כאשר אדם מתפלל בבית הכנסת עם הציבור - תפילתו נשמעת (ע' ברכות ו, א). וגם מי שהפסיד את התפילה במניין, מצווה שיתפלל בבית הכנסת, שהוא מקום קבוע ומיוחד לקדושה ובו התפילה מתקבלת יותר (שו"ע צ, ט). אמנם כשהמניין מתפלל במקום אחר, עדיף להתפלל במניין מאשר בבית הכנסת ביחידות. ואם בבית הכנסת ישנו מניין קטן ואילו במקום אחר ישנו מניין גדול, אף שיש מעלה ל'רוב-עם', מכל מקום מעלת התפילה בבית הכנסת גוברת (פמ"ג, מ"ב צ, כז-כח). ועל כל קהילה מוטלת מצווה לבנות בית כנסת, שבו יוכלו להתפלל במניין, והוא יהיה להם למקדש מעט. כמו שנאמר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). ואמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו - נקרא שכן רע. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. והמקדימים לבוא לבית הכנסת לתפילת שחרית ומאחרים לצאת מתפילת ערבית, זוכים לאריכות ימים (ברכות ח, א; שו"ע צ, יא). מצווה לרוץ לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצווה, כדי לבטא את התשוקה לדברים שבקדושה, שנאמר (הושע ו, ג): "נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'". וכשיצא מבית הכנסת ילך לאט, שלא יראה כמי ששמח לצאת מבית הכנסת (שו"ע צ, יב). (בפניני הלכה ח"ד נתבארו הלכות בית כנסת, ובליקוטים ח"א נדפסו בעמודים 149-168).

מצווה לבחור בית כנסת ולהתפלל בו בקביעות, ולא ישנה את מקום תפילתו בלא צורך. וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה עומד בו לפני ה'. קביעות המקום לתפילה מראה כי הקשר אל הקב"ה מוחלט, שכל שאר הדברים שבעולם יכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, אבל הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. ואמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. ועיין מהר"ל נתיב העבודה פרק ד). ואין די לקבוע בית כנסת להתפלל, אלא לדעת רוב הפוסקים, גם בתוך בית הכנסת צריך כל מתפלל לייחד לעצמו מקום קבוע לתפילה (שו"ע צ, יט). ועיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד). וכאשר יושבים על ספסלים שזזים מעט קדימה ואחורה, ולפעמים מצטופפים עליהם יותר אנשים, אין צורך למדוד בסנטימטרים את המקום הקבוע, אלא כל הרדיוס של ד' אמות (כשני מטרים) נחשב כמקום אחד. אמנם כאשר לכל אדם ישנו כסא מיוחד, נכון לכתחילה לשבת דווקא על כסאו הקבוע ולהתפלל עמידה בסמוך לו.[1] פעמים שאורחים מתיישבים על כסאו של אחד המתפללים הקבועים, ואזי אם אין חשש שהאורח ייפגע, אפשר לבקש ממנו לעבור לכסא אחר. אבל אם יש חשש שייפגע, מוטב לישב במקום אחר מאשר להכנס לחשש של הלבנת פנים. והטוב ביותר שהגבאים יקבלו את האורחים וידאגו להם למקום ישיבה. המצווה לקבוע מקום אינה גוזרת על יהודי לגור כל חייו באותו מקום, כדי שיוכל להמשיך להתפלל במקומו הקבוע. אלא אם יש לאדם צורך לעבור דירה, או שהוא חושב שבבית כנסת אחר יוכל להתפלל יותר בכוונה, ישנה את מקום תפילתו, ויבחר לעצמו מקום קבוע חדש. אם ארע שבמקומו הקבוע לא התקבץ מניין, ילך להתפלל במקום אחר, שמעלת התפילה במניין חשובה ממעלת קביעות המקום.[2] ואם ליד מקומו הקבוע הזדמנו ילדים שמשחקים ומפריעים לכוונתו, עדיף לעבור באותה תפילה למקום אחר (ערוה"ש צ, כב, כה"ח קיח). מי שנצרך להתפלל שחרית באיזור אחד ומנחה ומעריב באיזור אחר, אם יקבע מקום לתפילת שחרית ומקום לתפילת מנחה וערבית, יחשב כקובע מקום לתפילתו. וכן מי שנצרך לקבוע מקום בשבתות בבית כנסת אחד, ובימות החול בבית כנסת אחר, נחשב כקובע מקום לתפילתו (הליכות שלמה ה, הערה ב).

