אמרו חכמים (ברכות נד, ב): ארבעה צריכים להודות: יורדי הים ששבו ליבשה, הולכי מדבריות ששבו לישוב, חולים שנתרפאו ואסירים שהשתחררו מבית הכלא. ותקנו להם ברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". כלומר, אע"פ שיש בנו חטאים ופגמים שבעטיים אנו עלולים להיחשב 'חייבים', בכל זאת הוא יתברך גומל לנו טובות ומציל אותנו מן הסכנות. לאחר הברכה עונים השומעים 'אמן', ומוסיפים: "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" (שו"ע ריט, ב, וכך הוא נוסח אשכנז, ובנוסח ספרדי פותחים: "הא-ל שגמלך"). שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה' בעולם. הננו רגילים לתבוע מהעולם ומהחיים עוד ועוד, שלא יהיה חם ויבש מדי בקיץ, ולא קר וגשום מדי בחורף וכו' וכו', וכך התביעות הקטנות מפריעות לנו לראות את התמונה בכללותה. אבל אדם שהפליג בספינה, סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים, וראוי לו שיודה לה'. ולעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מחבריו, הוא מבין עד כמה החברה יקרה לו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים קהילתיים בסיסיים, כארגון המים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא לא יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה, וכשיבריא עליו להודות. וכך גם לגבי מי שנכלא בבית האסורים, שפעמים הוא אדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית, ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. וכשיצא עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו של הקב"ה, ועליו להתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא. ועל כן בנוסח הברכה אומרים: "הגומל לחייבים טובות". ואף שלושת מברכי 'הגומל' האחרים נחשבים במידת מה 'חייבים', שלא הכירו לפני כן, עד כמה ראוי להודות לה' על הטוב שבחיים השגרתיים (עולת ראיה ח"א ע' שט-שיב).

ככלל, ראוי לציין שישנו הבדל יסודי בין מנהגי הספרדים למנהגי האשכנזים בברכת 'הגומל'. למנהג האשכנזים, רק כאשר היתה סכנת נפשות מסוימת צריכים לברך 'הגומל'. ואילו למנהג הספרדים, אלו הארבעה מברכים 'הגומל' גם כשלא נשקפה להם סכנת נפשות. בהמשך יתבארו פרטי המנהגים השונים. מיוחדת היא ברכת 'הגומל', שצריכים לברך אותה במניין, ובנוסף לכך צריך ששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר במזמור המתאר את הארבעה שעליהם להודות (תהלים קז, לב): "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ", 'בִּקְהַל עָם' אלו עשרה, 'וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים' היינו שני תלמידי חכמים. והעניין הוא, שכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, שגרת החיים מונעת מאיתנו את ההכרה בערך החיים שהעניק לנו הבורא. וכך פעמים רבות הננו מסתובבים קודרים ועצבניים, וכל מיני אירועים קטנים גורמים לנו אי נחת. אבל אותם אנשים שיוצאים משגרת החיים אל הים או למדבר, וקל וחומר למחלה או לבית האסורים, הם יכולים להכיר היטב עד כמה החיים השגרתיים שלנו טובים ומשמחים. וכדי להשריש בתוכנו את ההכרה בטוּב החיים, תקנו חכמים שיבוא אותו אדם שאיבד לזמן מה את הנעימות שבחיים הרגילים ויודה לה' בפני מניין ובו שני תלמידי חכמים, ועל ידי כך, הן המברך והן השומעים, ידעו להתבונן יותר בערכם של החיים הרגילים, ויתקדש שם ה' בעולם. ונחזור להלכה, לכתחילה אכן ראוי שיהיו שני תלמידי חכמים בעת ברכת 'הגומל', אבל אם אין שם שני תלמידי חכמים, אין זה מעכב. אבל המניין מעכב, וכשאין מניין - אין לברך. ובשעת הצורך, אף המברך מצטרף למניין. ואם טעה ובירך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו (ריטב"א), ויש אומרים, שהואיל ולא הודה בפני ציבור - לא יצא (תר"י ומאירי). ולכן טוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו"ע ריט, ג). והעצה היותר טובה, שישמע אדם אחר שמברך 'הגומל', ויבקש ממנו שיכוון להוציא גם אותו בברכתו. [1]

