מצווה מהתורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע: "בשכבך ובקומך". וכן מצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ומזה שנאמר "כֹּל יְמֵי" למדו שמצווה להזכיר את יציאת מצרים ביום ובלילה (משנה ברכות יב, ב). ולשם כך אומרים בלילה גם את פרשת "ויאמר" שבסופה מזכירים את יציאת מצרים. ואמנם פרשת "ויאמר" שעוסקת במצוות הציצית שייכת בעיקר ליום, והיה אפשר לקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים של לילה באמירת פסוקים אחרים, בכל זאת נהגו גם בלילה לזכור את יציאת מצרים באמירת פרשת "ויאמר", מפני שהיא שגורה בפי הכל (תוס' יו"ט שם). ועוד שיחד עם שתי הפרשיות הראשונות יש בהן רמ"ח מילים (לעיל טו, יב), ויש באמירת שלושתן קבלת עול מלכות שמים שלימה (לעיל טו, ג-ד). ודיני קריאת שמע נתבארו לעיל בפרק טו. הוסיפו ותקנו אנשי כנסת הגדולה לומר שתי ברכות לפני קריאת שמע ושתי ברכות לאחריה. הראשונה "מעריב ערבים", והיא ברכת שבח על חילופי הזמנים, והיא מקבילה לברכת "יוצר אור" שבשחרית. השניה "אהבת עולם", והיא שבח על אהבת ה' לישראל ועל נתינת התורה. השלישית "אמת ואמונה", והיא שבח על הגאולה. והרביעית "השכיבנו", בה אנו מבקשים מה' שישמור עלינו בלילה ובשינה (עוד עיין טז, א). נמצא שברכות קריאת שמע הן שבע, שלוש בשחרית וארבע בערבית, ואמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שנתקנו על שם הפסוק (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ".

יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, ועל פי זה תקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל שמונה עשרה בלילה, וקבעו את זמן תפילת ערבית כנגד העלאת איברים ופדרים של הקרבנות, שכל מה שלא הספיקו להעלות ביום היו מעלים במשך הלילה (ברכות כו, ב). אלא שמעיקר תקנתם תפילת ערבית היא רשות. כלומר, מצווה להתפלל ערבית ולא חובה. ומי שהיה מעוניין לעסוק במצווה אחרת, או שכבר עלה על מיטתו לישון, או שמסיבה אחרת היה קשה לו להתפלל ערבית - לא היה צריך להתפלל ערבית. והטעם להבדל בין שחרית ומנחה לערבית, ששחרית ומנחה נתקנו כנגד קרבנות התמיד של שחר ובין הערביים, היינו כנגד הזאת דמם. וכשם שבלא הזאת הדם אין יוצאים ידי חובת הקרבת הקרבן, כך חייבים להתפלל שחרית ומנחה. אבל ערבית נתקנה כנגד העלאת איברים ופדרים על גבי המזבח, שאף שמצווה להעלותם, מכל מקום אם לא העלום - הקרבן לא נפסל. ולכן תפילת ערבית רשות. אמנם במשך הדורות נהגו כל ישראל להתפלל ערבית, עד שבזמן הראשונים כבר קבעוה חובה. ואע"פ כן אין אומרים בה חזרת הש"ץ, שהואיל ומעיקרה היא רשות, לא תקנו לה חזרת הש"ץ להוציא את עמי הארץ (שו"ע רלז, א).[1] נשים פטורות מתפילת ערבית. ואף לסוברים שנשים חייבות בכל התפילות שתקנו חכמים, הכוונה שחייבות בשחרית ומנחה שניתקנו כחובה, אבל מתפילת ערבית פטורות, ומנהג הגברים שקיבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה אינו חל עליהן.