בבוא אדם לבחור לו בית כנסת קבוע, עליו לשקול כמה שיקולים. אם הבחירה היא בין בית מדרש לבית כנסת, מוטב שיקבע את מקומו בבית המדרש, שהוא מקודש יותר והתפילה בו מתקבלת יותר (שו"ע או"ח צ, יח). ואפילו כשמספר המתפללים בבית המדרש מועט ממספר המתפללים בבית הכנסת, בכל זאת בית המדרש עדיף (מ"ב צ, נה). אמנם נראה שאם בבית המדרש אינו יכול לקבוע לעצמו מקום, מוטב שיקבע את מקומו בבית הכנסת. כשיש לו אפשרות להתפלל בשני בתי כנסת, יעדיף את בית הכנסת שיש בו יותר שיעורי תורה, שהוא נחשב יותר כבית מדרש. ועוד שעדיף להצטרף לקהילה שמרבים בה יותר בלימוד תורה. ואם יש שם שני בתי כנסת, באחד מתפללים מרובים ובשני מועטים, יעדיף את המרובים, כי "ברוב עם הדרת מלך". אמנם אם בבית הכנסת הגדול קשה לשמוע היטב את החזן, עדיף לבחור בית כנסת שבו ניתן לשמוע כראוי את החזן (מ"ב צ, כח). נמצא שככלל, מוטב שבתי הכנסת יהיו גדולים עד כמה שאפשר, שעל ידי כך מתרבה כבוד שמיים. אלא שגבול ישנו, שמעבר לכמה מאות מתפללים, כבר אי אפשר לשמוע היטב את החזן. אם בבית כנסת אחד רגילים לפטפט בתפילה, ובשני אין מפטפטים, יש מקום להעדיף את בית הכנסת שבו שומרים יותר על כבוד התפילה, שבו יוכל לכוון יותר (ספר חסידים תש"ע). והכלל החשוב ביותר הוא, שהעיקר הכוונה, ולכן מעבר לכל הכללים שאמרו חכמים, המקום שבו הוא אישית יוכל לכוון יותר, הוא המקום שראוי להעדיף (ע' רדב"ז ח"ג תע"ב). כמו כן ראוי להעדיף בית כנסת שמתפללים בו כנוסח אבותיו, אלא שאם הוא יודע שבבית כנסת אחר יכוון יותר, יעדיף את בית הכנסת שבו יוכל לכוון יותר (ועיין בהמשך ו, ג). על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן אף שבית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו - אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה.[3]

העומד לפני הקב"ה בתפילה, צריך לדעת שחייו תלויים בחסדו של הקב"ה, ועל כן עמידתו לפניו צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): " מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". אמנם את בית הכנסת צריך לבנות בגובהה של עיר, כדי לתת כבוד ורוממות לבית הכנסת (שבת יא, א, פניני הלכה ליקוטים א', ו, ד). אבל המתפלל עצמו צריך לעמוד לפני אלוקיו בענווה, ולכן אסור לו לעמוד על מקום גבוה. ומסופר בתלמוד (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. ומטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה". ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים הוא שגובהו שלושה טפחים (24 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל מפני שני טעמים. האחד, שהעומד על שרפרף או סלע, אפילו כאשר גובהו טפח בלבד, חושש שמא יאבד את שיווי המשקל, ואינו יכול לכוון כראוי. ועוד, שאם הרצפה ישרה, והוא מגביה עצמו על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, יש בזה תחושת גבהות, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפלל על קרקע עקומה, אין צריך להזהר שלא לעמוד על המקומות הגבוהים יותר, כל זמן שאינם גבוהים בשלושה טפחים משאר סביבותיהם.[4] חולה או זקן שקשה לו לרדת ממיטתו, רשאי להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע. ואם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הוא מקום לעצמו. לכן כאשר יש בבית הכנסת שני מפלסים, אם יש במפלס הגבוה ארבע אמות על ארבע אמות, מותר להתפלל עליו. ואף אם המקום קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו. וכן הדין במקומות שנוהגים לבנות במרכז בית הכנסת בימה כדי שיעמוד עליה החזן, שאם הקיפוה מחיצות או שהיא גדולה יותר מארבע אמות על ארבע אמות - מותר להתפלל עליה, שאין למדוד את גובהה ביחס לבית הכנסת הואיל והיא מקום נפרד. אלא שהמתפלל עליה אינו מקיים את ההידור המתבטא בפסוק "ממעמקים קראתיך ה'". ובכל זאת העדיפו באותם המקומות לבנות בימה לחזן ולוותר על ההידור של "לרדת לפני התיבה", כדי שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את קולו של שליח הציבור. [5]

אמרו חכמים: לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל (ברכות ח, א). שלושה פירושים נאמרו בזה, וכולם נתקבלו להלכה (שו"ע או"ח צ, כ). המשמעות הראשונה בדברי חז"ל אלו, שצריך להקפיד להכנס לתוך בית הכנסת לכל הפחות כשיעור רוחב שני פתחים קטנים (כ- 64 ס"מ), שהמתפלל ליד הפתח מראה בעצמו שהתפילה נדמית בעיניו כמשאוי, ולכן הוא עומד סמוך לפתח כדי שמיד יוכל לצאת (רש"י). אבל אם מקומו הקבוע בסמוך לפתח, מותר להתפלל בו, כי הכל יודעים ששם מקומו, ואינו עומד שם מפני שרוצה למהר לצאת (תר"י). לפי זה ברור שלכתחילה אין להתפלל במבואה שלפני פתח בית הכנסת, שאם אפילו בתוך בית הכנסת סמוך לפתח אמרו שלא להתפלל, קל וחומר שאין להתפלל במבואה שלפניו. המשמעות השניה, שלא ישב סמוך לפתח, כדי שלא יביט החוצה ויסיח את דעתו מהתפילה (הר"ם מרוטנבורג). לפי זה ראוי גם שלא לשבת ליד חלון הפונה לחוץ. והמשמעות השלישית, שהבא להתפלל צריך לשהות כמה שניות, כשיעור כניסה בשני פתחים, לפני שיתחיל בתפילתו, כדי שיכוון את דעתו לתפילה (הובא ברא"ש). ורמז יש בזה לשני פתחים רוחניים שאדם צריך לעבור לפני שיתחיל להתפלל. בפתח הראשון יסיח את דעתו מענייני העולם הטורדים את מנוחתו, ובפתח השני ייחד את כוונתו לעבודת ה' (ע' מהר"ל נתיב העבודה פרק ה).

