שלוש מדרגות של חולי הן: א) חולה מסוכן. ב) חולה רגיל, היינו חולה בכל גופו שאין נשקפת סכנה לחייו. ג) חולה במקצת גופו או מי שמיחוש בגופו מצער אותו. א) חולה מסוכן: עושים למענו כל מה שרגילים לעשות ביום חול, שכל איסורי שבת נדחים כדי להציל את חייו, כפי שלמדנו בפרק הקודם. ב) חולה רגיל: היינו חולה שנפל למשכב ואין נשקפת סכנה לחייו, אין מחללים למענו שבת באיסורי תורה, אבל התירו לעבור על איסורים מדברי חכמים כדי לטפל בו (כמבואר בהלכה הבאה).[1] ג) חולה במקצת גופו וסובל ממיחושים: היינו אדם שמתהלך כבריא וסובל מחולי מסוים, ודינו שכל איסורי חכמים חלים עליו כמו על אדם בריא, ואפילו איסורי חכמים קלים שנקראים 'שבות דשבות' אין עושים למענו. אבל אם הוא מצטער, מותר לעשות למענו דברים שאסורים מחמת 'שבות דשבות', היינו איסורי חכמים על ידי גוי או בשינוי (שו"ע שז, ה, מ"ב שכח, ג; לעיל ט, יא). ועוד הוסיפו חכמים גזירה מיוחדת לחולה במקצת, שלא ישתמש בתרופות. ונחלקו הפוסקים האם האיסור חל גם על תרופות שרגילים לייצר בבתי החרושת (כלל דיני הסובל ממיחוש יבוארו בהלכות ג-ה). הרעיון הכללי של שבת, שביום זה אנו מקבלים את המציאות כפי שהיא, בשלווה ומנוחה. אם אין בגד מכובס - משתמשים במלוכלך. אם שכחו לבשל תבשיל - מסתפקים במה שיש או מבקשים עזרה משכנים. שכחו להפעיל את החימום, לובשים מעיל. שכחו להדליק את המזגן - סובלים קצת מהחום. ואף שלפעמים חוקי השבת גורמים לצער, הם פוטרים את האדם מהעול והמתח לשים לב תמיד לכל הפרטים הקטנים שיהיו מסודרים כיאות. ולכן השבת היא מתנה טובה, שהאמונה, השלווה והמנוחה שבקבלת המציאות בשבת מענגת ומרוממת. בקו זה המשיכו חכמים בגזירותיהם, שאחת מהן היא הגזירה שלא לעסוק ברפואות בשבת, שאם יש איזה מיחוש שמטריד וגורם לאי נעימות, נסבול אותו בשלווה כי גם זה חלק ממנוחת השבת. אבל כאשר המיחוש מצער ומבטל עונג שבת, התירו חכמים איסורים קלים שמדבריהם (שבות דשבות) כדי להסיר את הצער. ואם מדובר במחלה ממש, ביטלו חכמים את איסוריהם כדי לטפל בחולה, שכן מצווה לשמור על בריאות הגוף.

כידוע שני סוגי איסורים ישנם בשבת: איסורי תורה, ואיסורי חכמים שנקראים 'שבות'. וכך הוא הכלל: עבור חולה מסוכן מחללים שבת גם באיסורי תורה, ועבור חולה רגיל, שאין נשקפת סכנה לחייו, אין מחללים את השבת באיסורי תורה, אבל התירו חכמים לעבור על איסורים שהם עצמם קבעו כדי לטפל בו. ואיזהו חולה רגיל? זה שנפל למשכב מחמת חוליו, ואפילו אם בפועל מסיבות שונות הוא אינו שוכב, כל שמקובל לשכב בחולי שכזה, הרי הוא נחשב חולה. וכן מי שסובל מכאב עד שנחלש בכל גופו, כדוגמת מי שסובל ממיגרנה, למרות שלא נפל למשכב, נחשב חולה (שו"ע שכח, יז). וגם מי שמתהלך כבריא, אם ידוע שבלא טיפול מסוים ייפול למשכב, מותר לעשות עבורו איסורי חכמים כדי שלא ייפול למשכב (שש"כ לג, א). גם קטן הנצרך מאוד לדבר, נחשב כחולה, ואפילו לא נפל למשכב (רמ"א שכח, יז; מ"ב רעו, ו; לעיל כד, ו). הדרך הקלה והמוסכמת לטפל בחולה היא בעזרת גוי, שכבר למדנו (לעיל כה, א) שאסרו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה עבור ישראל, אבל לצורך חולה התירו (שבת קכט, א). לפיכך, מותר לבקש מגוי: להדליק אור ולכבותו בשביל החולה, להפעיל עבורו תנור, לבשל לו מאכלים, לנסוע