מצווה להרבות בסעודת ראש חודש (שו"ע או"ח תיט, א). מותר לעשות כל מלאכה בראש חודש. ונהגו נשים למעט קצת במלאכתן, והוא מנהג טוב, מפני שראש חודש הוא קצת יום טוב לנשים. וזכו בו הנשים יותר מהגברים, מפני שלא השתתפו בחטא העגל (שו"ע תיז, א, מ"ב ג. ונתבאר הדין בהרחבה בפניני הלכה זמנים א, ו-ז). נשים פטורות מברכת הלבנה, הואיל והיא תלויה בזמן. ואמנם לפי מנהג אשכנז, נשים רשאיות לברך ברכות שתלויות בזמן, מכל מקום המנהג הרווח שאינן מברכות (מ"ב תכו, א).[1]

נשים פטורות ממצוות שמיעת קול שופר, הואיל והיא מצוות עשה שתלויה בזמן, אבל הרוצות לקיים את המצווה יש להן שכר, ומנהג נשות ישראל לקיים מצוות שמיעת קול שופר. כאשר איש שכבר שמע תקיעת שופר בא לתקוע לנשים, לא יברך להן. ואם יש שם אשה שנוהגת כמנהג אשכנז, תברך לפני התקיעה. ואם יש שם עוד נשים, ישמעו את ברכתה ויענו אחריה אמן. ואם כל הנשים שם נוהגות כמנהג ספרד, יקיימו את המצווה בלא ברכה (שו"ע תקפט, ו, לעיל ב, ח). כפי שלמדנו (ב, ט), נחלקו הפוסקים, אם נשים חייבות להתפלל מוסף. יש אומרים, שהואיל וגם בתפילת מוסף מבקשים רחמים, הרי שהיא כשאר תפילות החובה, שלדעת הרמב"ן ורוב הפוסקים, נשים חייבות בהן. ועוד, שהואיל ונתקנו לכבוד קדושת היום, כשם שנשים מצוּוֹת לומר קידוש בשבת, כך צריכות להתפלל מוסף (מגן גיבורים). ויש אומרים, שהואיל ותפילת מוסף תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (צל"ח). למעשה, הואיל וזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואין חובה לנשים להתפלל מוסף, והרוצה להתפלל רשאית ויש לה בזה זכות. ובראש השנה ויום הכיפורים, ראוי לכל אשה להתפלל מוסף, מפני שעיקר בקשת הרחמים של הימים הנוראים בתפילת מוסף. נשים לא נהגו לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה, וסומכות על התרת הנדרים שנעשית ב"כל נדרי" (הליכות שלמה מועדים א, י). ויש מהדרות לבקש מבעליהן או אביהן, שבשעה שיתיר את נדריו, יוסיף שהוא שליח להתיר את נדרי אשתו ובנותיו.

שתי מצוות שהזמן גרמן ישנן בחג הסוכות, מצוות ישיבה בסוכה ומצוות נטילת לולב, ומשתיהן נשים פטורות. ואם ירצו לקיימן יש להן שכר. למנהג אשכנז, יברכו על המצווה, ולמנהג ספרד, על ישיבה בסוכה לא יברכו, ועל נטילת לולב יש שמברכות ויש שאינן מברכות, וכל אחת תמשיך כמנהגה.[2] מצווה לשמוח בחג בבשר וביין ובבגדים נאים (שו"ע תקכט, ב). יש אומרים, שעיקר המצווה על הבעל לשמח את אשתו ועל האב לשמח את בנותיו, ויש אומרים, שגם על האשה יש מצווה לשמח את עצמה בחג במאכלים טובים ובבגדים נאים, וכן הלכה. גם בחול המועד מצווה להיות בשמחה, וללבוש בגדים נאים ולאכול מאכלים טובים (רמב"ם הל' יו"ט ו, יז וכב, מ"ב או"ח תקל, א, וע' בהליכות ביתה יז, ה-ז).

אמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבע כוסות בליל הסדר (פסחים קח, ב), ובמקרא מגילה (מגילה ד, א), ובהדלקת נרות חנוכה (שבת כג, א), "שאף הן היו באותו הנס". שני פירושים לכך: לרש"י ורשב"ם (פסחים קח, ב, שבת כג, א), חיובן נובע מזה שהן היו שותפות משמעותיות באותו הנס, שכן על יציאת מצרים אמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בזכות נשים שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". למרות ייסורי השיעבוד, הנשים לא איבדו את תקוות הגאולה, וניחמו את הבעלים וילדו את הדור הבא. נס פורים כידוע בא על ידי אסתר. ונס חנוכה התחיל על ידי אשה ושמה יהודית, שבגבורתה הצליחה לכרות את ראשו של ההגמון הצורר, וביטלה את גזירת היוונים כנגד הבתולות (ע' פניני הלכה זמנים יא, 12-14). אם כן יוצא, שמבחינה מסוימת שייכותן של הנשים למצוות הללו אף קודמת לגברים. אולם דעת רוב המפרשים, שמלשון "אף הן" משמע שעיקר החיוב על הגברים ואף הנשים נגררות אחריהם בחיוב המצווה, כי אף הן היו באותו הנס (תוס' פסחים קח, ב, מגילה ד, א, וכ"כ רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי ועוד).

כפי שלמדנו נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. אשה נשואה יוצאת בהדלקת בעלה, ובת יוצאת בהדלקת אביה. ואם אינם מדליקים, מפני שאינם בבית או מסיבה אחרת, על האשה או הבת להדליק נרות. וכמובן שאשה המתגוררת לבדה, צריכה להדליק נרות בעצמה. בת שמתגוררת בבית אביה, לפי מנהג אשכנז, למרות שאביה הדליק נרות, רשאית להדליק נרות בברכה. ולפי מנהג ספרד בעל הבית הוא היחיד שמדליק נרות בביתו (ע' פ"ה זמנים יב, ג-ד, 2). נהגו נשים שלא לעשות מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים למצוותם, כדי להראות שנועדו למצווה ולא לשימוש, וגם מפני שהנס התחיל על ידי יהודית, ולכן חג חנוכה אצל הנשים במדרגה גבוהה יותר, כחול המועד שאסור בעשיית מלאכה. לפי הטעם הראשון, אסור גם לבשל ולטגן, מפני החשש שמא ישתמשו לאור הנר. ולפי הטעם השני, רק מלאכות האסורות בחול המועד, כדוגמת כיבוס ותפירה, אסורות בשעה שהנרות דולקים, אבל מותר לבשל ולטגן, וכן המנהג הרווח. ובמשפחות שנהגו להימנע גם מבישול וכדומה, ימשיכו להחמיר כמנהגם.[3] יש אומרים, שנשים חייבות לומר הלל בחנוכה, הואיל וגם הן היו באותו הנס, וממילא מצווה עליהן להודות עליו. אולם לדעת רוב הפוסקים, אינן חייבות, וכן המנהג. והרוצות להדר, טוב שיאמרו הלל בחנוכה. למנהג אשכנז יאמרוהו בברכה, ולמנהג ספרד בלא ברכה.[4]

נחלקו הפוסקים בשאלה אם הנשים צריכות לשמוע קריאת זכור. לדעת רוב הפוסקים, נשים פטורות, מפני שמצוות הזכירה קשורה למצוות מחיית עמלק, וכיוון שנשים אינן מצוּוֹת להילחם, גם אינן צריכות לזכור את אשר עשה לנו עמלק (החינוך תרג). ויש אומרים, שנשים שייכות למצוות המלחמה, בזה שצריכות לסייע ללוחמים, ולכן גם עליהן מוטלת המצווה לזכור את עמלק. ואף שקבעו חכמים זמן לקריאת פרשת זכור, בשבת שלפני פורים, מכל מקום מהתורה אין לה זמן, והרי היא מצווה שאין הזמן גרמה ונשים חייבות בה (מנחת חינוך שם). למעשה, לדעת רוב הפוסקים, נשים פטורות משמיעת פרשת 'זכור'. אולם לכתחילה טוב שאשה תשמע פרשת 'זכור', כדי לצאת ידי כולם. ומי שקשה לה לבוא לבית הכנסת ובכל זאת רוצה לקיים את המצווה, תקרא בעצמה את הפרשה מתוך חומש, שלדעת רבים גם באופן זה, היא יוצאת ידי חובת הזכירה מהתורה. ובמקום שמקיימים בבית הכנסת שיעור לנשים, אפשר להוציא להן ספר תורה ולקרוא בפניהן פרשת 'זכור'. ואף שאין שם מניין, יש בזה הידור, שישמעו את הפרשה מספר תורה כשר.[5]

