שני סוגים עיקריים של ברכת 'שהחיינו' תקנו חכמים. האחד על ימים טובים, כדוגמת פסח, שבועות, ושאר ימים טובים, וכן על מצוות שקבוע להן זמן, כמו שופר בראש השנה, לולב בסוכות, והדלקת נרות בחנוכה. וברכה זו היא חובה גמורה, שכיוון שהגיע הזמן המקודש או זמן המצווה, חובה להודות לה' ולברך: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ודיני ברכה זו מבוארים בהלכות החגים, ואין ענייננו לעסוק בהם בפרק זה. הסוג השני שבו נעסוק בפרקנו, הוא להודות לה' על דברים טובים שמתחדשים לאדם, כמו קניית בית, רהיטים, בגדים ותכשיטים. וכן על שמועה טובה, ועל ראיית חבר טוב אחר שלושים יום שלא התראו. וברכה זו היא רשות, שאף מי שנתחדשו לו דברים טובים והוא שמח בהם, לדעת רוב הפוסקים, אינו חייב לברך עליהם 'שהחיינו'. וכל מה שאמרו חכמים לברך 'שהחיינו' על בית חדש וכלים חדשים, הכוונה שמצווה על האדם לברך, אבל אם אינו מברך אין בידו עוון. ויש אומרים, שכל אימת שאדם שמח בדברים הטובים שתקנו חכמים לברך עליהם 'שהחיינו' - חובה עליו לברך. ומה שאמרו שברכה זו היא רשות, היינו שאין חובה לאדם לקנות דברים שישמח בהם כדי לברך 'שהחיינו', אבל אם קנה ושמח - חובה עליו לברך. ולמעשה, אף שלדעת רוב הפוסקים ברכת 'שהחיינו' רשות, נכון לברך אותה בכל הזדמנות שאמרו חכמים שמצווה לאומרה. שכן ראוי לאדם שלא לאבד את ההזדמנות היקרה שניתנה לו - להודות ולברך לה'.[1] ג - שהחיינו והטוב והמטיב שתי ברכות תקנו חכמים על דברים חדשים ומשמחים. האחת: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והשניה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הטוב והמטיב". ההבדל ביניהן הוא, שכאשר השמחה שייכת לאדם אחד, ברכתו 'שהחיינו'. אולם כאשר השמחה משותפת לשני אנשים ויותר, הרי שהשמחה גדולה יותר, ועליהם לברך 'הטוב והמטיב', שכך הוא פירושה של הברכה: 'הטוב' לי, 'והמטיב' לאחרים. למשל, בני זוג שקונים לעצמם רהיטים כדוגמת שולחן, כסא, תנור חימום או תנור אפיה, הואיל והשמחה נוגעת לשניהם במשותף, יברכו 'הטוב והמטיב'. אבל אדם בודד שקנה לעצמו את אותם הרהיטים יברך 'שהחיינו'. על קניית בגד חדש ששמחים בו מברכים 'שהחיינו'. ואף שהבעל שמח בזה שלאשתו יש שמלה חדשה, והאשה שמחה שלבעלה יש בגד חדש, מכל מקום הואיל והשמחה המוחשית נוגעת רק לזה שלובש את הבגד, רק הוא מברך 'שהחיינו'. אמנם הורים שקנו לילדם בגד חדש או קיבלו עבורו בגד חדש במתנה, והם שמחים בו, יברכו 'הטוב והמטיב'. שהואיל והם אחראים על מלבושיו, הם מתכבדים בהופעתו הנאה, ויש להם מזה שמחה מוחשית. וכך יברכו עד הגעת הילדים לגיל מצוות, שעד אז הם אחראים עליהם לגמרי ומלבושיהם בהתאם להנחייתם. ונראה שמשעה שהילדים יגיעו לגיל חינוך (סביב גיל שש), יברכו אף הם על הבגד החדש שלהם 'שהחיינו'.[2] מי שזכה ברווח כספי גדול, אם הוא נשוי והכסף נכנס לחשבון המשותף לו ולאשתו, הואיל והם שותפים בשמחה, יברכו 'הטוב והמטיב'. ואם הוא רווק, או אפילו אם הוא נשוי אלא שהכסף נכנס לחשבון הבנק הפרטי שלו, יברך 'שהחיינו'. שאף כי מן הסתם גם אשתו תהנה מזה שיהיה לו יותר כסף, מכל מקום הואיל ולמעשה הכסף שייך רק לו, ואולי באמת אשתו לא תהנה ממנו, יברך 'שהחיינו' (שו"ת הלק"ט ח"א קצו, ר). וכן דין יורש יחידי, אם הוא רווק או נשוי שהכסף נכנס לחשבונו הפרטי - יברך 'שהחיינו'. ואם הוא נשוי והכסף נכנס לחשבון המשותף לו ולאשתו - יברכו 'הטוב והמטיב'. ואם ישנם שני יורשים או יותר שמחלקים ביניהם את הירושה, אפילו אם הם רווקים, יברכו 'הטוב והמטיב', הואיל והם נהנים יחד מאותה הירושה (שו"ע רכג, ב, באו"ה 'ואם'). עוד הבדל עקרוני ישנו בין הברכות הללו, שברכת 'הטוב והמטיב' נתקנה על טובה מוחשית, כבית חדש וכלים חדשים או יין נוסף ששותים בצוותא (לעיל ז, ז). ואילו ברכת 'שהחיינו' היא הודאה כללית יותר, שנתקנה גם על התחדשות שמחה שאין בה הטבה מוחשית, כדוגמת שמועה טובה שאין לו ממנה הנאה מוחשית (להלן ח), וכן על מועדים ומצוות שקבוע להם זמן. ובכל מקרה שיש ספק בין ברכת 'שהחיינו' ל'הטוב והמטיב' יש לברך 'שהחיינו'. שכן