נוהגים בדרך כלל לקרוא לתורה למי שצריך לברך 'הגומל', ולאחר שיברך על העלייה לתורה יברך 'הגומל'. ונוהגים שגם מי שלא קראו לו לתורה, מברך 'הגומל' אחר הקריאה בתורה (שו"ע ריט, ג). ומצד הדין אפשר לברך 'הגומל' גם שלא בשעת קריאת התורה, והעיקר שיהיו שם עשרה יהודים. דין זה חשוב, מפני שלכתחילה צריך להשתדל לברך 'הגומל' תוך שלושה ימים מאותו המאורע שעליו הוא מודה. למשל חולה שהבריא וקם ממיטתו ביום ראשון, צריך להשתדל לברך עד יום רביעי. ואם לא קראו לו לעלות לתורה ביום שני, אל לו לחכות לקריאת התורה הבאה שתהיה ביום חמישי, מפני שהיא תהיה לאחר שלושה ימים. ולכן עדיף לו לברך לאחר קריאת התורה של יום שני למרות שלא קראו לו לעלות לתורה, או שיברך 'הגומל' לפני עשרה יהודים בלא קשר לקריאת התורה. וכל זה כדי שלא יעברו עליו יותר משלושה ימים. ובדיעבד, אם עברו שלושה ימים, לא הפסיד את הברכה, כי אין זמן מוגבל לברכת 'הגומל'. אלא שמכל מקום, גם אם עברו שלושה ימים, עליו להשתדל לברך את הברכה כמה שיותר מוקדם (שו"ע או"ח ריט, ו; מ"ב כ). יש אומרים, שכשם שהיו מקריבים קרבן תודה ביום, כך צריך להקפיד לברך 'הגומל' דווקא ביום (שדה יצחק, בא"ח). ויש אומרים, שאפשר לכתחילה לברך 'הגומל' בלילה (מלבי"ם). ולדעת רבים, גברים שנהגו לברך בקריאת התורה, צריכים להקפיד לברך ביום, אבל נשים רשאיות לכתחילה לברך בלילה (ציץ אליעזר יג, יז; חזו"ע). חשוב להדגיש, שאת ברכת 'הגומל' צריך לברך רק לאחר שנסתיימה הצרה לגמרי. למשל, אדם שקם ממחלתו וחזר לעבודתו אבל עוד נמצא בתהליך החלמה מן המחלה, יברך לאחר שיגמור את תהליך ההחלמה (מ"ב ריט, ב).

לדעת בעל ה'שולחן-ערוך' (ריט, ח), כל מי שהיה חולה והיה צריך לשכב על מיטתו, כשיבריא וירד ממיטתו יברך 'הגומל'. ואפילו על מחלה קלה כשפעת, מאחר שהחולה נאלץ לשכב במיטתו, כשיקום - יודה לה' ויברך 'הגומל', וכן הוא מנהג יוצאי ספרד. אלא שכתב בספר 'בן-איש-חי' (עקב ז), שרק אם החולה שכב על מיטתו שלושה ימים, כשיבריא יברך 'הגומל'. אבל אם המחלה היתה קלה עד שלא הוצרך לשכב על מיטתו שלושה ימים, גם לפי מנהג הספרדים, אין לברך 'הגומל'.[2] ולדעת הרמ"א (ריט, ח), מברכים 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנת נפשות מסוימת. הכלל הוא: כל מחלה שמחללים עליה את השבת - המתרפאים ממנה צריכים לברך 'הגומל'. וכידוע, גם על חשש קטן של סכנת נפשות, מחללים את השבת. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז. לסיכום, אדם שחלה בשפעת או אנגינה או במחלות אחרות שאין בהן סכנה, ושכב על מיטתו שלושה ימים, למנהג ספרדים יברך 'הגומל', ולמנהג אשכנזים לא יברך. אולם אדם שחלה בצהבת או בדלקת ריאות, לכל הדעות כשיבריא יברך 'הגומל'. על ניתוח בהרדמה מקומית אין לברך 'הגומל', כי אין בו סכנה. ועל ניתוח בהרדמה כללית יש לברך. ואף שכיום הסכנה שבניתוחים פחתה מאוד, עדיין ישנם מקרים של סיבוכים וסכנות, ולכן יש לברך 'הגומל' אחר ניתוח בהרדמה כללית (עיין ציץ אליעזר יב, יח).[3]

