אחד הכללים היסודיים בדיני ממונות ומשפטים, הוא הכלל 'דינא דמלכותא דינא', כלומר דין המלכות הוא דין, וחייב אדם לשמור ולקיים את דיני המלכות, בין חוקים הקשורים למס הכנסה ולמכס, ובין חוקים הנוגעים לתקנת הציבור כחוקי תנועה וכדומה. לדעת רוב הפוסקים, המעלים מס או גונב את המכס עובר באיסור תורה. כמה הסברים נאמרו לזה. האחד, שתושבי המדינה מקבלים על עצמם את המלכות ומוחלים לה על חלק מזכויותיהם, ומסכימים לזה שהמלכות תקבע חוקים ותנהל את סדרי החיים הציבוריים. ואמנם הרבה מאוד אזרחים מתלוננים תמיד, על גובה המס או על חוקים מסוימים, אולם בכל אופן, כל זמן שהם אינם מורדים באופן גלוי ומפילים את השלטון, הרי שהם מודים ומסכימים שעדיף להם המצב הנוכחי של שלטון המלכות על פני התוהו ובוהו שעלול לשרור בלעדיה, ובכך הם מעניקים למלכות את הזכות לקבוע חוקים ולגבות מיסים. עוד הסבר נזכר, שבעצם, הקרקע של כל המדינה שייכת למלכות מדין כיבוש, שהרי המלכות על ידי כוחה הצבאי והכלכלי שומרת על המדינה, נמצא אם כן שכל קרקעות המדינה שייכות למלכות, ולכן כל מי שמתגורר באותה מדינה, חייב לשמוע בקולו של בעל הבית, דהיינו המלכות. ואע"פ שישנם בעלים פרטיים לכל חצר ובית, מכל מקום הבעלות שלהם נשענת על הבעלות של כלל המלכות. שאם לא היתה אותה המלכות, מי יודע אם אותה החצר ואותו הבית היה נשאר בידיהם. ולגבי ממשלה נבחרת, ברור שיש לה לפחות את אותו הכוח שיש למלכות. כי לגבי ממשלה, ההסכמה הציבורית לשלטונה הרבה יותר רחבה, שהרי הציבור בחר את הממשלה באופן ישיר, ובכך קיבל על עצמו את ההחלטות שאותה ממשלה תחליט. ואף אותו מיעוט שאינו מיוצג בממשלה, הסכים לקבל על עצמו את החלטת הרוב. ואם יבוא אדם ויאמר, אני לא מסכים לשיטת הדמוקרטיה, מכל מקום ודאי שלא יגרע כוחה של הממשלה מכוחו של כל מלך ומלך שהיה שולט על עמו בכוח חרבות חייליו, שאף לגביו אמרו: 'דינא דמלכותא דינא'. אם כן לסיכום, ישנו איסור להעלים מס או להבריח את המכס, וכל מי שעובר ומעלים מיסיו, עובר על איסור תורה. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (חו"מ שסט ו).

לגבי הכלל 'דינא דמלכותא דינא', דייקו חכמי הראשונים, שדווקא דין המלכות הוא דין, אבל לא דין המלך. כלומר אם יקום מלך ויגזור גזירות הנוגדות את ההגיון והמוסר המקובל, הרי שלגזירות אלו אין תוקף. רק לתקנות וחוקים המקובלים בדרך כלל בשאר המלכויות יש תוקף. כדי להבהיר הדבר, אצטט את לשונו של אחד הראשונים, בעל ה'נימוקי-יוסף', בפירושו למסכת בבא-בתרא (נד, ב): "והסכימו כל בעלי הוראה, שמזה שאמרו דינא דמלכותא, משמע שלא אמרו אלא בדברים שהם חוקי המלכים, שלכל המלכים יש חוקים ידועים, אבל מה ששר אנס נוטל בזרוע, אינו דין". גם הרמב"ן (שם) כתב, שלא אמרו 'דינא דמלכותא דינא' אלא לגבי דינים הידועים בכל המלכויות, שכל המלכים נוהגים כך. וכך כתב גם הריטב"א (על הרי"ף נדרים כח, א): שמה שהגמון אחד עושה לפי שעה, הן על יחיד או על רבים, או שגוזר גזירה חדשה שלא היתה נהוגה בימי האבות, אין זה דין אלא חמסנות וגזל. מכל זה נלמד, שאין למלכות או לממשלה לקבוע חוקים שאינם מקובלים בכל המלכויות, ובכלל זה שהחוקים צריכים להיות חוקים שאין בהם הפליה או קיפוח של אדם מסוים או קבוצה. וכבר היו מקרים בתולדות ישראל, שנחקקו חוקים מיוחדים המפלים את היהודים לרעה, וגדולי ישראל פסקו שלחוקים אלה אין תוקף של 'דינא דמלכותא'. והטעם לזה, שהעם קיבל על עצמו את המלכות או את הממשלה, על מנת שתמשול בהגינות, כפי שמקובל ונהוג בעולם, ואין לה סמכות לחרוג מכך, ואם חרגה - אין דינה דין (עיין ציץ אליעזר טז, מט). ומכל מקום כל זה דווקא בעוול מובהק, שאי הצדק שבו נוקב עד תשתית המלוכה או הממשלה. אבל שחיתויות והפליות רגילות, שמצויות בכל שלטון כמעט, אינן מבטלות את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'. שאם כל שחיתות תבטל כלל זה, לא יהיה מקום בעולם שיחול בו הכלל 'דינא דמלכותא דינא'.

