עוד ברכה תקנו חכמים אחר חורבן בית המקדש וחורבן הארץ, והיא ברכת 'הטוב והמטיב'. שאחר חורבן בית המקדש השני, נראה היה לכאורה שאין עוד תקווה לבניין הארץ וירושלים, ומה טעם להמשיך לברך את ה' "על הארץ הטובה". לפיכך מצאו חכמים צורך לתקן ברכה לחיזוק האמונה, שהכל לטובה, ואף החורבן, הגלות והייסורים, נועדו לתקן אותנו ולהביאנו מחדש לבניין שלם יותר של הארץ, ירושלים והמקדש. וביום מיוחד תקנו חכמים שביבנה את הברכה, ביום שבו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ביתר היתה עיר גדולה ביהודה, והיא היתה בירתו של בר כוכבא, וממנה קיוו להשיב את עצמאות ישראל ובניין המקדש. וכשנפלה ונחרבה - נגדעה קרן ישראל, וגברו הצרות מאוד, וגזרה מלכות הרשעה לחרוש את ירושלים, ולשנות את שמות הארץ וירושלים, כדי לאבד את זכרן מן העולם. ועוד גזרו שלא לקבור את הרוגי ביתר. ואחר זמן, כשנתמנה מלך חדש, הותר לקבור את ההרוגים, ומצאו כי נעשה להם נס שלא הסריחו. אמרו חכמים (ברכות מח, ב): "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב'. 'הטוב' - שלא הסריחו, ו'המטיב' - שניתנו לקבורה". ובאר מרן הרב קוק (עין איה שם), כי מזה שלא הסריחו למדנו שהחורבן והגלות לא ביטלו את העצמיות הישראלית. ומזה שניתנו לקבורה ישנו רמז להבטחה כי עוד יקומו לגורלם לקץ הימים, וזהו הסימן לקיום כל הבטחות הנביאים לתחייה וגאולה. וכיוון שחיוב אמירתה שונה, ששלוש הברכות הראשונות הן מהתורה ואילו זו מדרבנן, לפיכך, כאשר מסיימים את שלוש הברכות הראשונות עונה המברך 'אמן' אחר ברכת עצמו: "בונה [ברחמיו] ירושלים אמן" (שו"ע קפח, א, ועיין להלן יב, ט). וכיוון שבסוף הברכה השלישית נסתיימה סדרת הברכות מהתורה, הרי שהברכה הרביעית שתקנו חכמים היא ברכה בפני עצמה, ולכן היא פותחת בברוך, שכך הוא הכלל, שכאשר ישנה ברכה שסמוכה לחברתה, הרי היא נשענת עליה, ואינה צריכה לפתוח ב'ברוך', אבל כאשר מדובר בברכה שעומדת לעצמה, היא צריכה לפתוח ב'ברוך'.[1] עוד אמרו חכמים (ברכות מו, א), שהאורח יאמר לאחר ברכת המזון ברכה לבעל הבית, וכך הוא נוסח הברכה (שו"ע רא, א): "יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשה ידיו ולא יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור מעתה ועד עולם". ואפשר להאריך ולהרחיב בנוסח זה, וכך נוהגים הספרדים. והרבה אשכנזים נוהגים להסתפק בנוסח קצר: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". אבל לכתחילה נכון לומר את הנוסח שיסודו בגמרא (ע' מ"ב רא, ה, ולהלן ה, ד). וכיוון שכבר זכינו להתקדש על ידי מצוות ברכת המזון, נהגו ישראל להוסיף בקשות אישיות שפותחות ב'הרחמן', ועוד תפילות כלליות על הגאולה. ואף שאין זו תקנה של חכמים, מכל מקום כיוון שכבר נהגו כך מימי הראשונים, המנהג מחייב, כל עדה לפי מנהגה. אלא שאם נצרך אדם להפסיק בדיבור או ללכת, כיוון שסיים את הברכה הרביעית, יכול להפסיק, ואח"כ כשיוכל, ישלים את מה שהחסיר (ע' להלן הערה 13).

