הלחם עשוי מחמשת מיני דגן, ולכן לכאורה היה צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה", כדרך שמברכים על כל המינים שצומחים מהאדמה. אלא שמפני חשיבותו המרובה, שהוא עיקר מאכלו של אדם, תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". מזון מיוחד הוא הלחם, שכל החיות שבעולם אוכלות מאכלים טבעיים כמו: עשבים, עלים, זרעים, דגנים, ירקות, פירות, ואף בשר; ואילו האדם אוכל לחם, שהוא מזון שמופק על ידי תהליך ממושך. רבים תופסים את הלחם כמאכל טבעי, ואינם שמים לב לכך שהוא מאכל שהכנתו מצריכה מלאכות רבות מאוד. חרישת האדמה, זריעת החיטים, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור. טחינת הגרגירים לקמח, לישתו במים, ואפיית הבצק ללחם. ויש לדעת עוד, כי מלאכת האפייה מורכבת ומתוחכמת ממלאכת הבישול, וממילא מבטאת יותר את יכולתו המיוחדת של האדם להכין את מזונו (עיין להלן ו, י, בדין תבשיל שמדרגתו נמוכה ממאפה). וכמו הלחם כך האדם. שכל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתהלך וכיצד להשיג את מזונם וכיצד לפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק לשנים רבות כדי ללמוד להשיג לעצמו מזון, לבוש, מחסה מקור וחום ולהקים משפחה. שום דבר לא נעשה אצלו באופן טבעי, את הכל הוא צריך ללמוד, אבל לאחר שילמד ויתבונן, הוא מסוגל לרתום את הכוחות העצומים שבטבע לשירותו, לבנות בתים מאבנים ואדמה, לחמם אותם בעצים ונפט. לזרוע שדות ולטעת עצים, להפיק מזון בשפע ולייצר בגדים שונים. לסלול כבישים, לייצר מכוניות, אוניות ומטוסים, כדי להעביר בהם אנשים וסחורות. בעלי החיים כמעט שאינם צריכים ללמוד כיצד לתקשר עם בני מינם, ואילו האדם נזקק לשנים רבות כדי ללמוד לדבר, להבין את הבעות הפנים, את הרגשות השונים, אבל אחר שילמד זאת, יהיו קשריו עם בני משפחתו וחבריו מלאי משמעות עד אין קץ. לבעלי החיים אין שאלות מוסריות על חייהם ועל הטבע שמסביבם, הם משתלבים. ואילו האדם מהסס, שואל ומתחבט, שנים על גבי שנים, דורות על גבי דורות, ומתוך כך הוא יכול לקלוט מושגים מופשטים של טוב ורע, אמת ושקר, אמונה וייעוד. אפשר לומר, שכל החיות שבעולם, אשר אין להן בחירה חופשית, וגם אין להן יכולת ליצור דברים בעולם, אוכלות מאכלים פשוטים כפי שהם בטבע. אולם האדם שיש בו דעת ובחירה, ועליו האחריות לתקן את העולם, גם המזון שלו נוצר בתהליך ארוך שדורש דעת. ולכן דווקא הלחם סועד את לבבו של האדם, שנאמר (תהלים קד, טו): "וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד". ולכאורה, אחר שהאדם טרח כל כך בהכנת הלחם, היה יכול לחשוב כאילו הוא עצמו הוציא את הלחם מן הארץ, וזהו שאנו מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". כי באמת כל הסגולות המיוחדות שיש בחמשת מיני דגן ובאדמה, וגם התבונה והיכולת שלנו לעשות לחם, הכל ממנו יתברך, ועל כן באמת הוא שהוציא את הלחם מן הארץ. וכאשר האדם שוכח את מי שאמר והיה העולם, הוא הולך ונגרר אחרי הצדדים השפלים שבו, אחר תאוותיו הרעות. ואז כל כשרונותיו הגדולים נעשים לו לרועץ, ובכל המפעלים הגדולים שלו הוא משתמש להרע, להרוס ולהחריב. במקום להוסיף חיים וברכה הוא גורם לריקבון ומוות. רק אם יזכור את ה' אלוהיו, ואת הייעוד הנפלא שהוטל עליו, יוכל להפנות את כל כשרונותיו לטובה, להוסיף חיים בעולם, ולהיות שותף עם ה' בתיקונו ובבניינו. ולכן הברכה על הלחם חשובה כל כך, שהיא מקשרת את המאכל, שבו מתבטא כוח היצירה האנושי, אל מקורו האלוקי. ובזכות הברכה, אכילת הלחם נותנת בנו כוח להבין ולהשכיל, לשמור ולעשות, את כל דברי התורה.

