תפילת עמידה של שבת כוללת בתוכה שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש הברכות האחרונות כנוסח תפילות חול, ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה מיוחדת על קדושת השבת. ואמנם היה מקום לומר בשבת את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד שבת, אלא שלא רצו חכמים להטריח את הציבור להאריך בתפילה, לכן קצרו את תפילת העמידה, ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות תקנו לומר ברכה אחת בלבד. אלא שאם טעה והתחיל לומר ברכות של חול, ונזכר באמצע אמירת אחת הברכות שהיום שבת, מסיים את אותה הברכה ורק אח"כ יחזור לנוסח השבת. והטעם, שהואיל ומעיקר הדין היה ראוי לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחיל לומר את הברכה, ראוי שיסיים את אמירתה (שו"ע או"ח רסח, ב).[1] ותקנו חכמים נוסח ברכה מיוחד לכל תפילה, "אתה קדשת" לתפילת ערבית, "ישמח משה" לתפילת שחרית ו"אתה אחד" לתפילת מנחה. ומי שטעה והחליף הברכות הללו זו בזו, כגון שאמר בערבית את הנוסח של מנחה, כיוון שכולן עוסקות בקדושת השבת - יצא. אבל אם טעה והתפלל תפילה של חול, כיוון שלא הזכיר את השבת - לא יצא, וצריך לחזור ולהתפלל. ואם נזכר לפני שסיים את התפילה, יחזור לברכת השבת וימשיך ממנה עד סוף התפילה (שו"ע רסח, ה-ו).

לפני יותר מארבע מאות שנה, החלו המקובלים בצפת לומר לפני כניסת השבת מזמורים, ומתוך אמירתם היו מקבלים את השבת. מנהג האר"י היה לקבל את השבת בשדה, והיו פונים לצד מערב ששם החמה שוקעת, ועליו אמרו חז"ל (ב"ב כה, א), שבו עיקר גילוי השכינה. והיו אומרים "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים", ושלוש פעמים "בואי כלה" ו"מזמור שיר ליום השבת". ומנהג רבי משה קורדברו היה לומר תחילה ששה מזמורים כנגד ששת ימי החול, והתחילו במזמור "לכו נרננה", ואח"כ היו אומרים "מזמור שיר ליום השבת" כנגד יום השבת. באותה תקופה חי רבי שלמה אלקבץ, והוא חיבר את הפיוט "לכה דודי" שבו אומרים "בואי כלה", והתקבל המנהג לאומרו בקבלת שבת לפני "מזמור שיר ליום השבת". וכך נוהגים כיום בכל הקהילות. נוהגים לפנות לצד מערב בעת קבלת שבת, למנהג ספרדים, פונים לצד מערב בעת אמירת "מזמור לדוד" ופיוט "לכה דודי". ולמנהג אשכנזים, פונים למערב רק בעת אמירת הבית האחרון שבפיוט "לכה דודי", שבו אומרים "בואי כלה". ויש נוהגים לפנות לצד פתח בית הכנסת גם כשאינו בצד מערב. בבתי כנסת רבים מתחילים להתפלל מאוחר יחסית, ומגיעים לאמירת "לכה דודי" אחר השקיעה, וכדי לקיים את מצוות תוספת שבת, עליהם לקבל את השבת לפני השקיעה באמירת "בואי כלה שבת המלכה". וטוב שלאחר תפילת מנחה, עוד קודם לשקיעה, הגבאי יכריז על כך. הנשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקת נרות, ועל ידי כך יש להן תוספת שבת למהדרין. מי שנוהגת להתפלל מנחה, תשתדל מאוד להתפלל מנחה של יום שישי לפני הדלקת נרות, מפני שלדעת פוסקים רבים, אחר שתקבל שבת בהדלקת נרות, שוב לא תוכל להתפלל מנחה של חול (מ"ב רסג, מג). בדיעבד, אם לא הספיקה להתפלל מנחה לפני הדלקת נרות, תוכל לסמוך על הפוסקים שסוברים כי למרות שקיבלה על עצמה שבת, וכבר אסור לה לעשות מלאכה, מכל מקום עדיין מותר לה להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב. וע' פניני הלכה שבת ח"א ב, 6).

