אמרו חכמים: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (ברכות ו, ב). וצריך להזהיר על מנחה במיוחד, הואיל ותפילת שחרית זמנה ידוע - מיד אחר שיקום משנתו בבוקר, ותפילת ערבית אחר שיחזור לביתו. אבל בשעת המנחה פעמים רבות שאדם טרוד בעסקיו, ועליו להתגבר על טרדותיו ולייחד זמן לתפילת המנחה. אכן עניינה של תפילת המנחה לקדש את עבודת יומו של האדם, אל מול כל המכשולים והקשיים, המשטינים והמקטרגים. ולכן דווקא על ידי תפילת המנחה נענה אליהו במלחמתו בעובדי הבעל. בתפילת מנחה אדם מקדש את חיי המעשה שלו, ולכן יש ממנה קידוש ה' מיוחד. ואולי לכן נקראת תפילה זו "מנחה", לשון נדבה ומתנה. כי בתפילת שחרית כבר קיימנו את חובתינו להודות לה' על כל הטוב שנתן לנו, ובתפילת מנחה אנו מוסיפים ומתפללים. תפילת שחרית היא על מה שה' ברוב חסדיו נתן לנו, ותפילת מנחה עולה מתוך חיי המעשה שלנו.

רוב הגאונים והראשונים סוברים, שאין צריך לומר קרבנות לפני תפילת מנחה. וכן הרמב"ם (הל' תפילה ט, ח), והשולחן ערוך, לא הזכירו שאומרים קרבנות במנחה. ויש מהראשונים שכתבו לומר את פרשת התמיד והקטורת לפני מנחה, שכשם שראוי לאומרם לפני שחרית, כן ראוי לאומרם לפני מנחה (רמ"א רלד, א; קלב, ב). והנוהגים על פי האר"י מקפידים יותר לומר קרבנות לפני תפילת מנחה (כה"ח רלב, ו; פס"ת רלד, א). והכל נוהגים לומר מזמור "תהלה לדוד" (אשרי) לפני התפילה, וזאת מפני שראוי לסדר שבחו של מקום לפני תפילת עמידה. והרי הוא כעין פסוקי דזמרה שלפני תפילת מנחה (עיין לעיל יד, א-ב). אמנם אין הוא חיוב גמור לאומרו לפני מנחה, ולכן כשזמן מנחה עומד לעבור, ידלג על "תהלה לדוד" ויתחיל מיד בעמידה (מ"ב רלד, ו). וכן אם הציבור עומד להתחיל עמידה, ידלג על "תהלה לדוד" כדי שיתחיל להתפלל יחד עמהם במניין (מ"ב קח, יד; אול"צ ח"ב טו, ג). אחר "תהלה לדוד" אומר החזן חצי קדיש, ואחריו מתחילים להתפלל עמידה בלחש, ואח"כ החזן אומר את חזרת הש"ץ. ואין הכהנים נושאים את כפיהם בחזרת הש"ץ, מחשש שמא ישתו יין בסעודה שלפני כן ויבואו לישא את כפיהם באיסור. אבל בתענית ציבור אין חשש כזה, ולכן נושאים כפיים (ובתנאי שמתפללים אחר פלג המנחה, כמבואר לעיל כ, ה). אחר התפילה אומרים תחנונים. למנהג ספרד אומרים: וידוי, י"ג מידות רחמים ונפילת אפיים. ולמנהג אשכנז ותימן (בלאדי), אומרים רק נפילת אפיים. אחרי התחנונים אומר החזן קדיש תתקבל. ובימים שאין אומרים בהם תחנון (כמבואר כא, ז-ח), אומר החזן קדיש תתקבל מיד אחר חזרת הש"ץ. הספרדים אומרים "למנצח בנגינות" (תהלים סז) ואחריו קדיש יתום, ומסיימים את התפילה ב"עלינו לשבח". והאשכנזים אינם אומרים "למנצח", ואומרים קדיש יתום אחר "עלינו לשבח".