כשיבוא אדם לברך על מאכל, נכון שיאחז אותו בידו הימנית, שעל ידי כך הברכה תיאמר בריכוז וכבוד (כמבואר להלן ט, ד). ולגבי הלחם ישנו דין מיוחד, שמפני חשיבותו היתירה, טוב לאחוז בו בעת הברכה בשתי הידיים ובעשר האצבעות, לרמוז לעשר המצוות הכרוכות בעשיית הפת (שו"ע קסז, ד, מ"ב כד). כידוע, ככל שאנו עוסקים בדבר שהוא חשוב וחיוני יותר, כך ניתן יותר להתעלות על ידו או חס ושלום ליפול. וכדי שנתרומם ולא ניפול, נתנה לנו התורה מצוות להדריכנו. וככל שמדובר בדבר יותר חשוב, כך יש לגביו יותר מצוות. לכן למשל, מצוות רבות מלוות את חיי הנישואין ואת עבודת בית המקדש. וכך גם ביחס למזון שמקיים את האדם. ואכן מצוות רבות מלוות את תהליך הפקת הלחם. א) בעת החריש נצטווינו שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו. ב) בעת הזריעה נצטווינו שלא לזרוע כלאיים. ג) בעת הקציר נצטווינו להשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה. ד) כאשר דשים בעזרת בהמה, נצטווינו שלא לצער אותה בחסימת פיה באופן שלא תוכל לאכול. ה) את הפרי הראשון נצטווינו להעלות ביכורים לכהנים שבמקדש. ו) לאחר איסוף הפירות נצטווינו להפריש תרומה ותרומת מעשר לכהנים, ז) להפריש מעשר ראשון ללוויים, ח) להפריש מעשר שני כדי לאוכלו בקדושה בירושלים (בשנים א'ב'ד'ה' לשמיטה), ט) ומעשר עני לעניים (בשנים ג'ו'). י) בעת לישת הבצק נצטווינו להפריש חלה לכהן (עיין טור, ב"י ומ"ב שם). המתכוון לאכול משני מיני לחמים, נכון שיברך על הלחם החשוב יותר. וכך הדין בכל ברכות הנהנין, שאם היו לו, למשל, שני תפוחים, עדיף שיאמר את הברכה על הטוב שביניהם, שכך הברכה תבטא את השבח בצורה המושלמת ביותר. קל וחומר שכך ראוי לנהוג בלחם, ועל כן נאמרו דינים רבים ומפורטים לגבי סדר החשיבות והקדימה בין סוגי הלחם השונים, ואת דיני הקדימה בשאר המאכלים למדו ממנו (להלן ט, ט). וכך הוא סדר החשיבות: לחם מחיטה קודם ללחם משעורה, מפני שהוא מוקדם בסדר שבעת המינים, וגם טעמו משובח יותר. ואם הוא מתכוון לאכול גם מלחמניה קטנה שלימה וגם מלחם גדול שהתחילו לפורסו, מוטב שיברך על הלחמניה, משום שהיא שלימה ואילו הלחם כבר נחתך, ומעלת השלמות עדיפה על מעלת הגודל. ואם הוא מתכוון לאכול גם לחם מקמח מלא וגם לחם מקמח מנופה, בעבר היתה ההוראה לברך על הלחם מקמח מנופה, שהיה נחשב טוב ומשובח יותר. אולם כיום רבים מחשיבים לחם מקמח מלא כמשובח יותר. לפיכך, מי שמחבב יותר לחם מקמח מלא - יברך עליו. ומי שאינו מעדיף אחד מהם, יברך על הלחם שמן הקמח המנופה. ואם יש לפניו שני לחמים בעלי ערך שווה, והאחד גדול מחבירו, מוטב לברך על הגדול, כי הוא חשוב יותר (שו"ע קס"ח א-ד, מ"ב טו; שו"ע רי"א א-ב, מ"ב לג).[1]

