדעתו. אבל בפועל, כיוון שקשה מאוד להקיף את הישובים והערים ב'צורות פתח' שאורכם עשר אמות בלבד, נוהגים להקל ולעשות 'צורות פתח' בלא הגבלת אורך (שו"ע שסב, י). החוט המתוח מעל העמודים צריך להיות מחובר היטב שלא יתנתק ברוח מצויה. לכתחילה כשאפשר יש למותחו באופן שלא ינוד ברוח, ולא ישקע כלפי מטה אל מתחת לגובה העמודים, שכן דרך המשקופים שאינם מתנדנדים או שוקעים. אך בדיעבד גם אם החוט מתנדנד או שוקע - כשר (מ"ב שסב, סה; ערוה"ש שסב, לז).

יש להקפיד שהחוט המתוח לשם משקוף, יימתח מעל העמודים ולא בצידיהם, שכן 'צורת הפתח' היא שהמשקוף מונח על העמודים. ואף כשהעמוד נמוך, והחוט מתוח מעליו בגובה רב (כדוגמת חוט חשמל), כל זמן שהחוט מתוח בדיוק מעל העמוד, ויש בעמוד גובה של עשרה טפחים לפחות, העמוד נחשב למזוזת הפתח, והחוט שמעליו נחשב למשקוף הפתח. אבל אם החוט אינו מתוח בדיוק מעל העמוד, העירוב פסול. ואם היה העמוד עקום, צריך שהחוט יהיה מתוח בדיוק מעל הקצה העליון של העמוד, ואם היה מעל נקודה אחרת שבעמוד - פסול (שו"ע שסב, יא, מ"ב סד). [3] עמודי חשמל וטלפון עם החוטים שלהם אינם יכולים לשמש 'צורות פתח', מפני שהחוטים אינם מתוחים מעל העמודים אלא בצידיהם. והדרך להכשיר אותם, על ידי קביעת עמודים בגובה של מטר לערך,1 שיעמדו בדיוק מתחת לחוטי החשמל.[4]

גדר בגובה של עשרה טפחים, נחשבת כמחיצה טובה, והיא מועילה אפילו ל'רשות הרבים' מהתורה (כמבואר לעיל כא, ז). גדר זו יכולה להיות עשויה גם מרשת של חוטי ברזל, שכל זמן שאין החללים שברשת רחבים מג' טפחים, הגדר נחשבת רצופה, והיא מועילה גם ל'רשות הרבים' מהתורה. היו גדר או 'צורות פתח' מקיפות את שטח ה'עירוב', ובגדר או 'צורות הפתח' פרצות, כל זמן שהפרצות אינן ברוחב של עשר אמות (4.56 מטר), וסך אורך כל הפרצות שבכל צד מצדדי העיר קטן מסך אורך כל הגדר או 'צורות הפתח' שבאותו צד, ה'עירוב' כשר (מ"ב שסב, מה. אמנם לדעת ערוה"ש שסב, כג, דנים את כל ההיקף כאחד). אבל אם היו הפרצות רוב של אחד הצדדים של העיר, או שאפילו היתה המחיצה רוב, אלא שהיתה שם פרצה של עשר אמות, ה'עירוב' פסול (שו"ע שסב, ט). היו בצד אחד של העיר בתים ולהם חצרות שמוקפות גדר, ובין החצרות מקום פתוח, אם המרחק שבין החצרות קטן מעשר אמות, ואורך החצרות גדול מעשר אמות, אין צורך להקיף את אותו הצד במחיצה או 'צורת הפתח', שכן גדר החצרות היא המחיצה. ופרצות שקטנות מעשר אמות אינן פוסלות את ההיקף. היתה העיר מוקפת בגינה, ולגינה טרסה (מדרגה) שגובהה עשרה טפחים, הרי שהטרסה היא המחיצה, ואין צורך לעשות שם מחיצה אחרת או 'צורת הפתח'. ואם חלק מהעיר מוקף בטרסה, באותו החלק אין צורך לעשות מחיצה אחרת. היה צד אחד של העיר נמצא במדרון, אם המדרון תלול כך שבמשך ארבע אמות (1.82 מטר) הוא יורד עשרה טפחים לפחות (76 ס"מ),1 הרי זה 'תל המתלקט' שנחשב כמחיצה גמורה (שו"ע שמה, ב). היה הישוב מוקף גדר ובכביש הנכנס אליו יש שער רחב מעשר אמות, אם השער עומד להיסגר בלילה, גם כאשר השער פתוח ה'עירוב' כשר (שו"ע שסד, ב, מלומדי מלחמה עד). ואם השער נשאר פתוח בלילה, או שהשער עשוי ממוט ברזל, כך שגם כאשר הוא סגור, הוא אינו כשר למחיצה, יש לסגור את הפרצה שבשער על ידי הקמת 'צורת פתח' מעל השער.

