שני איסורים נזכרו בתורה, ביחס למגורי נכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". והשני איסור פרטי שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנכרי, כדי שלא לתת חניה בקרקע, שנאמר (ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם... כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים..." נחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה, כלפי איזה גויים נאמרו האיסורים הללו. שלוש דעות עיקריות נאמרו בזה: לדעה הראשונה, איסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" חל על שבעת עמי כנען בלבד, שבהם עסקה התורה בצוותה את בני ישראל בעומדם להיכנס לארץ. אבל איסור "וְלֹא תְחָנֵּם" חל גם על עמים אחרים, כפי הדעה השנייה או השלישית שבהמשך (רש"י, ראב"ד, סמ"ג). הדעה השנייה סוברת שהאיסורים חלים בכל הדורות על עובדי עבודה זרה או אנשים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח, שבהם החשש שמא יחטיאו את ישראל. אבל מי שבפועל אינו עובד עבודה זרה ושומר שבע מצוות בני נח, אין לגביו איסור (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה). ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו. הדעה השלישית סוברת, שכל גוי שאינו מוגדר כ'גר-תושב', נצטווינו שלא ישב בארצנו ולא ניתן לו חניה בקרקע של ארץ ישראל. כדי להיות 'גר-תושב' צריך לעמוד בשני תנאים, לשמור שבע מצוות בני נח, ולהאמין בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות המוחלטת של עם ישראל על ארצו כציווי התורה. אלא שהוסיף הרמב"ם, שבזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל 'גר-תושב', וממילא כיום, שאין היובל נוהג, לפי הדעה השלישית אין היתר להשאיר גויים בארץ. והטעם לדעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך. וכך דעת הריטב"א והנצי"ב).1

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מוטלת עלינו מצווה לפעול לגרושם מהארץ. לדעת רבים מגדולי הפוסקים ההלכה היא שכל גוי שאינו 'גר-תושב', אסור שישב בארצנו, וכך לדעתם סובר הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו). ולכאורה יוצא מזה, שצריך לגרש את הערבים מהארץ, שכן הם אינם יכולים להיות גרים תושבים, מפני שכיום, בזמן שהיובל אינו נוהג, אין אפשרות לקבל 'גר-תושב'. אלא שכמה רבנים ובראשם הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, ביארו, שהאיסור כיום הוא להכניס לארץ גוי שבא מחוץ לארץ, שהואיל ואין אפשרות לקבל 'גר-תושב', מצווה שלא להכניסו. אבל הערבים שכבר גרים בארץ, כיוון שבפועל הם מקיימים שבע מצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם. אולם במשך עשרות השנים שעברו התברר כי בפועל רבים מבין הערבים הגרים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח, חלק בזה שהם משתפים פעולה עם המחבלים, ועוברים על "לא תרצח", וחלק בזה שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית שנצטוו בה, להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים ותושבים, ומצווה עלינו לגרשם מהארץ. אין בידינו יכולת לדעת כיום כמה אחוזים מתוך האוכלוסייה הערבית יכולים להיות זכאים לתואר 'גר-תושב' וכמה אינם זכאים. שכן לצערנו, ממשלת ישראל הפקירה את האוכלוסייה הערבית לשלטון כנופיות הרצח שהובאו וחומשו על ידה. לפיכך רק אחר שנגרש את כל אותם המזדהים בגלוי עם המלחמה נגדנו, בין אם הם בתוך הקו הירוק ובין מחוצה לו, נוכל להציע בפני האוכלוסייה הנשארת את הברירה האמיתית: לחיות כאן על פי עקרונות