שלושת השבועות, שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב, הם ימים של צער, שעליהם נאמר (איכה א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ולכן המליצו חכמים לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות, למשל, ההולכים לטיול או לרחוץ בים, אף שתמיד צריכים להיזהר ולשמור את הנפש, בימים אלו יזהרו יותר (עי' איכ"ר א, כט). כדי לציין את אופיים של הימים הללו, תקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות. ובשבע השבתות שאחר תשעה באב, קוראים שבע הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, עפ"י פסיקתא). ואף שחז"ל לא תקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות, ונמנעים מלברך בהם "שהחיינו".[1] ויש מנהגי אבלות שנהגו במקצת הקהילות. יוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבא, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר הספרדים נוהגים להחמיר בזה בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד. וכן לגבי נישואין, נהגו האשכנזים והתימנים ורוב הספרדים, שלא לערוך נישואין בכל שלושת השבועות, ושאר הספרדים מקילים בזה, ורק מראש חודש אב אין עורכים נישואין (עיין להלן בהלכה ז). בהלכות הבאות נברר בהרחבה את מנהגי שלושת השבועות, תשעת הימים ושבוע שחל בו תשעה באב.

כתבו האחרונים, שאסור לערוך ריקודים ומחולות מי"ז בתמוז ועד תשעה באב (מ"א תקנא, י). ובכלל זה אסרו בימים אלו נגינה ושמיעת כלי זמר. לפיכך אסור לקיים בשלושת השבועות חוגי הרקדה, קונצרטים וערבי שירה, וכן אסור להשתתף בהם. מותר ליהודי שמתפרנס מנגינה לנגן לצורך פרנסתו במסיבות של גויים עד סוף חודש תמוז, ואף שהוא מנגן שם ניגוני שמחה, אין הוא שמח כל כך מפני שהוא טרוד בעבודתו, אבל מראש חודש אב ואילך לא ינגן (באו"ה תקנא, ב). וכיוון שאיסור הנגינה הוא מפני השמחה שבנגינה, ממילא מותר למורים לנגינה להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב, מפני שאין בלימוד נגינה שמחה לא למורים ולא לתלמידים. ומנגד אם יפסיקו יגרם הפסד למורים, וגם התלמידים יזדקקו אח"כ למאמץ נוסף לחזור למסלול הלימודים, ואולי יצטרכו עקב כך שיעורים נוספים. וטוב שילמדו בשלושת השבועות ניגונים עצובים (ציץ אליעזר טז, יט). ואם ממילא המורים והתלמידים רגילים לעשות הפסקה ברצף לימודיהם, אם אפשר, טוב שיעשו את ההפסקה בשלושת השבועות.

מותר לשיר שירי שמחה בסעודות מצווה, למשל בסעודת ברית מילה, פדיון הבן ושבע ברכות. וכן מותר לקיים שמחת בר מצווה ובת מצווה, ובלבד שתיערך ביום שהגיעו למצוות. נחלקו הפוסקים לגבי מקום שרגילים תמיד להזמין נגנים לסעודת מצווה, האם גם בשלושת השבועות מותר להזמין נגנים. יש אומרים שהואיל והנגינה לצורך מצווה מותר, ויש אוסרים. והמיקל יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שכך המנהג בכל השנה. לפיכך, במקום שרגילים תמיד להזמין תזמורת לשמחת בר מצווה, מותר להזמין תזמורת. אלא שאם ישנם שמזמינים שני נגנים ויש שמזמינים שלושה נגנים, בשלושת השבועות נכון להזמין שני נגנים. וכן הדין בכל שמחות של מצווה, שהולכים לפי המנהג בכל השנה. ומשהגיע חודש אב אין להזמין לשום שמחה תזמורת, וכן אין להשמיע מטייפ שירי שמחה. ורק את השירים הנוגעים לשמחת המצווה מותר לשיר בפה. ואף מותר לרקוד מעט במעגל, כפי שנוהגים רבים לרקוד בשמחת ברית מילה.[2] חתנים מקהילות שנוהגות לערוך חתונות עד סוף חודש תמוז, רשאים להזמין לחתונתם תזמורת רגילה, שאין שמחת חתן וכלה בלא כלי זמר. ואף מי שנוהג שלא להתחתן בימים אלו יכול להשתתף ולרקוד בשמחתם, שזוהי שמחה של מצווה.