כפי שלמדנו (בהלכה א), כדי להפוך את 'רשות הרבים' או ה'כרמלית' ל'רשות היחיד' שמותר לטלטל בה, אין מספיק להקיף אותה בגדר או 'צורות הפתח', אלא צריך גם לעשות את כל התושבים הגרים באותו תחום לשותפים. דבר זה נעשה על ידי פת השייכת לכל הגרים באותו תחום. ולא רק פת מחמשת מיני דגן כשרה לעירוב אלא גם פת אורז (שו"ע שסו, ח). ואם הם פחות משמונה עשר אנשים, די שיהיה בפת המשותפת שיעור נפח של גרוגרת (תאנה יבשה) אחת עבור כל אחד. ולשמונה עשר אנשים צריך כשיעור 18 גרוגרות, שהם כשיעור שתי סעודות. וגם אם יש שם יותר משמונה עשר אנשים, אפילו הם אלף, די להם בשיעור פת של שתי סעודות, שעל ידו נעשים כולם שותפים. נחלקו הפוסקים בשיעור מזון שתי סעודות, ולהלכה נפסק (שו"ע שסח, ג), שמלכתחילה יש להניח 'עירוב' בשיעור נפח של שמונה ביצים (כ-400 סמ"ק), ובדיעבד מספיק שיעור נפח של שש ביצים (כ-300 סמ"ק). מזון זה נקרא 'עירוב', מפני שעל ידו נעשים כולם מעורבים זה בזה, ורשותם המוקפת בגדר נעשית ל'רשות היחיד'. וכיוון שה'עירוב' שייך לכל בני העיר, רשאי כל אחד מהם לאכול אותו כשיחפוץ. ואם ה'עירוב' נאכל בשבת, כיוון שהיה קיים במשך בין השמשות של כניסת השבת, כבר נעשו כולם מעורבים ומשותפים, ואפשר לטלטל בכל אותה שבת. אבל לשבת אחרת צריכים להניח 'עירוב' חדש עבור כולם.[5] בקיבוץ או בכל מקום שישנו חדר אוכל ציבורי שכולם אוכלים בו, מספיק להקים 'צורות פתח' סביב לשטח, ואין צורך להניח מזון שתי סעודות עבור כולם, מאחר שהאוכל שבמטבח המשותף כבר יוצר את השותפות הכללית.

נוהגים לעשות את ה'עירוב' ממצות, מפני שהמצה נשמרת זמן רב, וכל זמן שהיא ראויה לאכילה, היא עדיין יכולה לשמש כ'עירוב', ואין צורך להניח 'עירוב' חדש (שו"ע שסח, ה). ונוהגים בכל שנה לקראת פסח, להניח 'עירוב' חדש, ולומר את הברכה ואת נוסח הנחת ה'עירוב' עבור השנה הבאה. בקהילות רבות מכבדים את הרב להניח את ה'עירוב' לכולם. אם שכחו להניח את ה'עירוב' לפני פסח, כל זמן ש'העירוב' הקודם עודנו קיים, מותר להמשיך לטלטל בכל השטח המוקף. צריכים להניח את ה'עירוב' בקופסא אחת או בשקית אחת. ונוהגים להניחו בבית הכנסת או בסמוך לו, שהוא מקום שמשותף לכולם.5 לפני שמניחים את ה'עירוב' צריכים לדאוג שהוא יהיה שייך לכל בני העיר. לפיכך, זה שמניח את ה'עירוב' מגביה את המצות טפח, ומכוון לקנות את המצות עבור כל בני העיר וכל הבאים לגור בה בעתיד. וכדי שיוכל לבצע את פעולת הקניין, צריך שלפני כן המצות יהיו שייכות לאדם אחר. לפני קניין העירוב והנחתו במקומו צריך לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב". ואח"כ יאמר: "בערוב הזה יהא מותר לנו (לכל בני המקום - הישוב או העיר או החצר) להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים, ומבית לבית, ומחצר לחצר, ומגג לגג, ומבתים וחצרות למבוי, וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזו, לנו ולכל הדרים בעיר הזאת ולכל מי שיתווסף בה, לכל שבתות השנה ובכל ימים טובים הבאים עלינו לטובה" (שו"ע שסו, טו, מ"ב פג).

