עשרה מישראל שעוסקים בתורה או בתפילה - שכינה שורה עמהם, שנאמר (תהלים פב, א): "אֱלֹוהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל". ואמנם גם כשאחד מישראל מתפלל או לומד השכינה שורה עימו, אלא שיש מדרגות בזה, והמדרגה הגבוהה היא כאשר עשרה מישראל עוסקים בדבר שבקדושה, שאז הקדושה מתגלה בעולם (ע' ברכות ו, א). ועל פי זה תקנו חכמים, שכל הדברים שבקדושה יאמרו במניין של עשרה. בין הדברים שבקדושה הם: חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, ברכו, קדיש וקריאת התורה (מגילה כג, ב).[1] ואמרו חכמים שהתפילה שאדם מתפלל עם הציבור מתקבלת, שנאמר (תהלים נה, יט): "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי". ואפילו אם לא כוונו כל כך בתפילתם, אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים (ברכות ח, א). ואף שכל תפילה שנאמרת בעשרה חשובה יותר ומתקבלת, עיקר התפילה בציבור הוא שעשרה מישראל יתפללו ביחד תפילת שמונה עשרה. נמצא אם כן שיש שתי מעלות במניין: האחת, במניין אפשר לומר את כל אותם דברים שבקדושה שתקנו חכמים לומר במניין; השניה, בזכות המניין התפילה מתקבלת. וכיוון שעל ידי המניין השכינה שורה, ראוי לכל אדם להשתדל להיות מהעשרה הראשונים, שעל ידם השכינה שורה. ואם אינו יכול להגיע בין העשרה הראשונים לתפילת שחרית, ישתדל להיות בין העשרה הראשונים לתפילת מנחה או מעריב (שו"ע או"ח צ, יד; בא"ח מקץ א).

במבט ראשון עלול אדם לחשוב כי התפילה שיתפלל ביחידות, תהיה עמוקה ומרגשת יותר, ותבטא יותר את אישיותו וצרכיו המיוחדים. אבל למרות החשיבות שבחוויה הפרטית, עיקר מגמתנו בעולם לקדש שם שמיים, ולקשר את כל העולם על כל מרכיביו לשורשו הרוחני, ולשם כך אנחנו צריכים לפעול מתוך הכלל ולמען הכלל. הדבר בא לידי ביטוי גם בתפילה במניין. וכן בנוסח התפילה אנחנו מבקשים בעד הכלל: "רפאינו ונרפא", "ברך עלינו את השנה הזאת", "תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גלויותינו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", וכן כל הברכות שבתפילת שמונה עשרה. זהו עניינו המיוחד של עם ישראל, שהוא מסוגל לגלות את הקדושה בציבור. בין הגויים ישנם צדיקים גדולים, אבל הם אנשים פרטיים, שהשפעתם פרטית. קדושת הכלל מתגלה בעם ישראל בלבד, ולכן עם ישראל קיבל את התורה והוא שיכול לבנות את בית המקדש שעל ידו מתגלה האור האלוקי בעולם. ואף עשרה מישראל שמתכנסים לדבר שבקדושה מגלים במידה מסוימת את קדושת כלל ישראל. ומתוך כך, אם יבוא אדם שמתפלל במניין וקשור לציבור ומצטער בצערו ומבקש את טובתו, וירצה להוסיף ולהתפלל ביחידות תפילות אישיות היוצאות מן הלב, הרי זה משובח, הואיל וכל תפילותיו הפרטיות מקושרות לכלל.