תקנו חכמים את זמנה של תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערביים. מעיקר הדין זמן התמיד אחר שש שעות, שאז הוא חצות היום, והחמה מתחילה לנטות לצד מערב. אלא שחששו חכמים שמא יטעו בהערכת מקומה של החמה, לפיכך תקנו שרק אחר חצי שעה יוכלו להקריב את התמיד של בין הערביים, נמצא שזמן מנחה מתחיל בשש שעות ומחצה של היום.[1] בפועל נהגו להקריב את התמיד של בין הערביים אחר תשע שעות ומחצה של היום, מפני שתמיד של בין הערביים הוא הקרבן האחרון, החותם את היום, ואחריו אי אפשר היה להקריב עולות ושלמים, חטאות ואשמים, לפיכך דחו את הקרבתו לאחר תשע שעות ומחצה. ורק בערב פסח שחל בערב שבת היו מקריבים את התמיד מיד אחר שש שעות ומחצה, מפני שזמן הקרבת הפסח אחר קרבן התמיד, וכדי להספיק להקריב את קרבנות פסחיהם של כל ישראל עד כניסת השבת, נצרכו להקדים את הקרבת התמיד ככל האפשר. זהו שורש חלוקת זמן המנחה לשני חלקים: 'מנחה-גדולה' ו'מנחה-קטנה'. 'מנחה-גדולה', משש שעות ומחצה ועד תשע שעות ומחצה, ומצד הדין זמנה ראוי להקרבת התמיד, אולם בפועל רק במקרים נדירים התמיד הוקרב ב'מנחה-גדולה'. ו'מנחה-קטנה', מתשע שעות ומחצה ועד סוף שתים עשרה שעות, כלומר עד סוף היום, ובה היו מקריבים את התמיד של בין הערביים. וקראו למנחה הראשונה 'גדולה' מפני שזמנה ארוך יותר - שלוש שעות, והשניה שזמנה שעתיים ומחצה נקראת 'קטנה'. וכבר למדנו ששעות אלו זמניות. מחלקים את משך היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא שעה זמנית, בקיץ שהיום מתארך השעות ארוכות, ובחורף שהיום קצר השעות קצרות (עיין לעיל יא, י). וכיוון שבפועל הקריבו את התמיד ב'מנחה-קטנה', דעת הרמב"ם שלכתחילה צריך להתפלל מנחה באותה שעה, ורק בדיעבד אפשר לצאת ידי חובת מנחה בשעת 'מנחה-גדולה'. וכך נפסק בשולחן ערוך (רלג, א). אמנם מנגד יש סוברים שכיוון שמעיקר הדין זמן התמיד מתחיל משש שעות ומחצה, אפשר לכתחילה להתפלל מנחה בשעת 'מנחה-גדולה' (רי"ף ורא"ש). ויש אומרים שאף ראוי לכתחילה להקדים את תפילת מנחה ככל האפשר, שזריזים מקדימים למצוות (רס"ג). למעשה, עדיף להתפלל בשעת 'מנחה-קטנה'. אולם בשעת הצורך אפשר לכתחילה להתפלל 'מנחה-גדולה'. למשל, מי שיש לו שתי אפשרויות: להתפלל במניין 'מנחה-גדולה' או ביחידות 'מנחה-קטנה', עדיף שיתפלל במניין 'מנחה-גדולה'. וכן מי שנוהג לאכול ארוחת צהרים אחר שהגיע זמן 'מנחה-גדולה', אף שלהלכה הוא רשאי לסמוך על המקילים ולאכול לפני שיתפלל מנחה (כמבואר בהלכה ו), מכל מקום לכתחילה טוב יותר שיתפלל במניין לפני כן. וכן נוהגים בישיבות רבות.[2]