כתבו הראשונים שנוהגים לומר לפני "ברכו" שלושה פסוקים הפותחים ב"והוא רחום יכפר עוון", לבקש כפרה על העוונות שחטאנו במשך היום. ועוד, שבלילה מידת הדין מתוחה וניתנה רשות למחבלים להזיק, ולכן אנו מבקשים "והוא רחום יכפר עוון" (עוד עיין בטור וב"י רלז, וכה"ח רלה, ה). ובשבת וימים טובים אין אומרים "והוא רחום". למנהג ספרדים אומרים לפני כן שלושה פסוקים, "ה' צבאות" וכו', ולמנהג חסידים "שיר המעלות" וכו'. לשני המנהגים אומרים אח"כ חצי קדיש, ואחריו "והוא רחום". ואם למדו לפני התפילה, ובסיום הלימוד אמרו קדיש "על ישראל", אין צורך לומר עוד פעם חצי קדיש, שלא להרבות בקדישים (ילקוט יוסף ח"ג רלו, א). באמירת "ברכו" פותחים את ברכות קריאת שמע, ועל כן אסור לדבר אחר "ברכו" כדין אמצע הפרק (מ"ב רלו, א; נד, יד. ועיין לעיל טז, ד). ולכן מי שלא הספיק לומר "והוא רחום" לפני "ברכו", לא יאמר אותו אחר "ברכו", כדי שלא להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע (ע' יבי"א ב, ה). למנהג רוב הספרדים אין עונים אמן אחר ברכות החזן, כדי שלא להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע, וטוב שיסיימו את הברכה עם החזן או מעט אחריו, וכך לכל הדעות לא יצטרכו לענות אמן. אחר ברכת 'השכיבנו' יש עונים אמן (ילקו"י ח"ג רלו, ו), ויש שאינם עונים (בא"ח פקודי ה). ולמנהג אשכנזים עונים אמן אחר ברכות החזן, ואין זה נחשב הפסק. אמנם אחר ברכת "אהבת עולם", כדי שלא להפסיק בין הברכה לקריאת שמע, גם האשכנזים משתדלים שלא לענות אמן, ועושים זאת על ידי שמסיימים את הברכה יחד עם החזן או אחריו (עיין טז, ד. וכל ענייני ברכות קריאת שמע נתבארו בפרק טז). בסיום ברכת 'השכיבנו' נוהגים הספרדים לענות אמן אחר ברכת עצמם, מפני שהיא סיום סדרה של ברכות. והאשכנזים אינם עונים אמן אחר עצמם, ורק בסיום ברכת "בונה ירושלים" שבברכת המזון - עונים אמן אחר ברכת עצמם (שו"ע רטו, א; רלו, ד). בין ברכות קריאת שמע לתפילה אומר החזן חצי קדיש, ואחר התפילה אומר קדיש תתקבל. לאחר מכן למנהג ספרד אומרים "שיר למעלות אשא עיני" ואחריו אומרים היתומים קדיש יתום, ואחד מהם אומר "ברכו". לאחר מכן אומרים "עלינו לשבח", ואין אומרים אחריו קדיש. ולמנהג אשכנז, מיד אחר קדיש תתקבל אומרים "עלינו לשבח", ואחריו אומרים היתומים קדיש יתום, ואחד מהם אומר "ברכו".

עיקר הגאולה היתה ביום, שאז יצאו בני ישראל ממצרים, ולכן עיקר חיוב סמיכת גאולה לתפילה הוא בתפילת שחרית. ומכל מקום, כיוון שכבר בלילה התחילה הגאולה, גם בלילה יש מצווה לסמוך גאולה לתפילה. אלא שאין מדקדקים בסמיכת גאולה לתפילה בערבית כפי שמדקדקים בשחרית. לכן יכלו חכמים לתקן את ברכת "השכיבנו" אחר ברכת "גאל ישראל", והחשיבו אותה כהמשך לברכת "גאל ישראל", שבברכת "גאל ישראל" אנו מברכים על גאולת הכלל, וב"השכיבנו" אנו מבקשים על גאולת היחיד מן הסכנות של הלילה. אבל אילו היו מדקדקים בסמיכת הגאולה לתפילה, לא היה אפשר לומר אחר גאולה את ברכת "השכיבנו". וכן אומרים חצי קדיש בין ברכות קריאת שמע לתפילה. שכך הוא סדר התפילה, שבכל מעבר משלב לשלב שבתפילה תקנו לומר קדיש. אלא שבשחרית מפני חומרת הזהירות שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, אין אומרים שם קדיש. אבל בערבית שאין צריך לדקדק כל כך בסמיכת גאולה