יולדת נחשבת חולה, ועליה לברך 'הגומל' לאחר שתתחזק מלידתה. ואפילו למנהג יוצאי אשכנז, שמברכים 'הגומל' רק לאחר דבר שיש בו סכנה, צריכה היולדת לברך. שהרי בכל לידה ישנה סכנה מסוימת, והראיה, שמחללים שבת כדי לטפל ביולדת. בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת כבר התחזקה מלידתה ויכולה לברך 'הגומל'. ולפעמים חולשת הלידה נמשכת שלושים יום, וממילא אשה כזו תברך 'הגומל' לאחר שלושים יום. בפועל, נשים רבות לא הקפידו לברך 'הגומל'. וזאת מפני שמצד הצניעות חשו שלא בנוח לאסוף עשרה גברים ולברך בפניהם 'הגומל' (מ"ב ריט, ג). אבל לפי הדין, נשים צריכות לברך 'הגומל'. וכדי לפטור את בעיית הצניעות, יש שהציעו שהאשה תעמוד בעזרת נשים, ובעלה יברך עבורה 'הגומל', והיא תענה אחריו 'אמן' ותכוון לצאת ידי חובה בברכתו (מ"ב ריט, יז). ויש אומרים שאין לבעל לברך במקום אשתו (ב"י), וכן המנהג הרווח שהאשה בעצמה מברכת. יש שממתינות להזדמנות הראשונה שיימצאו במקום שיש בו מניין אנשים. ויש שבאות לשם כך לבית הכנסת, ולאחר קריאת התורה מסמנים לקהל שימתין בשתיקה, והאשה מברכת מעזרת נשים 'הגומל', והקהל עונה אחריה. אמנם במקרים שיש לגביהם ספק, או שהשמחה על ההצלה מהסכנה אינה גדולה, נשים שרוצות להקל ולא לברך רשאיות. וכך המנהג הרווח לגבי טיסה, שאף כי רוב הגברים הטסים ממדינה למדינה נוהגים לברך 'הגומל', נשים לא נהגו לברך אחר טיסה. אבל כאשר הסכנה היתה ברורה, יש להקפיד לברך. וכן יולדת, צריכה להקפיד להודות לה' ולברך 'הגומל'. אבל אחר הפלה וגרידה בהרדמה, נהגו שלא לברך 'הגומל'.[4] לדעת רבים קטן שניצול מהסכנה אינו מברך, הואיל ונוסח הברכה אומר "הגומל לחייבים טובות", כלומר שאף כי זה שהיה בסכנה הוא חייב בעונש, ה' גמל עמו חסד. ואילו הקטן עדיין אינו נענש על חטאיו, ואם קרה לו אסון, הרי הוא בעוון אבותיו, ואין ראוי שיאמר על אביו שהוא 'חייב' (מהר"ם מינץ יד; מ"א, כנה"ג, מ"ב ריט, ג). ואף שיש סוברים שקטן שהגיע לגיל חינוך צריך לברך (לחמי תודה, ברכ"י, חזו"ע), הואיל ויש בדבר ספק, לא יברך (בא"ח, כה"ח ב). ונכון, שבעת שגדול יברך בבית הכנסת 'הגומל', יבקשו שיכוון גם עבור הקטן, וכך יצא ידי כולם.

אמרו חכמים, שהולכי מדבריות יברכו 'הגומל'. למנהג אשכנז, רק העובר בדרך שיש בה סכנה ממשית נחשב כהולך מדבריות ומברך 'הגומל'. וממילא לאחר נסיעה בכבישים סלולים במדינה מתוקנת, אין מברכים 'הגומל' (שו"ע ריט, ז). אולם למנהג ספרד, גם ההולך מעיר לעיר בדרך שאין בה סכנה, צריך לברך. אלא שנחלקו לגבי הכבישים בימינו. יש אומרים, שכל שהלך דרך של 'פרסה', מברך 'הגומל'. ושיערו שאדם ממוצע הולך דרך זו במשך 72 דקות, ואם כן היום כשיש לנו מכוניות, על כל נסיעה בין-עירונית שאורכת 72 דקות ומעלה, יש לברך 'הגומל'. ואדם שנסע מירושלים לתל-אביב ושב לירושלים, אף שבכל פעם נסע פחות מ-72 דקות, הואיל וביחד נסיעתו ארכה יותר מ-72 דקות, עליו לברך 'הגומל' (נתיבי עם ריט; יבי"א ו, מח, ט). ויש רבנים ספרדים שפוסקים, שרק לאחר דרך של 72 דקות שעוברת במקום שומם מאנשים כמו מדבר, נהגו לברך 'הגומל', אבל הנוסע בכבישי הארץ - אינו מברך 'הגומל'. והטעם לכך, שהואיל ומכוניות נוספות נוסעות בדרך, וכן תמיד ישנו מקום ישוב במרחק של פחות מ-72 דקות נסיעה - אין זה נחשב כהולך מדבריות (אול"צ ח"ב יד, מב; הרב מרדכי אליהו; מקור חיים לרח"ד צד, ג; עולת יצחק ח"ב פ). והואיל וכלל נקוט בידינו - ספק ברכות להקל, נכון שגם הנוהגים כמנהגי ספרד, לא יברכו 'הגומל' על נסיעה של 72 דקות בכבישי הארץ וכיוצא בהם. ורק מי שמנהג אבותיו לברך, יכול להמשיך במנהגו.