יש אומרים שכמו שאסור לשמוע כלי זמר בהופעה חיה בשלושת השבועות, כך אסור לשומעם דרך מכשירים חשמליים ביתיים כדוגמת רדיו וטייפ, ורק שמיעת שירים בלא ליווי של כלי זמר מותר בספירת העומר ובשלושת השבועות. וכן הורו כמה מגדולי הפוסקים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש מי שאסר אפילו שמיעת שירים בלא ליווי תזמורתי באותם ימים (ציץ אליעזר טו, לג). אולם יש שהקילו לשמוע בימים אלו כלי זמר דרך מכשירים חשמליים, מפני שמה שכתבו האחרונים לאסור הוא דווקא לשמוע הופעה חיה של נגנים, שיש בזה חגיגיות, אבל בשמיעת כלי זמר דרך רדיו או טייפ אין כל כך חגיגיות. ואמנם, כשהחלו לייצר את מכשירי הרדיו והטייפ הראשונים, היתה שמחה בשמיעת הניגונים דרכם, אולם כיום שהכל רגילים לשמוע בכל עת מוזיקה על ידי מכשירים חשמליים, אין בזה כל כך שמחה, וממילא אין איסור לשומעם בשלושת השבועות. ועוד, שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים. שרק ניגונים של שמחה ראוי לאסור בימים אלו, אבל ניגונים רגילים, וקל וחומר ניגונים עצובים, אין לאסור בשלושת השבועות. וכן למדנו (שבת קנא, א) שבעת ההלוויה עצמה נהגו להביא חלילים ולנגן בהם כדי לעורר צער ובכי על הנפטר, והיה זה בכלל מצוות לוויית המת. מכאן שאין איסור גורף על שמיעת כלי זמר, אלא האיסור בימי אבלות הוא לשמוע ניגונים של שמחה. וכן שמעתי מאבי מורי, שלא רק שמותר להשמיע שירים עצובים על החורבן בליווי כלי זמר דרך הרדיו בתשעת הימים אלא שיש בזה מעלה, שעל ידי כך הלבבות מתעוררים יותר להתאבל על החורבן.[3]

נראה למעשה לפי הדעה המקילה, שיש לחלק את השירים לשלושה חלקים. האחד הוא שירי שמחה, כדוגמת שירי חתונה. השני, שירים שאין בהם לא שמחה מיוחדת ולא עצב מיוחד, ובכללם רוב השירים כיום, וכן רוב היצירות הקלאסיות. השלישי, שירים עצובים כדוגמת שירי אבל על אדם שמת או על החורבן. מתחילת שלושת השבועות, יש להימנע משמיעת החלק הראשון, והוא שירי שמחה. ומראש חודש אב, יש להימנע גם משמיעת החלק השני האמצעי, ורק את החלק השלישי הכולל שירים עצובים מותר לשמוע. וכן נהג ערוץ שבע לשדר בשלושת השבועות שירים רגילים שאין בהם שמחה, ובתשעת הימים לשדר שירים עצובים שמזכירים למאזינים את האבל על חורבן בית המקדש. עוד נראה, שכאשר שומעים מוזיקה בקול רם, גם כאשר היא סתמית, העצמה נותנת לשיר חגיגיות, והרי הוא נעשה כשיר שמחה. לכן גם שירים שמותר, אין לשמוע בקול רם. עוד נראה, שאסור להשתתף בקונצרט של מוזיקה עצובה (רקוויאם) בשלושת השבועות, ואף שזו מוזיקה של אבל, מכל מקום הקונצרט הוא אירוע חגיגי ומשמח, עובדה שרגילים להתלבש לקראתו בחגיגיות. אולם כאשר מקיימים אירוע תרבותי, נראה שמותר להשמיע בו נגינה עצובה לזכר ירושלים, ואפילו בתשעת הימים (עפ"י שבת קנא, א).

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ורחצה בים או בריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש. אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חז"ל למעט בשמחה הוא מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון מקיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך, מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז. ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש כזה שבעטיו צריך לבטל טיולים וכדומה. ובאמת כל השנה צריך להיזהר מעשיית מעשים מסוכנים, ובימים אלו ראוי לנקוט במשנה זהירות. ומשנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ובילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי - מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי - אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות - מותר אף בתשעת הימים.[4]

היו מגדולי הראשונים שלא אכלו פרי חדש ולא קנו בגד חדש בשלושת השבועות, כדי שלא לברך עליהם "שהחיינו", שאמרו, איך נברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בזמן של פורענות (ספר חסידים תת"מ). ואף שהיו מגדולי הפוסקים שסברו שאין צריך להיזהר בזה (ט"ז, גר"א), מכל מקום במשך הדורות נתפשט המנהג להחמיר שלא לברך "שהחיינו" בימי בין המצרים. לפיכך נזהרים שלא לאכול פרי חדש שצריך לברך עליו "שהחיינו", ואין קונים בגד חדש שמברכים עליו "שהחיינו". אבל דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו", מותר לקנות עד סוף חודש תמוז. למשל, מותר לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות נעליים, שאין נוהגים לברך עליהם "שהחיינו" (שו"ע ורמ"א או"ח רכג, ו). וכן מותר לזוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים בו ברכתו "הטוב והמטיב". אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שברכתו "שהחיינו" (שו"ע רכג, ה). וכן מותר לקנות בגד חשוב שצריך תיקון כדי ללובשו אחר תשעה באב, שהואיל ובעת הקנייה אי אפשר ללובשו, ממילא אין מברכים עליו בשעת הקנייה "שהחיינו", ולכן מותר לקנותו עד סוף חודש תמוז (מ"ב רכג, יז). ולנוהגים לברך "שהחיינו" בעת לבישת הבגד (וכך המנהג הרווח), מותר לקנות בגד חדש בשלושת השבועות, ובתנאי שילבשוהו אחר תשעה באב ואז יברכו עליו "שהחיינו". ומשנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ואף כשאין מברכים על הקנייה "שהחיינו", נכון להימנע ממנה (ועיין בהלכה יח).