כדי להעמיק בעניינה של ברכת המזון צריך להתבונן בכל הפרשייה שבמרכזה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א-יח). בפסוק הראשון מובאת המגמה הכללית: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". לאחר מכן מתבארים שני יסודות מרכזיים, האחד, שה' זן את הכל כפי שאנו אומרים בברכה הראשונה. והשני, שבחה של ארץ ישראל כפי שאנו אומרים בברכה השנייה והשלישית. נתמקד תחילה ביסודות הקשורים לברכה הראשונה, ברכת 'הזן'. פעמים רבות, כאשר פרנסתו של אדם מזומנת לפניו, הוא שוכח שה' משגיח עליו ומפרנס אותו, ולכן הורתה התורה (שם ח, ב): "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא". החיים במדבר קשים, אפשר מרוב קשיים להתריס כלפי מעלה, ומנגד, אפשר להתחזק באמונה, ולהתבונן בניסים שעל ידם הקב"ה מקיים את ישראל. הניסיון הקשה ביותר היה קשור לאכילת המן. אדם רגיל לדאוג ליום המחר, לשם כך הוא מכין לעצמו את מזונותיו על ידי מלאכתו בשדה, בחרושת ובמסחר. אולם כל זה לא היה אפשרי במדבר. אפילו לשמור מן מיום אחד למחרתו היה אסור, ואפילו לאכול יותר ממה שאדם נצרך לא היה ניתן, כי כמות המן היתה מוגבלת למה שאדם זקוק לאכול ביום אחד ולא יותר. וצריך היה כל יהודי להאמין בה' שגם מחר יוריד לו מן מהשמיים. מי שלא היה חזק באמונתו, חש תמיד רעב, וכפי שנאמר (שם ג-ד): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ". על ידי הניסיון הזה נחקק בתודעתנו הלאומית כי הטבע אינו מתקיים מעצמו, אלא ה' הוא המפרנס את הכל - "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". אלו היו ארבעים השנים הראשונות להופעתו של עם ישראל בעולם, שנים בהן למד והפנים את ערכי התורה. על ידי החיים הניסיים במדבר למדנו היטב כי הכל מאת ה' כדי להיטיב לנו, וגם אם הוא מונע ממנו לתקופה מסוימת את ברכתו, אין זאת אלא מאהבתו אותנו, כדי להעמידנו על דרך האמת, שנאמר (שם ה-ו): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ". ועיקר המצווה לברך את ה' כאשר אדם אכל ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". מפני שכאשר אדם שבע הוא עלול להתגאות ולשכוח שהכל מאת ה', ועל כך ממשיכה התורה להזהיר (שם יא-טז): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".

היסוד השני החורז את כל פרשיית ברכת המזון, הוא שבחה של ארץ ישראל. ואמרו חכמים (במד"ר כג, ז), שמתוך הברכות שבברכת המזון - "אין לך חביבה מכולן יותר מברכת 'על הארץ'". וכך הוא פשט הפסוק, שעיקר המגמה לברך את ה' על הארץ הטובה, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". גם הברכה השלישית על ירושלים היא המשך של ברכת הארץ, שירושלים היא ליבה של "הארץ הטובה". וכן למדנו בפסוק הפותח את הפרשייה, שעיקר קיומן של המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, שנאמר (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". וההסבר לכך הוא, שעיקר תכליתם של ישראל לגלות את דבר ה' בעולם, תוך התמודדות עם הסיבוכים שבחיים הארציים. ועל כן המצב שבו אנו ניזונים מהמן שירד מן השמים הוא זמני, כדי לרכוש את ההכרה הבסיסית שה' הוא הזן את הכל. אולם המגמה היא שהאדם יהיה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם, בהוצאת מזונו מן הארץ על ידי חרישה, זריעה, נטיעה וגידול בעלי חיים. על ידי כך יגלה את צלם האלוהים שבו, יוציא את הטוב שבארציות ויתרומם להתקשרות מלאת