אם הוא חייב ב'הטוב והמטיב' ובירך 'שהחיינו' - יצא, שסוף כל סוף הודה לה' על הטובה שהגיעה אליו. אבל אם הוא חייב לברך 'שהחיינו' ובירך 'הטוב והמטיב' - לא יצא, מפני שהודה בברכתו על טובה שהגיעה לשניים, ובאמת הטובה הגיעה ליחיד. [3] ד - שהחיינו על בגדים ומתנות קטנות ברכת 'שהחיינו' נתקנה על דברים חדשים שמשמחים את נפשו של האדם, כגון מי שקנה בגדים או כלים או רהיטים או תכשיטים, או שקיבלם במתנה. אבל על חיי השגרה, כמו על משכורת חודשית שאדם מקבל, למרות ששווייה גבוה בהרבה משוויו של בגד חדש, אין מברכים 'שהחיינו'. וכן על המזון שאדם קונה מעת לעת, למרות שמחירו גבוה, אין מברכים 'שהחיינו'. אפשר לומר שעל חיי השגרה תקנו חכמים את הברכות הקבועות שאנו מברכים בתפילה ובברכות הנהנין, ואילו ברכת 'שהחיינו' נתקנה לדבר שיש בו חידוש ושמחה. ואף על בגד רגיל, כדוגמת חולצה נאה, כל ששמח בה מברך. ואפילו מי שכבר יש לו חולצות רבות, אם קנה חדשה או קיבלה במתנה, והוא שמח בה, יברך 'שהחיינו'. ואפילו אם קנה או קיבל במתנה בגד משומש, אם הוא בגד שאנשים מתכבדים בו, והוא שמח בו, יברך 'שהחיינו'. וכן הדין לגבי כלי אוכל, תכשיטים וכיוצא בהם (שו"ע רכג, ג). אמנם אנשים עשירים או אדישים, שקניית בגד רגיל אינה משמחת אותם, אינם יכולים לברך עליו, שהיאך יברכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו" והם אינם שמחים. אבל על בגד חשוב, כחליפה או שמלה יוקרתית, יברכו. ומי שגם בבגדים חשובים מאוד אינו שמח - הפסיד את הברכה (רדב"ז, מ"ב רכג, יג) אבל הרבה אנשים שמחים בקניית בגדים רגילים, כדוגמת חולצה, מכנסיים, עניבה נאה, חצאית, טלית קטן מצמר, כובע נאה ופיג'מה, ועל כל קנייה של בגד כזה, יודו לה' בברכת 'שהחיינו'. ורק על קניית בגדים פשוטים שאין רגילים לשמוח בהם, כגרביים, לבנים, מטפחת ראש פשוטה, חולצת טריקו פשוטה, אין לברך 'שהחיינו'. ואפילו אדם עני, ששמח מאוד בקנייתם, לדעת רוב הפוסקים, לא יברך, שאין ראוי לומר ברכה על דבר פעוט שאינו נחשב כמשמח בעיני הבריות. אבל ראוי שיודה לה' בלשונו, או יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.[4] לסיכום, שני תנאים נצרכים לברכת 'שהחיינו', האחד, שהמברך יהיה שמח בבגד או בכלי החדש. השני, שהוא בגד או כלי שאנשים רבים רגילים לשמוח בו.

המקבל מתנה כספית, או זכה בהגרלה, או קיבל ירושה כספית - מברך 'שהחיינו', ואם הם שותפים מברכים 'הטוב והמטיב' (ברכות נט, ב; שו"ע רכג, ב). אלא שצריך שסכום הכסף יהיה בעל חשיבות. שכן יש הבדל בין זכייה בכסף לקניית בגד או קבלתו. שבבגד יש לאדם שמחה מיידית, ולכן גם אם שוויו נמוך יחסית, הואיל ובפועל הוא שמח בו, עליו לברך. אבל זכייה כספית רק מאפשרת לו לקנות דברים, וכדי שהשמחה בכסף תהיה ממשית, צריך שסכום הזכייה יהיה גבוה בהרבה ממחיר בגד רגיל. ונראה שלאנשים פשוטים, כמו צעירים שעדיין לא התחילו לעבוד, או מבוגרים שמצבם דחוק, חמש מאות שקלים (בשנת תשס"ח) יכולים להיחשב כסכום גדול, שאם ישמחו בו - יברכו. אבל אנשים שיש להם יותר כסף, יהיו שמחים שמחה ממשית רק אם זכייתם תהיה גדולה יותר, והכל לפי אופיים ועושרם. אמנם אין צורך שהזכייה הכספית תהיה גבוהה כמו המשכורת החודשית, אלא אפילו מי שמרוויח חמשת אלפים שקלים בחודש, אם זכייה בחמש מאות שקלים משמחת אותו - יברך. על הטבות ומענקים שמקובל להעניק לעובדים במסגרת עבודתם - אין מברכים, כי אין בהם חידוש. וכן אין לברך על רווחים שוטפים שאדם רגיל להרוויח בעסקיו. אבל אם הרוויח פתאום רווח גדול, מעל ומעבר למקובל, אף שהוא במסגרת עסקיו - יברך (הלק"ט א, ר; סדבה"נ יב, י). עני שנתנו לו צדקה גדולה, לא יברך, כי יש לו בושה בקבלתה. אבל אם נתנו לו בגד והוא שמח בו - יברך (א"ר, מ"ב רכג, כ). המקבל מענק כספי או מלגה, עבור לימודים או עבור דבר נאה שעשה, אין לו בזה בושה, ואם המענק מספיק גדול כדי לשמח אותו - יברך. ובתנאי שהוא מענק מיוחד שאין הכל מקבלים אותו, אבל אם זה מענק או מלגה שמעניקים לרבים כדרך שגרה, הרי הם כמשכורת שאין בה שמחה חדשה. ו - זמן הברכה מועד ברכת 