להביא לו תרופות, להפעיל עבורו מעלית ולצלם אותו ברנטגן. וכן מותר לבקש מרופא שיניים גוי לבצע טיפול עזרה ראשונה במי שסובל בכל גופו מכאבי שיניו. וכן מותר לבקש מרופא גוי לכתוב מרשם לתרופה עבור חולה. וכן מותר לבקש מגוי להסיע את החולה לבית החולים או אל הרופא, ואם החולה נצרך למלווה, מותר לבקש מהגוי שיסיע גם את המלווה, ובתנאי שהחולה והמלווה לא יעשו מלאכה בעצמם. וכן מותר לחולה לקחת תרופות בלא הגבלה, שכל מה שאסרו חכמים לקחת תרופות, הוא לחולה במקצת גופו, אבל לחולה ממש מותר לקחת תרופות (רמ"א שכח, לז, ועיין בבאו"ה שם). ואם אין שם גוי, לדעת הר"ן, אסור ליהודי לעבור על איסורי חכמים לצורך החולה, ולדעת הרשב"א, התירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם לצורך החולה. וכן הלכה. אלא שלכתחילה כאשר אפשר, עדיף לעשות את כל הנצרך לחולה על ידי גוי, או באיסור דרבנן בתוספת שינוי, באופן שהאיסור יהיה במדרגה נמוכה שנקראת 'שבות דשבות' (לעיל ט, יא). ובלית ברירה, כאשר החולה נצרך לכך מאוד, מותר ליהודי לעשות עבורו דברים שאסורים מדברי חכמים. שאם למשל צריכים להדליק עבורו את האור או לכבותו, יעשו זאת בשינוי, באמת היד או ברגל, שבאופן זה האיסור מדברי חכמים (לעיל ט, ג). וכן כאשר החולה זקוק להפעלת תנור חימום או מזגן, מותר להדליק אותם בשינוי.[2]

אדם שמתהלך כבריא והוא חולה במקצת או סובל ממיחוש מסוים, נחשב כאדם רגיל שצריך להיזהר בכל איסורי שבת, ובכללם האיסורים שאסרו חכמים. שכל מה שהתירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם (כמבואר בהלכה הקודמת), הוא למען חולה רגיל, אבל לא התירו זאת למי שסובל ממקצת חולי או ממיחוש. לפיכך, אם היה האור מפריע לו, אסור לבקש מגוי לכבותו. ואם הוא נצרך לאור או חימום או מזגן, אסור לבקש מגוי שידליק אותו. ואסור אפילו לבקש מהגוי לעשות דברים אלו בשינוי, באופן שהוא 'שבות דשבות', שכל איסורי חכמים חלים עליו (שו"ע שכח, א). וכל זה כאשר מדובר בחולה במקצת או שהמיחוש רק מטריד ולא נוח, אבל אם החולי או המיחוש גורם לצער, מותר להפיג אותו בפעולות שהם 'שבות דשבות'. שאם היה למצטער צורך גדול שידליקו עבורו את האור או החימום או המזגן, מותר לבקש מגוי שיעשה זאת בשינוי, כגון באמת ידו. אבל אסור ליהודי להדליקו בשינוי, כי זה איסור חכמים רגיל, שאסור גם במקום צער (שו"ע שז, ה; שכח, כה; לעיל ט, יא-יב, ובהרחבות). ציפורן שנחתכה רובה, אם הדבר מטריד, הרי זה מיחוש, ואסור להסירה גם בדרך של 'שבות-דשבות'. אבל אם הציפורן שנחתכה רובה גורמת לצער, מותר לתלוש אותה בשינוי, כלומר ביד או בשיניים. שהואיל ונחתכה רובה הרי היא נחשבת כתלושה, והאיסור לנתקה מדברי חכמים בלבד, ובמקום צער התירו חכמים להסירה בשינוי (שבת צד, ב; שו"ע שכח, לא; לעיל יד, ב). ואם הציפורן לא נחתכה ברובה והיא גורמת לצער, מותר לבקש מגוי להסירה בשינוי, שגם באופן זה האיסור הוא במדרגת 'שבות דשבות'. וכן כאשר קוץ נתקע בבשר, אם ברור שבשעה שיוציאו אותו ירד דם, אזי אם הוא רק גורם לטרדה - אסור להוציאו. אבל אם הוא גורם לצער - מותר להוציאו, מפני שהאיסור להוציא דם באופן זה הוא רק במדרגת 'שבות דשבות' (מפני שאין כוונה להוציא דם, ומוציאים אותו בשינוי אגב הוצאת הקוץ. עיין מ"ב שכח, פח; לעיל ט, 3; יד, ב).