הואיל ולחם שלם מכובד יותר, ראוי לברך עליו בעודו שלם. אולם מצד שני, נכון להצמיד את ברכת 'המוציא' לאכילה, ואם נברך על לחם שלם נאלץ להתעכב אחר הברכה עד לפריסתו. לפיכך אמרו חכמים שלפני הברכה יחתוך מעט את הלחם, באופן שיישאר עדיין מחובר עד שאם יתפסנו בצידו הקטן יוכל להרים את כולו. במצב זה הלחם נחשב עדיין שלם, ועם זאת, מיד לאחר הברכה יוכל לסיים את בציעתו ולטעום ממנו. וכל זה אמור בלחם רגיל שחיתוכו אורך זמן מה, אבל הבא לאכול לחמניה או פיתה, שבציעתה קלה ומהירה, לא יתחיל לבצוע לפני הברכה, אלא יברך עליה כשהיא שלימה, ומיד לאחר הברכה יבצענה (שו"ע קסז, א, ובאו"ה 'וצריך'). בשבת לא יתחיל לחתוך את החלה לפני הברכה, מפני שבשבת מצווה לברך על שתי חלות שלימות דווקא, ואם יתחיל לחתוך - החלה כבר לא תהיה שלימה (ע' רמ"א קסז, א. ורבים כתבו שצריך לסמן את מקום הבציעה - ב"ח, רש"ל, מ"ב רעד, ה). יבצע את הלחם במקום שנאפה היטב, כדי ששבח הברכה יחול על המקום המשובח שבפת. כיום הלחמים אפויים בצורה אחידה, ואפשר לבצוע על כל מקום בלחם (שו"ע קסז, א).[2] מיד לאחר הברכה יאכל מן הלחם. ואם עבר ודיבר, אפילו מילה אחת, לפני שהתחיל לאכול, כיוון שהפסיק בדיבור - הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך שנית כדי לאכול. ואם עבר ודיבר לאחר שהתחיל ללעוס את המאכל ולפני שבלע ממנו, לא יחזור לברך 'המוציא' (ועיין להלן ט, ג). ואם דיבר בנושא הקשור לאוכל, כגון שבירך על הלחם וביקש שיביאו לו מלח או סכין, או ביקש שיביאו לאורח לחם - למרות שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, מכל מקום כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבור זה חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע או"ח קסז, ו). וטוב שיאכל מיד אחר הברכה כשיעור 'זית' בלא להפסיק, כדי לתת כבוד לברכת 'המוציא'. אמנם כשיש צורך, רשאי לדבר מיד לאחר שיבלע מעט מהלחם.[3]

שניים שבאו לאכול יחד לחם, כיוון שקבעו עצמם לאכול יחד, טוב שאחד יברך בקול ויפטור את חבירו, מפני שברכה הנאמרת עבור שני אנשים מכובדת יותר. וכיוון שהשומע יוצא ידי חובתו בברכה שהוא שומע מחבירו, אסור לו להפסיק בדיבור עד אשר יאכל בעצמו.[4] אבל אם כל אחד אוכל לעצמו, ואינם מחכים זה לזה, כל אחד צריך לברך לעצמו (שו"ע קסז, יא. עיין להלן ה, ב). לפי זה מובן מדוע בשבתות, כאשר כל המשפחה אוכלת יחד, ממתינים עד שכולם יגמרו ליטול ידיים, ואז בעל הבית מברך 'המוציא' בקול רם, והמסובים עונים אחריו 'אמן' ויוצאים ידי חובה בברכתו. שכיוון שקבעו לאכול יחד, המהודר הוא שאחד יברך 'המוציא' עבור כולם. וכל אחד מהמסובים צריך להיזהר שלא לדבר עד שיאכל בעצמו. בסעודה רבת משתתפים, אף שכולם התאספו לאכול יחד, מוטב שבכל שולחן יברך אחד לכל יושבי השולחן, מפני שאם ימתינו לכל המשתתפים, ייווצר הפסק גדול מדי בין הנטילה לברכה.[5]