מי שהזדמנה לידו מצווה שמברכים עליה "שהחיינו", כגון ברית מילה או פדיון הבן, יברך "שהחיינו", מפני שלא הוא קבע את מועד הברכה אלא מן השמים זימנו לידו מצווה כזו שמברכים עליה "שהחיינו" בימי בין המצרים (שו"ע תקנא, יז). וכן הרואה את חברו החביב אחר שעברו שלושים יום שלא ראהו ושמח לקראתו, יברך "שהחיינו", שאם לא יברך מיד יפסיד את הברכה. וכן מי שנולדה לו בת, כאשר יראנה בפעם הראשונה יברך "שהחיינו", שאם לא יעשה כן מיד - יפסיד את הברכה (עפ"י שו"ע רכה, א, מ"ב רכג, ב). בשבתות שבימי בין המצרים, לדעת רוב הפוסקים מותר לברך "שהחיינו". ואף שמקצת הפוסקים החמירו בזה (עפ"י האר"י), להלכה אפשר להקל ולברך "שהחיינו" על פרי חדש אפילו בשבת חזון. לפיכך, מי שנזדמן לידו פרי חדש בימות החול, ידחה את אכילתו לשבת ויברך עליו "שהחיינו". ואם אין לו אפשרות לדחות את אכילתו, כגון שאין לו מקרר ויש חשש שהפרי ירקב עד שבת, יאכל אותו מיד ויברך "שהחיינו" (רמ"א תקנא, יז, מ"ב תקנא, צח). וכן על בגד חדש, בשבתות שעד ראש חודש אב, אפשר לברך "שהחיינו". אבל בשבת שאחר ראש חודש אב, יש להחמיר שלא ללבוש בגד חדש ולברך עליו "שהחיינו" (מ"ב תקנא, צח; תורת המועדים ה, ז).

נהגו ברוב קהילות ישראל, שלא לישא אשה בשלושת השבועות. ואף שמעיקר הדין איסור נשיאת אשה בימי האבלות על החורבן חל רק על נישואי רשות, היינו על מי שכבר יש לו בן ובת וקיים בהם מצוות פריה ורביה, אבל מי שעדיין לא קיים את המצווה, היה רשאי לישא אשה אפילו בתשעת הימים. אולם כיוון שימים אלו הם ימי פורענות, נהגו שלא לערוך בהם שום נישואין, מפני שראוי שהנישואין יערכו בסימן טוב ובמזל טוב, ובימים אלו אין סימן טוב ומזל טוב. ויש מהספרדים שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים. מסיבת אירוסין ביתית וצנועה, שהיא מסיבה על הסכמת בני הזוג להינשא, כיוון שיש בה צד של מצווה, מותר לקיימה עד ראש חודש אב (ועיין לעיל ג, 7, אם מותר להשמיע בה מוזיקה). אבל מסיבת אירוסין גדולה אסור לעשות בשלושת השבועות. ובתשעת הימים שצריך למעט בהם בשמחה, אסור לקיים אפילו מסיבת אירוסין ביתית וצנועה. אבל מותר להורי החתן והכלה להיפגש ולקבוע את תנאי החתונה, ומגישים לפניהם כיבוד קל. ואף שגם בזה יש שמחה, כיוון שעל ידי פגישה זו הקשר בין בני הזוג יהפוך לעובדה מוגמרת, ויש בכך קירוב למצוות החתונה, מותר לקיימה אף בתשעת הימים. וכן מותר לרווקים להיפגש בתשעת הימים לשם נישואין.[5]

תקנו חכמים שלא להסתפר ולא לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב). וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח תקנא, ג), שלא להסתפר מתחילת השבוע שחל בו תשעה באב, וכן נוהגים רבים מהספרדים. וגם קטנים שהגיעו לחינוך אסור לספר, כדי לחנכם להתאבל על החורבן. ונוהגים שלא לספר אפילו קטנים שלא הגיעו לחינוך, כדי לבטא את עגמת הנפש של הימים הללו (שו"ע תקנא, יד). ויוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבא והנוהגים על פי האר"י, נוהגים להחמיר באיסור תספורת בכל שלושת השבועות (רמ"א תקנא, ד; כה"ח פ; קיצשו"ע טולידנו שפז, ח, ברית כהונה ב, יב. ומנהג תוניס ואלג'יר שלא להסתפר מר"ח עפ"י מהר"י עייאש). ולגבי ילדים, נחלקו אם מחמירים בכל שלושת השבועות או רק בשבוע שחל בו תשעה באב. ובשעת הצורך אפשר להקל לקטנים עד שבוע שחל בו תשעה באב (מ"ב תקנא, פב). ולא רק שער הראש והזקן כלול באיסור התספורת, אלא אף כל שער שבגוף אסור לספר, ורק כשהשפם מפריע לאכילה מותר לספרו (שו"ע תקנא, יב-יג). מותר לאשה לקצר את שער ראשה שמפני אריכותו התחיל לצאת מכיסוי הראש, וכן מותר לאשה להסיר מפניה וגופה שערות שמכערות את יופיה (מ"ב עט, כה"ח מז).