הוסיפו חכמים וגזרו על מי שסובל ממיחוש או מקצת חולי שלא יעסוק כלל ברפואות, היינו שלא יאכל או ישתה תרופות, ולא יסוך את גופו בתרופות, ולא יעשה פעולות שנועדו לרפואה, משום שחששו שמא מתוך שיהיה טרוד להסיר את המיחוש, יבוא לשחוק סממנים (לטחון צמחים לאבקה) כדי להכין תרופה, ויעבור על איסור תורה של 'טוחן' (שבת נד, ב, ורש"י). לפיכך אסרו חכמים למי שסובל ממיחוש בעינו, לזלף לתוך העין יין או תרופה אחרת (שו"ע שכח, כ). וכן אסרו לתת תרופה על פצע כדי לרפאו (שו"ע שכח, כב). ואסרו לחושש בגרונו לגרגר בתוכו שמן כדרך תרופה. וכן אסור למי שחושש בשיניו לשטוף את שיניו וחניכיו בחומץ או במים עם מלח או במשקה אלכוהולי כדרך תרופה. אבל מותר לו לשתות משקה אלכוהולי, ותוך כך להפיג את כאבו, ובתנאי שלא ישהה את המשקה יותר ממה שמקובל בעת השתייה (שו"ע שכח, לב). ואם המיחוש גורם לצער, מותר לבקש מגוי שיזלף את היין לתוך העין, או שיניח את האלכוהול על השן הכואבת, שבאופן זה האיסור הוא במדרגת 'שבות דשבות', והתירו אותו חכמים במצב של צער (שו"ע שז, ה; שכח, כה; לעיל ט, יא-יב, ובהרחבות. ולרדב"ז ומהר"ם בענט מותר ליהודי במקום צער ליטול תרופות בעצמו, עיין בהערה 3). בכלל גזירת תרופות אסור לאכול דבר שרק חולים אוכלים, וכן אסור לשתות דבר שרק חולים שותים. אבל מאכלים ומשקים שגם בריאים אוכלים ושותים, מותר לאכול ולשתות כדרך הבריאים גם כאשר המטרה לרפא את המיחוש (שבת קט, ב; שו"ע שכח, לז). לפיכך, אסור למצוץ סוכריות שנועדו לריפוי כאב גרון, אבל מותר למי שגרונו כואב למצוץ סוכריות שאנשים רגילים למצוץ בכל יום (שש"כ לד, ד). וכן אסור לשתות מים עם פשתן כדי להקל על עצירות, אבל מותר לשתות לשם כך מיץ שזיפים, שגם בריאים שותים אותו לפעמים. וכן מותר למי שסובל ממיחוש לעשות דברים שגם בריאים רגילים לעשות, גם כאשר כוונתו להקל על המיחוש. למשל, מותר למי שיש מיחוש בעורו, לסוך את גופו בשמן שגם בריאים רגילים לסוך בו את גופם (שו"ע שכז, א). וכן מותר לסוך את הידיים והשפתיים בשמן, מפני שכיום נוהגים לסוך אותן גם כשאינן סדוקות, כדי לרכך ולענג אותן. מי שיש לו תרופה שמקילה על מיחושיו, רשאי לערב אותה בערב שבת בתוך משקה, באופן שלא יהיה ניכר שעירבו בו תרופה, ובשבת יוכל לשתות את המשקה (רשז"א שש"כ לד, ה).