המוסר והצדק שבמורשת ישראל על פי הגדרת גר תושב או להגר למדינה אחרת. אמנם מצווה זו, לגרש את הגויים שאינם מקבלים על עצמם שבע מצוות בני נח מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הל' ע"ז י, ו). ויתכן שכיום, בעקבות הלחצים הבינלאומיים, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו. ומכל מקום, אין אנו פטורים מלנסות לחתור למציאת דרכים לקיום הצו האלוקי. וגם כאשר אין בידינו כוח לגרש את אויבינו, מצווה עלינו לעודד את הגירתם בדרכים המקובלות בעולם.2

בנוסף לשאלה, על איזה נכרים נצטוונו שלא ישבו בארצנו, כדי שלא נגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא ישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות ישוב הארץ. וכדרך שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ופירש רש"י: "והורשתם אותה מיושביה, ואז וישבתם בה - תוכלו להתקיים בה. ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה". ובשפתי חכמים מבאר: "הורשתם הוא לשון גירושין". ושם בהמשך (במדבר לג, נה-נו): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם". בנוסף לכך, אותם הרשעים שעשו את הרצח, החמס והשקר לכלי אומנותם, אף שדתם אינה מוגדרת כעבודה זרה, מכל מקום הם גרועים מעובדי עבודה זרה, ובמיוחד כשהם מתעצמים במלחמתם כנגד תורת ישראל. וכן ידוע שכל הדינים העוסקים במגורי נכרים מצד איסור "לא ישבו בארצך" נוגעים למצב שאין בו מלחמה, או במסגרת של עימותים מוגבלים, אבל במלחמה הכללים שונים: אין בוחנים כל אדם כיחיד, אלא מתייחסים אל כלל החברה שנלחמת נגדנו, ואזי בנוסף לעצם החתירה לניצחון בקרב, גם כללי ה"לא ישבו בארצך" משתנים, ואם הדבר מתאים למטרות המלחמה, אזי את כלל האוכלוסייה צריך לגרש, וכפי שעשתה מדינת ישראל בעת מלחמת השחרור. ורק את אותם שידוע כי תמכו בנו בפועל - צריך להשאיר, כדוגמת רחב ומשפחתה ביריחו. ברור שעלינו להתחשב באילוצים מדיניים, ומצוות ישוב הארץ אינה דורשת מאיתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו כנגד כל העולם. אולם המטרה צריכה להיות ברורה, שלא יחיו בינינו אויבים. אם נדע את המטרה היטב, נוכל להעמיק ולמצוא דרכים יצירתיות להגשמתה בדרכי שלום, או לכל הפחות באופן המתאים לרוח המוסרית של התקופה. עלינו לעמוד על זכותנו וחובתנו לומר את האמת הזו, בלא להירתע מאיומים והפחדות מכל סוג. עלינו לומר לעולם כולו, שמתחילה הסכמנו להישארותם של הערבים בארצנו, אולם משקמו עלינו לכלותינו, עלינו לגרשם מארצנו. אם נצהיר על כך בלא חת, כבר היום נשיג יותר הרתעה ונציל על ידי כך נפשות מישראל, והעיקר שנקרב עצמנו אל השלב שבו נוכל לקיים את המצווה ולגרש את שונאינו מארצנו.

אסור לתת שטח משטחי ארץ ישראל לנכרים, ואפילו נתינה של רגב אדמה אחד אסור, וכמה איסורים כרוכים בכך: א - מצוות ישוב הארץ: מצוות ישוב הארץ מצווה אותנו לכבוש את הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ועוד נאמר (דברים יא, לא): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". וכפי שכתב הרמב"ן בהוספות למצוות עשה ד', שמצווה זו קיימת בכל הזמנים. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (אבן העזר עה), וכן כתב ב'פתחי- תשובה' (שם סק"ו), שכן הסכמת כל הפוסקים. ומבואר שמצוות ישוב הארץ דוחה אף פיקוח-נפש של יחידים, שהרי על פי התורה הננו מצווים לכבוש את הארץ, ואין מלחמה ללא הרוגים, מכאן שבמצוות ישוב הארץ אין מתחשבים בפיקוח-נפש של יחידים (מנחת חינוך תכ"ה). ואם מצווים אנו לכבוש את הארץ, קל וחומר שאין לוותר על חלקים מן הארץ (ועיין לעיל ג, א; ג, ד). ב - סכנת נפשות: על פי המבואר בתלמוד (ערובין מה, א), וכפי שנפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח שכט, ו), בכל ויתור, ואפילו קטן לאויב, יש סיכון עוד יותר גדול. ועל כן הורו לחלל שבת ולסכן נפשות, כדי ללחום באויבים שבאו לגנוב קש ותבן מיישוב הסמוך לגבול, משום שאם נוותר להם על קש ותבן כוח ההרתעה שלנו יפגע, ויבואו לכבוש ישובים ולהרוג נפשות. וקל וחומר שאין לוותר לאויב על ישובים שלמים (יסוד זה יורחב בהלכה הבאה). ג - לא ישבו בארצך: בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, ציוותה התורה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג, לג), ופסק הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) שבעת שידינו תקיפה, אין להניח למי שאינו 'גר-תושב' לשבת בארצנו. אלא שנחלקו הפוסקים על מי בדיוק חל האיסור. יש אומרים שרק גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין לשמור שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלקי ישראל, נחשב 'גר-תושב' ורשאי לגור בארץ בשעה שידינו תקיפה. ויש אומרים, שגם אם הגוי לא קיבל על עצמו במפורש בפני בית דין להיות 'גר-תושב' אם בפועל הוא אינו עובד עבודה זרה ומקיים שבע מצוות בני נח, אין איסור שיגור בארץ ישראל. ולפי דעתם מוסלמים הגונים וטובים יכולים לגור בארץ, שאין באמונתם עבודה זרה. אבל הערבים שצוררים אותנו ודאי אינם שומרים שבע מצוות בני נח, שהרי הם כופרים בה' אלקי ישראל, ותומכים במחבלים הרוצחים ועוברים על "לא תרצח", ואינם מעמידים בית דין שידון את הרוצחים. נמצא שלפי שתי הדעות, בשעה שידינו תקיפה אסור לנו להשאירם בארץ, וקל וחומר שאין לתת להם נחלות שבהם יוכלו להושיב עוד ועוד גויים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח (ועיין לעיל בהלכה א). ד - לא תחנם: עוד אסרה התורה "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), ופרשו חז"ל, שאסור לתת לנכרים חניה בקרקע בארץ-ישראל (עבודה זרה כ, א). ואיסור זה הוא השלמה לאיסור "לא ישבו בארצך", שהאיסור "לא ישבו" חל על כלל ישראל, ואיסור "לא תחנם" חל על כל יחיד, שלא ימכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי שאינו בגדר 'גר-תושב'. וממילא אסור לתת לערבים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח כדת וכדין שום חלק מארץ ישראל (ועיין לעיל בהלכה א). ה - לא תמכר לצמיתות: נאמר בתורה (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת", ולמד מכאן הרמב"ן על פי חז"ל, שאין למכור שום קרקע מקרקעות ישראל לגוי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכ"ז). קל וחומר שאסור לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנכרים. ו - גזילת בית היחיד: אין לשום מלך ושלטון שבעולם זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ-ישראל. משום שהקב"ה הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולעוקרו מביתו שקנה או בנה כחוק. לכן כל הסכם שמבוסס על עקירת יהודי מביתו אסור.3 ז - חילול ה': כאשר הנסיגה באה בכפייה מצד האומות, הרי שאם נסכים לוותר על הארץ שהקב"ה הנחיל לאבותינו ולנו, יש בכך חילול ה' ומצווה לקדש את ה' ולהתנגד לכל כפייה כנגד דת (יסוד זה יורחב בהלכה ו).