ה'עירוב', היינו מזון שתי הסעודות שכל בני המקום שותפים בו - מאחד את כל התושבים, ועל ידי כך כל המקום המוקף נחשב 'רשות היחיד' ומותר לטלטל בתוכו. אלא שכל זה בתנאי שכל תושבי המקום בלא יוצא מהכלל שותפים ב'עירוב', אבל אם אחד מהם אינו מעוניין להשתתף ב'עירוב', כבר אינם נחשבים לרשות אחת, וה'עירוב' אינו מועיל. לפי זה ישנה בעיה בערים ובישובים שגרים בהם מחללי שבת, שהואיל והם אינם מעוניינים ב'עירוב', נמצא שהם ובתיהם אינם כלולים בשותפות של ה'עירוב', וממילא ה'עירוב' אינו מועיל שם. וכן הדין כאשר גר שם נוכרי, שדירתו אינה כלולה ב'עירוב', וממילא מבטלת את ה'עירוב' (שו"ע שפה, ג; שפב, א). התקנה לכך היא שאותו מחלל שבת או נוכרי ישכיר את ביתו לאותה שבת לאחד משומרי השבת, ואז גם ביתו נכלל ב'עירוב'. הבעיה היא שעצה זו כמעט שלא ניתנת לביצוע בישובים גדולים וקל וחומר בערים. ועל כן נהגו להיעזר בעצה אחרת - שכרו את כל הבתים משר העיר, שיש לו רשות להיכנס לכל בית ובית שבעיר (שו"ע שצא, א). ויש אומרים שעצה זו אינה מועילה כיום, שכן במדינה דמוקרטית אין רשות לראש העיר להיכנס לדירת אדם פרטי בלא צו של בית משפט. ובכל זאת נוהגים להקל, מפני שבעת מלחמה יכולים קצין העיר ומפקד הג"א להורות לחיילים להשתמש בבתים שיבחרו, ואף בעת ביצוע תרגילים יכולים להשתמש בכל דירה שימצאו לנכון. לפיכך, יש להם חלק מסוים בכל הבתים, וניתן לשכור מהם את חלקם לפני השבת לצורך ה'עירוב'.[6]

לעיתים מתברר באמצע השבת שה'עירוב' נקרע באחד המקומות ונפסל, ואזי מתעוררות שתי שאלות: א) האם מותר לתקן את העירוב בשבת? ב) במידה ואין אפשרות לתקן את העירוב, האם צריך להודיע לכל התושבים שהעירוב נפסל כדי שיזהרו מטלטול חפצים מחוץ לבית? לכתחילה, אם יש שם גוי, עדיף שהוא יתקן את ה'עירוב'. ואע"פ שיש איסור מדברי חכמים לומר לגוי בשבת לעשות עבורנו מלאכה, כאן שישנו צורך גדול להציל את הרבים מאיסור טלטול בשבת, התירו לבקש מגוי לתקן את ה'עירוב' אפילו בעשיית מלאכות שאסורות מהתורה (מ"ב רעו, כה; לעיל ט, יב). אבל כשאין שם גוי, ברור שליהודי אסור לתקן את ה'עירוב' על ידי מלאכה האסורה מהתורה. למשל, אם העמוד נפל, אסור ליהודי להעמידו על ידי תקיעתו באדמה. וכן כשהחוט נקרע, אסור לקשור אותו בקשר של קיימא האסור מהתורה. השאלה, האם מותר לקשור את החוט בקשר עניבה, שהוא קשר שמותר לעשותו בשבת, כפי שקושרים את שרוכי הנעליים. יש אומרים שבכל אופן אסור לתקן את ה'עירוב' בשבת. ואף שמותר לעשות בשבת קשר עניבה, כיוון שכאן קשר זה מתיר את הטלטול, הרי עשייתו עושה 'מחיצה מתרת' (לעיל טו, ד), שאסור לעשותה בשבת. כלומר, אסרו חכמים לעשות מחיצה שמתירה להשתמש במקום, שלפני שעשו את הקשר אסור היה לטלטל שם ואחר שעשו את הקשר מותר לטלטל שם. ויש אומרים, שאמנם ככלל אסרו חכמים לעשות בשבת 'מחיצה המתרת', אבל כדי למנוע את הרבים ממכשול של טלטול בשבת, מותר לעשות על ידי קשר עניבה 'מחיצה המתרת'. וכך נוהגים למעשה (מהר"י אשכנזי יג; פנים מאירות א, ל; שואל ומשיב מהדו"ת א, פט; שש"כ יז, לד). כשאין אפשרות לתקן את ה'עירוב', אין להכריז על כך ברבים, משום שיש לחשוש שיהיו אנשים שלא יזהרו מאיסור טלטול, ומוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. ורק לאלו שיודעים בהם שיזהרו כראוי - יודיעו שה'עירוב' נקרע.[7]