בתפילת עמידה של ליל שבת אומרים "ויכולו", היינו את שלושת הפסוקים שבסיום מעשה הבריאה העוסקים בשבת (בראשית ב, א-ג): "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלוֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים לַעֲשׂוֹת". ואמרו חכמים (שבת קיט, ב), שכל האומר "ויכולו" בתפילת ערב שבת כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. בכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שאנו נוכל להיות שותפים בתיקונו, והשותפות שלנו מתחילה בזה שאנו מאמינים בבורא ומתוך כך אנו פועלים לתיקון העולם וגילוי כבודו. עוד אמרו חכמים, שכל האומר "ויכולו" בתפילת ערב שבת, שני המלאכים המלווים את האדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: וסר עונך וחטאתך תכופר. עניינה של השבת קשור לתשובה, והדבר מתבטא באותיות הזהות המרכיבות את המילים שבת ותשובה. ואכן בשבת אנו נזכרים באמונה בבורא עולם ומתוך כך אנו שבים אל כל השאיפות הטובות שבנשמתנו. והאומר "ויכולו" בליל שבת, מבטא את עומק משמעותה של השבת, ומתוך כך יכול לזכות לתשובה אמיתית ועוונותיו מתכפרים. בבית הכנסת, הציבור חוזר ואומר "ויכולו" פעם שניה לאחר תפילת עמידה. ויש אומרים שיש באמירת "ויכולו" בציבור עדות על בריאת העולם (ע' פניני הלכה שבת ח"א ד, ג). בנוסף לכך אומרים פעם שלישית "ויכולו" בקידוש. וכן מצינו פעמים רבות שנוהגים לומר דבר חשוב שלוש פעמים (כגון באשרי וקדושה). תקנו חכמים שהחזן יאמר אחרי תפילת ערבית של שבת ברכה מעין שבע, והיא כעין חזרת הש"ץ שיש בה תמצית של כל שבע הברכות שאומרים בתפילת שבת (להרחבה ע' בפ"ה שבת ח"א ד, ב). ברכה זו שייכת לחזן, ולכן במקום שהקהל שר את הקטע הפותח ב"מגן אבות", צריך אח"כ החזן לחזור ולאומרו לבדו (מ"ב רסח, כב).

מתקופת הראשונים נהגו להוסיף מזמורים בפסוקי דזמרה שלפני תפילת שחרית, ובחרו מזמורים שמדברים על מעשה בראשית או מתן תורה, שהשבת זכר למעשה בראשית והתורה ניתנה בשבת. ולפני ברכת ישתבח שבסוף פסוקי דזמרה מוסיפים לומר תפילת "נשמת כל חי", שהיא שבח מופלא שקשור לשבת, מפני שמוזכרת בו יציאת מצרים, והשבת זכר ליציאת מצרים (טור או"ח רפא, לבוש, ע' פ"ה שבת ח"א ד, ד). אחר תפילת שחרית קוראים בתורה. על קריאת התורה כבר למדנו (כ, טו), וכן למדנו שבשבת מעלים לתורה שבעה עולים. ועתה נוסיף שמגמת הקריאה בשבת, להקיף את כל התורה. בזמן התלמוד נהגו בארץ ישראל לסיים את התורה בשלוש שנים, ובבבל נהגו לסיים את התורה בשנה אחת. וכן נוהגים כיום. ואם שבת אחת לא קראו את הפרשה, בשבת שאחריה יקראו שתי פרשות, כדי להשלים את הפרשה החסרה (שו"ע או"ח קלה, ב). אחר קריאת התורה וההפטרה, מתפללים מוסף, ונתקנה תפילת המוסף כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב משום קדושת השבת. וכן בכל חג, מתפללים מוסף כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב משום קדושת החג (ע' להלן הלכה ו).