עיקר התפילה במניין הוא שיתפלל אדם עם עשרה יהודים תפילת שמונה עשרה. ומי שלא הספיק להתפלל עם הציבור בלחש יצטרף בתפילתו לחזרת הש"ץ, ואף תפילה זו תחשב לו כתפילה במניין לדעת רוב הפוסקים.[2] וגם מי שהגיע לבית הכנסת מאוחר, אם יתפלל עמידה בעוד שהציבור עוסק באמירת פרקי התפילה, כדוגמת "עלינו לשבח", אף שאינו נחשב כמתפלל במניין, תהיה לו בזה מעלה מסוימת, שיתפלל במקום שבו עשרה יהודים עוסקים בשירות ותשבחות. ואם הוא מתפלל עמידה של שחרית בעת שהציבור מתפלל מוסף, נחשב כמתפלל במניין (צל"ח ברכות ו, א; מ"ב צ, ל). מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת, ישתדל לכוון את זמן תפילתו לשעה שהציבור מתפללים, ובזה ישתף עצמו במידת מה בתפילתם, ועל ידי כך תתקבל תפילתו, שהשעה שבה הציבור מתפללים היא עת רצון (ברכות ח, א; שו"ע צ, ט). לכתחילה יכוון עצמו להתפלל עם ציבור מסוים שהוא יודע את זמן תפילתו. ואם אינו יודע זמן של ציבור מסוים, יכוון את דעתו להתפלל עם איזה מניין שיהיה, שכן מן הסתם בכל שעה שיתפלל ישנו בעולם איזה שהוא מניין שעומד בתפילה.[3]

מצווה מדברי חכמים להתפלל במניין, וחייבו אדם לטרוח וללכת למניין אפילו אם הוא רחוק מביתו כשיעור מהלך מיל (960 מטר), שהוא כשמונה עשרה דקות (מ"ב צ, נב). ואם הוא נמצא בדרכו, אם תוך מהלך של שבעים ושתיים דקות (כשיעור מהלך ארבעה מיל) הוא עתיד להגיע למקום שיש בו מניין, אף שתכנן לעצור למנוחה, עליו להמשיך בדרכו כדי להתפלל במניין. אבל אם מקום המניין נמצא שלא בדרכו, אזי עד שיעור מהלך שמונה עשרה דקות עליו לנטות מדרכו כדי להתפלל במניין (שו"ע צ, טז). מי שרגיל לנסוע במכונית, לדעת רבים עליו לנסוע למניין עד מרחק נסיעה האורכת שמונה עשרה דקות, וכן מי שנמצא בנסיעה ויודע שתוך שבעים ושתיים דקות הוא עתיד להגיע למקום שיש בו מניין, עליו להמשיך לנסוע עד המניין (ועיין בהערה). [4] מי שנצרך לטפל בדחיפות בשמירת עסקיו או רכושו, ואם לא יעשה כן, יפסיד ממון, מותר לו להתפלל ביחיד כדי למנוע מעצמו הפסד. אבל הסוחרים ובעלי המלאכה, צריכים להפסיק ממלאכתם כדי להתפלל במניין, למרות שבזמן הליכתם לתפילה במניין לא יוכלו להמשיך לעבוד ולהרוויח. ורק אם אירעה להם תקלה שאם לא יטפלו בה יפסידו כסף רב, באותה הפעם הם רשאים להתפלל ביחיד (מ"ב צ, כט).[5] הנצרך לנסוע לשם סידורים דחופים או לטיפול רפואי, ואם יתפלל במניין לא יוכל להספיק להגיע למחוז חפצו בזמן, כיוון שיש לו מזה הפסד, רשאי להתפלל ביחידות.

