בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ לִי פְּסַל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְסַק לָקֳדָמַי לְטּוּרָא וְתַעְבֵּד לָךְ אֲרוֹנָא דְאָעָא:

בְּעִידָנָא הַהוּא אָמַר יְיָ לִי פְּסָל לָךְ תְּרֵי לוּחֵי מַרְמִירָא כְּצוּרַתְהוֹן דְּקַמָּאֵי וְסוּק לִקְדָמַי לְטַוְורָא וְעִיבַד לָךְ אֲרוֹנָא דְקֵיסָא:

בעת ההוא. לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי פסל לך, ואחר כך ועשית לך ארון עץ, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבוא והלחות בידי היכן אתנם. ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה:

{{ו}} כלומר אל תאמר ודאי לא נצטווה על מלאכת המשכן אלא לאחר יום הכפורים אבל בצלאל עשה ארון בתחלה ואחר כך משכן ואם כן איכא למימר דזהו הארון שעשה בצלאל לכן פירש ובצלאל עשה המשכן תחלה כו':

בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים וטעם ועשית לך ארון עץ שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה' (פסוק ה) שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני (שמות כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה וכתב רש"י ולא זהו ארון שעשה בצלאל שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים נמצא זה אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה זה לשון הרב ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי הלוחות היו שם וכן באגדה אבל דברי יחיד הם שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו' ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב"ב יד מנחות צט) אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח ו-ט)אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה וזהו הנכון על דעת רבותינו כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י) כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחרי כן עשו את העגל וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ היא המצוה לו ללוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא-כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר וראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו ולפיכך הזכיר זה בקצרה ואל יקשה בעיניך שאמר ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים כי השלים ענין הארון כאחד כי הנה צוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ אבל האריך לומר ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצוה כראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ולכך השלים ואעש ארון להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחרי כן שב להאריך במוקדם וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי שעשיתיו ברדתי ויהיו שם לעד כאשר צוני ה' להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל

בעת ההיא. בארבעים היום הנזכרים: ארון עץ. אמרו המעתיקים ז''ל כי ארון אחר עשה משה בתחלה והעד ואעש ארון ואח''כ אמר ואפסול ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ודעתם רחבה מדעתנו כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' דבק עם הכבוד שראו הזקנים ולא נדע מתי עלה משה כי היה נראה בדרך הפשט כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום כי פי' אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים הוא שנוי והטעם כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר לך למסע וזהו לך נחה את העם והנה יהי' ארון עץ בצווי והוא הארון שעשה בצלאל:

בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. והנה עם כל תפלתי היה התקון בלתי שלם כי תמורת הלוחות מעשה אלהים אמר אלי פסל לך:

בעת ההיא וגו' פסל לך. פירוש לפי שלוחות הראשונים מעשה אלהים המה ולא מעשה ידי משה ואחר שנעשה העגל לא היו ראוים ללוחות כזה ואמר ה' למשה שיפסול אותם מדברים שהם מתיחסים אליו לשלול המתיחסים לאל עליון שהם הראשונים. וגמר אומר ועשית לך ארון עץ פירוש לצד שהם מעשה ידי אדם צריכין מקום מוכן להנתן בו מה שלא צוה ה' כן לעשות ארון ללוחות הראשונים, והטעם כי הם עומדין בעצמן ולא היו צריכין ארון לבד מארון שעשה בצלאל, ועיין מה שכתבתי בפסוק (ט' י''ז) ואתפוש. ודקדק לומר ועשית לך להעיר לדרכינו כי לצד שהם ממש שלך הוא שאנכי מצוך לעשות ארון:

וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִי הֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּא וּתְשַׁוִנוּן בַּאֲרוֹנָא:

וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יַת פִּתְגָמַיָא דַהֲווֹ עַל לוּחַיָא קַמָּאֵי דְיַיתְשַׁר חֵילָךְ דִּתְבַרְתִּינוּן וּתְשַׁוִּינוּן בָּאֲרוֹנָא:

וַעֲבָדִית אֲרוֹנָא דְאָעֵי שִׁטִּין וּפְסָלִית תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וּסְלֵקִית לְטוּרָא וּתְרֵין לוּחַיָא בִּידִי:

וַעֲבָדִית אֲרוֹנָא דְקֵיסֵי שִׁטַיָא וּפְסָלִית תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירָא כְּצוּרַת קַמָּאֵי וּסְלָקִית לְטַוְורָא וּתְרֵין לוּחֵי בִּידִי:

ואעש ארון. בצווי ויהיה פי' ויקהל משה וכבר הקהיל משה וכבר הראיתיך רבים כן וכל זה בעבור שאמר ויהיו שם כאשר צוני ה' וזהו ונתת אל הארון את העדות גם יתכן להיות פירושו על ועשית לך ארון עץ והקבלה תנצח:

וּכְתַב עַל לוּחַיָא כִּכְתָבָא קַדְמָאָה יָת עַשְׂרָא פִתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשְׁתָא בְּיוֹמָא דִקְהָלָא וִיהָבִנוּן יְיָ לִי:

וּכְתַב עַל לוּחַיָא הֵי כִּכְתָבָא קַמָּא יַת עֲשַרְתֵּי דְבִירַיָא דְמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטַוְורָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא בְּיוֹמָא דְאִתְכְּנָשׁוּ קְהָלָא וִיהָבִינָן יְיָ לִי:

וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְשַׁוֵיתִי יָת לוּחַיָא בַּאֲרוֹנָא דִי עֲבָדִית וַהֲווֹ תַמָן כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ:

וְכַוָונִית וּנְחָתִית מִן טַוְורָא וְשַׁוְויַית יַת לוּחַיָא בָּאֲרוֹנָא דְעָבְדִית וַהֲווֹ תַּמָּן צְנִיעִין הֵיכְמָא דְפַקְדַנִי יְיָ:

כאשר צוני ה'. פירוש כל המשך הזמן אשר צוני, והכוונה הוא לו' עד כי יבא זמן שהוציאם מאותו ארון ונתנם בארון שעשה בצלאל:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְטָלוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָן מִית אַהֲרֹן וְאִתְקְבַר תַּמָן וְשַׁמֵשׁ אֶלְעָזָר בְּרֵהּ תְּחוֹתוֹהִי:

וּבְנֵי יִשְרָאֵל נְטָלוּ מִן כּוּפְרָנֵי בֵּירֵי בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָּן אַגַח עִמְהוֹן עֲמָלֵק כַּד מְלָךְ בַּעֲרָד דִּשְׁמַע דְּמִית אַהֲרן וְאִסְתַּלְקוּ עֲנָנֵי יְקָרָא וּמִדְעָקַת עַל יִשְרָאֵל עַל קְרָבָא הַהוּא בָּעוּ לְמֵיתוּב לְמִצְרַיִם וְהַדְרֵי שִׁית מַטְלִין רְדָפוּ בְּנֵי לֵוִי בַּתְרֵיהוֹן וּקְטָלוּ מִנְהוֹן תַּמְנֵי גְנִיסַן וַהֲדָרוּ לַאֲחוֹרֵיהוֹן אַף מִבְּנֵי לֵוִי אִתְקְטִילוּ אַרְבַּע גְּנִיסַן אָמְרוּ דֵין לְדֵין מַאן גָּרַם לָנָא קָטוֹלָא הָדָא אֶלָא עַל דְּאִתְרְשַׁלְנָא בְּמִסְפְּדָא דְאַהֲרן חֲסִידָא וּקְבָעוּ תַּמָּן מִסְפְּדָא כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּאִלּוּ תַמָּן מִית אַהֲרן וְאִתְקְבַר תַּמָּן וּבְכֵן שַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ בְּאַתְרוֹי:

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן. ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג, לא) ויסעו ממוסרות וגו' . ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר. אלא, אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד:

{{ז}} ומה שפירש רש"י בפרשת חקת ז' מסעות ממוסרה להר ההר מפורש בריש פרשת אלה מסעי:

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר (במדבר לג לא) "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן"? ועוד "שם מת אהרן" והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר? אלא אף זו מן התוכחות: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר בסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד, ומן הגדגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאלו הוא מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו "נתנה ראש" לפרוש ממנו כיום שעשו את העגל. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין הראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם כל זה לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא פ"א ה"א). והוצרך רבי אברהם לומר בדרך הפשט כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן, ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן ושם (ב) מדבר הר ההר מוסרה משם נסעו הגדגדה איננו חר הגדגד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כא טז), וזה טעם ארץ נחלי מים, וידבק "ומן הגדגדה יטבתה" עם "ויכהן אלעזר" כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קרבנות. וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות? ועוד: שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שוים כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד ויטבתה שוה לגמרי? ועוד: כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות? והנראה בעיני כי הר ההר, גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא "הר", ויאמרו לו "ההר" לגודלו וארכו. וכך אמרו רבותינו (במדב"ר יט טז) שהיה הר על גבי הר והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז צוה ה' למשה (במדבר כ כה) "והעל אותם הר ההר" שיעלה למעלה אל ראשו הוא תחלת ההר והנה עלו אל ראשו של הר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר (שם פסוק כח) "וימת אהרן שם בראש ההר" והנה מיתתו במוסרה? ואפשר שהיו המקומות האלה בשמם נחשבים בהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה. והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה, יקראו אותן בארות בני יעקן כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, והם עשאום כי שם מצאו מים חיים, ומשם נסעו למוסרה ומשם נסעו למוסרות ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן שהמקום ההוא זה שמו. וספר הכתוב "משם נסעו הגדגדה, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים" להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים, וקצר במסעיהם שכבר באר אותם אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדה ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה', וישובו אל המחנה במוסרה. ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד בישוב המקראות על אופנן והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון אשר אין שם מים. וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה כי אמר (לעיל ט כ) "וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר "ואתם" כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עמהם להוכיח אותם אבל בזה יספר במסעי בני ישראל.