שאלה מרכזית ישנה, על איזה מלכות נאמר הכלל 'דינא דמלכותא דינא', האם על כל מלכות, בין מלכות בחוץ לארץ בין בארץ, בין של יהודים בין של גויים, או שרק לגבי מלכויות שבחוץ לארץ נאמר הכלל שדיניהם דין. אכן נחלקו בשאלה זו גדולי הראשונים. לדעת הר"ן והרשב"א (בפירושם לנדרים כח, א), לא נאמר כלל זה אלא לגבי מלכות של גויים בחוץ-לארץ. מפני שיסוד הכוח של המלכות לחוקק חוקים, מבוסס על כך שהארץ שייכת למלך או למלכות מדין כיבוש, שרק בכוח צבא המלכות נשמרים גבולות המדינה. ולכן אדם שמעוניין להתגורר באותה המלכות, צריך לקבל על עצמו את חוקיה. ואם אינו מוכן לקבל את חוקיה, עליו לחפש מקום אחר. ואין הבדל בזה בין מלך לממשלה, ועל כן גם יהודי שמתגורר בארצות דמוקרטיות, חייב לשמור על חוקי המדינה, מפני ש'דינא דמלכותא דינא'. אבל כל זה יכול להיאמר רק לגבי חוץ-לארץ, ששם הארץ אכן יכולה להיות שייכת למלכות, אולם את ארץ ישראל נתן הקב"ה לעם ישראל, ואין לשום מלכות רשות לגרש יהודי ממנה, נמצא אם כן, שאין למלכות בעלות על האדמה, ולכן כל זמן שהיהודי לא קיבל על עצמו את אותה המלכות, אין לחוקיה תוקף לגביו. אולם רוב הראשונים ובתוכם הרמב"ם חולקים על פירושם וסוברים שאין שום הבדל בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ, ובכל מקום שיש מלכות או ממשלה, דיניה וחוקיה מחייבים. והטעם לזה, שהיסוד של 'דינא דמלכותא דינא' אינו תלוי בבעלות על הקרקע, אלא הוא נשען על ההסכמה הציבורית למלכות, שבעצם זה שהציבור אינו מורד ומפיל את השלטון, הרי הוא מסכים לקבל על עצמו את כל החוקים שהוא מחוקק. ואם כן אין שום הבדל בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ, וגם בארץ-ישראל חוקי המלכות או הממשלה מחייבים, כל זמן שאינם מתנגשים באופן מפורש עם חוקי התורה. (גם הרשב"א בתשובותיו ח"ב קלד, פסק כן, ושלא כמו שכתב בפירושו לנדרים). ואכן כך נפסק להלכה על פי רוב הפוסקים, שגם בארץ ישראל חל הכלל של 'דינא דמלכותא דינא', וכן פסק ה'שולחן- ערוך' (חו"מ שסט, ו), וכך פסקו אחרוני זמננו. ולדעת ה'חתם-סופר' (חו"מ מד), אפילו הר"ן והרשב"א יודו שגם בארץ ישראל חייבים לשלם מיסים מטעם 'דינא דמלכותא דינא'. כי לדעת ה'חתם-סופר', כל מה שאמרו שאין חייבים לשלם בארץ מיסים למלך הוא משום שלא ברשותו אנו גרים בארץ אלא ברשות הבורא, ולכן איננו צריכים לשלם לו מיסים. אבל כל זה נאמר דווקא לגבי מיסים שהמלך לוקח להנאתו הפרטית ולהחזקת ארמונו וחצרו וכבוד מלכותו, אבל כאשר הטלת המיסים נועדה למען אזרחי המדינה, כגון צרכי ביטחון, חינוך, כבישים וכדומה, ודאי הוא שכולם חייבים לשלם. ומי שאינו משלם את מיסיו, לא רק שעובר על הדין של 'דינא דמלכותא דינא', אלא הוא אף גוזל את חלקו של הציבור (עיין ציץ אליעזר טז, מט, יחו"ד ה, סג).