בדורות האחרונים התעוררה שאלה האם גם הטסים במטוס נחשבים כהולכי מדבריות שצריכים לברך 'הגומל'. יש אומרים, שאינם כהולכי מדבריות. בנוסף לכך, טיסה כיום אינה מסוכנת יותר מנסיעה במכונית, וכשם שאין מברכים אחר נסיעה כך אין לברך אחר טיסה (חלקת יעקב ב, ט; בצל החכמה א, כ, בשם הגאון מטשבין והרבי מבעלז. וכך דעת הרב גורן, ועשה לך רב ו, טז). לעומתם, פוסקים רבים הורו לברך 'הגומל' לאחר טיסה. וביאר הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט), שברכת 'הגומל' נתקנה על יציאה של האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, כמו יורדי הים, למשל, שאין זה טבעי שאדם לא יטבע בים, וכיוון שעבר את הים וניצול בזכות היותו בספינה, כשיגיע למחוז חפצו עליו לברך 'הגומל'. ולמרות שבפועל כמעט שלא קורים כיום אסונות בספינות, מכל מקום מאחר שיצא מביתו אל סכנה של שהייה בים, וניצול בזכות היותו בספינה, מברך. וקל וחומר שטיסה במטוס, מצד הטבע, מסוכנת יותר מהפלגה בספינה, שאין זה דבר טבעי שאדם ישהה באוויר ולא יפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה, יש לברך אחריה 'הגומל' (וכ"כ קצוה"ש, הליכות שלמה כג, ה, וכך נמסר בשם ה'חזון-איש'). אלא שכמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות 72 דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו). וכך נכון לנהוג.

חכמים הזכירו ארבעה שצריכים לברך 'הגומל': יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר, וסמכו דבריהם על הפסוקים שבמזמור ההודאה בתהלים ק"ז (ברכות נד, ב). ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם גם הניצול מסכנות אחרות, כגון שתקפוהו שודדים בעיר, או שנפל עליו כותל, מברך 'הגומל'. יש אומרים, שרק לארבעת סוגי הסכנות שנזכרו תקנו חכמים לברך 'הגומל', אבל הניצול מסכנות אחרות אינו מברך (הרד"א בשם רבי גרשון). ודעת רוב הפוסקים, שכל הניצול מסכנה, צריך להודות לה' בברכת 'הגומל' (מאירי, ריא"ז, ריב"ש, תשב"ץ ועוד). לפי מנהג ספרדים, הואיל והדבר שנוי במחלוקת, כל הניצול מסכנה שאינה כלולה בארבעה סוגי הסכנות שהזכירו חכמים, יאמר 'הגומל' ללא הזכרת שם ומלכות, כך שמצד אחד יודה לה', ומנגד לא יכנס לספק של ברכה לבטלה (שו"ע ריט, ט, כה"ח נב). אבל מנהג אשכנז ותימן, שכל הניצולים מן הסכנות מברכים בשם ובמלכות 'הגומל'. ואף שיש לנו כלל "ספק ברכות להקל", אין בכוחו של כלל זה לבטל מנהג. ובנוסף לכך, כך ההלכה לדעת רוב הפוסקים (מ"ב ריט, לב; שתילי זיתים ריט, טז). ולמנהג זה, כל מי שניצל מסכנה צריך לברך 'הגומל'. למשל, הניצל מתאונת דרכים שיש בה סכנת חיים, או שתקפוהו שודדים להכותו וניצל, או ניצל משריפה, או נפל ממקום גבוה ונותר חי, או שירו לעברו והחטיאו, או שהכישו נחש וניצל, כל אלה ודומיהם יברכו 'הגומל'. ולמעשה, אף הנוהגים כמנהגי ספרד רשאים לברך, כמבואר בהערה.[5]