חיים אל ה'. אמנם המן שהיה יורד מהשמים היה ללא פסולת, וכולו נבלע באיברים בלא שהיו נצרכים להתפנות לאחר אכילתו. אולם עיקר ייעודו של האדם לאכול מאכלים גשמיים, שיש בהם פסולת, אבל מאידך הטוב שבהם חביב יותר, וגנוזים בהם ניצוצות קדושים יותר. לשם כך ניתנה לנו ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שאף על פי שהיא ארץ גשמית, היא קדושה, והפירות הגדלים בה - קדושים. רבים נוטים לחשוב, שככל שיתרחק אדם יותר מן הגשמיות ומהרגשת הטעמים השונים שבמאכלים, כך יהיה יותר טהור וקדוש. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל יש ערך לשפע הגשמי, למזון המגוון ולטעמו המשובח, שאף הוא נברא על ידי הקב"ה כדי להביאנו לשלמותנו. לפיכך טורחת התורה לשבח לפנינו את טוּבה וחמדתה של ארץ ישראל, שנאמר (שם ז-ט): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת". ועל כן נצטווינו לברך את ה' על כך, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". בברכה הראשונה אנו עומדים על היסוד, שה' הוא "הזן את הכל", וכמו שנתן לנו את המן במדבר בדרך נס, כך תמיד הוא מקיים את הטבע, נמצא ששורש כל המזון שאנו אוכלים - ממנו יתברך בלבד. בברכה השנייה אנו מברכים את ה' על כך שהעניק לנו את האפשרות להיות שותפים בתיקון העולם ובהוצאת המזון מהארץ, ועל כן חתימת הברכה - "על הארץ ועל המזון".[2] אלא שיש חשש שמא ההצלחה בבניין הארץ תטביע את האדם בתאווה וגאווה ותשכיח ממנו את ייעודו. ועל כך נצטווינו (דברים ח, יא-יח): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". על ידי ברכת המזון אנו חוזרים ומזכירים לעצמנו כי ה' הוא שנתן לנו את המזון ואת הארץ; וממילא מובן כי הכוח, הסיפוק והשמחה שקיבלנו מהאוכל, נועדו לקדשנו ולרוממנו.

צריך המברך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא בפיו, ולכתחילה יש לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה. ומי שאינו מבין עברית, יכול לומר את הברכה בתרגום לשפה שהוא מבין (שו"ע קפה, א-ג, מ"ב א-ג, ולעיל א, ו). בדיעבד, מי שהשמיט קטעים מברכת המזון, כל זמן שהזכיר את היסודות שצריכים להיות בברכת המזון, יצא ידי חובתו. ואלו הם היסודות: לברך את ה' על המזון, ובתוך הברכה להזכיר את שמו ושהוא מלך העולם (שו"ע קפז, א, מ"ב ד). בברכה השנייה להודות לה' על הארץ, ולהזכיר שהיא חמדה טובה ורחבה, ולהזכיר ברית מילה ותלמוד תורה. ובברכה השלישית להזכיר את ירושלים, המקדש ומלכות בית דוד. ובברכה הרביעית לומר את תמציתה. קטן שהגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שהוא מבין באופן כללי את עניין הברכות, מצווה לחנכו לברך את כל הברכות, ובראשן את ברכת המזון שהיא החשובה שבברכות. רוב הילדים מגיעים לגיל חינוך בערך בגיל שש עד שבע. ולפני כן, כשהם מבינים קצת כיצד לברך, טוב להתחיל ללמדם לברך, אבל עדיין אין עליהם חובה לברך. וגם ילדים שכבר הגיעו לגיל חינוך, אם רואים שקשה להם לברך את כל ברכת המזון מפני שהיא ארוכה, יכולים בשנים הראשונות להסתפק באמירת נוסח מקוצר שכולל בתוכו את כל היסודות שצריכים להיות בברכת המזון.[3]