התקינו חכמים שבנוסף לקריאה בתורה יקראו בנביא מעניין הקשור למה שקראו בתורה, ויברכו לפני הקריאה בנביא ברכה אחת, ואחרי הקריאה ארבע ברכות. קריאה זו נתקנה בעקבות גזירה, שפעם אחת, בימי הבית השני, גזרו על ישראל שלא יעסקו בתורה. וכיוון שלא יכלו לקרוא בתורה בשבת, תקנו לקרוא במקום זה בנביא כדרך שקוראים בתורה, והעלו שבעה עולים, וברכו ברכת התורה. ואחר שבטלה הגזירה וחזרו לקרוא בכל שבת בתורה, קבעו להמשיך לקרוא בנביא, וקריאה זו נקראת "הפטרה", שבה מסיימים את הקריאה. ואף תקנו ברכות מיוחדות לקריאה בנביא. וכיוון שבעת הגזירה היו קוראים בנביא שבעה אנשים, כל אחד שלושה פסוקים, לפיכך צריך המפטיר לקרוא בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים. ואם נסתיים העניין לפני כן, אפשר לקרוא פחות פסוקים (שו"ע או"ח רפד, א, מ"ב ב). כדי שההפטרה בנביא לא תראה כשווה בחשיבותה לקריאה בתורה, תקנו שהקורא בנביא יעלה תחילה לתורה לעליית 'מפטיר', ומתוך כך יקרא אח"כ בנביא. וכך יהיה ברור שאין קריאת הנביא לבדה שקולה כקריאה בתורה, אלא מתוך מה שקרא בתורה יכול אח"כ להוסיף ולקרוא בנביא. יש אומרים שצריך לקרוא את ההפטרה מנביא שנכתב בדיו על הקלף, כדרך שקוראים מספר תורה כשר (לבוש). אך הרבה אחרונים כתבו, שאפשר לקוראה גם מספר מודפס. לכתחילה טוב לקרוא מספר שמודפס בו כל אותו ספר נביא, ובדיעבד אפשר לקרוא גם מספר שמודפסים בו פסוקי ההפטרות בלבד, כמו שמודפס בחומשים שלנו (מ"ב רפד, א). העולה למפטיר צריך לקרוא לבדו בנביא והקהל ישמעו את קריאתו, והרוצה לקרוא עימו בלחש רשאי, ובלבד שלא יפריע לשכניו לשמוע את הקורא (מ"ב רפד, יא, ובאו"ה).

כפי שלמדנו (ב, ב-ה), לכתחילה טוב שנשים יתפללו עמידה של שחרית ומנחה בכל יום, ובשבת יתפללו בנוסח של שבת. ואם יתפללו תפילת עמידה אחת בכל יום, יוצאות ידי חובתן, ומוטב שיתפללו עמידה בשחרית. ובשעת הדחק, אפשר לסמוך על הסוברים שנשים יוצאות ידי חובתן באמירת ברכות השחר וברכות התורה. ונשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לסמוך על דעה זו. אמנם ראוי שגם הנוהגות להקל בימות החול לומר ברכות השחר וברכות התורה בלבד, בשבת יתפללו תפילת עמידה של שחרית, משום שבשבת יש בדרך כלל יותר זמן פנוי. ונשים רבות אף נוהגות להדר לילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור בליל שבת ובשחרית. לעניין קריאת התורה, למדנו לעיל (ב, י), שלדעת בעל ה'מגן- אברהם' (רפב, ו), נשים חייבות לשמוע את קריאת התורה בשחרית של שבת, משום שגם הנשים צריכות לשמוע את כל התורה בכל שנה. אולם לדעת רוב רובם של הפוסקים, נשים פטורות משמיעת קריאת התורה בשבת, מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. וכן הלכה. אלא שהרוצה להדר, טוב שתשמע את קריאת התורה בשבת, מפני שלכל הדעות, אף שהיא פטורה, אם תשמע תקיים מצווה ויש לה בזה זכות (ע' לעיל ב, 13. ואם אשה חייבת בפרשת 'זכור' יבואר בהמשך כג, ה). לעניין תפילת מוסף למדנו (ב, ט), שיש אומרים שנשים חייבות להתפלל מוסף (מגן גיבורים), ויש אומרים שאינן חייבות (צל"ח). למעשה, הואיל וזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואין חובה לנשים להתפלל מוסף, והרוצה להתפלל רשאית ויש לה בזה זכות.