'שהחיינו' הוא בעת שהשמחה מתחדשת. אם נודע לו שהרוויח סכום גדול במיוחד, יברך בעת ששמע על כך. ואם אינו בטוח באמינותה של השמועה, יברך בעת שהכסף יעבור לרשותו (ועיין להלן ח). וכן לגבי ירושה, זמן הברכה הוא בשעה שהכסף יכנס לחשבונו או הדירה תירשם על שמו. ואמנם בעבר, היו מברכים סמוך לפטירת המוריש שתי ברכות - 'דיין האמת' על פטירתו, ו'שהחיינו' על הירושה (ברכות נט, ב). ואף שהיורש היה מעדיף שאביו ישאר בחיים, מכל מקום אי אפשר להתעלם מהתועלת והשמחה שמגיעה אליו מהירושה, ועליו להודות לה' על כך. אולם כיום, הכספים מופקדים בבנק והבתים רשומים בערכאות, ולוקח זמן עד שהירושה עוברת לרשות היורש, וכך ניתן להפריד את זמן ברכת השמחה מימי האבל. על בגד חדש אפשר לברך מיד בעת קנייתו, ואפשר לדחות את הברכה למועד לבישתו הראשונה. ואם בעת הקנייה הבגד אינו ראוי לשימוש, מפני שצריך לתקנו או להוסיף בו דבר, יש לדחות את הברכה למועד לבישתו הראשונה, שאז שמחים בו. ובפועל, גם כשהבגד מוכן ללבישה, נוהגים לברך עליו בעת הלבישה הראשונה (שו"ע רכג, ד; מ"ב יז; כה"ח ל). וכן הדין לגבי קניית ארון, אם בעת הקנייה הוא לא ראוי לשימוש, יש לדחות את הברכה לעת שיתחילו להשתמש בו. ואם היה ראוי לשימוש בעת הקנייה, אפשר לברך עליו בעת הקנייה. וכן הקונה כלי אוכל שצריכים טבילה, אינו יכול לברך עליהם בעת הקנייה, הואיל ועדיין אינם ראויים לשימוש. אלא יברך עליהם בעת שיתחיל להשתמש בהם (ע' רע"א רכג, ג, ומ"ב כב, א). השוכח לברך על רהיטים בעת שהתחיל להשתמש בהם, כל עוד הוא שמח בחידושם, רשאי לברך. השוכח לברך 'שהחיינו' על בגד בעת לבישתו הראשונה, הפסיד את הברכה. ואם גם בפעמים הבאות הוא עוד ממש שמח בבגד, כגון שהוא בגד חשוב במיוחד, רשאי לברך. [5] עוד חשוב לציין, כי מפני נחיצותו הרבה של הלבוש, תקנו חכמים שהלובש בגד חדש יודה לה' ויברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מלביש ערומים". ואח"כ יברך 'שהחיינו'. ואם הוא לובש את הבגד החדש בבוקר, ברכת 'מלביש ערומים' שבברכות השחר עולה גם על הבגד החדש, וטוב לכוון על כך במפורש (שו"ע רכג, ד; מ"ב יח. ויש שאינם נוהגים לברך 'מלביש ערומים' על בגד חדש, וכ"כ בכה"ח רכג, לב).[6]

בני זוג שקנו בית, אם הם שותפים בו, שניהם צריכים לברך 'הטוב והמטיב'. ואם הבית שייך לאחד מהם ורשום על שמו, רק הוא יברך עליו, אבל הואיל ויהנו ממנו יחד, יברך 'הטוב והמטיב'. יחיד שקנה לעצמו בית, יברך 'שהחיינו'. אבל שוכר בית או מי שקיבל רשות לגור בבית מספר שנים, כיוון שהבית אינו שלו, אינו מברך עליו (שו"ע רכג, ג; באו"ה 'בנה'; חת"ס או"ח נג). יש לומר את הברכה בעת שנכנסים לגור בבית. ואם צריך לקבוע בו מזוזה, טוב לומר את הברכה בעת קביעתה, שאז הבית נעשה מוכן למגורים (עיין רע"א רכג, ג). ומי ששכח לברך אז, יברך כל עוד הוא שמח בו.[7] גם מי שלקח משכנתא והלוואות שונות כדי לקנות את ביתו, אם הוא שמח יודה לה' ויברך על ביתו. ואמנם יש סוברים שהואיל והוא מסובך בחובות, אינו יכול לשמוח ולברך (לב חיים ג, נב). אולם העיקר להלכה, שאם הוא שמח יברך (ציץ אליעזר יב, יט, עפ"י ברכות נד, א, ושו"ע רכב, ד. ויש שנהגו ליקח פרי חדש או בגד חדש כדי לברך עליו - בא"ח ראה ו). ואפילו מי שכבר יש לו בית אחד, אם בכוונתו לגור גם בבית החדש, צריך לברך עליו. אבל אם הוא סוחר שקונה ומוכר בתים, אינו מברך על קניית בתים. וכן סוחר כלים ובגדים, אינו מברך בעת שהוא קונה אותם לשם סחורה (ברכת הבית כד, לו). גם על הרחבת בית מברכים. ונחלקו הפוסקים אם מברכים על שיפוץ דירה, ומחמת הספק, אין לברך (מ"ב רכג, יב). ואם השיפוץ נועד כדי לשכלל את הבית ולסדר את קירותיו באופן נוח יותר, והם שמחים בזה - יברכו. בני ישוב שבנו לעצמם מבנה שנועד לשרת את הציבור, אם המבנה שייך לכולם בשותפות, בעת שיחנכו את הבית, יעמוד נציג הציבור ויברך עבור כולם 'הטוב והמטיב'. ואם הוא בית ספר ששייך למשרד החינוך או המועצה, כיוון שאינו שלהם, אינם יכולים לברך עליו. וטוב שאחד מהם יקנה בגד חדש ובעת חנוכת הבית יברך 'שהחיינו' - על הבגד ועל הבית החדש.