אדם שקשה לו לכוון בעת שהוא מתפלל בציבור, וביחידות הוא מצליח לכוון יותר. כל זמן שבתפילה בציבור הוא מצליח לכוון את הכוונה הבסיסית שעל ידה הוא יוצא ידי חובה, עליו להתפלל במניין. כלומר כל זמן שהוא יכול לכוון בציבור בברכה הראשונה של שמונה עשרה - עליו להתפלל במניין (אג"מ או"ח ג, ז). מה עוד שבדרך כלל לטווח ארוך הקביעות בתפילה עם הציבור מחזקת את הכוונה ואת השייכות לדברים שבקדושה. תלמיד חכם שתורתו אומנותו, אף שההליכה לבית הכנסת לתפילה במניין גורמת לו ביטול תורה, בכל זאת עליו לילך להתפלל במניין. ואמנם מעיקר הדין היה יכול להתפלל ביחיד, מכל מקום כיוון שיש חשש שיהיו אנשים שילמדו ממנו להקל ראש בתפילה בציבור, עליו להקפיד להתפלל בציבור. ורק לעיתים נדירות, כשהוא באמצע לימוד חשוב, וההליכה למניין תפגע מאוד בלימודו, מותר לו להקל להתפלל ביחידות (עפ"י רמ"א צ, יח). המלמד תורה לאחרים, ואין לו אפשרות להתפלל במניין וגם לקיים את שיעורו, מוטב שיתפלל ביחידות ולא יבטל את שיעורו, שתלמוד תורה של רבים דוחה תפילה במניין (מ"ב צ, נו). עדיף להתפלל בציבור מאשר להשתתף בסעודת ברית מילה (כה"ח צ, סז). אמנם במקרה שבעל השמחה עלול להפגע אם לא יבוא, כדי למנוע פירוד לבבות ביניהם, מוטב להתפלל ביחיד ולהשתתף בסעודת המצווה. כשיש לפניו שתי אפשרויות, להתפלל ביחידות 'ותיקין' (עם הנץ החמה), או להתפלל אח"כ במניין - דעת רוב הפוסקים שעדיף להתפלל במניין (ועיין בהמשך יא, ט).[6]

מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת ואחריות להצטרף לדבר שבקדושה. אבל קטן שאין בו כל כך דעת ואחריות, אינו מצטרף למניין. ומשעה שנתחייב במצוות (בר מצווה), הרי הוא מצטרף למניין. ויש מהראשונים שסוברים שבשעת הדחק תשעה מבוגרים יכולים לצרף עמהם למניין קטן שמחזיק בידו חומש. ולדעת רוב הפוסקים, גם בשעת הדחק אין לצרפו למניין, וכן המנהג. ובמקום שאם לא יצרפוהו יתבטל המניין ועלול הדבר לגרום לחלק מחברי המניין או בניהם להתרחק מהיהדות - מצרפים אותו למניין.[7] וכן שוטה שאין בו דעת, כגון שפושט את בגדיו ומאבדם - אינו מצטרף למניין. ומי שלפעמים מאבד את שפיות דעתו ולפעמים חוזר לשפיותו, בעת שהוא מאבד את שפיות דעתו - אינו מצטרף למניין, וכשחוזר לשפיותו - מצטרף (חגיגה ג, ב; באו"ה נה, ח). וכן שיכור כלוט שאינו יודע מה שנעשה איתו - אינו מצטרף למניין. ולכתחילה טוב שלא לצרף למניין גם שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך (כה"ח נה, יד; עוד עיין בהמשך ה, יא). חרש-אילם, כיוון שאין לו דרך להתקשר אל העולם, אמרו חכמים שדינו כשוטה לכל דבר, ופטור מן המצוות, וממילא אינו מצטרף למניין (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). וחרש-אילם שלימדוהו לתקשר עם סביבתו בשפת הסימנים או על ידי קריאה וכתיבה, נחלקו הפוסקים אם דינו השתנה. וכיוון שדין ההצטרפות למניין הוא מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואפשר לצרפו למניין.[8]