שאלה נפוצה, כיצד ראוי שתנהג אשה שבאה לבית הכנסת לתפילת שחרית של שבת בשעה שהציבור כבר עומד להתפלל עמידה. לגברים כידוע יש בזה הלכות מפורטות, כאשר מצד אחד עיקר מגמת התפילה במניין להתפלל עמידה עם הציבור, ולכן מדלגים בפסוקי דזמרה כדי להתפלל עמידה עם הציבור; ומנגד, בתפילת שחרית הגברים צריכים להקדים את ברכות קריאת שמע לתפילה, כדי לסמוך גאולה לתפילה (ע' פניני הלכה תפילה יד, ה, 8; כה, ד). אולם נשים אינן מחויבות בברכות קריאת שמע, וממילא אינן צריכות לסמוך גאולה לתפילה, ומנגד גם אינן מחויבות להתפלל במניין. תשובה: מצד הדין כל אשה רשאית לבחור לעצמה כיצד לנהוג. וזאת משום שנשים פטורות הן מאמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, והן מן התפילה במניין עם הציבור, לפיכך יש כאן שתי מעלות, וכל אשה רשאית לבחור איזה מעלה להעדיף. והעיקר הכוונה, שכפי שנראה לה שתכוון יותר, כך ראוי שתנהג. אבל אם תבוא לשאול, נראה להמליץ שתדלג על פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע כדי להתפלל עמידה עם המניין. הואיל ועיקר חובתה של אשה להתפלל עמידה בלבד, מוטב שתתפלל עמידה באופן המהודר, עם המניין, ותזכה אח"כ לענות אמן וקדושה בחזרת הש"ץ ולשמוע קריאת התורה. אמנם תקפיד לומר לפני התפילה את ברכות השחר והתורה. ואם יהיה לה יותר זמן, טוב שתאמר גם את שמע וברכת "אמת ויציב" ותקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים ותסמוך גאולה לתפילה.[2]

שתי מצוות יסודיות מהתורה מבטאות את השבת, מצוות עשה - 'זכור', ומצוות לא תעשה - 'שמור'. מצוות 'שמור' עניינה להימנע מכל מלאכה, ומצוות 'זכור' עניינה לזכור את יסודות האמונה. היסוד הראשון שאנו זוכרים בשבת הוא בריאת העולם, והיסוד השני הוא יציאת מצרים. אף שמצוות 'זכור' היא מצוות עשה שתלויה בזמן, נשים חייבות בה כגברים. שכן מצוות 'זכור' הוקשה למצוות 'שמור', ששתיהן נאמרו בדיבור אחד ולכן דיניהן שווה. וכמו שנשים חייבות במצוות 'שמור' שהיא מצוות 'לא-תעשה', שכך הכלל, שנשים חייבות בכל מצוות 'לא-תעשה', אף כשהן תלויות בזמן, כך גם חייבות במצוות 'זכור'. לפיכך, יכולה אשה להוציא איש ידי מצוות קידוש, שחיובה שווה לחיובו. אבל קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל מצוות, אינם יכולים להוציא גדולים, שהקטנים המסוגלים להבין עניין שבת חייבים במצוות קידוש מדברי חכמים בלבד, ואילו הגדולים חייבים במצווה מהתורה (שו"ע או"ח רעא, ב). תקנו חכמים לקיים את מצוות 'זכור' באמירת הקידוש בליל שבת על כוס יין. שתי ברכות בקידוש הלילה, האחת על היין, והשנייה על קדושת השבת. אמירת הקידוש על היין סמוך לסעודה מלמדת אותנו שקדושת השבת מתגלה בכל המדרגות, לא רק בצדדים הרוחניים שבחיים אלא אף בצדדים הגשמיים, ולכן אומרים אותו על היין המשמח ולפני הסעודה. עוד תקנו חכמים לקדש גם ביום על היין סמוך לסעודה. על ידי פתיחת הסעודה בקידוש, ניכר שזו סעודה חשובה ומיוחדת ונזכרים בקדושת השבת. וכיוון שיסוד הקידוש של היום מדברי חכמים, לא תקנו בו ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן", ונוהגים לומר לפני הברכה פסוקים מעניין השבת. ונקרא "קידושא רבא", היינו 'קידוש גדול', בלשון סגי נהור, כי באמת קידוש הלילה הוא החשוב. (ע"ע פניני הלכה שבת ח"א ה, א-ג, בביאור הלכות אלו). גם במצוות שלוש הסעודות ולחם-משנה נשים חייבות כגברים (שו"ע רצא, ו, ומ"ב ובאו"ה שם).

כיוון שהגיע זמן מצוות 'זכור' שמתקיימת בקידוש, מצווה להזדרז ולקיים את המצווה. וכדי שלא יתרשלו בקיום המצווה, אסרו חכמים לאכול או לשתות לפני הקידוש. ואפילו שתיית מים אסורה לפני הקידוש. אבל לשטוף את הפה במים או לבלוע תרופה מותר (שו"ע רעא, ד; מ"ב יג; שש"כ נב, ג). בליל שבת איסור זה חל מרגע כניסת השבת. לכן אשה שקיבלה על עצמה את השבת בהדלקת נרות, אסור לה לשתות אחר כך עד שתקיים מצוות קידוש. בת שאינה מדליקה נרות, צריכה לקבל עליה תוספת שבת באמירת "בואי כלה שבת המלכה", ומאותה שעה היא אסורה באכילה ושתייה עד הקידוש. וכן גבר שקיבל עליו תוספת שבת, אסור לו לאכול או לשתות עד שיקיים את מצוות קידוש (מ"ב רעא, יא. ע"ע פניני הלכה שבת ה, ט).