מצווה מן המובחר שלא יהא דבר חוצץ בין המתפלל עמידה לקיר, כדי שלא יהיה דבר שיסיח את דעתו מהתפילה. ואם בסמוך לקיר עומד רהיט קבוע כארון, אינו חוצץ, ואפשר לכתחילה להתפלל בסמוך לו (שו"ע צ, כא; מ"ב סג, סה). רהיטים שנועדו לצורך התפילה, כגון שולחנות וסטנדרים - אינם חוצצים (מ"ב צ, סו).[6] יש מי שאומר שגם אדם חוצץ. ואין זה אלא הידור, שהרי לא יתכן שכל מתפללי בית הכנסת יעמדו סמוכים לקיר (ע' מ"ב צ, סט). ומרן הרב קוק זצ"ל פירש, שהכוונה היא לא להתפלל אחר אדם שאינו עוסק בתפילה, אבל לעמוד בתפילה אחר אדם שעוסק בתפילה מותר לכתחילה (טוב ראיה ברכות ה, ב). אין ראוי להתפלל מול ציורים, כדי שלא יסיחו את דעתו (שו"ע צ, כג). לפיכך אין לצייר ציורים על כותל בית הכנסת שהמתפללים עומדים מולו, אבל מעל גובה קומת אדם מותר, שאין חשש שיסתכלו בהם בתפילה (מ"א צ, לז; מ"ב עא). מותר לעטר את הפרוכת וארון הקודש כמקובל, שהואיל ורגילים לציורים שעליהם - אינם מסיחים את הדעת. אסור להתפלל מול ראי, מפני שהמתפלל נראה כמשתחווה לבבואתו, ולכן אף אם יעצום את עיניו אסור לו להתפלל מול ראי (מ"ב עא). לכתחילה אין להתפלל בלילה מול חלון שנשקפת ממנו בבואתו, מפני שההסתכלות בבבואתו עלולה להטריד את כוונתו. אבל אם יעצום את עיניו או יסתכל בסידור, מותר לו להתפלל שם, שכיוון שהחלון אינו מראה את בבואתו בבירור כראי, אינו נראה כל כך כמשתחווה לבבואתו. ומכל מקום טוב להתקין וילונות לחלונות שמול המתפללים, כדי לכסותם לפני תפילת ערבית.[7]

לא יתפלל אדם תפילת עמידה סמוך לרבו המובהק, מפני שאם מתפלל לצידו, מראה עצמו כשווה לרבו. וקל וחומר שאם הוא מתפלל לפני רבו, שהוא נראה כמתגאה עליו. וגם אחרי רבו לא יתפלל, מפני שאם הרב יסיים את תפילתו לפני התלמיד, יצטער כשלא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, ועוד שהתלמיד עלול להיראות כמשתחווה לרבו (שו"ע צ, כד; מ"ב עד). ואיזהו רבו המובהק, זה שלימדו את רוב חכמתו.[8] וכן הדין ביחס לאחד מגדולי הדור. ואם הרחיק ארבע אמות (כשני מטרים) - מותר. ואם הוא מתפלל אחרי רבו, צריך להתרחק ארבע אמות ועוד שיעור ג' פסיעות (כ- 60 ס"מ), כדי שגם אם יאריך בתפילתו, יהיה רבו רשאי לפסוע לאחריו. ויש אומרים שכל זה אמור כשהם מתפללים ביחיד, או בציבור והתלמיד הוא זה שבחר להתפלל סמוך לרבו. אבל אם הגבאים סדרו את מקום התלמיד סמוך לרב, או שזה המקום היחיד שנותר פנוי בבית הכנסת, רשאי להתפלל שם, ואין כאן צד של יוהרא מצד התלמיד. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על דעה זו, אבל לכתחילה יש להשתדל שלא יקבעו את מקומו סמוך לרבו.[9]

צריך להתפלל בחדר שיש בו חלונות, ולכתחילה טוב שהחלון יהיה פתוח לכיוון ירושלים (שו"ע צ, ד). ומי שנמצא במקום שאין בו חלונות, יתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שאמרו להתפלל במקום שיש בו חלונות כי האור מיישב את דעת המתפלל (תר"י). בבית הכנסת, יש מהדרים לעשות שנים עשר חלונות (שו"ע צ, ד). ועושים חלונות גבוהים, כדי שיוכלו לראות דרכם את השמיים, ולא דברים שעלולים להסיח את דעתם מהתפילה. אין להתפלל תפילת עמידה בשטחים פתוחים, והמתפלל