שמע בשורה טובה, שהיא טובה לו ולאחרים, מברך 'הטוב והמטיב', ואם היא טובה לו לבדו, יברך 'שהחיינו'. ואם שמע שמועות רעות - מברך 'דיין האמת' (ברכות נד, א, שו"ע רכב, א-ב). למשל, כאשר הוא ושותפו השקיעו בדבר מסוים ונודע להם שהשקעתם הניבה רווחים גדולים במיוחד, מעל ומעבר למצופה יברך כל אחד מהם 'הטוב והמטיב'. ואם אין לו שותף, יברך 'שהחיינו'. ואם שמע שאירע לו הפסד גדול, והוא עצוב מכך, יברך 'דיין האמת' (הלק"ט א, ר; סדבה"נ יב, י). וכן אם העלילו על אדם עלילה והעמידוהו למשפט וגזרו עליו עונש, יברך 'דיין האמת'. ואם היה צריך להרוויח סכום גדול, ולא נתנו לו, ותבע אותם במשפט, וזכה, יברך 'שהחיינו'. וכן למדנו (לעיל טז, ט) שמי שהיתה לו שדה בשותפות, אם נעצרו הגשמים ונצטערו ושמעו שירדו גשמי ברכה, כל אחד מהם יברך 'הטוב והמטיב'. ומי שהיה בעלים יחידי של שדה, יברך 'שהחיינו'. וכן מי ששמע שבנו הרוויח רווח גדול במיוחד, והוא שמח בזה - יברך 'שהחיינו'. ואף שאין לו מזה הנאה מוחשית, כבר למדנו (לעיל ג) שרק ברכת 'הטוב והמטיב' תלויה בהנאה מוחשית, אבל ברכת 'שהחיינו' מברכים על שמועה טובה גם כשאין ממנה הנאה מוחשית. ואם שמע שבנו הפסיד הפסד גדול מאוד והוא עצוב מזה, יברך 'דיין האמת'. ואף אם דברים אלו אירעו לחבירו או רבו, שליבו קשור אליו מאוד, אם הוא שמח בשמחתו יברך 'שהחיינו', ואם עצוב יברך 'דיין האמת' (מאמ"ר רכב, א; שולחן הטהור רכב, א, וע' סדבה"נ יב, ז). השומע על אדם כשר שנפטר, והוא מצטער מכך, צריך לברך 'דיין האמת'. אמנם המנהג הרווח לברך רק על שבעת הקרובים שיושבים עליהם שבעה. ומכל מקום השומע על אדם כשר שנפטר והוא מצטער מכך מאוד, אם יברך לא הפסיד. וקל וחומר שעל תלמיד חכם נכון לברך (ע' מ"ב רכג, ח). מי שחשב שהוא עומד להרוויח רווח גדול ונודע לו שלא הרוויח, אף שהוא עצוב מאוד, לא יברך 'דיין האמת', כי בפועל לא הפסיד דבר שהיה ברשותו (באו"ה רכב, ב). אם נתבשר שהחליטו להעלות את שכרו מעבר לעלייה המקובלת, או שקיבל העלאה לא צפויה בדרגה, יברך 'שהחיינו'. וכן מי שקיווה להתמנות לתפקיד מסוים, ושמע שבחרו בו - יברך 'שהחיינו'. ואם שכח לברך בעת ששמע על כך, יכול לברך כל עוד הוא שמח מאוד בשמועה הטובה. ונראה שמי שקיבל תפקיד בכיר, ועורכים לו מסיבה לקראת כניסתו לתפקיד, יכול לדחות את הברכה מעת שמיעת הבשורה לעת המסיבה, שאז הוא שמח ביותר. ומנגד, מי שפיטרו אותו מעבודתו, והוא מצטער על כך מאוד, יברך 'דיין האמת'. ונראה שגם מי שהתבשר שעבר בהצלחה את מבחן הנהיגה (טסט), או שקיבל ציון גבוה במבחן פסיכומטרי או במבחן חשוב אחר, והוא שמח בזה מאד, יברך 'שהחיינו'. המקבל פרס הוקרה של כבוד, כגון תואר ד"ר כבוד, או שנבחר להיות רב, או סיים את לימודיו והוא מקבל תואר בכיר, אף שיש לו בזה שמחה גדולה, כיוון שעיקר השמחה היא על הכבוד שהעניקו לו, ישנו ספק אם יוכל לברך 'שהחיינו', כי אולי מעורבת בשמחתו גאווה פסולה (ע' מור וקציעה רכג, ומחז"ב רכג, ח). וטוב לקנות בגד לקראת הטכס, ועל הבגד יוכל לברך בלא ספק 'שהחיינו', ובזה יכוון גם להודות לה' על המאורע המשמח.