מהתורה חייב אדם לברך ברכת המזון כאשר אכל ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". וחכמים הוסיפו ותקנו, שגם אדם שאכל כ'זית', כיוון שנהנה, יברך את כל ברכת המזון. ואמרו חכמים (ברכות כ, ב), שטענו המלאכים לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יט): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, והלא אתה נושא פנים לישראל, שנאמר (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ", והם מדקדקים על עצמם ומברכים עד כזית". כאשר התעורר לאדם ספק אם בירך ברכת המזון על מה שאכל, אם שבע, כיוון שהספק הוא במצווה מהתורה עליו להחמיר ולברך את ברכת המזון. ואם לא שבע, כיוון שהספק במצווה מדברי חכמים, לא יברך (שו"ע קפד, ד). ואם חבירו זוכר שראה אותו מברך, יכול לסמוך עליו (מהרש"ם ד, כט). וכן אם הוא יודע בעצמו שהוא רגיל לברך מיד לאחר אכילתו, למרות שאינו זוכר זאת במדויק, יכול לסמוך על החזקה שמן הסתם בירך (עפ"י הלק"ט ב, רעח, וע' כה"ח קפד, כא). לדעת רוב הפוסקים, גם אם אכל מהלחם שיעור כ'זית' בלבד, אם אכל עוד מאכלים, ומכולם יחד נעשה שבע, הרי שהוא חייב לברך ברכת המזון מהתורה.[4] כמובן שגם נשים חייבות בברכת המזון, אלא שהתעורר ספק האם חיובן מהתורה או מדברי חכמים, שאולי כמו בכמה דברים, יש הבדל בין גברים ונשים, שאצל הגברים הדגש יותר על החובה, ואילו אצל הנשים הדגש יותר על ההתנדבות. אמנם כל הספק הוא רק לגבי השאלה האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, אבל מדברי חכמים ברור שנשים חייבות כגברים (שו"ע קפו, א, מ"ב קפז, ט).[5]

בימים קדושים שהיו מקריבים בהם קרבן מוסף, תקנו חכמים להזכיר בברכת המזון את קדושת היום, שאין האכילה בימים אלו כאכילה של ימי חול, אלא יש בה תוספת מצווה וקדושה, וצריך לתת לכך ביטוי בברכה. בשבת אומרים: 'רצה והחליצנו'; וביום טוב, חולו של מועד וראש חודש אומרים: 'יעלה ויבוא'. ותקנו לומר את ההוספה בברכת 'בונה ירושלים' מפני שיש בה בקשת רחמים, ואף האזכרה שתקנו חכמים יש בה בקשת רחמים. ב'רצה והחליצנו' מבקשים שנזכה לקדושת יום השבת, לשבות ולנוח בו, ולראות בנחמת ציון וירושלים. וב'יעלה ויבוא' מבקשים שיזכרנו ה' לטובה וירחם עלינו ויושיענו (ברכות מט, א, שבת כד, א, תוס' שם). וכשחל יום טוב או ראש חודש בשבת, אומרים תחילה 'רצה והחליצנו' כי השבת תדירה וקדושה יותר, ואח"כ אומרים 'יעלה ויבוא' (שו"ע קפח, ה, מ"ב יג). בחנוכה ופורים שתקנו חכמים להודות בהם על הנס, מוסיפים בברכת הארץ, שהיא ברכת הודאה, נוסח 'על הניסים'. מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית של שבת לפני שקיעת החמה וסיימה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'רצה והחליצנו'. שהואיל ותחילת אכילתו היתה בשבת, כבר בשבת התחייב בברכת המזון, וממילא התחייב להזכיר בה 'רצה והחליצנו'. וכן הדין בשאר ימים, שאם התחיל את הסעודה בזמן שהיה צריך להוסיף דבר בברכת המזון, למרות שסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף ולהזכיר את מה שכבר התחייב להוסיף בתחילת הסעודה. וכן להיפך, אם התחיל את סעודתו ביום רגיל והמשיך בסעודתו אחר צאת הכוכבים ביום שהוא ראש חודש, למשל, כיוון שהמשיך לאכול אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף בברכת המזון 'יעלה ויבוא'. [6] ואם חל ראש חודש במוצאי שבת, והמשיך לאכול אחר צאת הכוכבים, ישנו ספק גדול מה יאמר בברכת המזון, האם יזכיר רק את ראש חודש (מ"א, מ"ב קפח, לג), או רק את השבת (בא"ח, יחו"ד ג, נה), או שיזכיר את שניהם (ט"ז, שועה"ר), או שלא יזכיר דבר מהם (ישכיל עבדי ז, כז). כדי לצאת מהספק, טוב להימנע באותה שבת מאכילת פת אחר צאת הכוכבים, וכך יאמר 'רצה והחליצנו' בלבד.