בעבר היו רגילים לאפות לחמים בלא מלח, ובעת הארוחה היו מלפתים את הפת במלח או סלט או בשר. לפיכך אמרו חכמים, שלאחר ברכת 'המוציא' ראוי לאכול את הפת באופן המשובח ביותר, ולהדגיש בכך את שבח הברכה, לכן נהגו להטעים את הפת שאוכלים אחר הברכה במלח או במאכל אחר שיוסיף בה טעם. ומי שהיה מעוניין לאכול את הפת כפי שהיא, חריבה בלא מלח ושאר מאכלים, לא היה צריך לטבול את הלחם במלח. כיום הלחמים שלנו אפויים עם מלח ותבלינים, נמצא שהלחם שלנו נחשב משובח, ומצד הדין אפשר לברך עליו כפי שהוא בלא להטעימו במעט מלח או סלט (שו"ע קסז, ה). ואע"פ כן, רבים נוהגים להדר לטבול את הפת במלח או סלט, כדי שהאכילה שאחר הברכה תהיה באופן המשובח ביותר. ועוד הידור ישנו, להניח מלח על השולחן בעת הסעודה, כפי המצווה במקדש, להוסיף מלח לקרבנות, שנאמר (ויקרא ב, יג): "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". ומרמזים בזה שהשולחן דומה למזבח, והמאכל לקרבן, שהוא נותן לאדם כוח לעבודת ה' (רמ"א שם). יש נוהגים על פי הסוד, לטבול את הלחם במלח שלוש פעמים (מ"ב קסז, לג). והטעם לכך, שהלחם רומז למידת החסד, שעל ידו האדם ניזון וחי, ואילו המלח המלוח רומז למידת הדין הקשה, שכאשר השלטון ניתן בידה - העולם נחרב. וכאשר טובלים את הלחם במלח, ממתקים את המלח בזה שאנו עושים אותו טפל ללחם, שאז הוא מצטרף לחסד המזין שבלחם, ובמקום להזיק הוא מועיל. ורגילים להדר בזה בעיקר בשבתות וימים טובים.

הלחם הוא עיקר מזונו של האדם, וכן מצינו אצל יעקב אבינו, בבורחו מפני עשו אחיו, שהתפלל על הלחם, שנאמר (בראשית כח, כ): "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלוֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". וכן מצינו בעת הרעב במצרים, כאשר פנו המצרים אל יוסף אמרו (בראשית מז, טו): "הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ", והיו מוכנים למכור את כל אשר להם בלחם. וכן כאשר יוסף פרנס את בית אביו, נקרא כל אשר נתן להם לחם, שנאמר (שם יב): "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף", וכן נאמר בדניאל (ה, א), על המלך בלשאצר שעשה סעודה גדולה - "עֲבַד לְחֶם רַב". הרי שכלל מאכלו של האדם נקרא לחם, לפיכך ברכת 'המוציא' פוטרת את כל המאכלים שנאכלים בסעודה, כגון בשר, דגים, תפוחי אדמה, אורז, עדשים, גבינות, סלט ירקות, סלטים מבושלים וכדומה. ואף אם אוכלם לבדם, בלא לחם, ברכת 'המוציא' פוטרתם. שברכת 'המוציא' אינה מכוונת רק כלפי הלחם ומה שנאכל ממש עמו, אלא על כל המאכלים שנועדו להשביע. כי עיקר מגמת הלחם