הסייג המשמעותי ביותר שעומד בפני דין המלכות הוא, שכל דין או חוק הנוגד את חוקי התורה, אין לו תוקף מחייב. שכן נאמר ליהושע בן נון, שכמנהיג ישראל יש לו סמכות להורות הוראות, וכל איש אשר ימרה את פיו ייענש ויומת, מכל מקום בהמשך הפסוק מסויגת סמכותו בביטוי "רק חזק ואמץ", שנאמר (יהושע א, טז-יח): "וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ, רַק יִהְיֶה ה' אֱלוֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". כלומר תקנותיו של יהושע מחייבות בתנאי שיקיים את הפסוק (יהושע א, ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". אבל אם יורה הוראות בניגוד לתורה, דבריו בטלים, ואין ליהודי לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ט) שאם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעים לו. משום שדבריו של הקב"ה קודמים לדבריו של המלך, שהמלך עצמו הוא עבד למלך מלכי המלכים הקב"ה. ואם כך נאמר לגבי מלך כיהושע בן נון, שנתמנה על ידי משה רבנו, גדול נביאי ישראל, והסנהדרין ועם ישראל קיבלוהו עליהם, קל וחומר שכל מלך או ממשלה אינם יכולים להורות הוראות בניגוד למצוות התורה. ואם למשל תחוקק ממשלה כל שהיא חוק שיחייב חילול שבת, או אכילת מאכלים אסורים כדוגמת חזיר, או שתצווה לעקור יהודים מארצם ולבטל בכך את מצוות ישוב הארץ - על פי התורה לא יהיה שום תוקף לחוקים אלה, ועל כל ישראל תהיה מוטלת החובה להתנגד לביצועם.

עד כה דיברנו על הכלל ההלכתי 'דינא דמלכותא דינא' הקובע שישנו תוקף הלכתי לכל מס או מכס שהמלכות מטילה על תושביה, עתה נוסיף, שתוקפם של המיסים במדינת ישראל, מחייב עוד יותר מאשר בשאר המדינות. וזאת משום שהממשלה נבחרה על ידי רוב הציבור, ואם כן יש לממשלת ישראל בנוסף לתוקף של מלכות גם תוקף של 'חבר-עיר'. 'חבר-עיר' הוא השם של המנהיגים שהיו נבחרים על ידי בני העיר או הקהילה, ובדרך כלל היו נקראים 'טובי-העיר' או 'טובי-הקהל'. וכתב הרא"ש בתשובותיו (כלל ו סימן יט): שפשוט שכל מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, בכל תקנות הקהל שמתקנים על יחידים ועל רבים, שריר וקיים גם בלא קניין, וכל דבריהם ככתובים וכמסורים. ועוד כתב (שם סימן כז), שרשאים בני העיר להעניש ולקנוס את מי שעובר על תקנותיהם. כמה הסברים נאמרו לגבי הלכה זו. מדברי המבי"ט בתשובותיו (ג, רכח) משמע שהתוקף ההלכתי של תקנות הקהל נובע מהמנהג, שמאחר שהציבור נוהג לנהל את ענייניו באופן של בחירת מנהיגים שהם מתקנים תקנות ומטילים מיסים וקנסות, אין אדם פרטי יכול לעבור על מנהגם, וחובתו למלא אחר תקנות הקהל. ועוד סברה ישנה, שבכל ענייני הציבור יש לקהל דין של שותפים, שהרי אם לא יתארגנו יחד בכל הנוגע לדברים הציבוריים, עלולים כולם להינזק, ולכן בעל כורחם נעשים כל בני העיר וכל בני המדינה שותפים וערבים זה לזה (מהר"ם שיק). ועוד, שיש לציבור זכות של 'חזקה', שכך נהגו מאז ומתמיד שהקהל מתערב מעט בענייניו של הפרט על ידי הטלת מיסים ומכס לצרכי הציבור. וכידוע, בכל דבר שיש לציבור חזקה בו, אין היחיד יכול לבטלה. כמו למשל שביל שעובר בחצרו של יחיד ובמשך זמן רב עברו בו רבים, נקבעה לגבי ההליכה בו חזקה, ואין בעל החצר יכול למנוע יותר את הרבים מלעבור בשביל שבחצרו. וכן גם לגבי מיסים, שיש חזקה שהציבור נוטל מס מכל יחיד. לסיכום, ברור למעשה שישנו חיוב גמור לשלם מיסים כפי החוק, גם מן הצד של 'דינא דמלכותא דינא', וגם מהצד של תקנות הקהל (ציץ אליעזר טז, נ).