השוכח לומר בברכת המזון 'רצה' או 'יעלה ויבוא', דינו תלוי בחובת הסעודה, שאם זו סעודה שחובה לאכול בה לחם, ממילא נמצא שהיה חייב לברך ברכת המזון ולהזכיר את היום, וכיוון ששכח, עליו לחזור ולברך ברכת המזון. ואם זו סעודה שאין חובה לאכול בה לחם, אינו חוזר. לפיכך, אם שכח לומר 'רצה' בשתי הסעודות הראשונות של השבת, הואיל והיה חייב לאכול בהן לחם, צריך לשוב ולברך את ברכת המזון. אבל אם שכח להזכיר 'רצה' בסעודה שלישית, שבדיעבד אפשר לקיימה בלא לחם, או ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בראש חודש וחול המועד, שאין חובה לאכול בהם לחם, אינו צריך לחזור ולברך את ברכת המזון (ברכות מט, ב, שו"ע קפח ו-ח, פניני הלכה שבת ו, ב, זמנים א, יא). לגבי סעודות יום טוב, הכל מסכימים שאם שכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בסעודת ליל ראשון של פסח וליל ראשון של סוכות, חייב לחזור, הואיל ולכל הדעות חייבים לאכול בהם מצה או לחם. אולם נחלקו לגבי שאר סעודות ימים טובים, שכן יש סוברים שאין חובה לאכול בהם לחם. למעשה, למנהג כל האשכנזים ומקצת ספרדים, אם לא הזכיר 'יעלה ויבוא' בסעודות יום טוב חוזר, ולמנהג רוב ספרדים, אינו חוזר.[7] בסעודות שצריך לחזור, אפילו אם רק התחיל בברכת 'הטוב והמטיב', עליו לחזור לתחילת ברכת המזון כדי לאומרה כהלכה. ואין להסתפק בחזרה לתחילת ברכת 'רחם', מפני שאחר שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב' נחשב כמי שסיים לגמרי את ברכות המזון מהתורה, ואם לא יצא ידי חובתן מפני ששכח להזכיר את מה שהיה חייב להזכיר, צריך לחזור לתחילתן (שו"ע קפח, ו, באו"ה 'לראש'). ואם נזכר ששכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב', תקנו לו חכמים נוסח ברכת השלמה שיאמר לפני שיתחיל בברכת 'הטוב והמטיב'. ואפילו במצב שהשוכח אינו חייב לחזור על ברכת המזון, תקנו חכמים לומר את ברכת ההשלמה. ומי שאינו יודע את נוסח ברכת ההשלמה, אינו יוצא באמירת 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני ברכת 'הטוב והמטיב', וכשהאזכרה מעכבת יחזור לראש (ט"ז מ"ב יז, וע' בבאו"ה).[8] כאשר שכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' וכבר התחיל 'הטוב והמטיב', ומצד הדין אינו צריך לחזור על ברכת המזון, כתבו כמה פוסקים, שמוטב שיזכיר את מה ששכח בתוך אמירת 'הרחמן'. וכן מי ששכח לומר 'על הניסים', שאין אמירתו מעכבת, נכון שיאמרו בתוך אמירת "הרחמן", ששם יכול אדם להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד, פניני הלכה זמנים יא, 7).

אמרו חכמים שחובה ליטול ידיים לפני ברכת המזון, ונטילה זו נקראת 'מים אחרונים'. וטעם הנטילה, מפני שהיו משתמשים במלח סדומית שעלול לסמא את העיניים (חולין קה, א-ב). ועוד אמרו, שישנה מצווה ליטול ידיים לפני ברכת המזון, כדי להתקדש לקראת הברכה, שאין ראוי לומר את ברכת המזון כשהידיים מזוהמות משיירי המאכלים (תר"י ורא"ש עפ"י ברכות נג, ב). ואף שחובה ליטול 'מים אחרונים', אין מברכים על נטילה זו, כיוון שעיקר התקנה כדי למנוע סכנה, ואין מברכים על הסרת סכנה. והמקובלים הוסיפו למצווה טעם על פי הסוד, שעל ידי 'מים אחרונים' מסירים את הזוהמה, שהיא חלק הסטרא אחרא, ועל ידי כך האדם מוגן מן הקיטרוג (ז"ח רות פז). ולדעת בעלי התוספות, אין