להשביע, ולכן כל מה שנאכל לשם שביעה נחשב כטפל ללחם ונפטר בברכתו. וכתבו האחרונים, שכדי ששאר המאכלים ייפטרו בברכת הלחם, צריך שלכל הפחות יאכל מן הלחם כשיעור 'זית'. אולם מאכלים שנועדו לקינוח, היינו אותם המאכלים שאדם רגיל לאכול מפני טעמם הטוב ולא כדי לשבוע, כגון תמרים, ענבים, אבטיח וכיוצא בהם, אינם נפטרים בברכת 'המוציא'. מפני שברכת 'המוציא' חלה רק על מאכלים שנועדו לשביעה, שהם עיקר הסעודה, אבל הקינוחים שנאכלים כדי להוסיף טעם טוב, שאותם רגילים לאכול בסוף הארוחות או ביניהן, הם תוספת על הסעודה, ועליהם צריך לברך בנפרד. ולכן האוכל מפירות האילן בסעודתו מברך 'העץ', והאוכל אבטיח מברך 'האדמה', והאוכל גלידה או פודינג מברך 'שהכל'. וכל זה לגבי הברכה הראשונה, אבל ברכה אחרונה אין צריך לברך עליהם, מפני שברכת המזון פוטרת את כל המאכלים שנאכלו בסעודה, בין לשביעה ובין לקינוח (שו"ע קעז, א).[6] גם משקים שאדם רגיל לשתות בתוך סעודתו, כגון מים, מיץ ומשקאות חריפים, נפטרים בברכת 'המוציא'. וכן קפה ותה שרגילים לשתות לאחר האוכל, נחשבים בכלל הסעודה ונפטרים בברכת 'המוציא'. אבל יין, מפני חשיבותו אינו נפטר בברכת 'המוציא' (להלן ז, ג). ולגבי משקאות חריפים ששותים לאחר האוכל, אם מגמת שתייתם לסייע לעיכול ולהרגשה הטובה של הסעודה, ברכת 'המוציא' פוטרתם. אבל אם נועדו לקינוח וטעם טוב, צריך לברך עליהם 'שהכל'.[7]

כל הפירות והירקות שנאכלים עם המאכלים שנועדו לשביעה, בין חיים ובין מבושלים, ברכת 'המוציא' פוטרתם. ובכלל זה שזיפים שמבושלים עם הבשר, צימוקים באורז, תבשיל מתוק של שזיפים ומשמשים (צימעס), סלט גזר וסלט וולדורף שמגישים עם המנות שנועדו לשביעה. אבל אם הגישו סלט גזר מתוק, או סלט וולדורף לאחר הסעודה לקינוח, צריכים לברך עליהם ברכה ראשונה. וכן על קומפוט, היינו פירות מבושלים בסוכר, שמגישים בסוף הסעודה, מברכים ברכה ראשונה. ואם מגישים בתחילת הסעודה אשכולית או מלון, צריכים לברך עליהם ברכה ראשונה, מפני שהם סוג של קינוח שמוגש בתחילת הסעודה, כדי לפתוח את הסעודה בטעם טוב, ואינם חלק ממשי של הסעודה. אבל מאכלים שמוגשים בתחילת הסעודה כדי לעורר את התיאבון, כדוגמת מיני חמוצים, הרי הם בכלל הסעודה, וברכת 'המוציא' פוטרתם. ומי שמתכוון שאחת המנות שנועדו לשביעה תהיה מפירות, כדוגמת ענבים, כל זמן שהוא אוכלם יחד עם הלחם, הענבים טפלים ללחם, וברכת הלחם פוטרתם. אבל אם הוא מתכוון לאכול מהענבים גם כשהם לבדם בלא לחם, ישנו ספק אם יצטרך לברך עליהם. וכדי לצאת מהספק, מוטב שמיד בתחילה יאכל ענבים לבדם, ואז לכל הדעות יברך עליהם 'העץ' (מ"ב קעז, י).[8]