[6] לכבוד ברית מילה, מותר לאבי הבן, לסנדק ולמוהל, להסתפר עד שבוע שחל בו תשעה באב. ראוי לחתן בר מצווה שלא להסתפר בימים אלו, מפני שהוא יכול להסתפר לפני י"ז בתמוז. אבל אביו של חתן בר המצווה שרגיל להתגלח בכל יום, יכול להתגלח לקראת סעודת בר המצווה של בנו עד שבוע שחל תשעה באב (ע' כה"ח תקנא, י, ופס"ת תקנא, ו). מותר להסתרק גם בשבוע שחל בו תשעה באב (מ"ב תקנא, כ; כה"ח מו). נחלקו האחרונים אם מותר לגזוז ציפורניים בתשעת הימים, אולם לכבוד שבת מותר (מ"ב תקנא, כ; כה"ח מח). יא - גילוח זקן בשלושת השבועות כפי שלמדנו, מנהג האשכנזים וחלק מהספרדים, שלא להסתפר בכל שלושת השבועות, אולם לגבי גילוח הזקן התעוררה שאלה. לדעת הרבה פוסקים אין הבדל בין תספורת לגילוח, ושניהם אסורים במשך כל שלושת השבועות (כה"ח תקנא, סו; תצג, יט). וכן נוהגים רוב בחורי הישיבות והמדקדקים במצוות. אולם יש סוברים שלכתחילה ראוי להתגלח בכל ערב שבת בשבתות שלפני ראש חודש אב (עפ"י מ"א ופמ"ג). ויש שהתירו להתגלח כל יום עד ראש חודש אב, הואיל ואין בזה שמחה, וכל המנהג שלא להסתפר נוגע לתספורת שיש בה חגיגיות מסוימת ולא לגילוח שאין בו שום חגיגיות אלא רק הסרת הניוול. והמיקל בזה יש לו על מי לסמוך ואין למחות בידו. ובמיוחד שכיום חיים בארץ בני כל העדות, ורבים מהספרדים מקילים בזה. וכשיש ספק באשר למנהג אשכנז, אפשר להתחשב במנהג הספרדים. למעשה, נכון שכל אדם ינהג כאביו, בין להקל ובין להחמיר, שאם לא כן נמצא שהוא פוגע בכבודו. אמנם מראש חודש אב, ואפילו לקראת שבת חזון, ברור שעל פי מנהג אשכנז וחלק מהספרדים אין להתגלח. בשבוע שחל בו תשעה באב, לכל הדעות והמנהגים, אסור להסתפר ואין היתר להתגלח.[7] יב - משנכנס אב ממעטים בשמחה אמרו חכמים במשנה (תענית כו, ב): "משנכנס אב ממעטים בשמחה", כי ימים אלו הם ימי אבל על חורבן בית המקדש. לפיכך אין לקיים בהם אירועים משמחים, כדוגמת טיולים, נופש במלון ומסיבות רעים. ורק אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית - מותר לקיים. וכן מי שנצרך למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה (ע' לעיל ו). נהגו שלא לערוך את חוטי השתי בתשעת הימים, וסמכו המנהג על שום שבטלה אבן השתייה שהיא תשתיתו של עולם, ואף אנו נמנעים מלערוך חוטי השתי שהם תשתיתו של הבגד. וכן אסור לתפור בגדים חדשים בתשעת הימים, וכן אין סורגים בגדים או כיפות בתשעת הימים (שו"ע תקנא, ז-ח). אבל לתקן בגדים ישנים מותר. ומי שפרנסתו מתפירת בגדים או הכנת בדים, והעבודה בתשעת הימים נחוצה לו, ישאל שאלת חכם. קורס תפירה עדיף לבטל בתשעת הימים, ובשעת הצורך אפשר לקיימו ובלבד שלא יעסקו בתפירת בגדים חדשים, אלא יתקנו ישנים או יעשו תרגילי תפירה על בדים שאין בהם צורך. אמרו חכמים שממעטים בימים אלו במשא ומתן של שמחה, ואף בכל משא ומתן ראוי למעט בימים אלו. וכן נמנעים בימים אלו מבניין ונטיעה של שמחה, ודיניהם יבוארו בהמשך (הלכה יח). והואיל וממעטים בימים אלו בשמחה, נהגו שלא לאכול בהם בשר ולא לשתות יין שהם משמחים. וכיוון שהם ימי פורענות, המליצו חכמים למי שיש לו דין עם נכרי, שישתמט ממנו בחודש אב, מפני שאז רע מזלם של ישראל והוא עלול להפסיד בדינו (שו"ע תקנא, א).[8] יג - בשר ויין נהגו הראשונים, להימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימי האבלות על החורבן. יש שהחמירו בזה בכל ימות החול שבשלושת השבועות, ויש שהחמירו בזה בשבוע שחל בו תשעה באב, ודעת רוב הראשונים, שהמנהג הנכון להימנע מבשר ויין בתשעת הימים. ואף שמדין המשנה (תענית כו, ב), רק בסעודה המפסקת שלפני צום תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין, נהגו הראשונים להחמיר על עצמם ולהימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימים אלו, מפני שהבשר והיין ידועים כמאכלים משמחים, ואמרו חכמים "משנכנס אב ממעטים בשמחה". ועוד, שאחר חורבן בית המקדש אין מעלים יותר את בשר הזבחים על המזבח, ואין מנסכים עליו את היין. והיה ראוי שבעקבות חורבן הבית גם אנו נימנע לחלוטין מאכילת בשר ושתיית יין עד שיבנה בית המקדש, אלא שאין אנו יכולים לעמוד בגזירה זו (ע' ב"ב ס, ב). אבל בימים שנקבעו לאבלות על החורבן יש מקום להחמיר בזה. למעשה, מנהג אשכנזים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כל תשעת הימים, כולל ראש חודש אב, וכן נהג האר"י. ולמנהג רוב הספרדים, מותר לאכול בשר ולשתות יין בראש חודש, ומסיום יום ראש חודש מתחיל האיסור (מ"ב תקנא, נח; כה"ח קכה). ואף