במקום פתוח נקרא חצוף (ברכות לד, ב). והטעם לכך, שבמקום פתוח מחשבתו מתפזרת, ואילו במקום סגור ומוצנע אימת המלך עליו וליבו נשבר (שו"ע צ, ה). בנוסף לכך, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידו אנשים ויטרידו את כוונתו. והולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב צ, יא). וכן עדיף להתפלל ליד קיר מאשר במקום פתוח לגמרי (א"א בוטשאטש צ, ה). וטוב עוד יותר להתפלל בחצר שיש סביבה קירות, שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה (מ"ב צ, יב). לפי זה אפשר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. ויתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת יותר בכוונה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג; ברכות כו, ב). וכשאי אפשר להתפלל בתוך בית הכנסת, כגון שהוא תפוס על ידי מניין אחר, מותר להתפלל אחרי בית הכנסת, ובתנאי שפניו יופנו לכיון בית הכנסת וירושלים. וכן בצידי בית הכנסת מותר להתפלל כשפניו לכיוון ירושלים. אבל לפני בית הכנסת בכל אופן אסור להתפלל, מפני שאם יפנה לכיוון ירושלים יהיו אחוריו מופנים בבזיון לבית הכנסת, ואם יפנה לבית הכנסת יהיו אחוריו לירושלים (שו"ע צ, ז).

אסור לומר או להרהר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה או שאר דברים מסריחים, שנאמר (דברים כג, יד-טו): "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ וגו' וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". בדין זה ישנם פרטים רבים, ונלמד מקצתם. כל הנמצא בתוך ד' אמות (כשני מטרים) של אדם, נחשב בכלל מחנהו, לפיכך אם ישנה צואה בתוך ד' אמותיו, אין מחנהו קדוש ואסור לו להתפלל שם. ואם הצואה מונחת כנגד פניו, כל זמן שהוא רואה אותה - אסור לו להתפלל. ואם ריחה מתפשט, צריך להתרחק ד' אמות ממקום שכלה ריחה.[10] וגם מי שחוש ריחו נפגע, צריך להתרחק כמו שאר האנשים שמריחים (שו"ע עט, א). וכדין צואת אדם כך דין כל דבר שנתקלקל והסריח עד שבני אדם רגילים להצטער ממנו. לפיכך יש להרחיק מנבלה, ומצואת בעלי חיים שהסריחה, כפי שמתרחקים מצואת אדם (מ"ב עט, כג). לגבי קיא, אם ריחו רע, דינו כצואה. ואם אין ריחו רע, יש מקילים שלא להחשיבו כצואה (ע' מ"ב עו, כ, ואש"י נא, יב). קרא קריאת שמע או התפלל בתוך ד' אמות של צואה, לא קיים את מצוותו ועליו לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. וגם אם לא ידע שהיתה שם צואה אבל הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, והתרשל ולא בדק את נקיות המקום, לא יצא ידי חובתו. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה, יצא בדיעבד ידי חובתו (שו"ע עו, ח; מ"ב לא). נחלקו הפוסקים לגבי ברכות קריאת שמע ושאר ברכות שנאמרו בתוך ד' אמות של צואה. יש אומרים שכיוון שעשה איסור תורה - לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור ולברך (מ"ב קפה, ז, ובאו"ה שם). ויש אומרים שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצא ידי חובתו (ח"א ג, לג; קצוש"ע ה, י; כה"ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שזו מחלוקת אין לחזור ולברך מספק.