נשים חייבות בכל ארבע מצוות הפורים - מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה. במשלוח מנות יוצאים על ידי משלוח של שתי מנות לחברה אחת. במתנות לאביונים יוצאים על ידי מתן שתי מתנות לשני עניים. גם נשים נשואות מצוּוֹת לשלוח מנות ולתת מתנות לאביונים. לפיכך, צריך כל זוג לשלוח שני משלוחים ובכל משלוח שתי מנות, משלוח אחד מהאיש ומשלוח אחד מהאשה. וכן לגבי מתנות לאביונים, צריכים לתת ביחד ארבע מתנות, שתי מתנות לשני עניים מהאיש, ושתי מתנות לשני עניים מהאשה (מ"ב תרצה, כה). אמנם יש אומרים, שכיוון שהם זוג, יוצאים ביחד, במשלוח מנות אחד ובשתי מתנות לשני אביונים, אבל בנים ובנות גדולים גם לשיטתם אינם יוצאים במשלוח של ההורים (ערוה"ש תרצד, ב). ולמעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שיש לקיים את המצווה באופן מיוחד גם עבור אשה נשואה (ע' פניני הלכה זמנים טז, ו). לדעת כמה אחרונים, נשים פטורות ממצוות שתיית היין בפורים, מפני שאין דרכם של נשים להרבות בשתיית היין (ע' הליכות ביתה כד, כד). אולם בפשטות משמע שגם לנשים יש מצווה לשתות יין בסעודה, יותר מכפי שהן רגילות בשבתות וימים טובים, אלא שיזהרו שלא להשתכר, כי השכרות מגונה לנשים יותר מלגברים (ע' כתובות סה, א). במנהג נתינת זכר למחצית השקל, שנותנים לצדקה לפני הפורים, יש אומרים שנשים פטורות (ע' מ"ב תרצד, ה), ויש אומרים שחייבות (ע' כה"ח תרצד, כז). וכך המנהג הרווח כיום, לתת עבור כל אחד מבני הבית, ואפילו עבור עובר, מחצית השקל (ע' פניני הלכה זמנים יד, י).

לדעת רש"י ורמב"ם, נשים חייבות במקרא מגילה כגברים, ואשה יכולה לקרוא לבעלה את המגילה. לעומת זאת, דעת בעל הלכות גדולות ורבנו חננאל, שחיוב הנשים שונה מחיוב הגברים, שגברים חייבים במקרא מגילה, ואילו נשים חייבות לשמוע מגילה. ולכן איש שקורא - מברך "על מקרא מגילה", ואשה שקוראת לעצמה - מברכת "לשמוע מגילה". לשיטה זו אשה אינה יכולה להוציא את בעלה בקריאתה. בשו"ת 'אבני-נזר' (או"ח תקיא) פירש, שההבדל נובע מכך שנשים צריכות לשמוע מגילה רק כדי לפרסם את הנס, ולכן חיובן בשמיעת המגילה בלבד ולא בקריאה. ואילו גברים מצווים גם בפרסום הנס וגם בזכירת עמלק כדי להתעורר למחייתו, ולכן הגברים מצווים גם בקריאת המגילה.[6] וכיוון שהדין שנוי במחלוקת שקולה בין הראשונים, הורו רוב האחרונים, שאשה לא תוציא איש ידי קריאת המגילה. ורק בשעת הדחק, כאשר אין אפשרות שהאיש יקרא לעצמו או ישמע מאיש אחר, תקרא לו אשה, כדי שיצא ידי המצווה לפי הסוברים שאשה יכולה להוציא איש.[7] לדעת רוב הפוסקים, אשה יכולה להוציא נשים אחרות ידי חובתן. ויש אומרים, שאשה אינה יכולה להוציא נשים רבות, מפני שדין קריאת המגילה לנשים רבות כדין קריאת התורה, וכשם שאשה אינה קוראת בתורה כך לא תקרא לנשים רבות מגילה. ויש אומרים, שכאשר הקריאה נעשית עבור נשים אין מברכים עליה (בן איש חי ש"א תצוה א', כה"ח תרפט, יט). והעיקר כדעת רוב רובם של הפוסקים, שאשה יכולה להוציא נשים אחרות בקריאת המגילה. ואם הן עשר נשים, הקוראת תברך אחר הקריאה את ברכת "הרב את ריבנו". אמנם לכתחילה, עדיף שנשים יצאו על ידי גברים, כדי לצאת ידי כל הפוסקים. והטוב ביותר, לשמוע את המגילה בבית הכנסת עם הגברים, שברוב עם הדרת מלך.[8]