כיום חובה ליטול 'מים אחרונים', משום שאין אנו משתמשים במלח שמסכן את הראייה. ועוד כתבו כמה מגדולי האחרונים, שאפילו מצווה אין בכך, משום שכיום כשאנו אוכלים בסכו"ם, הידיים אינן מזדהמות מן האוכל, ולכן אין צורך לנקותן לקראת ברכת המזון. למעשה, דעת רוב הפוסקים, שגם בזמננו צריכים ליטול ידיים 'מים אחרונים'. ואע"פ כן רבים נוהגים להקל, וביניהם תלמידי חכמים ונשים צדקניות. וזאת משום שדין 'מים אחרונים' מדברי חכמים, והכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. אמנם מי שידיו מזוהמות והוא ממילא מתכוון לשוטפם, צריך שישטפם לפני ברכת המזון (שו"ע קפא, א, י). והנוהגים על פי הקבלה, וכן חסידים, מהדרים מאוד בנטילת 'מים אחרונים'. אלא שהואיל ומנהגם על פי הקבלה, לא החמירו על נשים בזה, ועל כן במשפחות רבות רק הגברים נוהגים ליטול 'מים אחרונים'.[9]

לנוהגים ליטול מים אחרונים, צריך ליטול רק שני פרקים של האצבעות, ובבוהן די בפרק אחד, משום שלמעלה מזה אין מגיע לכלוך המאכל (שו"ע קפא, ד). ויש מהדרים ליטול את כל האצבעות (באו"ה 'עד', כה"ח טו"ב). וכל הדינים המעכבים את הנטילה שלפני הסעודה אינם שייכים לנטילת מים אחרונים, ולכן אין צורך ליטול את הידיים מתוך כלי אלא מלכתחילה אפשר לשפוך עליהם מים ישירות מהברז. ואין שיעור למים, אלא העיקר שינקו את הזוהמה משני הפרקים של האצבעות.[10] ואין נוטלים במים חמים מאוד, מפני שכשנוטלים במעט מים כפי שרגילים, הם מבליעים את הזוהמא בידיים (ע' שו"ע קפא, ג). בעת הנטילה צריך להשפיל את האצבעות, כדי שהמים יזלו ויורידו את הזוהמא מהאצבעות (סוטה ד, ב; שו"ע קפא, ה). ונכון לנגב את האצבעות לפני הברכה (שו"ע קפא, ח, מ"ב יט). ואין נוטלים מים אחרונים על גבי הקרקע, כי אמרו חכמים שיש בהם רוח רעה שעלולה להזיק, אלא צריך ליטלם לתוך כלי, ואח"כ ישפכו את המים לכיור או למקום שאין הולכים בו. ואפשר לכתחילה ליטול את הידיים מהברז לתוך הכיור, וכך נוהגים רבים. והנוהגים ליטול מים אחרונים לתוך כלי, נוהגים לכתחילה לסלק את הכלי מהשולחן או לכסותו לפני הברכה.[11] אחר נטילת מים אחרונים יש להזדרז לברך ברכת המזון, שאמרו חכמים (ברכות מב, א): "תכף לנטילת ידיים ברכה". ולכתחילה אין להפסיק בדיבור ואפילו בדברי תורה בין הנטילה לברכה. וגם אין ללכת בחינם יותר ממהלך כ"ב אמה או להפסיק בשתיקה שיעור זמן של מהלך כ"ב אמה (ע' מ"ב קעט, א-ב, באו"ה שם, וקפא, טו, וכד). יא - מנהגים בברכת המזון נכון שלא להסיר את המפה והלחם מהשולחן עד אחר ברכת המזון, כי בזה שנותר לו עוד לחם, ניכר שה' נתן לו מזון בשפע, ומתוך כך ההודאה והשבח שבברכה נאמרים בשלמות. בנוסף לכך, צריך אדם להשהות את סילוק הלחם, כדי שאם יזדמן לו עני יוכל לפרוס לו מלחמו. ואמרו חכמים, שכל מי שאינו משייר פת על שולחנו בעת הברכה, אינו רואה סימן ברכה. שעל ידי שהוא מכין עצמו לתת מלחמו לעני, גם ה' ימשיך להעניק לו מחסדו. בנוסף לכך, כאשר אדם מותיר מלחמו, הרי הוא מראה בעצמו שהוא שמח בחלקו, ואף מוכן להסתפק בפחות ממה שה' נתן לו, ולאדם כזה ראויה ברכה. אבל אם הוא מסיים הכל, משמע שאינו שמח בחלקו, וכל מה שיתנו לו יגמור ועוד ירצה לאכול עוד, ולאיש כזה אין ראויה ברכה. ואם סיימו בסעודה את כל הלחם, טוב להביא לחם שיהיה מונח על השולחן בעת הברכה. אבל אם נותר שם לחם, לא יביא עוד לחם, מפני שכך נהגו הגויים להניח אחר סעודתם לחם לכבוד עבודה זרה שלהם. ומלכתחילה טוב שיהיה על השולחן לחם רב, כדי שיישאר ממנו עד אחר הברכה (שו"ע קפ, א-ב, ט"ז א, מ"ב ה). מי שאוכל מחוץ לביתו, ואם ישייר שיירים מן הלחם, יצטרך אח"כ לזורקם, ישייר רק פירורים קטנים, שנופלים ממילא תוך אכילתו, ואותם לא יאכל כדי שיראה בעצמו שאכל והותיר.