ערב תשעה באב, בסעודה המפסקת שלפני הצום, לא יאכל אדם שני תבשילים (תענית כו, ב, במשנה), מפני שבאותה שעה האבל על החורבן גובר ואין ראוי שאדם ינהג בעצמו חשיבות ויענג עצמו בשני תבשילים. אבל בתבשיל אחד אין עינוג מיוחד. וכן לא יאכל בשר ולא ישתה יין (תענית שם), מפני שאלו מאכלים חשובים ומשמחים. ואמנם כיום מנהג ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מראש חודש אב (לעיל ח, יג), אלא שעד הסעודה המפסקת איסור אכילת בשר ושתיית יין ממנהג ראשונים, ובסעודה המפסקת האיסור מדברי חכמים. ולכן חולה או יולדת שהבשר יכול לחזקם רשאים לאכול בשר בתשעת הימים, אבל בסעודה המפסקת אסור להם לאוכלו.[1] ומהי סעודה המפסקת? זו הנעשית אחר חצות היום והיא הסעודה האחרונה שלפני הצום. אבל אדם שאוכל את סעודתו האחרונה לפני חצות היום, רשאי לאכול בה שני תבשילים. והמנהג המקובל, לאכול בצהרים סעודה רגילה עם כמה תבשילים, ולקראת הצום לאכול את הסעודה המפסקת ובה תבשיל אחד בלבד. ולא יערים אדם לאכול סמוך לצום סעודה עם כמה תבשילים ואח"כ לברך ברכת המזון ולהפסיק מעט ומיד לאכול עוד סעודה כדי שזו תחשב לסעודה המפסקת. אמנם בדיעבד, כשלא הספיק לאכול בצהרים ארוחה מלאה, והתאחרה לו השעה והוא חושש שאם לא יאכל כמה תבשילים יקשה עליו הצום, יכול לאכול ארוחה מלאה, ואחריה ילך לבית הכנסת ויתפלל שם מנחה, ואח"כ יחזור לביתו לאכול את הסעודה המפסקת. ויזהר שלא לאכול בסעודה הראשונה הרבה עד שלא יהיה לו תאבון לסעודה המפסקת (שו"ע ורמ"א תקנב, ט. מ"ב כב).

מותר לאכול בסעודה המפסקת מאכלים חיים, כמו פירות וירקות, ללא הגבלה. אבל אם בישלם, הרי הם נחשבים כתבשיל למרות שגם בלא בישול ניתן לאוכלם. גבינה, לבן וחמאה וכל מוצרי החלב שעברו פיסטור, אינם נחשבים מבושלים, מפני שחימומם נעשה מסיבות בריאותיות ולא כדי להשביח את טעמם (שו"ע תקנב, ד; באה"ט ה, כה"ח יג). אם בישלו ביחד גזר עם תפוחי אדמה, אסור לאכול את שניהם, מפני שהם שני תבשילים, ויאכל את הגזר או את תפוחי האדמה. וכן אם בישל איטריות עם גבינה, או עדשים עם ביצים, יש כאן שני תבשילים מעורבים, ואסור לאוכלם יחד. ואפילו אם בישל שני תבשילים מאותו מין, רק שאחד בלילתו רכה והשני עבה, נחשבים כשני תבשילים. וכן ביצה קשה וביצה רכה, נחשבות שני תבשילים. אבל תבשיל שבדרך כלל רגילים לערב בו שני מינים, האחד עיקרי והשני מוסיף בו טעם, כמו אורז עם מעט בצל, נחשב כתבשיל אחד (שו"ע תקנב, ג). האיסור חל על מיני מאכלים מבושלים או צלויים, אבל על מאפים כלחם ועוגות אין איסור, שעיקרם לשביעה (אשל אברהם בוטשאטש). ויש נמנעים מאכילת עוגות, כדי שלא להרבות בהנאת סעודה מפסקת. ופיצה נחשבת כתבשיל, מפני הגבינה שעליה. נכון שלא לאכול שוקולד, חטיפים וממתקים, בסעודה מפסקת, מפני שכל תכליתם לפינוק ולא לשביעה (ע' רמ"א תקנב, א). אבל כשאין שם דבר אחר לשבוע ממנו, מותר לאוכלם. לגבי מאכל כבוש, כדוגמת מלפפון כבוש, יש אומרים שראוי שלא לאוכלו, כדי שלא להרבות בהנאה מסעודה מפסקת, ועוד שאולי הוא נחשב כמבושל (שכנה"ג, כה"ח תקנב, כו). ויש מי שמתיר (ערוה"ש תקנב, ז). מותר לאכול סלט ירקות חי מתובל בשמן ותבלינים. ויש שהמליצו שלא לאכול סלט חי בסעודה מפסקת, כדי שלא להרבות בהנאת סעודה מפסקת (חיד"א, כה"ח תקנב, יא). נהגו שלא לאכול בסעודה המפסקת דגים, מפני שדגים נחשבים מאכל חשוב כדוגמת הבשר. ויש מקילים לאכול דגים מלוחים וסרדינים שלא בישלום (ע' שו"ע תקנב, ב, כה"ח יח). משקאות מבושלים אינם בכלל תבשיל, ולכן מעיקר הדין מותר לשתות בירה, שכר, קפה ותה בסעודה מפסקת. אלא שפוסקים רבים הורו להחמיר לכתחילה שלא לשתותם בסעודה המפסקת, כדי שלא להרבות בתענוג והנאה בסעודה זו. אבל מי שרגיל לשתות שכר בכל סעודה, ובלא זה העיכול קשה לו - רשאי לשתותו. וקפה ותה פחות חשובים ממשקה משכר, ולכן המרגיש צורך לשתותם - רשאי, אבל מי שיכול בקלות לוותר עליהם - טוב שיוותר. ולגבי שאר מיצים מתוקים, כקולה, לצורך מותר לשתותם, ולשם פינוק אין לשתותם.[2]