יש אומרים, שבכל מקרה של צער או מיחוש, מותר כיום ליטול בשבת תרופות שמיוצרות בבתי חרושת, משום שאין חשש שיבוא אדם לשחוק סממנים כדי לייצר תרופה כזו. ודעת רוב הפוסקים, שגם היום אסור לחולה במקצת ולסובל ממיחוש ליטול תרופות בשבת, ושני טעמים לדבר: האחד, שלדעת רבים, כל תקנה שתקנו חכמים אינה מתבטלת בלא החלטה של בית דין יותר חשוב ויותר גדול מבית הדין שקיבל את החלטת האיסור. והשני, שעדיין יש אנשים שמכינים תרופות ביתיות, ונמצא שטעם התקנה לא נתבטל לגמרי. למעשה, כל זמן שהמיחוש רק מטריד ולא גורם צער, נכון להחמיר ולא ליטול תרופות שמיוצרות בבתי חרושת. אבל כאשר המיחוש גורם צער, אפשר ליטול אותן. וזאת משום שיש סוברים שחכמים לא אסרו נטילת תרופות במקום של צער, ואף שלדעת רבים גם במקום צער אסרו חכמים ליטול תרופות, כאשר מדובר בתרופות שמיוצרות בבתי חרושת, שאין חשש שאדם פרטי ינסה להכין בכוחות עצמו, נכון להקל. ויש להוסיף, שכאשר מצד הדין אפשר להקל, הרי שראוי לנהוג כך משום מצוות עונג שבת. לפיכך, כאשר אדם מוטרד ממיחוש באוזניים או בעיניים, לא יקח טיפות לרפאם. אבל אם המיחוש מצער אותו, יקח טיפות. וכן לגבי נזלת, כאשר היא רק מטרידה, לא יקח טיפות לאף, אבל אם הנזלת מצערת אותו, יקח טיפות לאף. וכן מותר למי שסובל מנדודי שינה ליטול כדורי שינה, כי בלא זה יצטער. אפשר אולי להציע, שאם המצטער במצב שלדעתו ראוי לטרוח וללכת ק"מ כדי להביא לו תרופה, סימן שהוא ממש מצטער, ומותר לו ליטול תרופה שמיוצרת בבית חרושת. ואם לדעתו אין צורך לטרוח כל כך, הרי שזה רק מיחוש, ועליו להימנע מנטילת תרופה.[3]

מי שהתחיל ליטול לפני שבת תרופה שצריכים ליטול ברציפות מספר ימים, ואם ידלג על נטילתה בשבת, יפגע בהשפעתה - רשאי להמשיך ליטול אותה בשבת. מפני שיש סוברים, שגזירת חכמים לא חלה כלל על תרופות שהתחילו ליטול לפני שבת (ר"ש קלוגר). וכאשר מדובר בתרופות שמיוצרות בבית חרושת, אפשר לכתחילה לסמוך על דבריהם, וליטול את התרופה גם שלא במקום צער. וכן אשה שנוטלת כדורים למניעת הריון או לחיזוק הריון, יכולה להמשיך ליטול אותם בשבת. מי שרגיל ליטול בכל יום ויטמינים לחיזוק בריאותו או כדורי הרזיה, רשאי להמשיך לקחתם בשבת.[4]

חולה שאינו מסוכן שנצרך לזריקה או עירוי. אם הזריקה ניתנת לבשר, כיוון שאין הכרח שיצא דם, הרי היא כשאר רפואות שהותרו לצורך חולה. ולצורך מצטער שאינו חולה מותר לבקש מגוי שיתן זריקה זו. אבל אסור לתת זריקה או עירוי לווריד, מפני שבעת נתינתם יוצא דם, ויש אומרים שיש בזה איסור תורה, וכל זמן שאין החולה בסכנת חיים, יש לחשוש לדעת המחמירים. ואם מחט העירוי היתה מחוברת לווריד מלפני שבת, מותר לחבר אליה בשבת שקית לצורך חולה שאינו מסוכן (עי' שש"כ לג, ז). ועל ידי גוי מותר לתת לחולה שאינו מסוכן זריקה או עירוי לווריד. כאשר צריכים לחטא פצע או מחט במי חמצן או יוד, אסור לעשות זאת בעזרת צמר גפן או תחבושת, משום איסור סחיטה, שאסור לסחוט דבר כדי להוציא את הנוזל שבו. אלא ישפכו מהיוד או מי החמצן על המקום הזקוק לחיטוי. ואפשר להשתמש לצורך זה במקל או חומר סינטטי שאינו סופג. כאשר ידוע שיצטרכו לתת לחולה זריקה בשבת, נכון להכין לפני שבת את המזרק והמחט ולחטאם. ואם לא הכינו אותם, או שהדבר אינו אפשרי מבחינה רפואית, מותר להכין את הזריקה בשבת, שאין בזה איסור תורה (עי' שש"כ לג, ח-י). מינקת שסובלת מגודש חלב, רשאית לשאוב את עודף החלב כדי לאבדו, כגון לתוך הכיור או לתוך כלי שיש בו סבון שפוגם את החלב. ואף שהוצאת החלב כדי לתת לתינוק אסורה מהתורה משום שזו תולדה של מלאכת 'דש' (שו"ע שכח, לד; לעיל י, יז). כאשר החלב הולך לאיבוד האיסור מדברי חכמים בלבד, ובמקום צער התירו (שו"ע של, ח). אפשר להשתמש לצורך זה במשאבה ידנית או במשאבה חשמלית שתופעל מערב שבת על ידי שעון שבת, והמינקת תתחבר אליה בשעה שתפעל (שש"כ לו, כב, הערה סג). כאשר הרופאים סבורים שיש צורך גדול מאוד לתינוק שעיקר מזונו יהיה חלב אם, ובמשך כל השבוע היולדת משתדלת שלא לאבד שום הזדמנות לשאוב חלב, גם בשבת תשאב חלב עבור התינוק, משום פיקוח נפש (עיין שש"כ לו, כב, והערה סז).