בהלכות הקודמות הזכרנו את דעות הפוסקים אודות החיוב לשלם מס, ולדעת רוב הפוסקים חיוב זה נחשב כתנאי שבממון שחיובו מן התורה. ואם כן, כל אדם צריך לשלם את מיסיו. וטוב שיראה בזה חובה נעימה, שעל ידי תשלומיו הוא נעשה שותף בקליטת העלייה, בביצור הביטחון, ובכל מהלך בניינה של מדינת ישראל. ואמנם אין להתעלם מהחסרונות הרבים שעדיין קיימים אצל נבחרי הציבור, מכל מקום מאחר שהציבור בחר בהם, ויש להם תוקף של מלכות וטובי הקהל, מצווה על כל אחד לשלם את מיסיו. ואמנם בנושא זה של תשלום מיסים הניסיון קשה, שכן פעמים רבות יצר תאוות הממון של האדם מעביר אותו על דעתו. למשל, קורה שאדם מגיע לחנות לקניית מוצר מסוים, וכשהוא שואל למחירו, עונה לו המוכר: בלי חשבונית חמש מאות שקלים, ועם חשבונית שש מאות. והניסיון קשה, שהרי לא קל לוותר על מאה שקל, ואף למוכר יש ניסיון קשה, הואיל והוא מעדיף למכור כמה שיותר בזול. אבל ההלכה קובעת שאסור לגנוב את המס, ולכן חובה על האדם לומר שהוא מעוניין לקנות עם חשבונית. אמנם במקרים מיוחדים, כמו מי שקונה אצל אחיו או אצל חבר קרוב מאוד, מותר לקנות בלא חשבונית, שכן אפשר היה שהמוכר יתן את המוצר לאחיו במתנה, אלא שהאח המקבל רוצה לפצות אותו על מה ששילם ליצרן ועל טרחתו. ועוד שאלה לעיתים מתעוררת, האם ישנה חובה על הקונה לדרוש חשבונית, ועל ידי כך לוודא שאכן המוכר ישלם מס על המכירה, או שזו חובתו האישית של המוכר, לשלם מס ולתת חשבונית, ואילו הקונה אינו מחויב לדרוש חשבונית ולמלא בזה תפקיד של שוטר או גובה מס. למעשה, אין חובה על הקונה לדרוש חשבונית, ובזה שהוא קונה ללא קבלת חשבונית הוא אינו עובר על איסור, כפי שהיה עובר אילו היה אומר בפירוש למוכר שהוא רוצה לקנות בזול ללא חשבונית. אבל בכל אופן, יתכן שבזה שהוא אינו דורש את החשבונית הוא מסייע במידה מסוימת לדבר עבירה. ועוד שהמצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), כוללת גם את החובה להציל את החבר מהפסד ממוני, וכך כתב הרמב"ם (סה"מ רצ"ז). והציבור ככלל אינם גרועים מאדם יחידי, ולכן ראוי לבקש חשבונית בשעה שקונים, ועל ידי כך לדאוג שאכן המס ישולם, אבל אין זו חובה, כי אין הקונה יכול לדעת בוודאות אם המוכר גונב את המס, כי אולי הוא מתכוון אח"כ לדווח מעצמו על המכירה, ואולי מסיבות אחרות הוא פטור מתשלום (עיין שו"ת עשה לך רב ו, פ; ז, סג).

ציוותה התורה (שמות כא, א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ופירשו חז"ל (גיטין פח, ב): לפניהם היינו דווקא לפני דייני ישראל, ולא לפני דייני גויים. ואפילו אם במקרה באותו עניין דייני הגויים פוסקים כתורה, מכל מקום אסור לילך לדון בפניהם, שנאמר (דברים א, יז): "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלוֹהִים הוּא", ודייני ישראל הסמוכים איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה פוסקים הלכה בשליחות אלוקית. ואמנם, כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני - פסקה הסמיכה בישראל, שאין סומכים אלא בארץ ישראל (עיין לעיל א, ד), ומעמדם של הדיינים נשתנה. שעד אז היה לחכמי ישראל הסמוכים תוקף עצמי לשפוט את העם, ומשנפסקה הסמיכה שוב אין לחכמי ישראל סמכות עצמית. אך בכל זאת, אסור לדון אלא בפניהם, לפי שהם נחשבים שליחים של הדיינים שנסמכו בעבר, ומכוח שליחותם הם מורים הלכה בכל אותם הדינים השכיחים שאם לא ידונו בהם ייגרם נזק. האמת צריכה להיאמר, גם בתי המשפט שבמדינת ישראל נחשבים כ"ערכאות של גויים", הואיל ושיטת המשפט שלהם אינה על פי תורת ישראל. וגם עליהם חלים דברי הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו". ואף ש"דינא דמלכותא דינא", כלומר מותר לשלטון המקובל לחוקק חוקים ולתקן תקנות, ואף בתי הדין הרבניים בבואם לפסוק הלכה צריכים להתחשב בחוקים אלו כמחייבים. מכל מקום ברור שאין לשום מלכות או שלטון תוקף לבטל באופן גורף את המצווה לדון בפני דייני ישראל בדין תורה. לפיכך כל סכסוך צריך להתברר בפני דיינים שדנים על פי התורה. גם כאשר הנתבע מסרב להישפט בפני בית דין כשר, עדיין נשאר האיסור לילך ל'ערכאות' בתוקפו, עד אשר יבוא התובע לפני בית דין או רב שעוסק בדיני ממונות, והם יתנו לו רשות לילך ל'ערכאות' כדי להציל את ממונו. רק לאחר קבלת רשות יוכל לתובעו ב'ערכאות'. מפני שבאופן זה הוא אינו עובר על מצוות התורה לדון בפני דייני ישראל, שכן הלך ל'ערכאות' ברשות דייני ישראל (רמב"ם שם, ועיין בדיני ממונות לרב בצרי, ח"א שער י' פרק ה').