לתפילה, אומרים קדיש בין ברכות קריאת שמע לתפילה. וכן נוהגים במקומות רבים, שבליל ראש חודש הגבאי מכריז לפני תפילת עמידה "יעלה ויבוא", ובליל ז' במרחשוון, שמתחילים לבקש גשמים, הגבאי מכריז "טל ומטר". ואף שבשחרית אין מפסיקים בדיבור, אלא מזכירים לציבור שיש שינוי בתפילה על ידי שהחזן או הגבאי דופק על התיבה, בערבית מקילים להזכיר בפה (שו"ע רלו, ב; מ"ב ז). ויש שגם בערבית דופקים על התיבה כדי שלא להפסיק בדיבור (ע' כה"ח רלו, טוב, פס"ת רלו, ו). ומי שאיחר והגיע בשעה שהציבור עומד להתחיל תפילת עמידה, יתפלל עמהם עמידה במניין ואח"כ ישלים את ברכות קריאת שמע. ואמנם בשחרית ההלכה שיתפלל כסדר, מפני שסמיכת גאולה לתפילה בשחרית עדיפה על התפילה במניין, אולם בערבית התפילה במניין חשובה יותר, ולכן יתפלל עם הציבור, ואח"כ ישלים את ברכות קריאת שמע (שו"ע רלו, ג).[2]

זמן קריאת שמע של לילה הוא "בשכבך" - בזמן שאנשים שוכבים על מיטתם. ותחילתו כשמחשיך, וקבעו לזה חכמים סימן: משיצאו שלושה כוכבים בינוניים. משום שהכוכבים שנראים לנו גדולים, כדוגמת נוגה, מאדים וצדק, נראים גם ביום או בבין השמשות. אבל כשיצאו שלושת הכוכבים שאחריהם, שהם נראים לנו בינוניים, אז הוא סימן לתחילת הלילה (הזמנים בהלכה פרקים מט-נ). וזמן זה נקרא "צאת הכוכבים". וכדי שלא יבוא אדם לידי טעות, שיחשוב שהגדולים הם הבינוניים, כתבו הראשונים שימתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים (תר"י, שו"ע רלה, א). אלא שכאן נתעורר ספק, לפי מי קובעים את שעת צאת הכוכבים. יש אומרים שזמן צאת הכוכבים נקבע לפי מיטיבי הראות שיודעים היכן צריכים הכוכבים הראשונים להיראות, שהם רואים את שלושת הכוכבים הבינוניים כשמונה עשרה דקות אחר השקיעה. ולעיתים אף רבע שעה אחר השקיעה. וכן משמע מסוגיית התלמוד (שבת לה, ב), שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא כשיעור מהלך שלושת רבעי מיל, שהוא כשלוש עשרה וחצי דקות עד שמונה עשרה דקות. ויש אומרים שהולכים לפי רוב האנשים, שהם מבחינים בשלושה כוכבים בינוניים כעשרים וחמש עד שלושים דקות אחר השקיעה. וכל זה אמור לגבי כוכבים בינוניים, אבל כאמור, כתבו הראשונים להמתין עד שיראו כוכבים קטנים, ולשם כך צריכים להמתין עוד כמה דקות. למעשה, רבים נוהגים להתחיל בתפילת ערבית כעשרים דקות אחר השקיעה, שכך הלכה לפי רוב הפוסקים. ולכתחילה טוב להתחיל ערבית כשלושים דקות אחר השקיעה. והמתפלל במניין שקראו בו קריאת שמע לפני שעברו שלושים דקות מהשקיעה, טוב שיחזור ויקרא את הפרשה הראשונה של שמע אחר "עלינו לשבח", כדי לצאת מהספק. והרוצים להחמיר על עצמם יאמרו גם "והיה אם שמוע", ויש מוסיפים גם "ויאמר".[3]

זמן תפילת ערבית נתקן כנגד העלאת איברים ופדרים של קרבן התמיד על המזבח. וכבר למדנו (לעיל כד, ז), שנחלקו בדבר חכמים ורבי יהודה. לחכמים זמן מנחה עד הלילה, ומצאת הכוכבים הוא זמן ערבית. ולרבי יהודה זמן מנחה מסתיים בפלג המנחה, שהוא שעה ורבע לפני סוף היום, ומיד אחריו מתחיל זמן תפילת ערבית. למעשה, רשאי אדם לבחור לנהוג כחכמים או כרבי יהודה, ובתנאי שיאחז במנהג אחד. שאם ינהג כרבי יהודה, אזי יקפיד שלא יתפלל מנחה אחר פלג המנחה. ואם ינהג כחכמים, אזי יקפיד להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים. אבל אסור להתפלל מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, וערבית לפני צאת הכוכבים כדעת רבי יהודה. ואף שלדעת רבי יהודה זמן תפילת ערבית וברכות קריאת שמע מתחיל מפלג המנחה, מכל מקום זמן קריאת שמע מצאת הכוכבים. לפיכך צריך המתפלל לפני צאת הכוכבים לחזור ולקרוא את שלוש פרשיות שמע אחר צאת הכוכבים (שו"ע רלה, א).