נשים חייבות בכל מצוות ליל הסדר, בסיפור ביציאת מצרים, באכילת מצה ומרור ובשתיית ארבע כוסות, שאף הן היו באותו הנס (פסחים קח, ב; שו"ע תעב, יד; מ"ב תעט, ט, ע' לעיל הלכה ד). ובכלל זה חייבות גם בקריאת ההלל, וזו הפעם היחידה בשנה שבה נשים חייבות לקרוא את ההלל (תוס' סוכה לח, א).[9] לכתחילה נשים צריכות להסב בעת אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות, אבל אם שכחו להסב, אינן צריכות לחזור. ונשים נכבדות ששכחו לאכול מצה בהסבה, טוב שיחזרו ויאכלו מצה בהסבה.[10]

נשים פטורות ממצוות ספירת העומר, מפני שהיא מצוות עשה שתלויה בזמן. ואם תרצה לקיים את המצווה, יש לה זכות. וכפי שלמדנו (ב, ח), למנהג ספרד לא תברך, ולמנהג אשכנז רשאית לברך. אלא שגם לפי מנהג אשכנז יש חוששים, שהואיל ואשה אינה מצויה בבית הכנסת בשעת ספירת העומר, ישנו חשש סביר שתשכח לספור יום אחד, ואולי לא תשים לב לכך, ותמשיך לספור אחר כך בברכה. ולפי ההלכה, מי ששכח לספור יום אחד, אינו רשאי להמשיך לספור בברכה, ואם יברך - לדעת רבים ברכתו לבטלה. וכדי שלא להיכנס לחשש הזה, יש אומרים שגם לפי מנהג אשכנז, מוטב שלא יברכו על המצווה (מ"ב תפט, ה). ויש אומרים שעל פי הקבלה, אין לנשים לספור ספירת העומר (רב פעלים ח"א סו"י יב). מנגד יש אומרים שמנהג אשכנז שנשים סופרות (מ"א תפט, א). לפיכך, מי שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה, ואם תשכח יום אחד תדע להמשיך בלא ברכה, רשאית לפי מנהג אשכנז לספור בברכה. ובמיוחד מי שנוהגת להתפלל בכל יום תפילת ערבית, או שבני ביתה רגילים להזכיר לה לספור, החשש שתשכח לספור ספירת העומר קטן יותר. יא - ברכת האילנות היוצא בימי ניסן ורואה עצי פרי שמוציאים פרחים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם" (שו"ע או"ח רכה, א). ונכון שגם נשים יברכו ברכה זו. ואף שברכה זו קשורה לחודש ניסן, ביארו שאין זה חיוב שתלוי בזמן, מפני שלדעת רבים אפשר לברך על ראיית הפרחים גם בחודש אחר. וגם לסוברים שאין לברך על הפרחים אלא בחודש ניסן, אין זה מפני שזמן הברכה תלוי בחודש ניסן, אלא מפני שהפרחים מופיעים בחודש ניסן, ולכן אמרו חכמים לברך בחודש ניסן. נמצא שהברכה תלויה בהופעת הפרחים ולא בזמן.[11]