אין צורך שכל העשרה יוכלו להשתתף בפועל באמירת הדברים שבקדושה, אלא גם כאשר מקצת מהמשתתפים אינם יכולים לענות אחר החזן, הרי הם משלימים למניין. למשל, אם מיעוטם עדיין לא סיימו תפילת עמידה של ערבית, אף שאינם יכולים לענות על הקדיש וברכו, כיוון שיש שם עשרה מישראל - השכינה שורה ביניהם, וממילא אפשר לומר דברים שבקדושה. וכן חרש שאינו שומע את החזן, או אילם שאינו יכול לענות אחריו, הרי הוא משלים למניין. ובלבד שיהיו שם לפחות חמישה שיענו אחר החזן, שביחד עם החזן יהיו רוב מניין. לדעת כמה מגדולי האחרונים, דין זה שגם מי שאינו יכול לענות מצטרף למניין אמור לגבי קדיש ושאר דברים שבקדושה, אבל לחזרת הש"ץ צריך שיהיו תשעה שיענו בפועל אמן אחר שליח הציבור, שאם לא כן יהיו ברכותיו לבטלה (שו"ע הרב נה, ז; בא"ח ויחי ו). אולם לדעת הרבה פוסקים, אכן לכתחילה צריך שתשעה יענו אמן אחר חזרת הש"ץ, אבל מצד הדין, גם אלו שאינם עונים אמן מצטרפים למניין, ולכן יכול החזן להתחיל בחזרת הש"ץ גם כאשר עוד אין תשעה שסיימו את התפילה. וכן מותר לומר חזרת הש"ץ במניין שקלי הדעת שבו רגילים לפטפט בשעת חזרת הש"ץ, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר ברכותיו, מפני שבדיעבד גם אלו שאינם עונים מצטרפים למניין (מ"א, א"ר). וכדי לצאת מן הספק, במקום שרבים מפטפטים ויש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר חזרת הש"ץ, יתנה החזן בליבו, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, אזי חזרת הש"ץ שלו תהיה תפילת נדבה, וכיוון שרשאי אדם להתפלל תפילת נדבה, ממילא לכל הדעות לא יהיו ברכותיו לבטלה (מ"ב קכד, יט).[9]

יהודי שעבר עבירות, כגון שאכל מאכלים אסורים או נאף או עבר על שאר עבירות שבתורה - מצטרף למניין. כי למרות שחטא, בפנימיותו הוא ודאי רוצה להיות שותף למגמות הקדושות של עם ישראל, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין מד, א): "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". אבל החוטא להכעיס, כיוון שהראה בעצמו שאינו שייך לתורה ולישראל - אינו מצטרף למניין (מ"ב נה, מו-מז). לדעת כמה פוסקים, מחלל שבת בפרהסיא, אפילו אם עושה זאת להנאתו, הרי הוא כעובד עבודה זרה ואינו מצטרף למניין (מ"ב נה, מו). אבל בדורות האחרונים, הורו למעשה כמה מגדולי הפוסקים, שאם מחלל השבת רוצה להצטרף למניין - מצרפים אותו. וזאת משום שכיום מעמד מחלל השבת שונה. בעבר, כשכל ישראל שמרו את השבת, כל מי שהעיז לחללה בפרהסיא, אפילו אם עשה זאת לשם הנאתו, היה בזה התרסה נוראה כנגד כלל ישראל, ולכן החשיבוהו כעובר עבירות להכעיס. אבל בדורות האחרונים, שלדאבון ליבנו שמירת השבת נפרצה אצל רבים מישראל, אין השבת מדד למידת הזדהותו של היהודי עם מורשתו, ולכן אם הוא עצמו רוצה להצטרף למניין - אפשר לצרפו. אבל אין ראוי למנותו חזן.[10]