נחלקו הפוסקים אם מברכים 'שהחיינו' על ספרי קודש חדשים. ואף שהקונה או מקבל ספרי חול בעלי תוכן חיובי ושמח בהם - מברך 'שהחיינו'. מכל מקום על ספרים שנועדו לצורך מצוות תלמוד תורה, יש אומרים, שאין לברך 'שהחיינו', הואיל והמצוות לא ניתנו כדי ליהנות בהן הנאה רגילה, אלא כדי להתקדש בהן (מ"א רכג, ה, מחז"ב).[8] ומנגד, יש אומרים, שאכן על עצם הלימוד, אף שהוא משמח ביותר, אין מברכים 'שהחיינו'. אבל על הספרים שהם רכושו והוא שמח בהם, יש לברך 'שהחיינו' (רדב"ז, מו"ק). ונראה למעשה, שכאשר הספרים חביבים מאוד על האדם, ויש לו שמחה מכך שיהיו בספרייתו, נכון לברך (ח"א סב, ה, ועיין מ"ב רכג, יג, וחזו"ע ע' שצח). עוד נחלקו הפוסקים במי שזכה לשכור סופר שיכתוב עבורו ספר תורה, האם יברך 'שהחיינו' בעת שיסיים את הכתיבה ויכניס את ספר התורה לבית הכנסת. יש אומרים שיברך 'שהחיינו', ויש אומרים שיברך 'הטוב והמטיב', ויש אומרים שלא יברך כלל (ע' שדי חמד אס"ד ביכ"נ יב). למעשה, טוב שבעל הספר יקנה בגד חדש, ובעת שיסיימו את כתיבת הספר יברך 'שהחיינו'. ואח"כ כשיכניסו את הספר לבית הכנסת יערוך סעודה, וידאג להגיש שם שני יינות מסוגים שונים, ויברכו על היין השני 'הטוב והמטיב' ויכוונו גם על ספר התורה (עיין לעיל ז, ז-ח). וכן נחלקו הפוסקים האם מברכים בעת חנוכת בית כנסת חדש. ואף בזה נכון לצאת ידי כולם, ואחד מהמשתתפים בשמחה יקנה בגד חדש, ויברך עליו ועל בית הכנסת 'שהחיינו'. וכן יערכו מסיבה ויברכו שם על יין שני 'הטוב והמטיב'. ומכל מקום, גם בספר תורה וגם בבניין בית כנסת, אם לא הכינו בגד חדש, ראוי שאחד מהשותפים בספר או בבית הכנסת יברך 'שהחיינו' עבור כולם. שכך נהגו רבים, וכך מסתבר להלכה (מ"ב רכג, יא; מהר"י בירב סב; אורח משפט מז למרן הרב קוק). היו מגדולי ישראל שנהגו בעת שחיברו ספר, לברך 'שהחיינו' על הוצאתו לאור. ואף שנחלקו בזה הפוסקים, השמח ומברך, יש לו על מי לסמוך (מור וקציעה רכג, ציץ אליעזר יד, סז).

תקנו חכמים שהרואה את חבירו לאחר שלושים יום שלא ראהו, הואיל והתחדשה שמחה בליבו, יברך: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אבל אם ראה את החבר בתוך שלושים יום, לא יברך על ראייתו, כי אין בה חידוש. יסוד גדול למדנו מהלכה זו, שיש ערך רב לחברות, ופגישה עם חבר טוב היא דבר בעל משמעות, עד שתקנו חכמים לברך על כך. אמנם רבים אינם נוהגים לברך 'שהחיינו' בעת שנפגשים עם חבר. וזאת מפני שהברכה נתקנה רק על פגישה עם חבר טוב במיוחד ששמחים לראותו, וקשה לאדם לבחון בליבו האם חבירו זה הוא חבר טוב במיוחד. וכן קשה להעריך האם רמת השמחה שהתעוררה בליבו מספקת כדי לברך. בנוסף לכך, כמה מהאחרונים העלו חשש, שאם יתרגלו בברכה זו, יהיו אנשים שייעלבו בעת שיראו שחבריהם אינם מברכים עליהם 'שהחיינו'. ויהיו אחרים שכדי למנוע עלבון יברכו 'שהחיינו' גם על מי שאינם שמחים לראותו, ויבואו לידי ברכה לבטלה. ויהיו חנפנים ורמאים, שכשיראו אדם שהם חפצים לקבל ממנו טובת הנאה, יקפצו ויברכו 'שהחיינו', כדי להוכיח לו עד כמה גדולה, כביכול, אהבתם אליו (חסד לאלפים רכה, טו). אולם להלכה, אין לבטל מחמת חששות אלו ברכה שתקנו חכמים. ונכון להתחזק בקיום ברכה זו, שמבטאת את הערך המקודש שבחברות. וגם אין לאדם לחשוש שמא אינו יודע למדוד אם החבר חביב באמת, כי אין מדובר כאן בחברות נדירה ומיוחדת, שרק יחידי סגולה זוכים לה. אלא כוונת חכמים שכל אדם יברך על חבריו הטובים. וכל אדם רגיל, שאינו סגור מדי, יש לו מספר חברים שחביבים עליו, ואם ישמח לפגוש אחד מהם, אחר שלא ראה אותו שלושים יום - יברך.