[12] בנוסף ללחם נוהגים להשאיר על השולחן בשעת הברכה גם את המלח, אולם לגבי שיירי המאכלים האחרים והכלים המלוכלכים, אין הלכה. ויש מהדרים להסירם מהשולחן, כדי שהשולחן יהיה נקי לכבוד ברכת המזון (לבוש, וע' בא"ח שלח ב). כתבו כמה מן הראשונים, שנוהגים לכסות את הסכין החד או להסירו מהשולחן בשעת ברכת המזון. שכן השולחן דומה למזבח, וכפי שאמרו חכמים (חגיגה כז, א), שעתה שאין לאדם מזבח להקריב עליו קרבנות לכפר על נפשו, שולחנו, שעליו הוא מארח אורחים ועניים, מכפר עליו. וכמו שנצטווינו שלא להניף חרב על אבני המזבח (שמות כ, כב), שאין ראוי להניף את החרב שמקצרת ימיו של אדם על המזבח שמאריך ימיו של אדם, כך אין ראוי להניח על השולחן שנועד להוסיף חיים, שאוכלים ומברכים עליו, סכין חד שעלול לקצר ימיו של אדם. ונהגו בזה דווקא בשעת הברכה שהיא שעת החסד ואילו הסכין רומז לדין. אמנם בשבת ויום טוב, רבים אינם מקפידים בכך, מפני שהם ימים של קדושה וברכה, ואין לחוש בהם לסימן רע (ע' ב"י שו"ע קפ, ה, גר"ז ו). יב - דרך אמירת ברכת המזון וכבודה צריך לשבת בשעת הברכה, שעל ידי כך נוח יותר לכוון. וגם מי שהיה אוכל בעמידה או תוך שהוא מהלך בביתו, צריך לשבת בברכת המזון. ולא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב בצורה מכובדת. ובדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה (שו"ע קפג, ט). יש שמהדרים להתעטף בחליפה ולחבוש כובע לכבוד ברכת המזון (מ"ב קפג, יא). אבל מי שאינו רגיל ללכת בחליפה וכובע אין לו בזה הידור. אסור לאדם לעשות מלאכה בשעת הברכה, ואפילו מעשה קל כסידור הצלחת שלפניו, כדי שלא יסיח את דעתו מהברכה. וגם יש בכך ביזוי לברכה, כשהוא מתעסק בידיו בשעת הברכה (שו"ע קפג, יב; קצא, ג). וקל וחומר שאסור להפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון. ויש מי שאומר שהמפסיק לדבר במזיד באמצע ברכת המזון, הפסיד את כל מה שאמר ועליו להתחיל את ברכת המזון מתחילתה (מ"א). אמנם למעשה, בדיעבד, אם הפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון, ימשיך ממקום שהפסיק ויסיים את הברכה (מ"ב קפג, כה). וכן אסור לאדם לרמוז דבר לחבירו בשעת הברכה, ואם יש שם דבר שמפריע לו לכוון, יפסיק לברך וירמוז לחבירו להסירו. ואם נכנס לשם תלמיד חכם, מותר לקום לכבודו.[13] מי שהיה אוכל תוך כדי הליכתו, מפני שהיה ממהר להגיע לדרכו, גם את ברכת המזון יוכל לברך בהליכה, מפני שאם יעצור, יהיה טרוד מהפסד הזמן ולא יוכל לכוון כראוי (שו"ע קפג, יא, מ"ב לו). וגם מי שנוהג במכונית, אם הוא נהג ותיק שאינו טרוד מן הדרך, בשעת הצורך יוכל לברך תוך כדי נהיגתו (ע' שע"ת סג, ד). ושאר הנוסעים ברכב יכולים לברך לכתחילה בזמן הנסיעה. יג - ברכה במקום אכילתו (איזה מאכלים טעונים ברכה במקומם) מפני חשיבותה של ברכת המזון קבעו חכמים לאומרה במקום הסעודה. ויברך במקום שבו ישב בעת אכילתו, ובשעת הצורך, אם הוא נשאר באותו החדר, עדיין נחשב שבירך במקום אכילתו.