יסוד חשוב לאיסור הנסיגה מחלקי ארץ-ישראל מובא בתלמוד מסכת ערובין (מה, א) בסוגיה העוסקת בדיני שבת ופיקוח נפש. כידוע מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לחלל שבת לשם הצלת ממון. ולכן אמרו חז"ל שאם באו גויים לגנוב ממון מעיירות ישראל, אסור לחלל שבת ולצאת נגדם עם כלי נשק כדי להבריחם, מפני שאין כאן חשש של פיקוח נפש. וכל זה אמור לגבי עיירות שאינן יושבות על הגבול, אבל אם באו הגויים לגנוב אפילו דבר מועט כמו תבן וקש מיישובים הסמוכים לגבול, אזי צריך לחלל את השבת, לסכן נפשות ולצאת נגדם בכלי נשק למלחמה - כדי להציל את התבן והקש. והטעם, שאם ניתן להם היום לגנוב תבן וקש, מחר הם יבואו לשדוד יישובים רבים ולהרוג נפשות. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח שכט, ו). כלומר חכמים הבחינו בחכמתם, שאם נוותר לגויים אפילו על קש ותבן במקומות הסמוכים לגבול, נאבד את כושר הרתעתנו, וממילא תאבונם של אויבינו יגבר, ולאחר מכן ירצו לכבוש את כל נחלותינו ולסכן את נפשותינו. ועל כן קבעו הלכה, שצריך לחלל שבת ולסכן נפשות במלחמה - כדי להגן על ממונם של אלו המתגוררים סמוך לגבול. לפי זה ברור, שאסור לוותר לגויים על שום חלק משטחי יש"ע והגולן, משום שלפי דעת חז"ל כל ויתור על ממון ישראל ליד הגבול, וקל וחומר ויתור על שטחים הסמוכים לגבול, יגביר את תאבונם של אויבינו, והדבר עלול ח"ו לקרב את המלחמה הבאה. ואילו כל המומחים הצבאיים היו קמים ואומרים כיום, שאם ניסוג אכן נשיג שלום אמיתי, יתכן והיינו אומרים שנשתנו הזמנים וכיום אין סכנת נפשות בנסיגה. אבל בפועל רבים מגדולי האסטרטגים הצבאיים סוברים שהנסיגה משטחי יש"ע תסכן את מדינת ישראל, ולכן אין לנו אלא דברי חז"ל, ואסור לוותר אפילו על קש ותבן בעיירות שעל הגבול, וקל וחומר שאין לתת חלקים מארץ ישראל לידי אויבינו.4

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה', מבאר שיש מצווה לקדש את ה', היינו שיהודי צריך להיות מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', שאם באו גויים וציוו עליו: לך והרוג את חברך, ואם לא תעשה כן - נהרוג אותך. עליו למות ולא לעבור על "לא תרצח". וכן הדין בכל שלוש העבירות החמורות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, שמפני חומרתן הרבה, אין טעם לחיים אחרי חטא נורא כל כך, ועדיף לו לאדם שימות ובלבד שלא יעבור על אחת משלוש עבירות אלו. אבל לגבי שאר מצוות התורה הדין שונה. אם למשל תפסו יהודי ואיימו עליו שאם לא יחלל את השבת, או יאכל חזיר, יהרגו אותו, עליו לחלל את השבת או לאכול את החזיר ובלבד שלא ייהרג, משום שנאמר: "וחי בהם" ולא שימות בהם. אולם חשוב לדעת, שכל זה דווקא כאשר אותם גויים כופים את היהודי לעבור על המצוות לשם הנאתם, אבל אם מטרתם היא להעבירו על דתו, ולפגוע באמונתו, אזי אם הדבר נעשה בפני עשרה יהודים, עליו להיהרג ולא לעבור. מפני שאין מדובר כאן בעבירה הפרטית בלבד, אלא העבירה הפרטית מייצגת את כל התורה כולה, והעובר עליה כאילו עובר על כל התורה ומחלל את ה', ולכן נפסקה ההלכה, שיקדש את ה' וייהרג ולא יעבור. ועל פי זה הורה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שהאיסור לסגת מחבלי ארץ ישראל הופך להיות חמור בהרבה, כי יש בו גם חילול ה', וממילא הוא מחייב במדרגה של "ייהרג ואל יעבור". וזאת משום שכל התנ"ך מלא בהבטחות אלוקיות שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וכל העולם יודע זאת. והערבים לעומת זאת, נלחמים כנגד מצוות התורה וההבטחה האלוקית. הראיה לכך, שיש מדינות ערביות רבות שאין להן גבול איתנו, ובכל זאת הן לוחמות נגדנו. אין זאת אלא מלחמה של שונאינו כנגד אמונתנו. ואם כן נסיגה מארץ-ישראל יש בה חילול ה' מהמדרגה החמורה ביותר, שכן היא נעשית על ידי הציבור, ואינו דומה חטאו של יחיד לחטא הציבור שנעשה לעיני כל העמים. ובמיוחד