כפי שלמדנו מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת. וכדי שיצטרפו עליהם לשהות במקום אחד, אבל אם תשעה בבית הכנסת ואחד מחוץ לבית הכנסת או בחדר הסמוך לבית הכנסת - אינם מצטרפים למניין. ואם זה שמחוץ לבית הכנסת עומד ליד הדלת או החלון, ומראה להם את פניו - לדעת רוב הפוסקים הוא מצטרף למניין, מפני שקשר העין שביניהם מצרפם. ואין צריך שכולם יראוהו אלא די שמקצתם יוכלו לראותו. ויש אומרים שהראייה אינה יכולה לצרף למניין, ורק אם יכניס את ראשו לחלל החלון, יחשב כנמצא עמהם ויצטרף למניין. לכתחילה יש להחמיר, ובשעת הדחק כשאינו יכול להכנס פנימה, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים שמקילים לצרפו כשמראה להם את פניו.[11] ומי שאינו מראה את פניו למתפללים בבית הכנסת אבל הוא נמצא בחדר הטפל לבית הכנסת, אף שאינו משלים למניין, אם כבר יש מניין בלעדיו, כשהוא מתפלל עמהם הוא נחשב כמתפלל במניין.[12] עשרה שעומדים בשדה, כל זמן שהם רואים ושומעים זה את זה מצטרפים למניין (מנח"י ב, מד). כשיש מניין של עשרה בתוך בית הכנסת, כל השומע את החזן, יכול לענות אחריו. למשל, חולה הרתוק למיטתו ששומע את תפילת הציבור מביתו, אף על פי שאינו נחשב כמתפלל במניין, מכל מקום הוא יכול לענות אחר החזן אמן. שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסיקה בין אחד מישראל לבין השכינה השורה עם המניין (שו"ע נה, כ). וכן אם ישמע מבית הכנסת תקיעת שופר או קריאת המגילה, יכול לכוון דעתו ולקיים את המצווה בשמיעתו. השומע חזן בשידור חי דרך הרדיו או הטלוויזיה, יכול לענות אחריו אמן, אבל אם שמע דרך הרדיו או הטלוויזיה מקרא מגילה, אינו יכול לצאת ידי חובתו, מפני שאינו שומע את קול החזן עצמו.[13] נמצא אם כן שישנן ארבע מדרגות בהצטרפות לדברים שבקדושה. א) כאשר נמצא עמהם באותו מקום או שמראה להם את פניו (לרוב הפוסקים), משלים למניין. ב) הנמצא בחדר הטפל לבית הכנסת ואינו מראה את פניו למתפללים, אינו משלים למניין, אבל אם יש מניין בלעדיו הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ג) הנמצא בחדר אחר או מחוץ לבית הכנסת, אינו נחשב כמתפלל במניין, אבל יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ד) השומע את החזן דרך הרדיו, יכול לענות אמן אחריו, אבל אינו יכול לצאת בשמיעתו ידי חובה.

התחילו לומר קדיש במניין, ויצאו חלקם, אם נותר שם רוב מניין, כלומר לפחות ששה יחד עם החזן, מסיימים את הקדיש. וכן הדין בכל דבר שצריכים לאומרו במניין, שאם התחילו לאומרו בעשרה ונותר שם רוב מניין, מסיימים את הדבר שהתחילו בו, אבל אין מתחילים דבר חדש (שו"ע נה, ב). ואסור לצאת ולפרק את המניין באמצע דבר שבקדושה, אבל לפני שמתחילים את החלק הבא, בשעת הצורך מותר לצאת. ואם התחילו חזרת הש"ץ במניין, ויצאו חלקם, אם נותר שם רוב מניין, אומרים קדושה ומסיימים את כל חזרת הש"ץ. אבל ברכת כהנים אין אומרים, מפני שהיא מצווה בפני עצמה. ולגבי קדיש תתקבל שלאחר התפילה נחלקו. למנהג ספרד, אין אומרים אותו, הואיל והוא עומד בפני עצמו. ולמנהג אשכנז, כיוון שמבקשים בו על התפילה שתתקבל, הוא נחשב כסיום התפילה; לפיכך בשחרית ומנחה, אם היו עשרה בתחילת חזרת הש"ץ, יאמרו קדיש תתקבל. (ובשחרית יאמרו גם חצי קדיש שלפני 'אשרי'). ובערבית, אם היה מניין בתחילת התפילה בלחש, אם נותרו ששה, יאמרו קדיש תתקבל (שו"ע נה, ג, ומ"ב שם).