מצווה מן התורה למנות שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, כדי שישפטו את העם משפט צדק, שנאמר (דברים טז, יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". והכוונה למנות סנהדרין קטנה בת עשרים ושלושה דיינים בכל עיר, שתוכל לדון בכל הדינים שבתורה - דיני נפשות ודיני ממונות. דיני נפשות נידונים בפני עשרים ושלושה דיינים, ודיני ממונות נידונים לפני שלושה דיינים (סנהדרין ב, א). אלא שאם לא היו בעיר שני חכמים, אחד היודע להורות בכל התורה, ועוד חכם שיודע לשמוע, לשאול ולהשיב בכל התורה, ובנוסף להם עשרים ואחד אנשים הגונים וחכמים הראויים לדון, אין מושיבים בה סנהדרין. אבל מושיבים בה לכל הפחות בית דין של שלושה שידונו בדיני ממונות (רמב"ם הל' סנהדרין א, ד-ה). אלא שכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, סמכות החכמים לדון בכל הדינים שבתורה תלויה בסמיכה שהם נסמכים איש מפי איש עד משה רבנו, אבל אחר שנתבטלה הסמיכה, כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, שוב אין לחכמי ישראל סמכות עצמית לדון בדיני תורה, אלא הם צריכים לדון בדיני תורה כשליחים של החכמים שנסמכו בעבר. השליחות הזו נועדה אך ורק לתחומים ההכרחיים לקיום החיים היהודיים, היינו לדיני ממונות וכיוצא בהם, כמו למשל קבלת גרים. אבל בתחומים שאין הכרח לדון בהם, אין לחכמים שאינם סמוכים סמכות לדון. לפיכך אין לבתי הדין כיום סמכות לדון בדיני נפשות ודיני קנסות. ורק כהוראת שעה מותר להם לקנוס ולענוש (גיטין פח, ב, ב"ק פד, ב, שו"ע חו"מ א, א; ב, א). וכיוון שכיום אין לדיינים סמכות עצמית לדון בכל דיני התורה, ממילא נתבטלה המצווה מהתורה להעמיד סנהדרין בכל עיר ועיר (רמב"ן דברים טז, יח; טור חו"מ א). אבל מצווה להעמיד בתי דין לממונות בכל עיר ועיר, כדי לקיים את המשפט בישראל.

ישנה חשיבות מרובה לסיים כל סכסוך במהירות מירבית. וכפי שאמרו חכמים (ע' סנהדרין ז, א), שהסכסוכים שבין אדם לחבירו דומים לסדק בסכר, שבתחילה אפשר לסותמו בקלות, ואם לא יסתמוהו מיד, הסדק יתרחב, ומים רבים יחלו לשטוף דרכו, ואז כבר לא ניתן יהיה לסתום את הסדק, מפני שהסכר כולו יקרוס בשטף המים. כך המריבה, אם פוטרים אותה בתחילתה, שני הצדדים מתפייסים וחוזרים להיות חברים. אך אם לא פטרוה בתחילתה, הרי השנאה נקבעת בלבבות וקשה מאוד להוציאה. לכן הזהירו חכמים שלא לענות את הדין, היינו שלא לעכב את מתן פסק הדין (עיין אבות ה, ח). וכן ציוותה התורה להעמיד שופטים בכל עיר ועיר, שנאמר (דברים טז, יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ". והשופטים צריכים לשבת בשער העיר, במקום שבו כל העם עוברים, כדי שיהיו זמינים לכל, וכך כל סכסוך יוכל להתברר לפניהם מיד. ואף פסק הדין היה מתבצע במהירות, ואם היה אחד מהנידונים מסרב לקיים את הדין, היו השוטרים שעומדים לרשות בית הדין אוכפים באופן מיידי את המשפט. בתחילה לא היו ימים מיוחדים שבהם בית הדין היה יושב לדין, אלא בכל ימות החול היו יושבים מן הבוקר ועד הצהרים (רמב"ם הל' סנהדרין ג, א). ואחר תקנת עזרא היו יושבים בכל יום שני וחמישי, שכן ראה עזרא שברוב המקומות אין צורך לדון בכל יום. וקבע את ימי שני וחמישי, מפני שאז היו בני הכפרים מגיעים לערים, וכך יכלו גם בני הכפרים לברר את סכסוכיהם בפני השופטים. כדי להבין את החשיבות של בירור הדין במהירות, אפשר לתת דוגמא שלילית מהמציאות הקיימת בבתי המשפט האזרחיים בישראל. בנוסף לכך שהם נחשבים על פי ההלכה כערכאות של גויים (כמבואר בהלכה ז), משהים שם מאוד את הדין. זמן רב עובר מעת התביעה ועד תחילת הדיון, ולאחר מכן עובר זמן רב עד שמגיע פסק הדין. במשך זמן עינוי הדין הסכסוכים נעשים חמורים יותר, וכשמגיע לבסוף פסק הדין כבר התאחרה השעה ואין בכוחו להחזיר את השלום. בנוסף לכך, השהיית הדין נותנת יתרון רב לעשירים על פני העניים, מפני שהעשיר יודע שבכל עת שיהיה