במצווה מפורסמת כישוב הארץ, שכל גוי שקרא תנ"ך יודע שהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעמו, וכאשר הוא רואה שיהודים מוותרים על חבלים מהארץ ומתנכרים להבטחה האלוקית, אין חילול ה' גדול מזה. וכדי למנוע חילול ה' עלינו להיות מוכנים להילחם במסירות נפש על הגנת הארץ, ובלבד שלא לוותר על שום חלק מארצנו הקדושה, שבורא השמים והארץ הוריש לנו. אמנם נראה שחיוב זה הוא בגדר "ייהרג ואל יעבור", אבל במצב שאין לנו סיכוי לנצח אין מצווה להילחם, שכן ממילא אין אפשרות להיהרג ולא לעבור, שהרי גם אם ניהרג - נעבור, והארץ תיפול לרשות נכרים ויתחלל שמו של הקב"ה לעיני העמים. אבל כשיש אפשרות להשאיר את נחלותינו הקדושות בידי ישראל, חובה להילחם במסירות נפש, כדי שהארץ תהיה בידינו כמצוות התורה. וברוך ה' שברוב רחמיו וחסדיו, החזירנו לארצנו ונתן לנו כוח וחיל, עד שיש בידינו יכולת להחזיק בכל חבלי ארצנו הקדושה, ולכן עלינו לשמור במסירות נפש על כל חלקיה.5

ככלל החלטות הכנסת וממשלת ישראל מחייבות, ש"דינא דמלכותא דינא", ולדעת רוב הפוסקים כלל זה חל גם בארץ ישראל (רמב"ם, שו"ע חו"מ שסט, ו). ואף לדעת הסוברים ש"דינא דמלכותא" אינו חל בארץ ישראל (ר"ן), זה אמור בשלטון של גויים, אבל לממשלה יהודית יש לכל הפחות סמכות של 'טובי-העיר' (עי' ציץ אליעזר טז, נ). ויש אומרים שיש לממשלה יהודית שהתקבלה על ישראל מעין סמכות של מלכות ישראל. לפיכך החלטות הממשלה והכנסת מחייבות, הן לעניין תשלום מיסים, והן לעניין תקנות תנועה, בנייה ומסחר (עיין להלן ו, א-ה). אבל סייג משמעותי אחד עומד בפני דין המלכות, שכל חוק הנוגד את מצוות התורה, אין לו תוקף מחייב. שכן נאמר ליהושע בן נון, שכמנהיג ישראל יש לו סמכות להורות הוראות, וכל איש אשר ימרה את פיו ייענש ויומת, מכל מקום בהמשך הפסוק מסויגת סמכותו בביטוי "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושע א, יח). כלומר תקנותיו של יהושע תקפות בתנאי שיקיים את הפסוק (יהושע א, ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". אבל אם יורה הוראות בניגוד לתורה, דבריו בטלים, ואין ליהודי לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ט) שאם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעין לו. משום שהמלך עצמו עבד למלך מלכי המלכים. ואם כך נאמר לגבי מלך שנתמנה על ידי נביא כמשה רבנו ע"ה, והסנהדרין ועם ישראל קיבלוהו עליהם, קל וחומר שכל מלך או ממשלה אינם יכולים להורות הוראות בניגוד למצוות התורה. ואם למשל תחוקק ממשלה כל שהיא חוק שיחייב חילול שבת, או אכילת מאכלים אסורים כדוגמת חזיר, או שתקבע חוק לעקור יהודים מארצם ולבטל בכך את מצוות ישוב הארץ - על פי התורה לא יהיה שום תוקף לחוקים אלה, ועל כל ישראל תהיה מוטלת החובה להתנגד לביצוע החוקים הפסולים. ולכן גם אם תבוא ממשלה ותאסור על יהודים להתיישב בחבל מחבלי ארץ ישראל, אין להוראתה תוקף, מפני שהוראתה מנוגדת למצוות ישוב הארץ. אמנם אם באו יהודים וביקשו להתיישב במקום מסוים, יש לממשלה סמכות לקבוע כי אין להתיישב בו אלא רק בסמוך לו, כאשר הנימוקים הם ציבוריים, כגון, שעל המקום שרצו להתיישב מתכננים לסלול כביש או לנטוע עצים וכדומה. אבל אם תאמר שלא להתיישב בחבל ארץ שלם, מפני שאינה מסכימה שיהיו בו יהודים, הרי שהוראתה מנוגדת למצוות התורה ולהבטחה שהבטיח הקב"ה את ארץ ישראל לעם ישראל, ואין להוראתה תוקף.6