מסופר בתלמוד (תענית ל, א) שכך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי בסעודה המפסקת, היו מביאים לפניו פת חריבה במלח, ויושב במקום בזוי בין תנור לכיריים, ואוכל ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. וכן נהג הרמב"ם להחמיר על עצמו, לאכול בסעודה זו פת ומים בלא שום תבשיל. אבל ההדרכה לרבים לאכול גם פירות וירקות, כדי לאגור כח לקראת הצום. ונהגו רבים שהתבשיל האחד שהם אוכלים בסעודה זו הוא ביצים קשות, שהן עגולות ורומזות לגלגל החוזר בעולם, ולכן נהגו אבלים לאוכלם. ואין איסור לאכול שתי ביצים. ויש נהגו לאכול תבשיל עדשים, שאף הוא מאכל אבלים (שו"ע תקנב, ה-ו). כדי לבטא את שפלותנו עקב החורבן, נוהגים לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, אבל אין צריך להסיר את הנעליים (שו"ע תקנב, ז). יש אומרים, שעל פי הקבלה נכון להניח בד לחצוץ בין היושב לקרקע. ויש מחמירים בזה גם על גבי מרצפות (ע' כה"ח תקנב, לט). מי שמתקשה לשבת על הקרקע, וכן חולה, זקן, יולדת ומעוברת, רשאי לשבת על כסא, וטוב שישנה את מקומו (ע' כה"ח תקנב, לח). ישב כל אחד לבדו בפינתו לאכול סעודה מפסקת, שנאמר על האבל (איכה ג, כח): "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם". ואף אם ישבו שלושה אנשים במקום אחד, אינם מצטרפים לזימון, מפני שכל אחד נחשב לבדו (שו"ע תקנב, ח; מ"ב יט). לכתחילה אין לומדים בערב תשעה באב אחר חצות היום אלא בדברים עצובים הקשורים לתשעה באב או לדיני אבלות. אבל מי שחושש שאם יגביל את עצמו ללמוד דווקא בנושאים אלו יתבטל מלימודו, מוטב שילמד במקום שליבו חפץ (ע' רמ"א תקנג, ב, ומ"ב ח). מי שסיים לאכול סעודה מפסקת ורצה לאכול עוד, רשאי, שהצום מתחיל בשקיעת החמה ולא בסיום הסעודה. וכן כל שאר דיני האבלות אינם חלים עליו עד השקיעה, אלא אם כן קיבל על עצמו להתחיל בתענית לפני כן (שו"ע תקנג, א, ע' מ"ב ב).

כלל הוא שאין אבלות בשבת, ולכן אפילו אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת. וכמובן שכך הדין כאשר תשעה באב חל ביום ראשון, שבשבת שלפניו נוהגים כבכל השבתות. אולם בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. וזאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש, בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים, ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא "בין השמשות". וכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד דקות ספורות אחר צאת הכוכבים הוא זמן משותף לשבת ולצום. ובאותו הזמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת. ומנגד, משעת שקיעת החמה נמנעים מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה. לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת. אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה, שכן אין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה (שו"ע תקנב, י, ע' מ"ב כג). וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר שירי שמחה בכל שעה משעות השבת. וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות, יטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא מתאבל בשבת. ונשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכסא ולומר שלום זה לזה, עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת. ואז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אח"כ יסירו את הנעליים ויפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול. ויש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, שאין ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.[3] נוהגים לאחר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחר צאת השבת, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם ולחלוץ את מנעליהם ולהחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

כיוון שיצאה השבת החל הצום ואי אפשר להבדיל על היין, לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב. אבל אומרים את ההבדלה שבתפילת ערבית - "אתה חוננתנו", ואח"כ מותר לעשות מלאכה. ויש אומרים שטוב שנשים יתפללו ערבית במוצאי שבת זו כדי שיבדילו ב"אתה חוננתנו", ומי שאינה מתפללת תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ואז תוכל לעשות מלאכה (מ"ב תקנו, ב). בנוסף לכך מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. ונוהגים לברך עליו אחר סיום תפילה ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות. וגם נשים מברכות על הנר. מי שהשתהה ולא ברך על הנר בתחילת הלילה, יכול לברך כל הלילה, שכל הלילה של מוצאי שבת הוא זמן ברכת הנר. בסיום הצום, לפני שאוכלים ושותים, צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות, על הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר. כאן המקום להרחיב ולבאר כי בכל מוצאי שבת, למרות שכבר יצאו הכוכבים, תקנו חכמים שלא לעשות מלאכה עד שיאמרו נוסח מסוים של הבדלה, כגון על ידי אמירת "אתה חוננתנו", ושלא לאכול עד שיאמרו את ההבדלה על הכוס. לפיכך, במוצאי שבת זו אפשר להסתפק בהבדלה שבדיבור שעל ידה מותר לעשות מלאכה. ובמוצאי תשעה באב, שאז צריכים לאכול, יש לעשות הבדלה על הכוס. לפיכך, חולה שצריך לאכול בתשעה באב, צריך להבדיל על הכוס לפני שיאכל. ונכון להבדיל על משקה מדינה (עדיף משקה משכר, ובדיעבד משקה נפוץ כדוגמת קפה, ע' פניני הלכה שבת א, ז, ה). ואם אין לו משקה מדינה, יבדיל על מיץ ענבים. ובדיעבד, כשאין לו מיץ ענבים, יבדיל על יין וישתה מלא לוגמיו (בערך 40 מ"ל). ואם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה. קטן שאוכל בתענית, אינו צריך להבדיל לפני אכילתו (ע' פס"ת תקנז, 31).