[9] ויש לדעת כי לא תמיד שמחים כל כך בפגישה עם חבר טוב. לפעמים אדם טרוד בדאגותיו, ועל כן ליבו אינו נפתח לשמחה. ולפעמים אין לו זמן להאריך בדברים, ואין לו שמחה מפגישה חטופה. ולמעשה, כל שבפועל אינו שמח בעת הפגישה - לא יברך. בכלל ברכה זו כלולים כמובן גם קרובי משפחה שלא התראו במשך שלושים יום, שאם הם שמחים להיפגש - יברכו. למשל, סבא שלא פגש את נכדו במשך שלושים יום ושמח לראותו - מצווה עליו לברך 'שהחיינו'. וכן אח עם אחותו וכיוצא בזה. יא - פרטי ההלכה גם מי שקיבל מכתב מחבירו או דיבר איתו בטלפון במשך אותם שלושים יום, כשייפגשו - יברך, שאין שיחה בטלפון דומה לפגישה ממשית.[10] מי שפגש חבר טוב שלא ראה שלושים יום ובירך 'שהחיינו', ואח"כ פגש עוד חבר טוב שלא ראה שלושים יום - יברך שוב, וכך על השלישי והרביעי. שכל עוד מדובר בחבריו הטובים והוא שמח בראייתם - יברך. אמנם אם ראה כמה מחבריו ביחד - ברכה אחת עולה על כולם (דעת תורה רכה, א). כאשר מקיימים מפגש חברים, או מפגש משפחתי, ורבים שם לא נפגשו זה עם זה שלושים יום, אבל הם חוששים ומסתפקים אם לברך ועל מי. נכון שאחד מהם, שבוודאי שמח, יברך בקול רם 'שהחיינו' על ראיית חבריו, ויכוון להוציא את כולם ואף הם יענו אמן ויכוונו לצאת בברכתו, וכך ייצאו כולם ידי מצוות ההודאה והברכה על כל החברים הטובים שהם רואים באותה שעה. יב - הברכה על חבר שלא ראה י"ב חודש מי שלא ראה את חבירו היקר במשך שנים עשר חודשים וגם לא שמע משלומו, כשיראה אותו יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מחיה המתים" (ברכות נח, ב, שו"ע רכה, א). לכאורה יש לשאול, הלא בעת הפגישה החבר לא קם לתחייה, ומדוע נברך על ראייתו 'מחייה המתים'? אלא שפירוד של שנה יוצר שינוי ממשי בנפש. במשך הימים הרבים הנפש מתרכזת בדברים אחרים, ורגשי הידידות נשכחים ונעלמים אל תוך גנזי הנפש. גם האבלות מסתיימת לאחר שנה, משום שמשך זמן של שנה מקהה ומשכיח את הרגשות הקודמים. עד שנראה על פי ההגיון היבש המביט אל מה שגלוי בלבד, כי לאחר פירוד של שנה, לאחר שהרגש פנה לתחומים אחרים וחברים שונים, אין כמעט אפשרות להחיות מחדש את רגשי החברות. אבל האמת היא, שאף שנראה כלפי חוץ כי רגשי החברות נשכחו, מכל מקום בעומק הנפש, החברות חיה וקיימת, ומיד עם הפגישה הראשונה מתעוררת לחיים. יש בעובדה זו רמז לתחיית המתים, ולכן מברכים בעת פגישה עם חבר שלא שמעו דבר אודותיו במשך שנה 'מחיה המתים', להצביע על הכוח העצום של החיים הפנימיים, שיכול להתעורר לחיים גם לאחר תרדמה ארוכה. וכך ממש הננו מאמינים ששום געגוע אמיתי לא ישאר יתום, המוות לא יכול לבטל את האהבה, אלא בעומק החיים, בגנזי הנשמה, הכל נשאר קיים לעד, עד לקץ הימים, שיקומו הכל לתחייה וייפגשו שוב עם כל יקיריהם ואהוביהם (עיין עולת ראיה ח"א שפ). ברכה זו כמעט שלא מברכים כיום, משום שבזכות אמצעי התקשורת, בדרך כלל אדם שומע במשך השנה אודות שלומו של חבירו הטוב, ולכן כשייפגשו יברכו 'שהחיינו' (הלק"ט א, רכ; ברכ"י רכה, ג). יג - ברכה על לידת בן ועל לידת בת על לידת בן מברכים 'הטוב והמטיב', מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם (ברכות נט, ב; שו"ע רכג, א). וגם כאשר האב אינו נמצא ליד אשתו היולדת, בעת שישמע את הבשורה הטובה על לידת הבן, יברך 'הטוב והמטיב' (מ"ב רכג, א). ועל לידת בת, בעת שיראו אותה לראשונה, יברכו 'שהחיינו' (הגר"ז סדבה"נ יב, יב, מ"ב רכג, ב). ואם לא בירכו בעת הראייה הראשונה, כל עוד הם שמחים ומתרגשים מראייתה, עדיין יכולים להודות לה' ולברך 'שהחיינו'.