על פי מה שלמדנו, שאסור להעביר חלקים מארץ ישראל לרשות נכרים, אסור גם לסייע לגירוש יהודים והחרבת יישובים. וכן פסק הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל, וכך פסקו הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב נריה זצ"ל, ויבדל לחיים ארוכים הרב אברהם שפירא שליט"א. וכן הורה עוד לפני כן פעמים רבות הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (ועיין להלן תשובות הרב גורן סימן ה' ע' 264, ותשובת הרב שפירא סימן יב, עמוד 299. ועי' באגרות ראיה איגרת רל"ז). עוד הועלתה שאלה בפני איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל, המאגד מאות רבנים, ובראשו עומד הרב אברהם שפירא שליט"א, הרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), האם דין מחנה צבאי כדין יישוב.7 ובחודש תמוז תשנ"ה נכתבה תשובה, וזה לשונה: "בהמשך לפסקים שניתנו בזמנו על ידי מועצת הרבנות הראשית ועוד רבנים בעניין איסור פינוי חלקים מארץ-ישראל יש"ע והגולן, נשאלנו האם מותר להשתתף ולעזור בפינוי מחנה צבאי או מתקן צבאי הנמצא באזור המאוכלס על ידי ערבים בשטחי ארץ-ישראל. א. אנו קובעים שיש איסור תורה לפנות מחנות צה"ל ולהעביר את המקום לרשות גויים, היות ויש בזה ביטול מצוות עשה וגם סכנת נפשות וסכנה לקיום המדינה. ב. נראה פשוט שבשטח שצה"ל נמצא ושולט - שם מתקיימת המצווה של ישוב ארץ-ישראל כפי שכתב הרמב"ן, הכוללת גם "לכבשה ולא לעזבה ביד זולתינו מן האומות", ומשטח שצה"ל נסוג יש שם 'עול הגויים', והרי זה בכלל ביטול מצוות עשה הנ"ל. בנוסף לכך, יש בזה כיום משום סיכון נפשות מישראל, וגם סכנה לקיום המדינה, ויש בזה עניין של "לא תעמוד על דם רעך". ג. גם מחנה צבאי קבוע הוא עצמו ישוב יהודי לכל דבר, עקירתו ועזיבתו ביד גויים, הרי הוא בכלל עקירת ישוב מארץ-ישראל האסור לפי הדין. ד. ועל כן במענה לשאלה, ברור ופשוט שאסור לכל יהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי ישוב, מחנה או מתקן, וכפי שנפסק ברמב"ם (הלכות מלכים ג, ט), שגם אם המלך צווה לעבור על דברי תורה אין שומעין לו..."8

גם כאשר ברור לחייל, שאם הוא יסרב להשתתף בנסיגה וגירוש יהודים, יהיו חיילים אחרים שיבצעו את הנסיגה ויגרשו יהודים, אסור לחייל לבצע פקודה זו. שכן גם כאשר המצב הכללי מקולקל, אין שום היתר ליחיד להיות שותף לחטאים שהציבור מבצע. וכל אדם שיפנה במו ידיו יהודים מביתם, יעשה שותף לכמה וכמה איסורים חמורים מן התורה9. הוא יעשה שותף ח"ו להפרת מצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, ולחילול ה' הנורא שבזה, וגם יעבור על איסור "לא תחנם", ועל איסור "לא ישבו בארצך", ועל איסור "והארץ לא תמכר לצמיתות", ועל גזילת רכוש המתיישב. ואם יהיה שותף בפינוי מחנה, יעבור גם על איסור: "לא תעמוד על דם רעך". ואם ישאל השואל: מה התועלת שבסירוב פקודה אם הדבר לא יציל את ארץ-ישראל? נשיב כי גם כאשר אין בכוחנו למנוע את הציבור מלחטוא, כל אחד ואחד מאיתנו מצוּוה לשמור על טוהר חייו וניקיון כפיו. גם במקום שכולם גנבים, על היחיד מוטלת המצווה שלא לגנוב. וגם אם כל האחרים יחמסו ויגזלו, ואין בכוחו להשפיע עליהם להיטיב את דרכם - עליו להישאר עיקש, בודד וצודק. זה היסוד שנלמד ממצוות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). עיקר המצווה להוכיח את החוטא כדי למנוע אותו מן החטא. וכל זמן שיש סיכוי מסוים שהחוטא ישמע לתוכחה, חובה מהתורה להוכיחו. אולם גם כאשר אין סיכוי שהחוטא ישמע את התוכחה, לכל הפחות צריך להביע עמדה, כי מעשה זה הוא חטא ואסור לעשותו וקל וחומר שאסור להשתתף בביצועו של החטא (ע' רמ"א או"ח תרח, ב, ומ"ב ובאו"ה שם). ועמידה זו על האמת והסירוב להשתתף בחטא חשובים ביותר, למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שידעו