גם כאשר מותר להשתמש בתרופות, אסור למרוח משחה על תחבושת או על פצע, וכל הממרח את המשחה ומחליק את פניה, עובר באיסור תורה של 'ממרח', שהוא חלק ממלאכת 'ממחק' (שבת עה, ב; לעיל יח, ו). וגם להניח את המשחה על הגוף או על התחבושת בלא למרוח אסור, שמא מתוך כך יבואו לידי מריחה. ואף אם הכינו את התחבושת מערב שבת, אסור להניחה על הפצע בשבת מחשש שמא יבוא לידי מריחה (שו"ע שכח, כה). אמנם במקום צער או כדי למנוע צער - התירו חכמים להניח משחה על פצע או על תחבושת, אלא שצריך להקפיד מאוד שלא למרוח את המשחה. ואם היתה המשחה בתוך שפופרת, יש להניחה מתוך השפופרת ישר על הפצע. ואם היתה בקופסא, אפשר להוציאה ולהניחה בעזרת מקל או כפית, והעיקר שלא למרח אותה. ולמרות שעל ידי הנחת התחבושת על הפצע המשחה תתפשט לצדדים, כל זמן שאין מתכוונים להחליק את פניה, אין בזה איסור (שש"כ לג, יד; ולעיל ה). וכן מותר במקום צער להניח את המשחה הרפואית על העור ולשפשף אותה עד שכולה תבלע, שכל זמן שרוצים שכל המשחה תבלע בעור, אין בזה איסור 'ממרח'. אבל אסור מהתורה למרוח אותה על הגוף כאשר רוצים שחלק ממנה ישאר על פני העור כדי להחליקו (דעת תורה שכח, כו; רשז"א בשש"כ לג, הערה סד; עפ"י מ"א שטז, כד, מ"ב מט. ועיין לעיל יד, ה, ובהרחבות). מי שסובל מכאב גדול שמחליש את כל גופו, נחשב כחולה ומותר לעשות לו קומפרס (רטייה), ולצורך כך אפשר להשתמש במטליות שהורטבו מערב שבת, ובשעת הדחק אפשר להרטיב מטלית נקייה לגמרי (עיין לעיל יד, ד, 2). ובכל אופן צריך להיזהר מאוד שלא לסחוט את הקומפרס כדי שמימיו יבואו על המקום הכואב או כדי לנקותו אחר השימוש (שש"כ לג, יט; ועיין כאן בהרחבות ולעיל יב, ח, י).

מותר להדביק פלסטר על הגוף, כדי להגן על פצע או מקום רגיש, שלא יתחכך בבגד או בחפצים אחרים. והיתר זה הוא גם כאשר מדובר במיחוש בלבד, הואיל והפלסטר אינו מרפא אלא רק מגן (שו"ע שכח, כג). ואף שאסור להדביק פלסטר על נייר וכיוצא בזה משום מלאכת 'תופר', בהדבקה על הגוף אין איסור, כי אין תפירה על גוף האדם, ובנוסף לכך ההדבקה לזמן קצר. לכתחילה צריך להשתדל שלא להדביק את שולי הפלסטר זה על זה, וכן שלא להדביק את הפלסטר על תחבושת כדי להדקה לגוף. כי יש סוברים שהדבר אסור מדברי חכמים, שכן מדביקים דבר על דבר כדרך 'תופר'. ובשעת הצורך אפשר להקל ולסמוך על הסוברים, שהואיל וזו הדבקה ארעית שנועדה לזמן קצר, אין בזה איסור, כשם שאין איסור לקשור קשר ארעי לזמן קצר.[5] אסור לחתוך תחבושת או פלסטר, והחותך אותם עובר באיסור תורה של מלאכת 'מחתך' (מ"ב שכב, יח, לעיל טו, י). ואם הם ארוכים מדי, יש ללפף אותם כמה פעמים והעיקר שלא לחתוך. וטוב למי שיודע שלפעמים הוא נצרך לחבוש פצעים בשבת, שיכין לעצמו בערב שבת פלסטרים ותחבושות בגודל מתאים. וכן טוב שיכין דרכים לסוגרם על ידי תחבושת שרוול או סיכות ביטחון, שכן למדנו שלכתחילה עדיף שלא להדביק את התחבושת על ידי פלסטר. מותר להדביק חתך על ידי פלסטר חתוך שהוכן לכך (פרפר), שיש אומרים שאין איסור תפירה בגוף, ויש אומרים שאין בזה תפירה, אלא רק הצמדת שני צידי החתך באופן שאח"כ יתאחו מעצמם (שש"כ לה, כה; עיין בהרחבות כז, ב, ד). מותר לעצור שטף דם על ידי הידוק תחבושת (בקשירה מותרת), וכן על ידי אבקת דרמטול, כי אין בזה מעשה רפואה, אלא רק עצירת הדם (עיין שו"ע שכח, כט). וכן מותר לשים על הפצע יוד כדי למנוע זיהום (שש"כ לה, יג).[6] מותר לנקות דם בתחבושת או נייר סופג, למרות שעל ידי כך הן ייצבעו באדום. וכן מותר להניח תחבושת על מקום שיש בו יוד, למרות שצבע היוד יעבור לתחבושת. וזאת משום שצביעה זו נעשית בדרך לכלוך, ובנוסף לכך, התחבושת והנייר והגוף לא נועדו לצביעה (שועה"ר שב, קונ"א; מ"ב שג, עט; שכ, נח; לעיל יח, ה). כאשר הפלסטר מפריע, מותר להסירו מהגוף. ולכתחילה יש להשתדל שלא לתלוש על ידי כך שערות, משום מלאכת 'גוזז'. ובלית ברירה, מותר להסירו גם כאשר ברור שיתלוש שערות, הואיל ואין רצונו בכך, והתלישה נעשית כדרך אגב (שש"כ לה, ל).

כאשר מותר להשתמש בתרופה והיא נמצאת בתוך עטיפה סגורה מניילון או נייר או קרטון, מותר לקרוע את העטיפה כדי להוציא את התרופה. והמחמירים קורעים את העטיפה באופן שלא תוכל לשמש עוד לאחסון התרופות שבתוכה (לעיל טו, יב). וטוב להיזהר שלא לקרוע אותיות שעל העטיפה. ובדיעבד, כשלא ניתן לפתוח את העטיפה בלא לקרוע אותיות - מותר לקרוע אותן, הואיל ואין כוונה למחוק את האותיות, והאותיות נמחקות כדרך קלקול (כמבואר לעיל יח, ג). כאשר מותר להשתמש בגלולות שנמצאות בתוך קופסת פלסטיק סגורה, מותר לפתוח את המכסה של הקופסא תוך ניתוק חיבור הפלסטיק הארעי שמחבר את המכסה לקופסא. ואין זה נחשב כעשיית כלי, מפני שהקופסא והמכסה כבר היו מוכנים ורק הודבקו בפלסטיק (לעיל טו, יג-יד). יא - מדידות רפואיות ומד חום כאשר ישנו צורך רפואי, מותר למדוד חום במד-חום רגיל שמבוסס על כספית שמתרחבת בחום. וכן מותר למדוד לחץ דם במכשיר ידני. ואמנם בלא צורך חשוב אסור לבצע מדידות בשבת משום 'עובדין דחול' (מעשה של חול), אבל לצורך