[11] וכל זה כמובן בתנאי שההורים שמחים בלידת בנם או בתם, אבל אם אינם שמחים, כגון שהוא נולד בעל מום, אינם רשאים לברך. ואם למרות שהוא בעל מום הם שמחים בו - יברכו. וגם הסבא והסבתא, אם ישמחו מאוד בעת שיראו את נכדם או נכדתם בפעם הראשונה, - יברכו 'שהחיינו'. וכן בני משפחה אחרים או ידידים קרובים ביותר, אם ישמחו מאוד בעת שיראו את התינוק או התינוקת, רשאים לברך 'שהחיינו'. ואפילו בעת השמועה, מי ששמח מאוד, רשאי לברך 'שהחיינו', למרות שאינו רואה את התינוק שנולד. ומי שבירך בעת השמועה, לא יברך אחר כך בעת הראייה (סדבה"נ יב, ז; באו"ה רכג, א) יד - פירות חדשים הרואה פרי שמתחדש בעונתו, מברך 'שהחיינו', כדי להודות לה' שמחדש את עולמו והצמיח לנו את הפרי הזה בעונתו. בעבר, כשרבים עסקו בחקלאות, נהגו לברך 'שהחיינו' בעת שראו את הפירות החדשים. וגם כיום מי שירצה לברך בעת שיראה פרי חדש - רשאי. אולם המנהג הרווח, לברך 'שהחיינו' בעת שאוכלים מהפרי החדש בראשונה. שכן לא תמיד כשאדם רואה את הפרי המתחדש בעונתו הוא שמח בו, אבל כשהוא אוכלו לראשונה, הוא בוודאי שם ליבו אליו ושמח בהתחדשותו (שו"ע רכה, ג, לבוש). ואסור לאדם לאטום עצמו מהשפע שברא ה' בעולמו, וכפי שאמרו חכמים: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל". כי יש בזה זלזול בערכה של הבריאה על מגוון פירותיה. ויש שפירשו, מפני שהוא מפסיד על ידי כך את ברכת 'שהחיינו' שהיה יכול לברך על הפירות החדשים (תשב"ץ קטן ש"כ). וכן מסופר על רבי אלעזר שהיה חוסך מכספו וקונה מכל סוג של פרי לפחות פעם אחת בשנה, כדי לטועמו ולשמוח בו ולברך עליו 'שהחיינו' (ירושלמי סוף מס' קידושין, מ"ב רכה, יט). אם כן, לפני שאוכלים פרי חדש יש לברך שתי ברכות: האחת 'שהחיינו', והשנייה 'העץ' או 'האדמה'. יש נוהגים להקדים את ברכת הפרי (רדב"ז וחיד"א), ויש נוהגים להקדים את ברכת 'שהחיינו' (מ"ב רכה, יא). והמברך רשאי לבחור כיצד לנהוג. ואין לברך על הפרי בעודו בוסר, אלא רק לאחר שגמר להבשיל ונעשה טעים (שו"ע רכה, ז). ובדיעבד אם בירך עליו כשהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק, לא יחזור לברך על הפירות הללו בעת שתסתיים הבשלתם (מ"ב רכה, יב). השוכח לברך בפעם הראשונה שאכל מהפרי החדש, הפסיד את שעת ההתחדשות, ושוב לא יברך בעת אכילתו השנייה (מ"ב רכה, יג). וכל עוד הוא עסוק באכילתו הראשונה - יברך.[12] טו - הפירות המתחדשים ושאינם מתחדשים פירות שאינם מתחדשים בעונה מסוימת, אלא גדלים במשך כל השנה, או שניתן לשומרם טריים למשך כל השנה, אין מברכים עליהם 'שהחיינו'. ואפילו מי שלא אכלם זמן רב, לא יברך עליהם, שאין הברכה על השמחה האישית אלא על התחדשות הפרי בעונתו (שו"ע רכה, ו). לפיכך אין מברכים על אגוזים, כי הם נשמרים היטב כל השנה. וכן אין מברכים על בצלים, שומים, תפוחי אדמה וסלק, שהיו רגילים לשומרם בבורות למשך כל השנה. וישנם פירות רבים שבעבר היו מברכים עליהם 'שהחיינו', כי רק בעונה מסוימת היה ניתן להשיגם. ואילו כיום פירות אלו נמצאים בשווקים כל השנה, וממילא אין מברכים עליהם 'שהחיינו'. שלוש סיבות לכך: א) ניתן לשמור כיום בקירור פירות רבים למשך כל השנה, כמו למשל תפוחים ובננות. ב) ישנם מיני ירקות, כדוגמת עגבניות ומלפפונים, שניתן לגדל כיום כל השנה על ידי חממות. ג) על ידי יבוא של פירות מחוץ לארץ, ניתן לספק פירות רבים במשך כל השנה, למשל יש כיום בשווקים אגסים כל השנה, כשחלק מהחודשים האגסים מיובאים מחוץ לארץ. זה הכלל: כל פרי שנמצא בשווקים במשך כל השנה בצורתו הטרייה או קרוב לצורתו הטרייה, למרות שיש עונה שבה הוא גדל, אין מברכים עליו 'שהחיינו'. ואם יש זמן מסוים שאינו נמצא בשווקים, כשתגיע עונתו ויתחדש יברכו עליו 'שהחיינו'. ואף שגם פירות אלו ניתן בדוחק לשמור בקירור או ליבא מחוץ לארץ, ויתכן שבחנויות מיוחדות, ניתן להשיגם במשך כל השנה. מכל מקום הואיל ובפועל יש חודשים שהם נדירים מאוד, וגם שמירתם בקירור קשה ובדרך כלל משנה קצת את טעמם, וכאשר הם מגיעים טריים לשוק, הכל מרגישים בהתחדשותם, לפיכך מברכים עליהם 'שהחיינו' (עיין ספר 'חיים של ברכה' ע' צ"ה. ויותר מזה כתב באג"מ או"ח ג, לד). ואלו הם מרבית הפירות שרגילים לברך עליהם 'שהחיינו' לפי סדר הופעתם בשנה, באביב מתחילים להבשיל: אפרסק ושסק, גודגדן, דובדבן, משמש, ענבי מאכל, אבטיח, מלון. אח"כ בקיץ מבשילים: שזיף, תאנה, תות עץ, ליצ'י, צבר, אבוקדו, תמר צהוב, רימון, מנגו, אפרסמון, גויאבה. ולקראת ראש השנה מבשילים: אשכולית, מנדרינה, קלמנטינה, קרמבולה, חבוש, פומלה, קיווי. ובחשון מתחילים להבשיל תפוזים, פג'ויה ותות שדה. ויש לדעת כי מסתבר שישנם פירות שכיום מברכים עליהם 'שהחיינו', אולם במשך הזמן יהיו מצויים בשווקים כל השנה, או מפני שילמדו לשמר אותם בקירור או מפני שייבאום מחוץ לארץ, ואזי כבר לא יברכו עליהם 'שהחיינו'. ולכן אין לסמוך על הרשימה הזו בעיניים עצומות, אלא רק על פרי שידוע כי לא היה בשווקים תקופה מסוימת יש לברך 'שהחיינו'. טז - שני זנים ממין אחד נחלקו הפוסקים לגבי מיני פירות שיש להם כמה זנים. יש אומרים שברכה אחת עולה על כולם (שכנה"ג וברכ"י), ויש אומרים שהואיל ויש ביניהם שוני משמעותי, מברכים על כל אחד מן הזנים ברכה נפרדת (ספר חסידים, מהרי"ל ושו"ע רכה, ד). בפועל המושג שני זנים כולל בתוכו סוגים שונים, מצד אחד יש זנים שההבדל ביניהם גדול מאוד עד שהוא קרוב להבדל שבין שני מיני פירות, ומנגד יש זנים שההבדלים ביניהם קטנים עד שרק מומחים מבחינים ביניהם. כיום, בעקבות התפתחות מדע החקלאות, נתגלו בטבע וכן נוצרו על ידי הכלאת אבקנים, עשרות זנים מכל מין. בדרך כלל ההבדלים בין הזנים הללו כמעט ואינם ניכרים, וברור שאין לברך 'שהחיינו' על כל זן מהזנים הללו. וגם כאשר ההבדלים ניכרים, בטעם ובמראה, כל זמן שהשוני אינו גדול, מחמת הספק אין לברך. וכאשר אפשר, טוב לפטור אותם בברכה שמברכים על פרי שברור שצריך לברך עליו 'שהחיינו'. אבל לגבי זנים שיש ביניהם שוני גדול, בטעם, בצבע, בגודל ובצורה, נראה למעשה, שכל השמח בהתחדשותם רשאי לברך עליהם 'שהחיינו', שהרי הם כשני מינים ולא כשני זנים. בנוסף לכך, אף אם נחשיב אותם כשני זנים, כיוון שהם אינם גדלים באותו הזמן, גם הסוברים שאין לברך על שני זנים יסכימו שיש לברך עליהם.[13] יז - פירות מעצים מורכבים יש סוברים, שאין לברך 'שהחיינו' על פרי שגדל בעץ שהורכב משני מינים, הואיל ונעשתה בו עבירה (הלכות קטנות א, ס). ויש סוברים, שאף כי מעשה ההרכבה אסור, מכל מקום הפירות שגדלו ממנו מותרים בהנאה ובאכילה, וכשם שמברכים לפני אכילתם 'העץ', כך מברכים עליהם 'שהחיינו' (שאלת יעבץ א, ס). למעשה נוהגים לברך על כל פרי שמתחדש בעונתו 'שהחיינו', בלי לחוש שמא מדובר בפרי שגדל על עץ מורכב באיסור. ראשית, מפני שכך המנהג, ובמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות. שנית, גם אם נדע שהפרי גדל בעץ מורכב, עדיין יש ספק אם ההרכבה נעשתה באיסור, שאולי מדובר בהרכבה של שני זנים מאותו מין, שאין בהרכבתם איסור. ויתכן שההרכבה נעשתה על ידי גוי, שיש סוברים שאין עליו איסור לבצע הרכבה. וכן יש לברך על פומלית, שהיא שילוב של פומלה ואשכולית, משום שלא ברור שנעשה בה איסור. שכן דרך יצירתה על ידי הכלאה של אבקנים ולא בהרכבה של ענפי העץ, ובאופן זה נחלקו הפוסקים אם יש איסור (לדעת הרב ישראלי מותר, ולרב ואזנר אסור). ועוד, יתכן שהם נוצרו על ידי גוי, שכאמור יש סוברים שאין עליו איסור הרכבה.[14]