זמן תפילת המנחה נמשך עד הערב, אלא שנחלקו הפוסקים עד אימתי בדיוק זמנה. ומחלוקתם תלויה בשאלה, מתי מסתיים זמן הקרבת התמיד של בין הערביים. יש אומרים שזמן זריקת דם התמיד היה עד שקיעת החמה בלבד, ולכן עד שקיעת החמה אפשר להתפלל מנחה (תר"י, הגר"א, מ"ב רלג, יד). ויש אומרים שזמן המנחה עד הלילה, מפני שגם עבודת קרבן התמיד של בין הערביים היתה נמשכת עד הלילה, אם בזריקת דמו או בהקטרת חלביו והעלאת נסכיו. וכן דעת רוב הפוסקים (שו"ע רמ"א רלג, א).[3] למעשה, צריך להשתדל לסיים את תפילת מנחה עד שקיעת החמה, אולם בדיעבד אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתפלל עוד כשלוש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה, שעד אז לכל הדעות עוד לא התחיל הלילה. גם י"ג מידות רחמים ונפילת אפיים, אפשר לומר באותן שלוש עשרה דקות וחצי שאחר השקיעה (מ"ב קלא, יז; יחו"ד ו, ז).[4] מי שיש לו אפשרות להתפלל ביחיד לפני השקיעה או בציבור אחר השקיעה, יש אומרים שעדיף שיתפלל ביחידות לפני השקיעה, ולדעת רוב הפוסקים עדיף שיתפלל בציבור אחר השקיעה. מניין שהתחיל להתפלל מאוחר, יש אומרים שלא יוותרו על חזרת הש"ץ, אף שתאמר אחר השקיעה. ויש אומרים שמוטב לוותר על חזרת הש"ץ, כדי שלא לאומרה אחר השקיעה. ויתחיל החזן את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, כדי לזכותם בקדושה. ולשתי הדעות מקום בהלכה, וכשיש שם רב, הוא צריך להכריע בשאלה זו.[5]

כדי שלא ישכח אדם להתפלל מנחה, תקנו חכמים שמחצות היום ואילך צריך אדם להיזהר שלא להתחיל בפעילות שעלולה להסיח את דעתו עד שישכח להתפלל. לפיכך, לא יתחיל בעבודה שקשה להפסיקה באמצע, וסיומה עלול להימשך עד אחר סוף זמן התפילה. וכן לא יתחיל בעבודה שיש לחוש שתיווצר בה תקלה שתיקונה ימשך עד אחר זמן התפילה. ולא ילך לקניות שעלולות להימשך עד עבור זמן התפילה. וכן לא ילך לשחות בבריכה, כשיש חשש שמא ישהה שם עד שיעבור זמן התפילה. אבל במקום שאין חשש שמא ישכח להתפלל מנחה, כל הדברים הללו מותרים. למשל, מי שנמצא במקום שקוראים לו לבוא לתפילת המנחה, רשאי להתחיל בכל עבודה. וכן מותר להתחיל בכל עבודה, כאשר ידוע לו שעומדים לסגור את מקום העבודה לפני סוף זמן מנחה. וכן מותר לערוך קניות במקום שקוראים לאנשים להתפלל מנחה בציבור, או כשביקש מחבירו להזכיר לו להתפלל מנחה. וכן מותר להתרחץ במקום שסוגרים את הבריכה לפני שיעבור זמן המנחה. או כשהוא רגיל לשחות זמן קבוע, ואין חשש שיגרר וישהה שם עד סוף זמן המנחה.[6] ואם עבר והתחיל באחד מן הדברים העלולים להימשך זמן רב, אם לפי הערכתו הוא עתיד לסיים את עיסוקו לפני סוף זמן מנחה, כיוון שכבר התחיל בעיסוקו, לא הטריחוהו להפסיק באמצע, ויתפלל אחר שישלים את עניינו. ואם נראה לו שעיסוקו ימשך עד אחר סוף זמן מנחה, יפסיק מיד ויתפלל מנחה.[7] ואף שאמרו חכמים שאין להסתפר בזמן המנחה, כתבו האחרונים, שכיום, שהתספורת מסתיימת בזמן קצר מאוד, ואין חשש שמא תארע תקלה במספריים או במכונת התספורת, מפני שלכל ספר ישנם כמה מכונות וזוגות מספריים, מותר להסתפר גם אחר שהגיע זמן המנחה (מ"ב רלב, ו; כה"ח יד).