בכל הדורות, כי לא הכל טעו, ובזכות אותם צדיקים תישמר הגחלת עד לתיקון העולם. כמו שנאמר (מלכים א' יט, יח): "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ". וכן בזמן גדעון, על ידי שלוש מאות האנשים אשר לא התרגלו לכרוע לבעל, ניצח את כל מחנה מדין, ונעשתה על ידם תשועה גדולה (שופטים ז). הזוכה לשמור על דרך האמת הנצחית הוא בן חורין באמת, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". מפני שהוא קשור ונאמן לעקרונות הנצח. עליו לא ניתן להשפיע על ידי לחצי תקשורת, ולא על ידי דעת הקהל, ולא על ידי שאר פיתויים או הפחדות. וכך במשך כל הדורות שמרו הצדיקים על חירותם האישית, והיו למצפן מוסרי לעולם כולו. ורק בזכותם יגיע העולם כולו, בסופו של דבר, לדרך האמת. אמנם נכון הוא כי את רוב האנשים ניתן לקנות בפיתויים ובהפחדות, אבל עם ישראל ככלל ידע תמיד להיות נאמן לעקרונותיו הנצחיים. גם כאשר רבים מבני ישראל חטאו, עם ישראל ידע לקבל לבסוף את דרכם של הצדיקים שלא חטאו, כי הם ייצגו את כלל ישראל, ובזכותם עם ישראל המשיך בדרכו. כאשר עם קשור לערכים מוחלטים ונצחיים - גם קיומו מוחלט ונצחי, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ומאחר שעם ישראל ככלל קשור במסירות נפש לערכים אלוקיים-נצחיים, לכן הוא חי וקיים, וכל הצרות והגלויות לא כילוהו. ויתר על כן, לא רק שהוא ממשיך להתקיים, אלא שהחיוניות הערכית- מוסרית שלו ממשיכה לפעום ולתסוס. אולם האומות האחרות, שהיו קשורות לערכים שאינם מוחלטים, כשם שהערכים שהנחו את חייהן היו יחסיים ומוגבלים, כך גם קיומן יחסי ומוגבל, והן חלפו ונעלמו. יהי רצון שסגולת ישראל תתגלה, והערכים האלוקיים יהיו לנחלת הכלל, ויתקיים בנו הכתוב (ישעיה ס, כא): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ".

שאלה נוספת ישנה בסוגיה זו, האם עדיף שחיילים יודיעו מראש ובפומבי שלא יסייעו בנסיגה, או שדי בכך שבפועל לא יסייעו לעבירה, אבל עדיף שלא יודיעו על כך מראש. יש סוברים, שההודעה הפומבית על סירוב עלולה לפגוע בצבא, שכן הצבא נשען על נורמת הציות לפקודות, וסרבנות פומבית עלולה לפגוע בלכידותו. ועל כן עדיף שהחייל לא יודיע על כך ברבים, ורק אם יגיע ח"ו למצב שכזה, יפנה למפקדו ויאמר לו, כי על פי אמונתו, אין הוא יכול להשתתף בדבר עבירה חמור שכזה. בשנת תשס"ה, בעת החרבת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, היתה דעת מורנו ורבנו הרב אברהם שפירא שליט"א, ועמו עוד רבנים, שרצוי שהחיילים יודיעו על כך בפומבי בהקדם האפשרי. והטעם, מפני מצוות התוכחה, ומפני הסיכוי שהודעת חיילים רבים בצירוף לעוד פעילויות ציבוריות, אולי יגרמו לביטול גזירת הגירוש והנסיגה. ולעומת הטענה שסירוב פומבי עלול לגרום לפגיעה קשה בצה"ל, עד שלא יוכל אח"כ להילחם כראוי באויב, יש להשיב, כי טענה זו צריכה הוכחה. היכן מצינו שסירוב לפעול כנגד אזרחים מפורר צבא. ואי אפשר לדחות בעזרת חששות לא מבוססים את מצוות התוכחה ואת החובה לנסות לסכל את העבירה הציבורית החמורה הזו. בזמנו גם הרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה הרב הראשי לצה"ל ואח"כ למדינת ישראל, לא חשש לזה. וסבר שראוי שהחיילים יודיעו כי יסרבו פקודה בפומבי. ורק לצורך חיילים שרוצים להתקדם בשירות הצבאי לקצונה וחוששים שמא הצהרה מוקדמת תגרום לפגיעה בתוכניתם הסכים שלא יודיעו דבר, אבל בשום פנים לא הסכים להתיר שיתנו רושם למפקדיהם כאילו הם מסכימים לקיים את הפקודה, אלא רק הסכים שישתקו ולא יענו (להלן בתשובותיו סימן ה' עמודים 264-267, ועיין בהערה שם)