[4] לכתחילה אין לשנות משיטה לשיטה, אלא כל אדם צריך לנהוג תמיד כחכמים או כרבי יהודה, ומנהגנו לנהוג תמיד כחכמים. אמנם בשעת הצורך, רשאי אדם לשנות משיטת חכמים ולנהוג כשיטת רבי יהודה. למשל, בשבתות הקיץ, כשהשבת נכנסת מאוחר, יש שרוצים להקדים ולקבל את השבת מוקדם כדי שהילדים הקטנים יוכלו להשתתף בתפילה ובסעודה, ולשם כך מתפללים מעריב כשיטת רבי יהודה לפני השקיעה. וכן מי שנקלע למקום שנוהגים כרבי יהודה, אע"פ שהוא רגיל להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים, מוטב שיתפלל במניין כרבי יהודה מאשר שישמור על מנהגו ויתפלל ביחידות כחכמים.[5]

בקהילות שונות, נהגו להתפלל מנחה וערבית ברציפות, בין פלג המנחה לצאת הכוכבים. בתקופת הראשונים נהגו כך בעיקר באשכנז, ובתקופת האחרונים בעיקר בספרד. ורבים מגדולי ישראל הקשו על מנהגם, והשתדלו לבטלו, שהרי הוא מנהג שסותר את עצמו, שהואיל והתפללו מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, אי אפשר להתפלל באותו הזמן ערבית כדעת רבי יהודה. וראוי לקבוע שיעור תורה בין מנחה למעריב, ועל ידי כך יזכו להוסיף בלימוד תורה ויקיימו את תפילת ערבית בזמנה. ומכל מקום הורו האחרונים, שבמקום שההמתנה עד אחר צאת הכוכבים תגרום לפיזור המתפללים ולביטול תפילת ערבית, אפשר להקל להתפלל ערבית מיד אחר המנחה. וכמובן שעל כל המתפללים לחזור ולקרוא את קריאת שמע אחר צאת הכוכבים.[6] ויחיד שרגיל להתפלל תמיד כשיטת חכמים, היינו ערבית לאחר צאת הכוכבים, ונקלע למקום שמתפללים בו כמנהג שעת הדחק - מנחה וערבית ברציפות לפני צאת הכוכבים. יש אומרים שעדיף שיתפלל עמהם, כדי להתפלל במניין. ויש אומרים שיותר טוב שישמור על מנהגו, ויתפלל עמהם מנחה במניין, אבל ערבית יתפלל ביחידות אחר צאת הכוכבים.[7]

מהתורה זמן קריאת שמע של ערבית נמשך כל הלילה, שנאמר "בשכבך", וכל הלילה הוא הזמן שאנשים רגילים לשכב על מיטתם. אבל חכמים עשו סייג לדבר, וקבעו את זמנה עד חצות הלילה, כדי שלא ידחה אדם את קריאת שמע ולבסוף ישקע בשינה ויפסידנה. מכל מקום בדיעבד, אם עבר ולא קרא עד חצות הלילה, יקראנה עם ברכותיה עד 'עמוד-השחר', מפני שמהתורה זמנה כל הלילה.[8] מי שנאנס ולא קרא את שמע עד 'עמוד-השחר', יכול לקוראה עד 'הנץ-החמה' (ונתבארו זמניהם לעיל יב, א). וכשהוא קורא את שמע אחר 'עמוד-השחר', יקראנה עם שלוש ברכות, אבל ברכת "השכיבנו" לא יאמר, שהואיל ועלה 'עמוד-השחר' כבר אינו זמן שכיבה. וגם תפילת ערבית לא יתפלל אחר 'עמוד-השחר', מפני שנתקנה ללילה, ואחר 'עמוד-השחר' כבר התחיל היום (מ"ב רלה, לד; שעה"צ מא).[9] לכתחילה עדיף לקרוא את שמע ולהתפלל מעריב מיד אחר צאת הכוכבים, שזריזים מקדימים למצוות. אבל מי שעוסק בלימוד תורה, רשאי לכתחילה לאחר את תפילתו עד אחר הלימוד, וכן נוהגים בישיבות להתפלל מעריב בסוף הסדר ולא מיד בצאת הכוכבים. וכן מי שמעדיף להתפלל במניין מאוחר מפני שהוא סבור שיכוון בו יותר, רשאי לכתחילה לאחר את תפילתו. וברור שעדיף להתפלל במניין מאוחר מאשר להתפלל ביחיד אחר צאת הכוכבים.[10]