לו סכסוך עם בעל עסק עני, יביא את הסכסוך לערכאות, עד שיגיע פסק הדין - מחסרון במזומנים בעל העסק העני יתמוטט. ולכן כמעט תמיד העניים מסכימים להתפשר ולקבל פחות ממה שמגיע להם, מפני שאין להם יכולת כלכלית למשוך משפט על פני חודשים ושנים. גם כשמוגשת תביעה פלילית נגד אדם, שמו מוכתם למשך תקופה ארוכה, ואף אם לבסוף יזוכה, משך הזמן הארוך הלוקח עד לסיום משפטו פוגע בו מאוד ועלול להשאיר בלבו צלקות עמוקות שיתכן ולא יגלידו עד יומו האחרון. לדאבוננו גם בתי דין על פי ההלכה אינם זמינים כראוי. הסיבה העיקרית לכך, שאין הם מתוקצבים מהקופה הציבורית כראוי. אולם גם עתה, כאשר בתי הדין התורניים אינם מוכרים על פי החוק כבתי משפט לכל דבר, יש לחתור שליד כל ישיבה וכולל יוקמו הרכבים של שלושה דיינים לענייני ממונות, שיהיו זמינים בכל יום לבצע דיונים. בשעה שיבואו לפניהם לדין - ידונו, ובשעה שלא יבואו - יעסקו בתורה במסגרת הישיבה או הכולל. על ידי כך נזכה להרבות בצדק ושלום ולקרב את הגאולה, ויתקיים בנו חזון ישעיהו (א, כו-כז): "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

שאלה: האם שביתת פועלים היא הדרך הנאותה ליישוב סכסוכי עבודה על פי ההלכה? תשובה: תחילה יש להקדים שבפועל אם מנהג המדינה שפועלים שובתים כדי להיטיב את שכרם, מותר להם לשבות. לדעת רוב הפוסקים, היתר זה מותנה בקבלת היתר על כך מבית דין. אולם לכתחילה אין זו הדרך הנכונה, אלא היה ראוי לפתור את כל סכסוכי העבודה בהתדיינות בפני בית דין מוסכם. רק בדרך הזו אכן תיפתר הבעייה באופן שלם. ראשית לא ייגרם נזק כלכלי בהשבתת מפעלים והפסד ימי עבודה, ולא ייגרם מתח חברתי. והיותר חשוב, פסק-הדין יהיה מאוזן וצודק, ולא כמו המצב כיום, שיש פועלים שיש להם כח סחיטה גדול, כדוגמת עובדי חברת החשמל, שהצליחו להשיג משכורות גבוהות מאוד, מפני שהמדינה אינה מסוגלת לתפקד בעת שהם משביתים את אספקת החשמל, וכך משכורתם הממוצעת בסביבות חמשה עשר אלף שקלים לחודש. ואילו העובדים הסוציאליים, שעבודתם אינה נופלת בחשיבותה, ואינם משקיעים פחות מאמץ, מקבלים כמעט רבע משכרם, וזאת מפני ששביתתם אינה פוגעת במי שיש לו השפעה על המשכורות במדינה. וכך נמסר שהיתה דעת מרן הרב קוק זצ"ל, שכל סכסוך עבודה צריך לבוא לפני בית דין, ורק כאשר המעסיק אינו מסכים לקיים בוררות מותר להשבית את העבודה. וכך כתב גם הרב עוזיאל זצ"ל, שיש להקים בית דין שיהיו בו תלמידי חכמים ומומחים לכלכלה וחברה, והם ידונו בכל סכסוך עבודה (תחומין ה, ע' 295, משפטי עוזיאל חו"מ מב, ו-ז). באופן זה המשק יוכל לשגשג בלא השבתות ולחצים כוחניים, וגם המשכורות של כלל הפועלים יהיו גבוהות יותר. יא - האם מותר לפועלים לשבות פועל שהתחייב לעבוד למשך תקופה מסוימת, אסור לו להפר את התחייבותו, ואם הפר את התחייבותו, יכול בעל הבית להתרעם עליו, אך אינו יכול לתבוע ממנו פיצויים. ואם שביתת הפועל גורמת נזק ממוני לבעל הבית, יכול בעל הבית לתבוע את הפועלים על הפגיעה בעסקיו, והם צריכים לפצותו על הנזקים שנגרמו עקב הפרת התחייבותם לעבוד. ומי שאינו מרוצה משכרו, יכול להפסיק את עבודתו בסיום הזמן שנקבע בחוזה, אבל לא יפסיק באמצע. כך ההלכה באופן עקרוני, אלא שזכותם של בני העיר או בעלי אומנות מסוימת לקבוע לעצמם תקנות ומנהגים, ובכלל זה לקבוע את זכות השביתה, אפילו בתוך הזמן שהפועל התחייב לעבוד. אולם כל זאת בתנאי שתקנות אלו יתוקנו בהסכמת "חבר-עיר", היינו בהסכמת בית דין או אדם גדול בתורה המעורב בענייני הציבור, כדי שאותו בית דין או תלמיד חכם יבחן האם אין בתקנותיהם עוולה. השאלה היא, האם כיום, שהרבנים ובתי הדין אינם מפקחים על ענייני הציבור, רשאים בני העיר או בעלי אומנות לתקן לעצמם תקנות שלא כפי ההלכה המקורית. דעת כמה פוסקים, שבמקום שאין תלמידי חכמים המעורבים ומשפיעים על כל ענייני הציבור, מותר לארגוני הפועלים לארגן שביתות כראות