"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (פתיחת השולחן ערוך או"ח א, א). הדרך שבה אדם קם בבוקר משנתו, מצביעה במידה רבה על מצבו הנפשי הכללי, ומשפיעה על תיפקודו במשך היום כולו. אדם שיש לו יעוד בחיים, קם בחשק ובזריזות לקראת היום החדש. והוא קם בדרך כלל מוקדם בבוקר, כדי שיוכל להספיק יותר במשך היום. אבל אדם שאיבד את ערכיו ויעודו, חייו איבדו את טעמם, ואין לו אתגר שלמענו שווה לקום בבוקר. לכן הוא חש בבקרים עייפות ומועקה, ורק כשאין לו יותר ברירה, הוא קם מאוחר ובכבדות אל עוד יום אפרורי וקודר. אבל אם יתחזק באמונה ויקום בזריזות, תתעורר בנפשו חיוניות ושמחה, ויוכל להתחיל את יומו במרץ. זהו ההידור שבתפילת 'ותיקין', "שיהא הוא מעורר השחר" (שו"ע א, א), שעוד לפני שהטבע מתעורר והחמה זורחת, האדם יקום משנתו ויאמר שירה ותפילה לפניו יתברך. ואף שעל פי רוב איננו נוהגים לקום ל'ותיקין' (להלן יא, ה), מכל מקום צריך כל אדם להזדרז להגיע לבית הכנסת לפני תחילת זמן התפילה. עוד כתבו האחרונים, שטוב לומר מיד בקומו מן השינה, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" (סדר היום, מ"ב א, ח). האמונה נותנת לאדם תכלית בחייו. אם הקב"ה בחר להעניק לו חיים, משמע שיש לחייו ערך גדול, ומתוך אמונה זו אפשר לקום בבוקר בזריזות ובגבורה. ואמרו שיקום כארי, מפני שהאריה מסמל את מי שאוהב את עצמו ומכיר בערכו, ומתוך כך הוא מתמודד בגבורה עם כל המכשולים שעומדים בדרכו (עיין לקוטי הלכות למהר"ן).

בעת שאדם מתלבש, אפילו כשהוא לבדו בביתו, ראוי שינהג בצניעות. ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו. לפיכך הישן בלא בגדים ראוי שיזהר שלא לקום ממיטתו ערום ואחר כך יתלבש, אלא ילבש את חלוקו בעודו על מיטתו, מתחת לשמיכה, כדי שמקום ערוותו ישאר מכוסה גם בעת התלבשותו. וכן כשהוא צריך להחליף תחתונים, ראוי שיחליפם מתחת לשמיכה או כשהוא לובש חלוק ארוך שמכסה את ערוותו. וכן יכול להחליף תחתונים בחדר הרחצה או בשירותים, שאלו מקומות שנועדו לזה, ואין בהתפשטות בהם פגיעה בצניעות. ומנהג חסידות להיזהר, שכל מה שאדם רגיל לכסות מפני הכבוד בהיותו בין בני משפחתו או חבריו הקרובים, יכסה גם בהיותו לבדו. ולכן מנהג חסידות שגם בהיותו לבדו בחדרו, לא ישהה בלא גופיה. ואפילו כשירצה להחליף גופיה מנהג חסידות שיעשה זאת בחדר הרחצה. ובשעה שאדם מצטער מחמת החום הגדול, גם לפי מנהג החסידות, הוא רשאי להסיר את הגופיה, אבל ודאי שלא יגלה את ערוותו. ותלמידי חכמים נוהגים להחמיר יותר, וגם כשהימים חמים והם לבדם בחדרם אינם מסירים את הגופיה, ואינם יושבים בביתם עם חברים קרובים או בני משפחה בלא חולצה. וכל זה כשאין צורך ממשי, אבל כשיש צורך, כגון לשם רחצה או רפואה, מותר לגלות את מקום הערווה (אג"מ יו"ד ח"ג סח, ד).[1] כדי לבאר מעט את עניין הצניעות יש להקדים, שמתחילה כשנברא האדם הראשון הוא היה טהור ונקי, ברוחו ובגופו, ולא הרגיש צורך ללבוש בגדים. אולם לאחר החטא, התחיל להתבייש בעירומו, ומאז כולנו מכסים את הגוף בבגדים, ובמיוחד את המקומות הקשורים לתאווה הגופנית ולהוצאת הפסולת. הגוף החשוף מדגיש בצורה קיצונית את הצד החומרני והבהמי שבאדם. אמנם יש בצורת הגוף על כל פרטי איבריו גם רמזים עמוקים ונפלאים אודות הנשמה, שחכמת הקבלה עוסקת בהם בהרחבה, וייעודו של הגוף להגשים את כל אותם הרעיונות. אבל בעקבות החטא, המבט שלנו נעשה חיצוני יותר, ובמבט ראשון אנו רואים בגוף רק את הצד הגשמי, שמשכיח את הפנימיות הרוחנית. לכן ראוי להצניע את המקומות המכוסים שבגוף, כדי להדגיש יותר את הרוחניות הפנימית, שהיא מקור היופי, ומתוך כך יתפשט היופי האצילי על כל הגוף. וזהו שרמזו חז"ל שדווקא הצניעות משמרת את היופי, על ידי שהיא מטפחת את השורש הנצחי שלו (ע' במד"ר א, ג).

מנהג חסידות להקדים בכל דבר את הימין לשמאל, מפני שהתורה החשיבה יותר את הימין (בהזאה על בוהן יד ורגל). ועל פי הקבלה הימין רומז לחסד והשמאל לדין, ויש להגביר את החסד על הדין. לכן מדקדקים החסידים לאכול ביד ימין. וכן בעת רחצה וסיכה, מקדימים ימין לשמאל. והרוחץ את כל גופו, יקדים תחילה את ראשו ואח"כ יקדים ימין. גם בשעה שמתלבשים, מנהג חסידות להקדים תחילה את השרוול הימני לשמאלי, וכן במכנס ובגרב. וכשיסיר את בגדיו, יסיר תחילה את השמאלי.[2] לגבי הנעליים הדין מורכב. מצד אחד יש מקום להקדים את הימין, ומנגד אפשר ללמוד מן התפילין המונחות על יד שמאל דווקא, שבכל ענייני קשירה יש להקדים את השמאל. לפיכך ינעל תחילה את נעליו בלא קשירת שרוכיהם, ובזה יקדים את הנעל הימנית לשמאלית. ובקשירת השרוכים יקדים את שמאל לימין (שבת סא, א; שו"ע או"ח ב, ד). מי שהוא שמאלי בידו ורגלו, יקדים את הימין הן בנעילה והן בקשירה.[3] מגמת ההלכה היא, שכל פעולה שאנו עושים, ואפילו פעולה שגרתית כנעילת הנעליים, תהיה עד כמה שאפשר בתכלית הדיוק. הרי ממילא כל אחד נועל בכל יום את נעליו, ואם כן מדוע שלא נלמד לעשות זאת באופן השלם ביותר. ברור עם זאת שמי שהפך את הסדר, אינו צריך לחלוץ את מנעליו כדי לשוב ולנעול אותם כסדר הראוי. על ידי הלכות אלו, מלמדים אותנו חז"ל לייחס ערך לכל פעולה שאנו עושים. ומתוך כך, אנו לומדים להבין באופן עמוק יותר, את כל פרטי המעשים המרכיבים את חיינו.