מצווה וכן לצורך רפואי, מותר למדוד (שו"ע שו, ז; שכח, מג; לעיל כב, ו). וכן מותר לנענע את מד-החום לפני המדידה כדי לכווץ את הכספית (שש"כ מ, ב). יש מקילים לחולה להשתמש בסרט מד-חום שנגלות בו אותיות לפי החום, ולדעתם אין בזה איסור כתיבה, שכן האותיות כבר היו מוטבעות בסרט והן רק מופיעות לשעה קלה על ידי החום ומיד נעלמות (יחו"ד ד, כט). ויש אוסרים מדברי חכמים משום שזו כתיבה לשעה (שש"כ מ, ב). והואיל והדין דרבנן, אפשר להקל בשעת הצורך (ציץ אליעזר יד, ל. ועיין לעיל בהרחבות יח, ד, ד). נחלקו הפוסקים אם מותר לערוך בדיקות רפואיות שגורמות להופעת צבע. יש אוסרים משום מלאכת 'צובע', ויש מתירים הואיל ואין מעוניינים שהצבע ישאר אלא רק לדעת את התוצאה. ולכתחילה יש להחמיר ובשעת הצורך אפשר להקל, הואיל וזה ספק בדברי חכמים (עיין שש"כ לג, כ, ובהרחבות). יב - פעולות מותרות מותר לבצע בשבת טיפול רפואי שאין דרך לעשותו בעזרת תרופות, שהואיל ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים, אין פעולה זו בכלל איסור רפואות בשבת. ואמנם בלא צורך ממשי, גם טיפול זה אסור משום 'עובדין דחול', אבל לצורך ממשי, כגון שיש לו צער - מותר (שו"ע שכח, מג, מ"ב קלו). לפיכך מותר ללחוץ על מכה בכלי או ביד כדי שלא תתנפח, מפני שזו פעולה רפואית שאין דרך לעשותה בסממנים (ח"א סט, ה, מ"ב שכח, קמד, שעה"צ קד). וכן מותר להניח קרח על מכה כדי שלא תתנפח ולא תכאב, מפני שאין דרך לעשות זאת על ידי סממנים (שש"כ לה, לה, ובהערה צב). מותר למי שכואבות לו עיניו לעשות בשבת תרגילי עיניים שאין להם טיפול חילופי בתרופות. וכאשר העיניים לא כואבות והמטרה לחזק את שריריהן, דינן כדין תרגילי פיזיותרפיה, שאם יש צורך לעשותם בכל יום מספר פעמים, מותר לעשותם גם בשבת (כמבואר בהלכה הבאה). מותר להניח בשבת פלטה על השיניים כדי ליישרן, שאין זה טיפול שאפשר לעשותו בעזרת סממנים (שש"כ לד, כט).[7] מי שכואבת לו בטנו או אוזנו, רשאי להניח עליהן בקבוק חם (מ"ב שכו, יט). וכן מותר להשתמש בקרח כנגד כאב (שש"כ לג, טו).[8] החש באוזנו רשאי ליתן בה צמר גפן, ואין בזה איסור רפואה, מפני שהוא רק מגן על האוזן מפני הרוח ולא מרפא אותה (שו"ע שג, טו; שש"כ לד, ט). מותר למי שרוצה לצחצח את גרונו לבלוע ביצה חיה, כי אין זו פעולה רפואית (שו"ע שכח, לח). מותר להניח טלק בנעליים למניעת זיעה וריח רע ולהרגשה נעימה. אבל אסור למי שסובל מפטריות להניח טלק רפואי בנעליים, ובמקום צער - מותר (לעיל הלכה ה). יג - פיזיותרפיה, עיסוי ודיקור תרגילי פיזיותרפיה נועדו להחזיר לפעולה איברים שהתנוונו בעקבות פציעה או שיתוק. וכאשר אין צורך גדול לעשותם בשבת, כגון שגם במשך השבוע לא מקפידים לעשותם מספר פעמים בכל יום, אסור לעשותם בשבת משום 'עובדין דחול'. וגם כאשר אין צורך להשתמש במכשירים, כיוון שאלו תרגילי התעמלות מסודרים על פי הדרכה מקצועית, יש בעשייתם 'עובדין דחול'. ואפשר להסתפק בתרגילים שיבצעו ביום שישי עד כניסת השבת ובמוצאי שבת. אבל אם יש בהם צורך גדול לחולה, וגם במשך כל השבוע רגילים לעשותם כמה פעמים בכל יום, מותר לעשותם גם בשבת. ואפשר אף להיעזר במכשירים, ובתנאי שלא יהיו מופעלים על ידי חשמל. והרי דינם כדין כדורים שצריכים ליטול מספר ימים ברציפות, שמותר ליטול אותם גם בשבת (לעיל הערה 4; נשמת אברהם שכח, צג, בשם