עיניהם. וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ חו"מ א, נח-נט). לעומתם הרבה פוסקים סוברים שאסור לפועלים לשבות בלא הסכמת בית דין, וכך משמע שדעת הרב אוירבאך (תחומין ה, 289), והרב ולדינברג (ציץ אליעזר ב, כג), והרב חיים דוד הלוי (על"ר ב, סד). לפיכך כל פועל הרוצה לשבות, צריך לשאול רב מוסמך שיכריע לו בכל מקרה ומקרה לגופו - האם מותר לו לשבות או אסור. יב - שביתת מורים ורופאים למדנו שמעיקר הדין שביתת פועלים אסורה, הואיל והעובד התחייב לעבוד למשך זמן מסוים ואסור לו להפר את התחייבותו. אולם רשאים בני המדינה לקבוע לעצמם, שמותר לפועלים לשבות, למרות שלא התפטרו מעבודתם. ולדעת הרבה פוסקים, היתר זה מותנה בהסכמת בית דין חשוב או אחד מגדולי הרבנים. אלא שכל זה אמור לגבי עבודות רגילות שאין בהם מצווה, אבל למורים המלמדים תורה אסור לשבות. שכן כל מי שיכול ללמד תורה מצוּוה ללמד גם בחינם, ומה שנותנים שכר למורים הוא כדי שלא יצטרכו לחפש פרנסה אחרת, ויהיו פנויים ללמד. אבל אם המורה אינו הולך לחפש פרנסה אחרת, עליו להמשיך ללמד את הילדים. וכן לגבי רופאים ואחיות, כיוון שיש מצווה לרפא בחינם, גם אם משכורתם אינה הולמת את מאמציהם, אסור להם לשבות. כמובן שמותר להם לחפש עבודה אחרת, אך כל זמן שלא הלכו לעבוד במקום אחר, כיוון שהם פנויים חובה עליהם להמשיך לרפא בחינם. את סכסוכי העבודה במקצועות המצווה הללו צריכים לפתור על ידי בוררות ולא על ידי שביתות. רק במקרים נדירים, כאשר המעסיק אינו מוכן לבוא לדין או לבוררות, ונראה שאם לא ישבתו ייגרם נזק למערכת החינוך או לרפואה הציבורית, מותר להתייעץ עם בית דין, ורק לאחר קבלת היתר מפורש - מותר לשבות. מפני שלפעמים צריך לבטל תורה כדי לקיימה אחר כך למשך זמן ארוך. לפיכך אסור למורה המלמד תורה, להשתתף בשביתה שלא קיבלה אישור מפורש מבית דין חשוב או מהרבנות המקומית. ואף אם ארגון המורים מאיים עליו שאם יצטרך אי פעם לסיועם בעתיד - לא יסייעו לו, אסור למורה להשתתף בשביתה. וכמו שאם יאיימו עליו: אם לא תאכל בשר טרף נפגע בזכויותיך, לא יאכל בשר טרף, כך אם יאיימו עליו שאם לא ישבות לא ייצגו אותו בעתיד - לא ישבות. ובזכות זה יזכה להיות מחנך אמיתי שהערכים הרוחניים מגמת חייו, ובזה ישמש דוגמה לתלמידיו שילכו בעקבותיו לתפארת התורה העם והארץ (ע' אג"מ חו"מ א, נט; הרב אוירבאך תחומין ה 289; מנחת צבי ח"ב י). גם למורות, שמלמדות בנות תורה, אסור לשבות. ואין לומר שהואיל ונשים אינן מצוּות במצוות תלמוד תורה, ממילא אין בשביתתן ביטול מצווה ומותר להן לשבות. מפני שבאמת גם נשים מצוּות ללמוד את כל המצוות השייכות להן ואת כל יסודות האמונה. נמצא שגם המורות שמלמדות את הבנות הלכה ואמונה מקיימות מצווה. ובנות שמרגישות צורך ללמוד עוד, סימן הוא שתלמודן חשוב להן כדי להעמיק את האמונה והשייכות לתורה, ואף לימוד זה נעשה מצווה ואסור לבטלו (כמבואר בפ"ה הל' ת"ת טז). יג - האם מותר למורים ללימודי חול לשבות יש סוברים שרק את לימודי הקודש אסור להשבית, אבל לימודי החול, כיוון שאין מצווה ללומדם, חלים עליהם הדינים הרגילים. ואם מנהג המדינה להתיר שביתות, מותר למורים ללימודי חול להשתתף בשביתות. וכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים יש לקבל על כך היתר מרב חשוב. אולם לעניות דעתי נראה, שבכל מוסד שבו לימודי הקודש הם העיקר ונוספים עליהם לימודי חול, גם את לימודי החול אסור להשבית. וזאת מפני שכאשר לימודי החול נעשים אגב לימודי הקודש אף הם נחשבים לענף מצווה. שכן אמרו חז"ל במסכת שבת (עה, א): "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב - עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". ומבארים הרמב"ם והמהר"ל ורבים מגדולי ישראל, שאין הכוונה כאן לומר שרק חכמת האסטרונומיה חשובה וראויה ללימוד. אלא הכוונה לומר שכל מי שיכול להבין בחכמה את סדרי הטבע הנברא ואינו מבין, הרי הוא מתעלם ממעשה