לאחר נסיעה ברחבי יש"ע אין צורך לברך 'הגומל', משום שנסיעה זו אינה נחשבת למסוכנת כל כך עד שנצטרך לברך עליה 'הגומל'. עובדה היא שעשרות אלפי כלי רכב נוסעים בכבישי יש"ע יום יום, ואחוז הנפגעים בנפש מזערי יחסית. אמנם כל פיגוע ופיגוע כואב מאוד, אבל ברכת 'הגומל' נקבעת על פי אחוזי הסכנה, והם מועטים. ואף שסוג אחד מן הארבעה שאמרו חז"ל שצריכים לברך 'הגומל' הם הולכי מדבריות, כבר למדנו שלדעת הרבה פוסקים, רק מקומות השוממים מאדם נחשבים כמדבריות, אבל ברחבי יש"ע פזורים ישובים וחיילים, ולכן אין לכבישי יש"ע דין של מדבריות. ועוד, עובדה היא שמתאונות דרכים נהרגים יותר אנשים יחסית, והמנהג הרווח שלא לברך 'הגומל' לאחר נסיעה בכביש (עיין לעיל ו).[6] ויהי רצון שיסיר ה' מאיתנו כל אויב ואורב, וישבית חיה רעה מארצנו, ונזכה לשבת בטח בארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו מעתה ועד עולם.

חיילים בשרות סדיר או מילואים שעוסקים בפעילות בטחונית, מאחר שהם נחשבים כהולכי דרכים שיש בפעילותם סכנה מסוימת, עליהם לברך 'הגומל'. אלא שיברכו לאחר סיום הפעילות המסוכנת, מפני שרק לאחר שניצולים לגמרי מן הסכנה מברכים. כמו שאר הולכי דרכים, שאם דרכם אורכת שבועות וחודשים, עליהם לברך לאחר סיום דרכם. לפיכך, חייל מילואים יברך בסוף שירות המילואים. וחייל סדיר שסיים פעילות קו מסוכנת, ועבר לאימונים או פעילות שגרתית שאין בה סכנה, יברך 'הגומל' על שחזר לשלום מאותה פעילות מסוכנת. וזאת למרות שעדיין לא סיים את שירותו הסדיר. חיילים שבתוך שגרת פעילותם הבטחונית השתתפו בקרב או בפעולה מסוכנת, מיד לאחר שיחזרו מן הקרב או הפעולה לשלום, יברכו 'הגומל'. ואף שהם ממשיכים אח"כ בפעילות בטחונית שוטפת, מכל מקום מהסכנה הגדולה שבקרב ניצלו. ואח"כ בתום הפעילות השוטפת, יברכו שוב. חייל שנפצע בקרב, יברך לאחר שיחלים מפציעתו (משיב מלחמה ח"ב קלד). חייל שעבר קורס צניחה, צריך לברך 'הגומל' בסוף הקורס, לאחר שיסיים את כל צניחותיו. משום שיש בצניחה סכנה, ובנוסף לכך הטיסה, הצניחה והנסיעה אליה הלוך ושוב, נחשבת וודאי כהולך דרכים שצריך לברך 'הגומל'. ואף אם לאחר סיום קורס הצניחה הוא ימשיך בפעילות מבצעית שיש בה סכנה, מכל מקום זוהי סכנה מסוג אחר, ולכן לאחר סיום קורס הצניחה יברך 'הגומל', ולאחר סיום הפעילות המבצעית יברך שוב 'הגומל'. יא - היוצא מבית האסורים אחד מארבעת האנשים הצריכים לברך 'הגומל', הוא מי שיצא מבית האסורים. השאלה האם גם היום, אסירים שמשתחררים מבית כלא של מדינת ישראל או מדינות מסודרות אחרות, צריכים לברך 'הגומל'. יש אומרים שלפי מנהג אשכנז, כל זמן שלא היה במאסר סכנת נפשות, אין המשתחרר מברך 'הגומל'. ואפילו אם ישב במאסר שנים רבות, לא יברך 'הגומל'. אבל למנהג ספרד, כל שהיה בכלא והשתחרר צריך לברך. אולם למעשה לפי כל המנהגים כל שהיה בכלא זמן ממושך, כשישתחרר צריך לברך 'הגומל'. שכך כתבו כל פוסקים הספרדים ורוב גדול של הפוסקים האשכנזים. ושני טעמים לכך: ראשית, מפני שלדעת רוב הפוסקים, על עצם זה שהיה חבוש בבית הסוהר ולא יכל ללכת לאן שירצה, כשישתחרר צריך להודות. שנית, בכל שהייה ממושכת בכלא יש שמץ סכנה, הן מצד פגיעתם של האסירים האחרים, שחלקם עבריינים אלימים, והן מצד מצבו הנפשי הירוד של היושב בכלא, שעלול לסכן את חייו.[7] מי שנחטף על ידי מחבלים או שודדים שאיימו על חייו, למרות שלא נחבש על ידי ממשלה או שלטון, מכל מקום הואיל ובפועל היה אסיר שנמצא בסכנת נפשות, עליו לברך 'הגומל' כשישתחרר.