רשז"א). מותר לאדם לעשות תנועות מעטות לשחרור גבו או צווארו או כדי להתרענן, שאין זה נחשב פעילות רפואית, וגם אין בזה 'עובדין דחול'. אבל אסור לעשות תרגילי התעמלות שנועדו לפתח את הכושר או לשמור עליו משום 'עובדין דחול' (עיין לעיל כב, ח). אסור להעניק בשבת עיסוי מקצועי למי שסובל ממיחושים בגבו או באיברים אחרים, שהואיל ויש לכאבים אלו טיפול בגלולות או משחות, הרי זה בכלל גזירת חכמים שלא לעסוק ברפואות בשבת. בנוסף לכך, עיסוי מקצועי נחשב 'עובדין דחול'. אבל כאשר הכאב ממש מצער, מותר להעניק עיסוי מקצועי כדי להפיגו. שכבר למדנו (הלכה ה) שהואיל וכיום התרופות מיוצרות בבתי חרושת, במקום צער אפשר להשתמש בתרופות אלו, וקל וחומר שמותר להעניק טיפול שאינו מצריך שימוש בתרופות. וגם איסור 'עובדין דחול' אינו קיים במקום צער. ועיסוי חובבני מותר להעניק בכל מקרה, שהואיל והוא חובבני, אינו נחשב פעילות רפואית ואינו נחשב 'עובדין דחול'. וגם מעסה מקצועי רשאי להעניק לבני משפחתו בשבת עיסוי חובבני שנועד להרגשה טובה, שהואיל ואין להם מיחושים, והעיסוי נעשה שלא במסגרת טיפולית - אין בזה איסור. ישנם טיפולים שמתבצעים על ידי לחיצות במקומות שונים בראש או בגוף, והם נועדו להפיג כאבים ולהשיב חיוניות ובריאות לגוף ולאיברים המטופלים. כאשר אין בדבר צורך גדול, אסור לבצע אותם בשבת, הן משום גזירת רפואות והן משום 'עובדין דחול'. ובמקום צער - מותר לעשותם הן על ידי לחיצות ביד והן על ידי לחיצות בעזרת כלי שנועד לכך. טיפול במחטים אסור לבצע גם במקום צער, מפני שהמחטים מוקצים מחמת חסרון כיס. אבל לחולה שנזקק לכך מאוד, מותר להעניק טיפול מחטים, שכבר למדנו (הערה 2) שבשעת הצורך התירו חכמים איסורים מדבריהם לצורך טיפול בחולה, ובתנאי שאין הכרח שיצא דם בדקירות הללו, כי הוצאת דם אסורה מהתורה. כאשר מותר לאדם מקצועי להעניק בשבת טיפול (לחולה או מצטער), אסור לו לקבל על כך שכר. אבל אם הוא מעניק טיפולים גם בימות החול, מותר להבליע את שכר השבת בשכר של ימות החול (לעיל כב, יב). וכאשר המטפל נקרא אל החולה בשבת, אסור לדבר עמו על הבלעת שכרו, אבל מותר לומר לו שבמוצאי שבת יסכמו את מה שהם אינם יכולים לסכם בשבת, שבשעת הצורך התירו לדבר ברמז על הדברים הללו (לעיל כב, ג; כב, י). יד - האם מותר ללכת לרופא חילוני חולה שאין בו סכנה שנצרך ללכת לרופא כדי להיבדק ולקבל טיפול, צריך להשתדל ללכת לרופא ירא שמים, שיודע להיזהר שלא לעשות מלאכות האסורות מהתורה. שאם ילך אצל רופא שרגיל לחלל שבת, יש חשש שיגרום לו להיכשל בחילול שבת, כגון שידליק אור כדי לבודקו או יכתוב את פרטיו האישיים ומרשם לתרופה. וכבר למדנו שרק איסורי חכמים הותרו למען חולה שאין בו סכנה, אבל איסורי תורה נותרו באיסורם החמור. וכן יש להשתדל ללכת לבית חולים שמתנהל על פי ההלכה, מפני שבבית חולים שאינו מתנהל על פי ההלכה קרוב לוודאי שיחללו שבת עבורו באיסורי תורה. ואם אין אפשרות ללכת לרופא דתי או לבית חולים שמתנהל על פי ההלכה, מותר ללכת לרופא חילוני, ובתנאי שיבקש ממנו שלא יחלל שבת עבורו בדברים שאסורים מהתורה. ואם הרופא מתעקש לכתוב כדרכו או לעשות מלאכות אחרות שאסורות מהתורה, נכון לוותר על הטיפול, כדי שלא להיות שותף בחילול שבת. ובשעת הדחק, כאשר הבדיקה והטיפול נחוצים לו מאוד, אפשר לסמוך על המקילים לקבל ממנו טיפול.[9]