משעה שהגיע חצות היום, צריך אדם להיזהר שלא לשכוח להתפלל מנחה, לפיכך לא יתחיל בסעודה גדולה קודם שיתפלל מנחה. וסעודה גדולה היא סעודה רבת משתתפים, כגון סעודת ברית מילה, שבע ברכות ופדיון הבן. אבל סעודת שבת אינה נחשבת לסעודה גדולה. ובשעת הדחק אפשר להתחיל סעודה גדולה קודם לתפילת מנחה, ובתנאי שברור להם שיספיקו לסיים את הסעודה קודם לסוף זמן מנחה, וכן ידאגו להזכיר לעצמם להתפלל אחר הסעודה. ומחצי שעה לפני מנחה קטנה, כשלוש שעות לפני שקיעת החמה, לא יתחיל לאכול סעודה קטנה לפני שיתפלל מנחה. ואם יש שם מי שיזכיר לו להתפלל, רשאי לאכול. ואפשר לכוון שעון שיצלצל בשעה שעליו להתפלל מנחה, והוא מועיל במקום שומר. אלא שצריך להקפיד שמיד כשהשעון יצלצל, יפסיק מסעודתו וילך להתפלל (רמ"א רלב, ב, באו"ה 'ויש', הליכות שלמה ב, יב). יש שמשתדלים לכתחילה שלא לאכול אפילו סעודה קטנה אחר חצות היום קודם שיתפללו מנחה. ולכן נוהגים בישיבות רבות להקדים ולהתפלל מנחה בצהרים, כדי שאחרי התפילה יוכלו לאכול ארוחת צהרים לפי כל השיטות.[8]

המנהג הרווח כדעת חכמים, שזמן מנחה נמשך עד סוף היום, ואחר צאת הכוכבים הוא זמן מעריב (ברכות כו, א). אולם לדעת רבי יהודה, זמן מנחה הוא עד פלג המנחה. פלג הוא חצי, כלומר מחלקים את זמן 'מנחה-קטנה' לשניים. וכבר למדנו (הלכה ג) שזמן 'מנחה-קטנה' משעה תשע וחצי (של שעות זמניות) ועד סוף שתים עשרה, כלומר שעתיים וחצי, ואם כן פלג הוא שעה ורבע. הפלג הראשון הוא זמן מנחה, והפלג השני הוא כבר זמן תפילת ערבית לדברי רבי יהודה. והטעם לדעתו, שבפועל הכהנים היו מזדרזים ושוחטים וזורקים את דם התמיד בפלג הראשון של 'מנחה-קטנה', ולכן אז הוא זמן מנחה. ובפלג השני כבר היו מעלים את איברי המנחה על המזבח, וכיוון שתפילת ערבית נתקנה כנגד העלאת האיברים, אז מתחיל זמנה. ולחכמים, הואיל ומצד הדין אפשר לזרוק את דם התמיד עד סוף היום, גם זמן מנחה עד סוף היום. וזמן ערבית תואם את זמן קריאת שמע של ערבית, שהוא מצאת הכוכבים. למעשה אין הכרעה במחלוקת זו, ומסקנת התלמוד (ברכות כז, א), שרשאי אדם לבחור לנהוג כחכמים או כרבי יהודה. והוסיפו הראשונים, ובתנאי שיאחז מנהג אחד, שאם ינהג כרבי יהודה, אזי יקפיד שלא יתפלל מנחה אחר פלג המנחה. ואם ינהג כחכמים, אזי יקפיד להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים. אבל אסור להתפלל מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, ומעריב לפני צאת הכוכבים כדעת רבי יהודה (בהלכות מעריב כה, ו-ז, נרחיב בדין זה).[9]