ביום עשירי באב, שבו נשרף בית המקדש, מחמירים שלא לאכול בשר ולשתות יין. האשכנזים מחמירים עד חצות יום עשירי, ורוב הספרדים עד סיום יום עשירי באב (שו"ע ורמ"א תקנח, א, כה"ח י). ומנהג יהודי תימן, שלא להחמיר בזה, אלא אוכלים בשר ושותים יין, ורק בסעודה מפסקת שלפני צום תשעה באב נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין, כדין המשנה. יד - דיני איסור אכילת בשר ושתיית יין בכלל איסור אכילת בשר בתשעת הימים כלולים כל סוגי הבשר, בשר בהמה ובשר עוף, בשר טרי ובשר שהוקפא ונמלח. ודגים מותרים. נוהגים להחמיר גם בתבשיל שנתבשל בו בשר. למשל, אם בישלו תפוחי אדמה עם בשר, גם את תפוחי האדמה לבדם אין לאכול בתשעת הימים, מפני שמורגש בהם טעם בשר. אבל מותר לבשל את המאכלים בסירים בשריים, ובתנאי שלא יורגש במאכלים טעם בשר (מ"ב תקנא, סג; כה"ח קמב). בכלל איסור יין כלול גם מיץ ענבים, אבל משקאות חריפים כוויסקי או בירה - מותרים. וכן מותר להטעים תבשילים בחומץ יין. מיני מאפה שעירבו בעיסתם יין, מותר לאוכלם בתשעת הימים, כי אין טעם היין ניכר בהם, אבל לכתחילה אין לערב יין בעיסה בתשעת הימים.[9] חולה, ואפילו חולה מעט, שאכילת בשר או שתיית יין מועילה לו, רשאי לאוכלם (מ"ב תקנא, סא). וכן מותר ליולדת תוך שלושים יום מלידתה, לאכול בשר כדי להתחזק. וכן מותר למינקת שצריכה לאכול בשר כדי להרבות את חלבה - לאכול בשר. במוצאי שבת חזון מותר למבדיל לשתות מהיין שהבדיל עליו, וכך נוהגים הספרדים וחלק מהאשכנזים. ואפשר לשתות את כל היין שבכוס, ועדיף להבדיל על מיץ ענבים שאינו משמח. ויש מהאשכנזים שנוהגים, שאם יש שם קטן שהגיע לגיל חינוך לברכות הנהנין ועדיין לא הגיע להבנת האבל על ירושלים (כבין שש לתשע), שיכוון המבדיל בברכת "הגפן" עבור הילד, והילד ישתה את היין. אבל כשאין שם ילד בגיל זה, ישתה המבדיל את היין.[10] טו - בשר ויין בשבת חזון ובסעודות מצווה בשבת חזון אוכלים בשר ושותים יין ככל שבתות השנה, שהרי אפילו אם תשעה באב עצמו חל בשבת ונדחה עקב כך ליום ראשון, אוכלים באותה שבת בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, שאין אבלות בשבת (שו"ע תקנב, י). וכן מותר לטעום את תבשילי הבשר שמכינים לכבוד שבת חזון, כדי לבדוק אם צריך להוסיף בהם טעם, שטעימה זו אינה לשם הנאה אלא לצורך מצוות עונג שבת. וכן מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודות מצווה, כסעודת ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת. וכן מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודת בר מצווה, ובתנאי שתתקיים ביום הגיעו למצוות (עיין לעיל הלכה ג). אמנם נחלקו המנהגים בשאלה, כמה אנשים אפשר להזמין לסעודות הללו. יש אומרים, שבכל תשעת הימים צריך לצמצם ולהזמין רק את בעלי השמחה ובנוסף להם מניין אנשים. ויש אומרים, שכל אותם האנשים שהיו מוזמנים לסעודה בזמן אחר מותר להזמין לסעודת מצווה שבתשעת הימים. ולדעת הרמ"א, בתשעת הימים עד שבת חזון יזמינו את כל מי שהיו מזמינים בזמן אחר, ובשבוע שחל בו תשעה באב יזמינו בנוסף לבעלי השמחה רק מניין מצומצם. וההוראה למעשה לפי העניין והצורך. עוד כתבו האחרונים, שאין לתכנן באופן מיוחד סיומי מסכתות בתשעת הימים כדי להתיר על ידם אכילת בשר ושתיית יין, שאם עושים כן מבטלים בכוונה את אבלות החורבן, אלא רק מי שהזדמן לו כפי סדרו לסיים מסכת בתשעת הימים, ותמיד הוא רגיל לעשות סעודה בסיום כזה, יערוך סעודת סיום גם בתשעת הימים (מ"ב תקנא, עג).[11] גם מי שרגיל כל השנה לברך ברכת המזון על כוס יין, בתשעת הימים יברך בלא כוס יין (רמ"א תקנא, י; כה"ח קנב). יש נוהגים לערוך סעודה בלילה שלפני ברית המילה - אבל אין זו סעודת מצווה, ולכן אסור לאכול בה בשר ולשתות יין. טז - בנייה ונטיעה בתשעת הימים כיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה. כגון המרחיב את דירתו או מרפסתו בלא שיהיה לכך צורך חיוני. וכן אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות המשמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם (שו"ע תקנא, ב). וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או מותרות, כמו החלפת תריסים, ארונות, וילונות, וכיוצא בזה דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי.[12] אבל מי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לו לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר לעשות את כל עבודות הבנייה שנועדו למנוע נזק. כגון אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק. וכן מותר לבנות ולסייד ולצבוע לצורך מצווה, כגון לבנות בית כנסת או בית ספר (מ"ב תקנא, יב; כה"ח כה). וכתב בעל 'ערוך- השולחן' (תקנא, ז), שנראה שכל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כצורך מצווה ומותר. וכן אסור בימים אלו לנטוע נטיעה של שמחה, היינו נטיעות שנועדו לנוי, כגון עצי נוי, הדסים, ורדים ופרחים (שו"ע תקנא, ב). אבל מותר לתחזק את גינות הנוי, להשקות את הגינה, לגזום את הדשא ולהמשיך בטיפול השוטף. וכל נטיעה שנועדה לצורך ממשי מותרת, לפיכך מותר לנטוע עצי פרי בתשעת הימים. וכן אדם המתפרנס מגידול שיחי נוי ופרחים, מותר לו לשותלם במשתלה כדי למוכרם. יז - דיני בנייה בתשעת הימים מותר לקבלן ופועלים יהודים להמשיך לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. בנוסף לכך - זאת פרנסתם. ובארץ ישראל יש מצווה לבנות בתים. אמנם את הסיוד והצביעה ידחו לאחר תשעת הימים, ואם עיכוב הסיוד והצביעה יגרמו להפסד גדול - מותר לצבוע ולסייד בתשעת הימים. לכתחילה מי שמתכנן לבנות או להתקין בביתו דברי מותרות, צריך לסכם עם הקבלן שלא יעבוד בתשעת הימים. אבל אם טעה ולא עשה זאת, וסיכם עם קבלן שיעשה עבורו עבודה והגיעו תשעת הימים, יבקש ממנו להפסיק לעבוד בתשעת הימים, ואם הקבלן עומד על זכותו להמשיך לעבוד, אין צורך להפר עמו את החוזה (מ"ב תקנא, יב; כה"ח כד). פועל יהודי שעוסק בצביעה או סיוד, צריך להפסיק לעבוד בתשעת הימים, ובבית של גוי יכול לעבוד גם בתשעת הימים. ואם התחייב לגמור עבודה מסוימת ליהודי, וחשב שיספיק לגומרה לפני תשעת הימים ולא הספיק, יבקש ממנו שלא לעבוד בתשעת הימים, ואף יציע לו על כך פיצוי קטן. אך אם היהודי אינו מתפייס, והפועל חושש שיהיה לו מזה הפסד גדול, כגון שיצטרך לשלם פיצויים, יכול להמשיך לעבוד בתשעת הימים.[13] המנהג להורות שלא להיכנס לדירה חדשה, קנויה או שכורה, בתשעת הימים. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס. יח - דיני משא ומתן בתשעת הימים ממעטים בתשעת הימים במשא ומתן של שמחה. כלומר, אין קונים דברי מותרות, כתכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית. ואמנם דבר שמברכים עליו "שהחיינו" אסור לקנות בכל שלושת השבועות, אלא שאם הוא דבר שאין מברכים עליו "שהחיינו", כגון בגד שעדיין צריך תיקון, מותר לקנותו בשלושת השבועות (כמבואר לעיל הלכה ה). אבל בתשעת הימים יש להימנע ממשא ומתן בדברים של שמחה, ולכן אסור להזמין אצל חייט בגד חדש. וכן הדין לגבי כל שאר דברים המשמחים, שאם מברכים עליהם "שהחיינו" - בכל שלושת השבועות אין לקנותם, ואם אין מברכים עליהם "שהחיינו" - רק בתשעת הימים אין נושאים ונותנים בהם. אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר מה משמח במחיר מיוחד, וחושש שאם ימתין עד אחר תשעה באב יפסיד אותו - רשאי לקנותו בתשעת הימים, וטוב שיכניסנו לביתו או יתחיל להשתמש בו אחר תשעה באב. וטוב למעט גם במשא ומתן רגיל של דברים שאינם משמחים. למשל, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צרכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (עפ"י שו"ע תקנא, ב; מ"ב יא, יג). אבל לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים, לפיכך מותר לקנות בימים אלו תפילין וספרי קודש, מפני שהם צרכי מצווה, וגם אין נוהגים לברך על קנייתם "שהחיינו". ומי שאין לו נעלי בד או גומי לתשעה באב - רשאי בדיעבד לקנותם בתשעת הימים (אג"מ או"ח ג, פ). מותר לסוחרים העוסקים בדברי מותרות משמחים, כתכשיטים ובגדים, לשאת ולתת בעסקיהם בתשעת הימים, כדי שלא יגרם להם הפסד גדול באיבוד לקוחותיהם. וישתדלו לעסוק בעיקר בהכנות עסקיות לקראת הימים שאחר תשעת הימים. ומי שיכול לסגור את חנותו בלא שיגרם לו מכך הפסד משמעותי - צריך לסוגרה בתשעת הימים.