אסור להתחיל לאכול חצי שעה לפני צאת הכוכבים, ואפילו בארוחה קלה אסור להתחיל, שמא יימשך בסעודתו עד שיתעייף ויישן. וכן אסור לשתות משקה משכר. אבל מותר לאכול פירות וירקות. ואפילו לחם או מזונות עד שיעור כביצה מותר לאכול.[11] ואם התחיל לאכול לפני שהגיע לחצי שעה שלפני צאת הכוכבים, כיוון שהתחיל לאכול בהיתר יכול להמשיך, ובתנאי שיוכל להספיק לקרוא את שמע ולהתפלל אחר סעודתו (מ"ב רלה, כא). ואם התחיל לאכול בזמן האסור, יפסיק מסעודתו כדי לקרוא את שמע שהיא מהתורה, אבל את ברכות קריאת שמע והתפילה, שהם מדברי חכמים, רשאי לדחות עד לאחר סעודתו (שו"ע רלה, ב). ואם ביקש מחבירו שאינו אוכל שיזכיר לו אח"כ לקרוא את שמע ולהתפלל, גם אחר צאת הכוכבים מותר בשעת הצורך להתחיל לאכול (מ"ב רלה, יח). ואם הם שניים שצריכים לאכול ועדיין לא התפללו מעריב, בשעת הצורך יוכלו לסכם ביניהם שיזכירו זה לזה להתפלל מעריב, וכך אין חשש שישכחו (ע' מ"ב בהקדמת תרסט). וכן מי שרגיל תמיד להתפלל במניין בשעה קבועה, וכבר מכיר בעצמו שאינו שוכח להתפלל, כי קביעות המניין מזכירה לו להתפלל, רשאי בשעת הדחק לאכול לפני ערבית (ע' ערוה"ש רלב, טז). בישיבות רבות, מתחילים לאכול בקיץ ארוחת ערב בחצי שעה הסמוכה לצאת הכוכבים, וסומכים על כך שזמן התפילה קבוע וידוע, וכולם מזכירים זה לזה להתפלל ערבית לאחר הארוחה. ואף שלכתחילה ראוי לאכול ארוחת ערב אחר התפילה, מכל מקום נכון לנהוג כן כדי לשמור על סדרי הלימוד. שאם ידחו את הארוחה לאחר תפילת ערבית - סדר אחר הצהרים יהיה ארוך מדאי, וסדר ערב קצר מדאי, וזה עלול לגרום לביטול תורה. ומי שמוכרח לאכול לפני התפילה ואין לו זמן קבוע לתפילה ואין מי שיזכיר לו אח"כ לקרוא את שמע ולהתפלל, יכול לעשות לעצמו סימן שיזכיר לו להתפלל, כגון שיכוון שעון מעורר שיצלצל אח"כ, או שיבקש מחבירו לטלפן אליו ולהזכיר לו להתפלל, ומיד כשיצלצל יקרא את שמע ויתפלל (הליכות שלמה ב, יב). ובדיעבד יכול לקשור דבר בבגדיו, כך שלא יוכל להורידם לפני השינה בלא לשים לב לקשר שנועד להזכיר לו לקרוא את שמע ולהתפלל (ע' פס"ת רלה, ח). וכן אסור לישון שינת קבע מחצי שעה שלפני צאת הכוכבים. ובשעת הדחק, בתחילת הערב, בשעה שעדיין הכל רגילים להישאר ערים, יכול אדם למנות לעצמו שומר שיעירנו לפני זמן התפילה (ע' ערוה"ש רלב, יז). אדם שמתכוון להתפלל מעריב ביחיד, לא יתחיל ללמוד אחר צאת הכוכבים, אלא קודם יתפלל ואח"כ ילמד. אבל לפני צאת הכוכבים יכול להתחיל ללמוד אף שהוא מתכוון להמשיך ללמוד ברציפות עד אחר צאת הכוכבים. ואם הוא רגיל ללכת להתפלל בבית הכנסת במניין קבוע שזמנו מאוחר יותר, רשאי להתחיל ללמוד בביתו אחר צאת הכוכבים, שאין חשש שישכח את קביעותו (שו"ע פט, ה; מ"ב פט, ל-לא; רלה, יז). יש אומרים שכל דבר שאסרו חכמים לפני תפילת מנחה, כמלאכה שעלולה להמשך זמן רב, אסור גם לפני תפילת ערבית (רשב"א, מ"ב רלה, יז). ויש אומרים שרק לפני מנחה אסרו להתחיל במלאכות אלו, מפני שאחר הצהרים אדם רגיל לעבוד ויכול להיגרר במלאכתו ולשכוח להתפלל, אבל בערב אין רגילים להיגרר כל כך בעבודה (ערוה"ש רלה, טז, שכך משמע מהרמב"ם ועוד ראשונים). לכתחילה, במקום שיש חשש שיגרר ראוי להחמיר (עיין כד, ה).