ביום שבת, איסור אכילה ושתייה לפני הקידוש חל מהזמן שראוי לקידוש. אשה שאינה רגילה להתפלל שחרית בשבת (ע' לעיל ב, ב-ה), אסור לה לאכול ולשתות משעה שתקום משנתה עד שתאמר ברכות השחר והתורה ותצא ידי חובת הקידוש. ואשה שרגילה להתפלל בכל שבת תפילת שחרית, זמן הקידוש שלה חל אחר תפילת שחרית, ומשעה שתסיים את תפילת שחרית אסור לה לאכול ולשתות לפני שתצא ידי חובת קידוש. וגם לפני התפילה לא תאכל ותשתה. ואף שמצד חובת הקידוש אין עליה איסור, מכל מקום ישנו איסור אחר, שלא לאכול ולשתות לפני התפילה, מפני שאסור לאדם להקדים את צרכי גופו לכבוד שמים. אבל מים או תרופה מותר לשתות, מפני שאין בשתייתם גאווה אלא צורך. אשה שיודעת שדעתה לא תתיישב עליה בלא שתשתה קפה או תה, רשאית לשתותם לפני התפילה, מפני שאין בשתייתם גאווה אלא צורך, כדי שדעתה תתיישב ותוכל לכוון בתפילה. ואם היא יכולה, עדיף שתשתה את הקפה או התה בלא סוכר וחלב. ומי שחוששת שאם לא תאכל דבר מה תהיה רעבה מאוד ולא תוכל לכוון בתפילתה, רשאית לאכול מעט עוגה או פירות לפני התפילה.[3] בשעת הדחק, אשה שאינה יודעת לקדש, כי אינה יודעת לקרוא את נוסח הקידוש, והיא צמאה, וקשה לה להמתין עד שתשמע קידוש מבעלה, רשאית לומר ברכות השחר והתורה ולשתות לפני הקידוש. ואם תהיה רעבה, רשאית בשעת הדחק גם לאכול. וזאת משום שיש מי שסובר שנשים פטורות מקידוש היום (מהר"ם חלאווה), ובשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתו.[4] אשה נשואה שבעלה התפלל השכם בבוקר וחזר מהתפילה ורוצה לקדש ולאכול עימה, למרות שהיא מתכוונת ללכת אח"כ לתפילת שחרית, מותר לה להשתתף בקידוש ולאכול עימו, מפני שסדר החיים המשפחתי התקין על פי ההלכה, שאשה אוכלת עם בעלה. ותקפיד לברך לפני כן ברכות השחר והתורה (ע' לעיל ח, י, ובהערה 3 בדעת האג"מ). קטנה שהגיעה לגיל חינוך, לכתחילה יש להרגילה שלא לאכול לפני הקידוש, ואם תהיה רעבה או צמאה, מותר לתת לה לאכול ולשתות לפני הקידוש (שש"כ נב, יח; ילקוט יוסף רעא, יז). יא - הבדלה נשים חייבות במצוות ההבדלה כגברים. ואע"פ שהיא מצוות עשה שתלויה בזמן, לדעת רוב הפוסקים, הבדלה כלולה במצוות 'זכור', שמצווה לזכור את השבת בכניסתה בקידוש וביציאתה בהבדלה. וכיוון שמצוות 'זכור' הושוותה ל'שמור', כפי שלמדנו לעיל בהלכה ח', ממילא נשים חייבות בקידוש ובהבדלה. ואף לסוברים שמצוות הבדלה מדברי חכמים, תקנוה חכמים גם לנשים כדוגמת הקידוש. ויש מי שאומר, שההבדלה היא מצווה בפני עצמה שתקנו חכמים, והיא איננה חלק ממצוות 'זכור', וכיוון שהיא מצווה שתלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (אורחות חיים). כדי לחוש לדעה זו, עדיף לכתחילה שאשה תשמע הבדלה מגבר, שהוא חייב בוודאי במצוות הבדלה. אך אם אין שם גבר שצריך להבדיל, תבדיל לעצמה, כדעת רוב רובם של הפוסקים. וכשתבדיל תברך את כל ארבע הברכות.[5]