[14] יט - איסור כיבוס אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב). וזה אחד מביטויי האבלות, שמתוך צער והזדהות עם הנפטר או עם חורבן הבית, האדם מפסיק לטפח ולפנק את עצמו. בכלל האיסור גם גיהוץ בגדים או כיבוסם בכיבוס יבש. ואפילו לכבס בגדים כדי ללובשם אחר תשעה באב - אסור, משום שהמכבס נראה כמי שמסיח את דעתו מהאבלות על החורבן. וכן אסור לתת את הבגדים לכובס גוי כדי ללובשם אחר תשעה באב (שו"ע ורמ"א תקנא, ג, מ"ב לד). כשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש בימים אלו בגד מכובס. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה, או מפה מכובסת על השולחן. וכן אסור להתחיל להשתמש במגבות או מפיות מכובסות. הספרדים נוהגים בכל איסורי הכביסה כפי שמבואר במשנה, היינו רק בשבוע שחל בו תשעה באב. אולם האשכנזים מחמירים בכל זה מראש חודש אב. אבל לכבוד שבת חזון, גם האשכנזים נוהגים ללבוש בגדי שבת מכובסים (גר"א, ע' מ"ב תקנא, ו). וכיוון שהאיסור ללבוש בגדים מכובסים נמשך כמה ימים, נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים. וכך עושים: לובשים לפני זמן האיסור כמה בגדים, כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך אותם בגדים כבר לא יחשבו מכובסים, ויהיה מותר ללובשם בזמן האיסור. ומי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך עליו, ואז כבר לא יחשב מכובס, וממילא יוכל ללובשו. מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים, שהואיל וכיום רגילים להחליפם לעיתים תכופות, אין בהחלפתם צד של תענוג אלא רק הסרת מיאוס. אבל כיוון שאיננו יודעים אימתי בדיוק הגיעו הישנים למצב שהם מאוסים עד שמותר להחליפם, נכון להניח את המכובסים על הרצפה, כדי שלא יחשבו יותר למכובסים, ואח"כ ילבשום.[15] מי שחולצתו התלכלכה בכתם שלא ראוי להיראות בו לפני אנשים, ואין לו בגד אחר שיכול ללובשו, משום כבוד הבריות יכול לשטוף את הכתם במים. ואם הכתם לא ירד במים, יוכל להיעזר בסבון.[16] אין לובשים בגדי שבת בימים אלו ואפילו אם אינם מכובסים. והאיסור הוא בשבוע שחל בו לספרדים, ומב' אב לאשכנזים. וכן במוצאי שבת חזון צריך להסיר את בגדי השבת. אבל לקראת ברית מילה, האב והאם, המוהל, הסנדק והמביאים את התינוק לברית (קוואטר), לובשים בגדי שבת (מ"ב תקנא, ג).

בגדים של תינוקות שרגילים לטנף את בגדיהם אינם בכלל האיסור, וכן מותר לכבס מצעים ושמיכות של ילדים שהרטיבו בלילה. ורבים נוהגים להקל בשעת הצורך לכבס בגדים של ילדים גדולים, מפני שגם הם מטנפים את בגדיהם, ואין בכיבוס למענם שום צד של שמחה (רמ"א תקנא, יד). ועד שבת חזון רשאים יוצאי אשכנז להקל בזה לכתחילה (מ"ב תקנא, פב, עפ"י ח"א). ואחר שבת חזון, כשיש צורך גדול, היינו שכל הבגדים התלכלכו עד שמכוער להלביש בהם את הילדים - אפשר להקל לכבסם.[17] כשמכבסים בגדים של קטנים במכונה, אין היתר להוסיף עמהם בגדים של גדולים. ואף את בגדי הקטנים טוב כשאפשר לייבש בצנעה בתוך הבית, כדי שלא יֵראו כלא מתאבלים. בבתי חולים מותר להחליף את המצעים ולכבס את בגדי החולים כפי שנוהגים כל השנה, מפני שכוונתם לשמירת הניקיון ומניעת זיהומים ולא לשם תענוג ורווחה. בבתי הארחה ובתי מלון, מותר להחליף את המצעים לקראת האורחים החדשים, מפני שאנשים כיום מואסים במצעים של אנשים אחרים (ציץ אליעזר יג, סא). לכתחילה טוב שלפני שהאורח ישתמש במצעים החדשים, ידרוך עליהם מעט, כדי שלא יחשבו כמכובסים. ולאחר מכן יבקש שלא יחליפו יותר את מצעיו עד אחר תשעה באב.