כשהמתפלל יושב או עומד ופניו מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליו ריח רע מהשירותים - מותר לו להתפלל שם. ואם הדלת פתוחה - אסור לו להתפלל (מ"ב פג, ה). צואת תינוקות קטנים אינה מסרחת כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של אכילת פרס (כשש-שבע דקות), צריך להרחיק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). ויש שכתבו שהוא מגיל שנה. וכל זה בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו). כשמתפללים במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. וכל זמן שאין יוצא ממנו ריח רע מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה צרכיו, כיוון שהיא מכוסה בחיתול ובבגדים, כל זמן שהריח אינו מגיע לזה שאומר דברים שבקדושה, אין בכך איסור (ע' הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה).10 ואם הגיע אליו ריח רע ובכל זאת התפלל - צריך לחזור על תפילתו. לעיתים קורה שביוב הסמוך לבית הכנסת מפיץ ריח רע לתוך בית הכנסת, ואזי אסור להמשיך להתפלל בבית הכנסת. לפעמים סגירת החלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ). ונראה שדין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. שכן בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי רגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים, ובכל זאת היו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. אלא שכיוון שכולם היו רגילים בכך, הריח השגרתי לא היה נחשב כריח רע. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ - הריח הרע היה מתגבר, ואז היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, ואנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו - אסור להתפלל. וכן בישובים שיש בהם רפתות, הריח שמגיע מהם לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב בעיניהם כריח רע. אבל ריח כזה בעיר יכול להחשב כריח רע, ואסור יהיה להתפלל כל זמן שלא יבטלו אותו. ונראה שהמתארחים בישובים הולכים אחר מנהג המקום. המתפללים בחוץ, צריכים להזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. ואף כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פניו (ע' שארית יוסף ח"ב ע' רכז). יא - איסור אמירת דברים שבקדושה מול ערווה אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ולגבי גבר שרואה גבר אחר, או אשה שרואה אשה אחרת, רק בפני מקום הערווה עצמו אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (כד, ב) "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות - אסור לגלות, ואם הוא מגולה, אסור לומר מולו דברים שבקדושה (גדרי דין זה נתבארו בשו"ע או"ח סימן עה, ובפניני הלכה ח"ב עמודים 14-20, ובליקוטים משפחה ו, ג-ו). ואף שצריך לחנך ילדות ללבוש צנוע מגיל חינוך, מכל מקום איסור אמירת דברים שבקדושה למול טפח שרגילים לכסותו, מתחיל משעה שהבת מתחילה להתבגר (שם ע' 21, ליקוטים שם ו, ז). וכן לגבי שער הראש, אמרו חכמים (ברכות כד, א) "שער באשה ערווה". וכוונתם, לאשה נשואה, שאם אינה מכסה את שער ראשה, אין לומר מולה דברים שבקדושה (גדרי כיסוי הראש נתבארו בפניני הלכה שם ע' 34-39, וליקוטים שם ו, יז-יט). הצריך להתפלל או לברך ברכות או ללמוד תורה, ועומדת מולו אשה שמגלה טפח ממקומות המכוסים, לכתחילה יפנה עצמו לכיוון אחר, כך שלא יוכל לראותה. ואם אינו יכול להסתובב, יביט בסידור או יעצום את עיניו, ויאמר דברים שבקדושה (שו"ע עה, ו; מ"ב עה, סעיפים: א, כט). ולגבי כיסוי הראש, כתבו כמה אחרונים, שהואיל ולצערנו נשים רבות אינן מכסות את ראשן, שער שאינו מכוסה אינו מעורר הרהורים, ובדיעבד אפשר לומר מולו דברים שבקדושה. וכל זה לגבי שיער שדינו קל משאר מקומות מכוסים, שכן מצינו שרווקות אינן חייבות לכסותו, אבל לגבי מקומות המכוסים שבגוף, כפי שלמדנו, אין להקל, ורק בשעת הדחק ניתן לעצום את העיניים או להביט בסידור בלא לראות את המקום המגולה (ערוה"ש עה, ז; בא"ח בא יב; אג"מ ח"א מד, וע' פ"ה שם ע' 33-34, ליקוטים ו, טז-יז). וכן אין לומר דברים שבקדושה בסמוך לאשה השרה (שו"ע עה, ג). ושמיעת זמרת מרדיו, לדעת כמה אחרונים, בדיעבד, אינה אוסרת אמירת דברים שבקדושה (עיין בפ"ה שם ע' 26, ליקוטים ו, יא).