[14] ולכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו, אפילו אם הוא מתכוון לחזור, לפני שיברך ברכת המזון. אם שכח לברך ויצא לדרכו או שטעה לחשוב שאפשר לברך במקום אחר, אפילו נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת המזון. ורק בשעת הדחק, כאשר קשה לו לחזור, רשאי לברך שלא במקום אכילתו. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יוכל ליטול ידיים ולברך 'המוציא' ולאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן יברך ברכת המזון, שהואיל וגם שם אכל לחם, נמצא שבירך במקום אכילתו (שו"ע קפד, א-ב).[15] יש אומרים שרק לחם טעון ברכה במקומו (רשב"א). ולדעת רבים, כל חמשת מיני דגן טעונים ברכה במקומם, שכל המתחייב בברכת 'על המחיה' מתחייב לברך אותה במקום אכילתו (רי"ף, תוס' ורא"ש). ויש מחמירים בכל שבעת המינים, שכל המתחייב בברכת 'מעין שלוש' חייב לברך אותה במקום אכילתו (רמב"ם). ואמנם מלכתחילה גם כשצריך לברך 'בורא נפשות' נכון שלא ללכת לפני הברכה, שמא ישכח לברך (מ"ב קעח, לו). אבל אם הלך אינו צריך לחזור, וכן אם צריך מיד ללכת יוכל לברך אח"כ 'בורא נפשות', שאין חובה לברך 'בורא נפשות' במקום האכילה. אבל בשבעת המינים ובמיוחד בחמשת מיני דגן, נכון כשאפשר להחמיר ולחזור, כדי לברך את הברכה האחרונה במקום שאכל.[16] יד - עד אימתי יכול לברך מותר לערוך סעודה במשך שעות רבות, להפסיק בין מנה למנה בדברי תורה ושיחה, לשיר ולרקוד ולהמשיך לאכול, שכל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך בסעודתו, הברכה הראשונה פוטרת את מה שהוא עומד לאכול, וברכת המזון תפטור את כל מה שאכל. ולכתחילה, כדי לשמור על הרצף של הסעודה, מוטב לשים לב שלא יעברו 72 דקות שבהם לא יאכל ולא ישתה. ולאחר שיסיים את סעודתו, ישתדל לברך מיד ברכת המזון, ולא יעסוק בדבר אחר לפני שיברך. ובדיעבד, אם לא בירך מיד, יוכל לברך כל זמן שההנאה ממה שאכל נמשכת, כלומר כל זמן שהוא עוד מרגיש שובע ממה שאכל. ואם נעשה רעב עד שהתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת, הפסיד את הברכה. בדרך כלל, אין מרגישים רעב אחר סעודה במשך כמה שעות. אם אכל בסעודה מאכלים קלים, תחושת השובע נמשכת כשעתיים שלוש, ואם אכל מאכלים כבדים, ירגיש שובע עד שש שעות. ומי ששכח לברך אחר הסעודה ועברו עליו כמה שעות והוא מסתפק אם התחיל להיות רעב, יברך ברכת המזון, שהואיל ובתחילה שבע והתחייב בברכת המזון מן התורה, במצב של ספק חובה עליו לברך. וכשברור לו ששוב התחיל להיות רעב או אם עברו עליו שש שעות - הפסיד את ברכת המזון. ואם אכל מעט פת ולא שבע, כל זמן שהוא עדיין נהנה ממה שאכל, כלומר שעדיין הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, עדיין הוא יכול לברך ברכת המזון. וקשה לשער דבר זה, ועל כן צריך אדם שאכל פחות מכדי שביעה להזדרז לברך מיד לאחר גמר אכילתו. ובדיעבד, אם עברה עליו כשעה בלא שבירך, לכתחילה יאכל עוד כ'זית' וכך יוכל לברך ברכת המזון לכל הדעות. ואם אין לו שם עוד כ'זית', כל זמן שלא עברו 72 דקות מסיום אכילתו, עדיין הוא יכול לברך, ולאחר מכן - לא יברך. ורק אם ברור לו שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל - גם אחר 72 דקות יכול לברך.[17]