[18] כא - רחיצה אף שמצד תקנת חכמים איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד, נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד נהגו רבים להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים אפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו). אבל כיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין. בעבר לא היו מים זורמים בבתים, לכן רחצה היתה נחשבת לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק, ולא נגרם לאנשים כמעט סבל ממניעת רחצה. אבל כיום שהכל רגילים להתרחץ, הרחצה הפכה לפעילות שגרתית, ורבים רגילים להתרחץ בכל יום עם סבון, ואם לא יתרחצו יום אחד, יסבלו, ויש שאפילו יתקשו להירדם עקב כך. לפיכך, כל מי שחש צער מכך שלא התרחץ, בין מיוצאי ספרד ובין מיוצאי אשכנז, רשאי להתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, אלא שיתרחץ במים פושרים, כך שלא יהנה מרחיצתו, אלא כל מגמתו תהיה לניקיון בלבד. ואף מותר להשתמש בסבון כדי להסיר מעצמו ריח רע. ואם הוא סובל מכך שאינו חופף את ראשו, יחפוף את ראשו בשמפו. ומי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, אף שהוא עצמו אינו סובל מכך, מוטב שיתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, כדי להסיר ממנו את הריח הרע, שגדול כבוד הבריות. וכיום אנשים רבים רגישים לריחות רעים, ואם לא יתרחץ נמצא שיתחלל שם שמים על ידו. לקראת שבת חזון הכל רוחצים, אלא שהאשכנזים נוהגים לרחוץ בפושרים. והנוהגים לטבול במקווה, יכולים לטבול עד ערב תשעה באב כמנהגם, ובלבד שהמים לא יהיו חמים.[19] הרוצה לשחות בבריכה, אם המטרה לבילוי, כבר מראש חודש אסור, מפני שצריך למעט בשמחה. ואם המטרה בריאותית, כמו אנשים שרגילים לשחות כל יום כחצי שעה בבריכה, למנהג ספרדים מותר עד שבת חזון, ואחר שבת חזון ראוי להחמיר, ולמנהג אשכנזים אסור בכל תשעת הימים. ומי שצריך לשחות לצורך רפואי, רשאי לשחות עד ערב תשעה באב (ע' לעיל הלכה ו). כב - שבת חזון שבת חזון היא השבת הסמוכה לתשעה באב, שבה קוראים את הפטרת "חזון ישעיהו" (ישעיה א, א-כז), ובה תוכחות שנאמרו לפני החורבן. למנהג ספרדים, עיקר מנהגי האבלות, כאיסור כיבוס ורחיצה מתחילים מיום ראשון שאחר אותה שבת, שאז מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב. לפיכך אין לפי מנהג ספרדים סממנים של אבלות בשבת חזון. אולם למנהג אשכנז, כמה מנהגי אבלות מתחילים מראש חודש אב, נמצא ששבת חזון בתוך ימי האבלות. ואכן רבים באשכנז נהגו שלא להתרחץ בחמים ולא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. וכן כתב הרמ"א (תקנא, א, טז). אבל היו כמה מגדולי אשכנז שחלקו על מנהג זה, משום שאין להראות סימני אבלות בשבת. וכיום המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז להתרחץ לקראת שבת חזון במים פושרים, בסבון ושמפו, וכן ללבוש בגדי שבת מכובסים. ויש מחמירים להחסיר או לשנות בגד אחד מבגדי השבת, כדי לבטא את הצער על החורבן (מ"ב תקנא, ו).[20] כשחתן בר מצווה עולה לתורה בשבת חזון, עושים לו קידוש כמקובל בכל השבתות, שאין להראות סימני אבלות בשבת. וכן בשבת חתן מקיימים את הסעודות והקידוש כמקובל. וכן כשנולד בן זכר, הנוהגים לערוך מסיבת "שלום זכר", יקיימו אותה כרגיל. [דין תשעה באב שחל בשבת או ביום ראשון יבואר להלן ט, ד]. כג - "שבוע שחל בו" כשתשעה באב נדחה ליום ראשון דין שבוע שחל בו תשעה באב נוגע למנהג ספרד, על פיו אין מסתפרים ומכבסים בשבוע שחל בו תשעה באב, כדברי המשנה (תענית כו, ב). אולם האשכנזים נהגו להוסיף ולהחמיר שלא לכבס מראש חודש אב (לעיל יט). ולגבי תספורת, האשכנזים וחלק מהספרדים, נוהגים להחמיר בכל שלושת השבועות (לעיל י). וכאשר חל תשעה באב ביום ראשון, אין באותה שנה שבוע שחל בו תשעה באב, כי כבר במוצאי שבת מתחיל צום תשעה באב. ולאחר סיום מנהגי האבלות של יום י' באב מסתיימים כל מנהגי האבלות של שלושת השבועות. ופעמים שתשעה באב חל בשבת, ואזי הצום נדחה ליום ראשון, וכיוון שתשעה באב חל בעצם בשבת, יש אומרים שכל השבוע שלפניו הוא שבוע שחל בו תשעה באב (סמ"ג). ודעת רוב הפוסקים, שהואיל ובפועל הצום נדחה ליום ראשון, אין באותה שנה שבוע שחל בו תשעה באב (רא"ש, ר"ן), וכן נוהגים רוב הספרדים (ע' שו"ע תקנא, ד). לפיכך, מכבסים בכל השבוע שלפני שבת חזון. אולם לעניין גילוח, ראוי שגם הספרדים יחמירו שלא להתגלח בשבוע שלפני תשעה באב, כדי להיכנס לתשעה באב כשסימן האבלות ניכר בפנים (כמבואר לעיל בהערה 7). ולמקילים בזה יש על מה לסמוך.