הרוצה לצאת מכל ספק, רצוי שלא יאכל עוגות בסעודה, מפני שיש ספק אם יצטרך לברך לפניהם 'מזונות'. וזאת משום שכל מאפה מזונות דומה במידה מסוימת ללחם ומסייע לשביעה, ולכן אף אם מגמת אכילתו לקינוח, יתכן שהוא נחשב כלחם וברכת 'המוציא' פוטרתו. ולכן עדיף שהרוצה לאכול מזונות יברך תחילה ברכת המזון, ואח"כ יאכל מזונות ויברך עליהם בתחילה ובסוף. ואם אינו רוצה להחמיר על עצמו ובא לאכול מזונות בסוף הסעודה, לא יברך עליהם, ש"ספק ברכות להקל" (עיין שו"ע קסח, ז).[9] ומיני מזונות מבושלים או מטוגנים בשמן עמוק שמגישים לקינוח, כדוגמת ביסלי, כיוון שאינם דומים ללחם, שהלחם נאפה והם מבושלים, כשאוכלים אותם לקינוח בתוך הסעודה, מברכים עליהם 'מזונות'. אבל על סופגניות שמגישים בסוף הסעודה לקינוח, למרות שהן מבושלות בשמן, לא יברך 'מזונות'. וזאת משום שיש סוברים שהן נפטרות בברכת 'המוציא', משום שבצקן דומה ללחם (עיין להלן ו, 9). ובנוסף לכך הן משביעות מאוד וממילא אכילתן מצטרפת למגמת הסעודה, וכל מאכלי הסעודה נפטרים בברכת 'המוציא'. אלא שהואיל ויש בזה ספק, מלכתחילה עדיף לאוכלן מחוץ לסעודה, ולברך עליהן 'מזונות' ו'על המחיה'.

בימי חכמים היה מנהג לסיים את הסעודה לגמרי, וכיוון שהתכוונו להמשיך לשבת בצוותא, היו מתעכבים מלברך ברכת המזון, ואם היו מגישים לפניהם עוד מאכלים, אכילתם היתה נחשבת לאכילה נפרדת לחלוטין מהסעודה, ולכן היו מברכים עליה בתחילה ובסוף. ולאחר מכן עוד היו משלימים את חובם בברכת המזון. אולם כיום, איננו רגילים לסיים את הסעודה לחלוטין לפני ברכת המזון. שכל זמן שעדיין לא בירכנו את ברכת המזון עדיין יש אפשרות שנאכל מן הפת (שו"ע קעז, ב). ואף אם החליפו את המפה, כיוון שעדיין יתכן שירצו לאכול עוד מהפת, עדיין אנחנו נחשבים בתוך הסעודה. וכן בחתונות, כאשר המלצרים מפנים את השולחנות כדי לסיים את עבודתם, המוזמנים אינם מעוניינים לסיים את הסעודה עד ברכת המזון, ויתכן אולי שאף ירצו לאכול עוד מן הלחם או משאר מאכלים אם יביאום לפניהם. ולכן אין בימינו דין של 'אחר הסעודה'. ואם מגישים מאכלים לקינוח, מברכים לפניהם ולא לאחריהם (כמבואר לעיל בהלכות ו-ז). [10]

ברכת 'המוציא' על הלחם פוטרת את כל המאכלים והמשקים שרגילים לאכול בסעודה. וגם אם הסעודה תימשך שעות רבות, ברכת 'המוציא' שבירכו בתחילה פוטרת את כל המאכלים שאוכלים בסעודה. ומי שהחליט באופן סופי לסיים את סעודתו, וחזר בו ורצה לאכול עוד, נחלקו הפוסקים אם עליו לברך לפני שימשיך לאכול. וכדי לצאת מהספק, נכון שיימנע מלהמשיך לאכול. ואם לאחר ברכת המזון ירצה לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם.[11] אורח שחשב שנסתיימה הסעודה, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, והביאו לו אח"כ עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, לכל הדעות יכול להמשיך לאכול בלא לברך. וכן דין איש שסומך בענייני האוכל על אשתו, וכן דינם של האוכלים בחדר אוכל שסומכים על מנהלי המטבח. אבל אם האורח הסכים בדעתו, שאפילו אם יביאו לו עוד מאכלים, לא יאכל מהם יותר, ואח"כ חזר בו ורצה לאכול עוד, נכון שיימנע מלאכול ולשתות, אלא יברך ברכת המזון (שו"ע קעט, ב). מי שהפסיק באמצע סעודתו להתפלל, כשחוזר לאכול אינו צריך לברך שוב, מפני שלא הסיח את דעתו מלהמשיך לאכול (שו"ע קעח, ו). ומי שהתנמנם בסעודתו, אפילו למשך שעה, אין זה נחשב להפסק, וכשימשיך לאכול לא יברך שוב. אבל אם הלך לישון שינת קבע על מיטתו, הרי זה כמי שהסיח דעתו מהאכילה, וכשיחזור לאכול יצטרך ליטול את ידיו בברכה ולברך לפני אכילתו (שו"ע קעח, ז, מ"ב מח). מי שנטל את ידיו למים אחרונים, הרי הוא נחשב כמי שהתחיל בברכת המזון, וגם אם יימלך בדעתו וירצה להוסיף לאכול, יברך תחילה ברכת המזון, ואם ירצה אח"כ לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם (שו"ע קעט, א).[12] ומי שהתכוון בתחילה לאכול מהמאכלים שיש לו בבית, ולאחר שסיים את מה שהיה לו בבית נמלך וביקש שיביאו לו מאכלים נוספים מהחנות או משכנים, צריך לברך על אותם מאכלים, מפני שעליהם בוודאי לא התכוון כשבירך 'המוציא' (מ"ב קעד, יח). יא - אם מותר לצאת מהבית באמצע הסעודה לכתחילה צריך להיזהר שלא לצאת מהבית באמצע הסעודה, מפני שיש סוברים שכל שיצא מביתו, הפסיק את סעודתו, ואם ירצה להמשיך לאכול, עליו לברך תחילה ברכת המזון על מה שאכל, ואח"כ 'המוציא' על מה שהוא מתכוון לאכול (רמב"ם). ואמנם בדיעבד, אם יצא באמצע סעודתו מביתו אחר שכבר אכל כזית לחם, יכול להמשיך בסעודתו בלא לברך 'המוציא', שכן בדיעבד סומכים על דעת הסוברים, שיציאה מן הבית אינה נחשבת הפסק לסעודת פת. וכן הדין לגבי מי שנצרך לצאת באמצע סעודתו לצורך מצווה או לצורך דחוף אחר, אם ברור לו שאח"כ יחזור להמשיך בסעודתו, יכול לצאת בלא לברך ברכת המזון, וכשיחזור ימשיך בסעודתו בלא לברך 'המוציא', וכשיסיים יברך ברכת המזון (רא"ש, רמ"א קעח, ב). אבל אם כשיצא מן הבית הסיח דעתו לגמרי מהסעודה, כגון שלא התכוון להמשיך בסעודה וגם שהה מחוץ למקום הסעודה יותר משעה, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך ליטול ידיים ולברך 'המוציא' (שו"ע קע, א, מ"ב ט).[13] ויש מצב שבו מותר לכל הדעות לצאת מהבית באמצע הסעודה, וזה כאשר אחד מן הסועדים נשאר בבית עד סיום הסעודה. במצב כזה, בשעת הצורך, כגון לקראת חתן וכלה, או לקראת אורחים אחרים, מותר לסועדים לצאת מן הבית. וכשיחזרו לסעודה, לכל הדעות, לא יצטרכו לשוב ולברך 'המוציא', מפני שזה שנשאר בבית במקום הסעודה - ממשיך עבור היוצאים את רצף הסעודה (שו"ע קעח, ב). הולכי דרכים, רשאים