ה', שכן הקב"ה מתגלה אלינו דרך הבריאה והמדע. ועוד מבואר שם בגמרא, שעל ידי שישראל בקיאים בחכמות החיצוניות נעשה קידוש ה' בעיני העמים. ואמר הגר"א, שכל מי שחסרה לו ידיעה בחכמות חיצוניות חסרות לו כנגד זה מאה ידות בתורה (כמבואר בפניני הלכה הל' תלמוד תורה יד. במהדורה החדשה ליקוטים ח"א א, יד). נמצא, שאף לימודי החול כשהם נערכים בתוך תוכנית שעיקרה קודש, נחשבים כמסייעים ושייכים לחינוך לאמונה ותורה ואסור לבטלם בשביתה. במילים אחרות, כאשר המגמה של כל מערכת הלימוד היא לשם שמים, לחנך את הבנים והבנות לחיות חיים שלמים של אמונה בעולם הזה, אזי כל מערכת הלימוד נחשבת כמקשה אחת, ואסור להשבית מערכת חינוך זו שכולה מצווה. אבל במקום שלימודי הקודש אינם מודגשים, כלומר, אינם מקבלים את המקום המרכזי, הן מבחינת השעות והן מבחינת החשיבות, לימודי החול נחשבים כעומדים בפני עצמם, וממילא דין המורים ללימודי חול כדין כל הפועלים, שמותר להם לשבות כמנהג המדינה. יד - מלכות דוד והאם נהגו בית חשמונאי כדין לקראת סיום הפרק נזכיר הלכה בקשר למלכות. נאמר (בראשית מט, י): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", פירשו חז"ל (סנהדרין ה, א): "לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים". ודייק הרמב"ן מלשון "לא יסור", שרק לאחר שנתמנה דוד למלך, אין יותר למנות את ראשי העם משבטים אחרים, אבל לפני כן היה אפשר למנות מלך משבטים אחרים. ועל כן נתמנה שאול משבט בנימין. ועוד פירש הרמב"ן, שכיוון שבאותו הזמן בקשו ישראל את המלך באופן שאינו ראוי, כי שמואל הנביא הנהיגם על פי ה' באופן שלם, לפיכך ציווה ה' את שמואל למנות את שאול שהיה משבט בנימין. והוסיף הרמב"ן הלכה למעשה: "לפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה". אלא רק לצורך שעה אפשר למנות מלך משבט אחר, עד שיתמנה מלך משבט יהודה, ולכן אמרו חז"ל שאם ממנים מלך משבט אחר אין מושחים אותו, כדי להבליט שמלכותו זמנית. ועל כן נענשו החשמונאים שמלכו בימי הבית השני, ואף שהיו חסידי עליון, ואלמלי הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, מכל מקום נענשו עונש גדול, וארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, עד שבסוף הכרית הורדוס את כל זרעם (ב"ב ג, ב). וזאת מפני שהיו צריכים לחתור למינוי מלך משבט יהודה. ולא זו בלבד, אלא חטא נוסף היה בידם, שהם היו כהנים, והכהנים נצטוו לשמור את כהונתם, ואילו הם שמשו במקביל בתפקיד המלך והכהן הגדול. ללא ספק העיסוק בטכסיסי המלוכה הפריע לעבודת הקודש, ומי יודע אם לא חטא זה גרם שהשכינה לא חזרה לשרות בבית המקדש השני כפי ששרתה בבית המקדש הראשון. וכן מן הצד השני, מסתבר שהעיסוק בכהונה פגע בהתמסרות המלאה לענייני המלכות. ואמנם לרשב"א (תשובות ד, קפז) אין כאן ציווי שלא ימנו מלך משבט אחר, אלא הבטחה שמלכות קבועה תהיה לשבט יהודה. והר"ן בדרשותיו סובר שאין תלונה על מלכי חשמונאי, כי הצוואה של יעקב היתה שרק כאשר תהיה לישראל מלכות עצמאית תינתן בידי שבט יהודה, אבל החשמונאים מלכו תחת רשות יוון ואח"כ תחת רשות רומא, ולכן אין בידם איסור. ואע"פ כן, רבים קיבלו את דעת הרמב"ן, שהחשמונאים היו צריכים להשתדל יותר למנות מלך משבט יהודה, ולהפריד את המלוכה מהכהונה. וכפי שבני ארץ ישראל בתקופת התנאים והאמוראים השתדלו למנות נשיאים משבט יהודה, ואף שלא היו יורשים דרך בנים מכל מקום היו יורשים דרך בנות (ועיין עוד בציץ אליעזר יט, כו). לא כאן המקום להאריך, אולם ראוי להזכיר כי רעיון הפרדת הרשויות כבר נקבע בתורה. וארבע רשויות יש: א) מלוכה. ב) שופטים, כשכל ההחלטות העקרוניות היו נקבעות על ידי בית הדין הגדול שבירושלים, והדינים הפרטיים בבתי הדין שבכל מקום ומקום. ג) כהונה, שמרכז עבודתה בבית המקדש, וענפיה מתפשטים לכל גבול ישראל, בכל ערי הכהנים. ד) נבואה, שהיא היתה מציבה חזון ומתריעה ומבקרת, וכן עוסקת בהוראת שעה.