לכתחילה להתחיל לאכול במקום אחד ולהמשיך לאכול בדרכם. שהואיל והם הולכי דרכים, אין להם קביעות מקום, וממילא הברכה שבירכו בתחילה מועילה להם לכל המקומות (שו"ע קעח, ד). לדעת רבים, לכתחילה מותר לאדם להתכוון בשעת ברכת 'המוציא' להתחיל את סעודתו במקום אחד ולהמשיכה אח"כ במקום אחר. וכך עושים כאשר רוצים להצטרף אחר הסעודה לסעודת שבע ברכות, או כאשר רוצים לסיים את הסעודה בדיבוק חברים. וכך מנהג אשכנזים וחלק מספרדים. ולמנהג חלק מהספרדים, הכוונה בברכת 'המוציא' אינה מועילה, והרוצה להמשיך את סעודתו במקום אחר, צריך לברך תחילה ברכת המזון ואח"כ יתחיל סעודה חדשה במקום השני. אמנם גם למנהג זה ישנה עצה, שיברך 'המוציא' סמוך לפתח ביתו, ורק אח"כ ישב לאכול על שולחנו. שבזה שהתחיל את סעודתו על פתח ביתו, הראה בעצמו שהוא כהולך דרכים, וממילא יהיה לו מותר להמשיך אח"כ את סעודתו במקום אחר.[14] יב - מאכלים שנאכלים לפני הסעודה הרוצה לאכול סעודה על לחם, לא יאכל או ישתה לפני כן, אלא יטול ידיים ויברך 'המוציא', ואח"כ יאכל וישתה את כל מה שירצה. שאם יאכל וישתה לפני הסעודה, פעמים רבות הוא גורם לברכה שאינה צריכה, שאם הוא יכול לפטור את מה שהוא רוצה לאכול בברכת 'המוציא', הרי בזה שהתחיל לאכול לפני כן, גרם לעצמו לברך ברכה נוספת בלא צורך. ועוד, שאחר שיאכל וישתה יכנס לספק לגבי ברכה אחרונה. שכן יתכן שעליו לברך ברכה אחרונה על מה שאכל לפני הסעודה, ומצד שני, אולי מוטב שלא יברך ברכה אחרונה, כי ברכת המזון שאחר הסעודה תפטור גם את מה שאכל לפני הסעודה. ואם הוא נאלץ להתעכב מעט עד הסעודה, ובינתיים הוא רוצה לאכול או לשתות דבר מה. כדי לצאת מן הספק עליו לעשות הפסקה של חצי שעה או לפחות כרבע שעה בין סיום אכילתו לתחילת הסעודה, וכך לכל הדעות יברך ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה לפני הסעודה. עוד אפשרות, שלאחר שיאכל את מה שרצה לפני הסעודה, יברך ברכה אחרונה, ויצא החוצה לטיול קצרצר, כדי ליצור הפסק בין אכילתו שלפני הסעודה לסעודה. וכך יש לנהוג בחתונות שמגישים כיבוד לפני החופה, שיברכו על הכיבוד ברכה ראשונה ואחרונה, ואח"כ החופה תהיה הפסק בין הכיבוד לסעודה. וכן בברית מילה, פעמים שאוכלים בתחילה מזונות ושותים משקאות קלים, ואח"כ רוצים להתחיל בסעודה, והנכון הוא שיעשו הפסק בין אכילת הכיבוד לסעודה, ואם אין אפשרות להמתין ביניהם כרבע שעה, טוב שיצאו לטיול קצרצר. ומי שהתחיל לאכול ולשתות, ונצרך להתחיל מיד בסעודה, כגון שאכל כיבוד וחשב שעוד יארך הזמן עד שיתחילו בסעודה, וקראו לו מיד ליטול ידיים. או שמתחילה התכוון לאכול מעט מאכלים בלא לחם, וחזר בו ורצה לקבוע סעודה על לחם - צריך לדעת היטב את כל פרטי הדינים המבוארים בהערה.[15]