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקב מוסרה. נכנס זה הפסוק במקום הזה בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ואמר כי לא מת אהרן רק בשנת הארבעים והעד שכן פירושו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי וזה היה בהר סיני כאשר פירשתי בפרשת וידבר וקדמונינו אמרו שנסעו לאחור ומה נעש' במלת שם מת אהרן ויקבר שם ור' יצחק אבן גיאת ז''ל הספרדי פי' שם כמו אז וכמוהו משם רוע' ואין צורך רק לפי דעתי כי מבארות בני יעקן איננו בני יעקן גם מוסרה איננו מוסרות רק קדש יקרא בארות בני יעקן ושם מדבר הר ההר מוסרה ורבים כן הלא תראה הכתוב אמר מדבר שור ובפסוק אחר מדבר איתם:

ובני ישראל נסעו. אע''פ שראו שתפלת הצדיק מגינה על דורו ושראוי להתאונן על מיתתו הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה למצוא מים ומרעה לצאן ובעודם שם מת אהרן ויקבר ויכהן אלעזר ולא באו להתאונן על המיתה ולא להתאבל על הקבור' ולא חששו לכבד אלעזר שכהן תחתיו אבל משם נסעו הגדגדה לרעות צאן: ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים. שכל אותם המקומות הנזכרים עתה היו ארץ נחלי' נכונים למרעה הצאן ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק ולא לכבודו ולכבוד בנו:

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות לומר לך קשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות וגם ת''ח שמת הכל נעשין קרוביו שצריכין לקרוע עליו כמו על ספר תורה שנשרף ועוד סמך ואשים הלוחות בארון אצל מיתת אהרן לומר ס''ת שבלה קוברין אותה אצל תלמיד חכם לומר קיים זה מה שכתוב בזה: ויקבר. ויכהן. מיתת צדיקים מכפרת כבגדי כהונה:

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. פירש"י והלא בהר ההר מת כו', יש בענין זה כמה ספקות. א' הוא, אם הכוונה להודיענו שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה הל"ל שנסעו מהר ההר לקדש כו' עד מוסרה ולמה משמיט כל המסעות ולא זכר כ"א זה שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה. ב', למה נאמר כאן בארות בני יעקן ובפר' מסעי לא הזכיר לשון בארות. ג', כאן מסיק שחזרו לאחוריהם ח' מסעות ובפר' חקת פירש רש"י חזרו ז' מסעות. ד', שם מת אהרן פירש"י שעשו שם הספד למה דווקא שם במוסרה ולא קודם לכן. ה', מה ת"ל ויכהן אלעזר בנו תחתיו כי זה אינו מענין התוכחה. ו', משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים למה פרט חנייה זו שביטבתה יותר מכל שאר חניות ולמה הזכיר כאן נחלי מים ולא הזכיר זה בפר' מסעי. ז', מ"ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הבדלה זו היתה בתחילת מ' ומה ענינה לכאן. ח', מ"ש ולברך בשמו עד היום הזה. על איזו יום הוא מראה באצבע לומר כי הוא זה אשר עליו אמר עד היום הזה וכי מכאן והלאה לא הובדלו. ט', מה שפירש"י בני לוי החזירום מנ"ל לרש"י לומר כן ואם קבלה נקבל. י', מה שפירש"י ללמדך שקשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות והלא כל פרשה זו מדברת מלוחות שניות ומ"ש אשר שברת, לא לפסוק זה נסמכה מיתת אהרן. י"א, מה שפירש"י שקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל, עגל מאן דכר שמיה כי לא הוזכר בכל הפרשה. ועתה הט אזנך ושמע, והנני מבאר כל זה בהצעה קטנה אשר כבר זכרנו בפר' חקת (כ.ב) שבמיתת מרים חסרו המים כי כל צדיק דומה למעין המתגבר כדאיתא באבות (ו.א) ומי שאינו מספידו כראוי אינו מרגיש בהעדר מקור מים חיים ע"כ דין הוא שיכזבו מימיו וכך קרה להם במיתת מרים שנאמר (במדבר כ.א) ותמת שם ותקבר שם. כי שם תהא קבורתה מיד ונשכחה תיכף כמת מלב ולא נאמר בה ויבכו אותה זה ראיה שלא הספידוה על כן חסרו המים, כמו כן עתה בפטירת אהרן היו יראים מחסרון המים שלא יקרה להם כאשר קרה בפטירת מרים, ועוד יעלה על ראשם מורה של מלך ערד, ומיראה הוצרכו לחזור אחוריהם ובתוך חזרה זו היה ג"כ מורא מים עליהם פן יחסר מהם הבאר ע"כ עשו חניה בכ"מ שמצאו שם מים, אע"פ שבהליכה לא עשו חניה במקומות המים לפי שהיה המסע קצר מ"מ בחזרה עשו חניה שם כי החזרה היתה אחרי מות אהרן. והנה בין מוסרה ובין בני יעקן, היה מקום אחד שנקרא בארות לפי שהיו שם בארות הרבה, ולא היה רחוק מן בני יעקן עד שהיו אנשי בני יעקן שותים מן אותם הבארות וע"כ נקרא המקום בארות בני יעקן ר"ל בארות של בני יעקן וזה ראיה שהיה בארות סמוך לבני יעקן, והיה המסע קצר לעשות שם חניה לפיכך כשהלכו לפנים ולא לאחור הלכו בפעם אחת ממוסרה לבני יעקן ולא עשו חניה בבארות כי היה המסע קצר מלעשות שם חניה ואז לא היה מורא מים לנגד עיניהם. אבל כשחזרו לאחוריהם אחרי מות אהרן מיראת מלך ערד עשו חניה גם בבארות כי היו יראים אולי פתאום יפסק הבאר כדרך שפסק במיתת מרים, ע"כ מנה ח' מסעות בחזרה אבל בהליכה לא היו כי אם ז', וע"כ לא מנה בחזרה לאחור כ"א ויסעו מבארות בני יעקן מוסרה כי לא בא להודיע כ"א דבר חידוש זה שעשו חניה בבארות מה שלא עשו בהליכה, וכאשר באו למוסרה מקום שלא היה בו מים כל צרכם והיו יראים מן חסרון הבאר הלכו והספידו את אהרן כאילו שם מת כי אמרו שבזכות ההספד ינצלו מן חסרון הבאר, ובזה חטאו שלא נתנו אל לבם להספידו קודם לכן לפי שבטחו במקום בארות ויטבתה ארץ נחלי מים שהיה לפניהם, והכתוב אומר ויכהן אלעזר בנו תחתיו שלא היה להם לירא מן חסרון המים בעבור פטירת הצדיק כי כל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת (ב"ב קטז.) ואע"פ שמת אהרן מכל מקום זכות בנו קיים להצילם מן חסרון המים, ומכלל תוכחותיו שעדיין עמדו במרדם והיו מחוסרי אמנה ועשו גם אחר זה חניה ביטבתה לפי שהיתה ארץ נחלי מים משמע שלולא זה לא היו עושים שם חנייה. ומ"ש שהלוים החזירום כו', ראייתו ממ"ש בעת ההוא הבדיל את שבט הלוי. ודאי זה נאמר על זמן עשיית העגל ומהו שאמר עד היום הזה, אלא כך פירושו אע"פ שבמעשה העגל נבחרו הלוים וזכותם שמור לדורי דורות מ"מ לא היה צורך באותו זכות כ"א עד היום הזה ולא עד בכלל, לפי שביום זה עשו מעשה טוב שאף אם לא היו נבחרים לעבודת ה' מאז ומקדם היה מן הראוי שיבחרו מן יום זה והלאה והיינו מה שהחזירום לאחור מן אותו דרך עקלתון שהלכו בו, ומדאנו רואין שהשוה השכר של הלוים על מה שעשו עכשיו אל מה שעשו בזמן העגל, ש"מ שהוקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל. וכן מה שפירש שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות, מבואר ע"ז האופן, כי מדקאמר ויכהן אלעזר בנו תחתיו. וסמך זה לפרשה זו המדברת מלוחות שניות ש"מ שקם אלעזר בנו תחתיו כמו הלוחות שניות שקמו תחת הראשונים שנשברו, וממילא נשמע שפטירת אהרן דומה לשבירת הלוחות כי ידיעת ההפכים אחד, ובא להאשימם בתוכחותיו על שחזרו לאחוריהם מיראה מפני מלך ערד והיה להם לבטוח שזכותו של אהרן ילחם להם גם במותו, כדרך שמצינו שהארון שבו היו שברי לוחות היה יוצא ובא עמהם למלחמה כך הצדיק הנפטר הדומה לשברי לוחות זכותו יעמוד להם גם במותו, שכן משה לא נענה עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו'. ולהצעה זו כל סיפור זה הוא תוכחות עלי עון וכל הענין מקושר מראשו לסופו.

מִתַּמָן נְטָּלוּ לְגֻדְגֹד וּמִן גֻדְגֹד לְיָטְבָת אַרְעָא נָגְדָא נַחֲלִין דְמַיִין:

מִתַּמָּן נְטָלוּ לְגוּדְגוֹד וּמִן גּוּדְגוֹד לְיָטְבַת אֲרַע נַגְדָא נַחֲלִין דְּמַיָין:

ומן הגדגדה וגו' . ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאלו מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, כיום שנשתברו בו הלוחות. ולהודיעך שהקשה לו מה שאמרו (במד' יד, ד) נתנה ראש לפרוש ממנו, כיום שעשו בו את העגל:

משם נסעו הגדגדה. איננו חור הגדגד רק הוא שם כלל צלמונה גם פונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא באר כי כן כתוב ומשם בארה וזה טעם ארץ נחלי מים כי במשענותם כרו הנדיבים ויצאו המים וזה הפסוק שהוא ומשם נסעו הגדגדה דבק עם ויכהן אלעזר והנה פירשתי לך כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני ויתכן שהקריבום בבואם אל צלמונה ופונן והיתה תחלת כהונת אלעזר בכהונה גדולה באותם המקומות בראש השנה ושמש במקום הנקרא באר ביום הכפורים והנה הפירוש כן ויכהן אלעזר כאשר נסעו אל מקום פלוני ולמה כהן אלעזר כי השם הבדיל בעת עבודת העגל את שבט הלוי לשאת את הארון לעמוד לפני השם:

משם נסעו הגדגדה. הפסוק מתחיל במ' ומסיים במ' לומר שכל מ' שנה היתה הבאר עמהם:

בְּעִדָנָא הַהִיא אַפְרֵשׁ יְיָ יָת שִׁבְטָּא דְלֵוִי לְמִטַל יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ לְמֵיקַם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִשְׁמֵהּ עַד יוֹמָא הָדֵין:

בְּעִידָנָא הַהוּא אַפְרֵישׁ יְיָ יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי מְטוּל דְּקַנִּיאוּ לִשְׁמֵיהּ לְאִתְקְטָלָא בְּגִין יְקָרֵיהּ לִמְסוֹבְרָא יַת אֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ לְמֵיקוּם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָּשׁוּתֵיהּ וּלְבָרְכָא בִּשְׁמֵיהּ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין:

בעת ההוא הבדיל ה' וגו' . מוסב לענין הראשון: בעת ההוא. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם. וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם: לשאת את ארון. הלוים: לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. הכהנים, והוא נשיאת כפים:

{{ח}} והא דכתיב הבדיל וגו' והא עדיין לא הבדיל עד שנה שניה משהוקם המשכן צריך לומר הבדיל הקדוש ברוך הוא במחשבה ועל כרחך אתה צריך לפרש כן מדכתיב אחרי כן ואנכי עמדתי בהר דקאי נמי אבעת ההיא שהיא שנה ראשונה והוא אחר העגל ובזה ניחא מה שלא פירש"י הקרא כסדר הכתוב בתורה: {{ט}} רצל"ת דבפסוק הבדיל וכו' משמע דלוים גם כן מברכין וזה אינו לכן פירש לשאת את ארון היינו הלוים לעמוד לפני ה' ולשרתו ולברך בשמו היינו כהנים:

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם לשון רש"י ואם כן יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם (שמות לב כט) מלאו ידכם היום לה' כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולויה והנכון בעיני כי "בעת ההיא" השני כראשון (לעיל פסוק א) כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות לד א) נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי וצוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן או יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (להלן לא ט) והם שישרתו לשם ויברכו בשמו וטעם עד היום הזה בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה

לשרתו. בני לוי עם בני אהרן: ולברך בשמו. כי אלעזר היה נושא את כפיו:

בעת ההיא הבדיל. ומאחר שכבר הבדיל האל ית' שבט מיוחד לעבודת המקדש ואין אתם ראוים להשתדל בה ועם זה לא השגתי בתפלתי רק שלא ישחיתך ואמר לי קום לך למסע. למסיע כמו ולמסע את המחנות:

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. סמך כאן לומר שהלוים החזירו את ישראל: סמך מים ללשאת את הארון ולברך לומר שצריך ליטול ידיו כדי לישא כפיו:

עַל כֵּן לָא הֲּוָה לְלֵוִי חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִם אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִיהַב לֵהּ יְיָ אִנוּן אַחֲסַנְתֵּהּ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָךְ לֵהּ:

בְּגִין כֵּן לָא הֲוָה לְשִׁבְטָא דְלֵוִי חוּלַק וְאַחְסָנָא עִם אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִּיהַב לֵיהּ יְיָ הִינוּן אַחֲסַנְתֵּיהּ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ אֱלָהָכוֹן לֵיהּ:

על כן לא היה ללוי חלק. לפי שהבדלו לעבודת מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע: ה' הוא נחלתו. נוטל פרס מזמן מבית המלך:

{{י}} כלומר לא מצד שנתקדשו להיות משרתי עליון כמובן מן הקרא דאדרבה ראוי להרבות שכרם ולא למעטם: {{כ}} והם התרומ' ומעשרות ויהיה מאמר ה' הוא נחלתו הוא תשובה על מאמר לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו יחוייב מזה ליתן להם פרנסה אחרת תמורת החלק והנחלה וכשאמר ה' הוא נחלתו יחויב בהכרח שיפורש על הפרס שהם התרומו' ומעשרות ואמר מזומן להודיע שזה שנתן להם במקום החלק שנתן לישראל הוא מפני שזה מזומן בלי עמל ואין צריכין לעמל עד שימנעו מעבודת המזבח:

וטעם על כן לא היה ללוי. הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכהנים בעבודתם כי כל דבר המקדש בעבור הקרבנות וכן אמר (במדבר יח ב) וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך

ה' הוא נחלתו. כטעם ה' מנת חלקי וכוסי וזו היא עבודת השם בלמוד דרכיו:

וַאֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵם בְּטוּרָא כְּיוֹמִין קַדְמָאִין אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתִי אַף בְּזִמְנָא הַהוּא לָא אָבֵי יְיָ לְחַבָּלוּתָךְ:

וַאֲנָא הֲוֵית קָאֵי בְּטַוְורָא בָּעֵי וּמְצַלֵּי הֵי כְּיוֹמַיָא קַמָּאֵי אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתִי אוּף בְּזִמְנָא הַהוּא לָא צָבָא יְיָ לְחַבְּלוּתָךְ:

ואנכי עמדתי בהר. לקבל הלוחות האחרונות. ולפי שלא פרש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו, חזר והתחיל בה: כימים הראשונים. של לוחות הראשונות, מה הם ברצון אף אלו ברצון. אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם היו בכעס:

{{ל}} שהם כלים בי"ז בתמוז ולא הכלים בכ"ח באב דהא דהוקשו מ' ימים האחרונים לראשונים לא בא להשמיענו שהיו ברצון שלם כמו הראשונים דזה אינו שהרי הראשונים היו ברצון גמור שהרי עדיין לא חטאו בעגל אבל האחרונים לא היו ברצון אלא לענין נתינת הלוחות אבל לענין כפרת העגל לא היה עד סוף מ' יום שהוא יום כפור שאז אמר סלחתי כדבריך ועל כן הוקבע היום לכפרת ולסליחה רק ההיקש בא להודיענו שאלו מ' יום הנזכרים בפסוק ואנכי עמדתי בהר אינם ארבעים האמצעים אלא מ' אחרים שהיו ברצון ולא בכעס מזה נלמוד שמשה עמד בהר ק"ך יום:

ואנכי עמדתי בהר. על דעת רבותינו (סדר עולם ו) יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית כי עבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וגו' (שמות לד ו) ובקש ממנו (שם שם ט) וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו ונענה ואמר קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ וזהו וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם שם י) וטעם לא אבה ה' השחיתך שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ כטעם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר לב טו) ועל דרך האמת לא רצה שתהיה משחת ממנו שלא יהיה שמו הגדול עמך וכבר רמזתי זה הענין בסדר כי תשא

ואנכי עמדתי בהר. פירשתיו:

לא אבה. ג'. דין ואידך לא אבה לי לא אבה יבמי קרי ביה לא אבה אלא יבמי (עי' יבמות קי) כדכתיב כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו:

וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם זִיל לְמִטוּל קֳדָם עַמָא וְיֵעֲלוּן וְיֵרְתוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן:

וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם אֱזִיל לְתַיֵיר קֳדָם עַמָּא וְיַעֲלוּן וְיֵרְתוּן יַת אַרְעָא דְקַיֵּימִית לְאַבְהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן:

ויאמר ה' אלי וגו' . אף על פי שסרתם מאחריו וטעיתם בעגל, אמר לי (שמות לב, לד) לך נחה את העם:

{{מ}} דאם לא כן מה לענין זה בתוך התוכחות:

למסע. שם הפועל:

ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי. כי לולא השב עה לא הייתם זוכים לה לרב מריכם:

קום לך למסע. ג' תגי''ן על קו''ף שאזכור להם זכות אברהם שאמרתי לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה: אשר נשבעתי לאבותם לתת להם. וסמיך ליה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה לומר לך שהאבות היו יראי ה':

וּכְעַן יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע מִנָךְ אֱלָהֵן לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִרְחַם יָתֵהּ וּלְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ:

וּכְדוֹן יִשְרָאֵל מָה יְיָ אֱלָהָכוֹן בָּעֵי מִנְכוֹן אֱלָהֵן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִרְחַם יָתֵיהּ וּלְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן:

ועתה ישראל. אף על פי שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו' : כי אם ליראה וגו' . רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

{{נ}} פירוש דסבירא להו שהמקרא הזה אינו דבוק עם הקודמים לו רק התחלת דבור הוא ולהודיעך שהכל בידי שמים חוץ כו' ולכן אין שואל ממך כי אם ליראה אותו וכיוצא בו מפעולות האדם הבחיריים שאם ירצה יפעול ואם לא ירצה לא יפעול ובכללם יראת השם. הרא"ם:

מה ה' אלהיך שואל מעמך. נמשך אל לטוב לך יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז) רק הכל הוא לטוב לך ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכולם נותנים כבוד לשמו איננו צריך לך רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים בכם שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם לעולם וכבר פירשתי (לעיל ז ז) החשק והבחירה ופירוש שמי השמים גלגלי ארבעה יסודות שהם בכח השמים למטה מהם כענין הארץ וכל אשר עליה (נחמיה ט ו) וכן אמר במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (תהלים קמח) והזכיר מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור ואחר כך הללוהו שמי השמים

ועתה ישראל. אם כן אתה ישראל השתדל עתה לתקן מעוותך מכאן והלאה והתבונן מה ה' אלהיך שואל מעמך שאינו שואל דבר לצרכו כי אם ליראה. וזה תעשה כהתבוננך באופן שתדע גדלו: ולאהבה אותו. וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו. וכל זה הוא שואל לטוב לך כדי שתזכה לחיי עולם:

מה ה' אלהיך שואל מעמך. מה בא''ת ב''ש י''ץ ששואל ממך ק' ברכות בכל יום ויום ויש בפסוק ק' אותיות (ע' מנחות מג) וכן ממך עולה ק'. ועתה ישראל. ב' דסמיכי הכא ואידך ועתה ישראל שמע אל החקים כנגד ב' תורות תורה שבכתב ותורה שבע''פ:

ועתה ישראל מה וגו' כי אם ליראה וגו'. כוונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שיש ב' הדרגות שחפץ ה' מישראל עשות והם זו למעלה מזו. א' היא היראה, למעלה ממנה האהבה, ואמר להם שאינו מבקש מהם כי אם היראה, וטעם הדבר היא לפי שהיראה תסובב אתכם ללכת בכל דרכיו כי הירא לא יחדל מיראתו אפילו באחת מאלף שעליו לעשות, ולא זו בלבד מגיעתו אלא עוד לו ולאהבה אותו הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה, ולזה כשאמר הכתוב מה ה' שואל כי אם ליראה דקדק לומר ועתה פירוש מה שהוא שואל ליראה הוא עתה בזמן הזה שאתה בא לישא עול האלהות אבל אין זה תכלית מה שחפץ ממנו עשות אלא שזה יעמידנו בגדר האהבה. ולדרך זה יתיישב מאמר מה וגו' כי אם וגו' שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתי, ובגמרא שאמרו (מגילה כ''ה.) אטו יראה מלתא זוטרתי וכו', הכוונה היא כיון שבערך משיגיה גדולה היא לא תקרא קטנה הגם שבערך האהבה היא למטה ממנה ותירץ לגבי משה וכו' שגם בערך המשיגים ישנה בגדר קטן: עוד יתבאר על זה הדרך לפי שיעלה על דעת אנוש שהעובר פי ה' נפלאת היא ממנו השגת רצונו יתברך, לזה אמר אליו ועתה וגו' פירוש ועתה הוא תשובה כאומרם ז''ל (ב''ר פכ''א) אין ועתה אלא תשובה, מה ה' אלהיך שואל מעמך לתקן משובתך כי אם ליראה לבד בזה יתרצה ה' אלהיך לך, ואומרו ללכת בכל דרכיו וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר פכ''א) אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות, וכתב רמב''ם בפירוש המשניות (סוף מס' מכות) שאם אדם לא יכעים בוראו בעבירות הגם שלא יעשה אלא מצוה אחת יש כח באותה מצוה לזכותו לעולם הזה ולעולם הבא ע''כ, והמשלתי דבר זה לב' עבדי מלך א' מימיו לא הכעיס המלך ובא לראות פני המלך בבן יונה למנחה וא' הכעים המלך ובא לראות פני המלך בשור א' יש מקום שישמח המלך לקראת מנחת העוף ויכעוס לקראת מנחת השור לצד ההכעסות שקדמו ממנו, והוא אומרו כאן לבעל התשובה ללכת בכל דרכיו וגו' לעשות חבילות חבילות של מצות: עוד יכוין הכתוב לנסתרות ה' על פי דברי אמת כי באמצעות מעשה התחתונים יתיחדו ענפי הקדושה, וכן להפך בסוד (משלי ט''ז) ונרגן מפריד אלוף אלופו של עולם, ובא להעיר כאן על הדבר הבא ממעשה אדם, והוא אומרו מה ה' אלהיך שואל וגו' פירוש בחינת הקדושה הנקראת מה שהיא השכינה כאומרם בגמרא (סוטה י''א.) בפסוק ותתצב אחותו וגו' שכל הכתוב מדבר בשכינה, וז''ל מה דכתיב ועתה ישראל מה וגו', הרי שמזה עצמו מוכיחים כי מה היא השכינה: וזה מסכים והולך גם כן למה שהעירו אותנו רבותינו ז''ל בדבריהם שאמרו (תנחומא פ' קרח) אל תקרי מה אלא מאה שהם מאה ברכות שהיא סוד כללות העשיריות, והסמיך לזכרונם שמו יתברך שם הוי''ה הוא יחוד קוב''ה ושכינתיה זו היא שאלת אלהיך מעמך, ודקדק לומר ועתה להעיר שאין כח באדם להשיג עשות זה אלא בעולם הזה אבל אחר מותו הגם שיפליא עשות לא יעשה פעולה והיה כא' מהמלאכים, ומצינו שרבותינו ז''ל יחסו עולם הזה לשעה כאומרו (שבת ל''ג:) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ולדרך זה יתישב אומרו כי אם ליראה כמין חומר, כי בערך המושג במושכל כי רב הוא יקטן המפעל הגם שצריך התעצמות להשיגו עם כל זה מופלא הוא הנסבב מהטורח:

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. רז"ל אמרו (ברכות לג:) וכי היראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא, ומקשים כאן וכי בעבור זה אמר לכל ישראל מה ה' שואל מעמך. ויש מתרצים לגבי משה היינו כשהיו ישראל אצל משה שהיה מדריכם במדת היראה אז זוטרתי היא. ואני אומר שזהו כוונת הפסוק שאמר ועתה ישראל. מה הוא ועתה, אלא לפי שנאמר אח"כ וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה' אלהיכם וגו', וכל הסיפור עד עיניכם הרואות את כל מעשי ה' וגו', כך ביאורו אלו בקשתי היראה מן בניכם אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו כל הנוראות אשר עשה ה' למען תהיה יראתו על פניהם אז ודאי הייתי שואל דבר גדול כי ודאי קשה להכניס את האדם בעול היראה כי רב הוא. אמנם ועתה ר"ל הדור הזה אתם ראו (ירמיה ב.לא) כי בעיניכם ראיתם כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שייראו מלפניו וכבר אתם מורגלים במדת היראה לפיכך ועתה באשר הוא שם שאלה קטנה ה' שואל מעמך, וזה"ש לגבי משה זה דור המדבר שהיו בזמן משה להם ודאי מילתא זוטרתי היא היראה, ומן היראה יבא למדריגת האהבה זש"ה ולאהבה אותו. ומסיים לטוב לך היינו קבול שכר כפירש"י והזכירו בסוף לומר שסוף השכר לבא מעצמו ולא שתהיה תחילת כוונת עשייתך לשם קיבול פרס.

לְמִטַר יָת פִּקוֹדַיָא דַיְיָ וְיָת קְיָמוֹהִי דַאֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לִדְיֵיטַב לָךְ:

לְמִנְטוֹר יַת פִּקּוּדוֹי דַיְיָ וְיַת קְיָימוֹהִי דַאֲנָא מְפַקֵיד יַתְכוֹן יוֹמָא דֵין מְטוּל דְיוֹטֵב לְכוֹן:

לשמר את מצות ה'. ואף היא לא לחנם, אלא לטוב לך, שתקבלו שכר:

{{ס}} רצונו לתרץ דברישא דקרא אמר לשמור את מצות ה' להנאתו של הקדוש ברוך הוא ובסיפא דקרא כתיב לטוב לך משמע להנאתן של ישראל לכן פרש ואף היא כו' ר"ל ודאי בשבילו תעשו אבל מכל מקום אף לכם לא לחנם אלא לטוב לכם:

הָא דַיְיָ אֱלָהָךְ שְׁמַיָא וּשְׁמֵי שְׁמַיָא אַרְעָא וְכָל דִי בַהּ:

הָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁמַיָא וּשְׁמֵי שְׁמַיָא וְכִתֵּי מַלְאָכַיָא דִבְהוֹן לִמְשַׁמְשִׁין קֳדָמוֹי אַרְעָא וְכָל דְּאִית בָּהּ:

הן לה' אלהיך. הכל, ואף על פי כן רק באבותיך חשק ה' מן הכל:

{{ע}} ר"ל כל מה שכתיב בקרא שמים ושמי שמים והארץ:

הן לה' אלהיך השמים. ויעיד על זה שהוא מבקש לטוב לך. כי אמנם השמים והארץ הם שלו ועם היותם נכבדים בלתי נפסדים:

הן לה' אלהיך. הפסוק מתחיל ומסיים בה''א לומר שבה''א נברא העולם וכנגד ה' חומשי תורה. וי' תיבות בפסוק לומר לא ירדה שכינה למטה מעשרה: הארץ וכל אשר בה. וסמיך ליה רק באבותיך. לומר שהארץ וכל אשר בה לא נבראה אלא בזכות האבות: רק באבותיך מיעוט הוא שגם עליהם יש דין. אברהם במה אדע. יצחק אהב את עשו. יעקב אמר נסתרה דרכי מה'. סמך לרק באבותיך ומלתם לומר שתמולו ערלת הלב כמו שעשו האבות:

הן לה' אלהיך השמים וגו', רק באבותיך חשק ה'. במילת רק בא למעט השמים ושמי השמים שבכולם לא חשק ה' כ"א באבותיך, כדעת חכמי האמת שאמרו גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ והסכימו לומר שכולם נבראו בעבור האדם, לא כדעת הרמב"ם שכתב שהאדם עיקר בתחתונים אבל אין לו ערך עם העליונים. ולסברת הרמב"ם יש מקום לפרש פסוק זה שכל הסיפור נמשך למ"ש ואהבתם את הגר וגו' כי חפץ ה' שתדבקו בגרים אע"פ שהם נמוכים מ"מ ממנו ית' תראו וכן תעשו, כי הן לה' אלהיך השמים וגו' ועם גודל רוממתו ית' מ"מ רק באבותיך חשק ה' עם היותם נמוכים בערך העליונים הקרובים אל ה'. ועוד נתן מופת שני כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' ואף עפ"כ עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר. ומפסוק זה אר"י כ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' (עיין מגילה לא.) ומשני הקדמות אלו הוציא התולדה שאמר ואהבתם את הגר. אך עדיין יש לדקדק, מ"ש רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם, מדעשה ב' חלוקות, ועוד שהחשק אינו ענין הבחירה כמבואר למעלה סוף פר' ואתחנן (ז.ז) ש"מ שמלת רק קאי אשלמטה, ובא לומר שרק באבותיך לבד חשק ה' בחשק ובאהבה גמורה אבל לא בכם, אלא בחר בזרעם מכל העמים. ר"ל בערך העמים אתם נראים טובים כי לשון בחירה שייך אפילו בדבר שאינו טוב מצד עצמו זולת שהוא טוב מזולתו, לכך נאמר ויבחר בזרעם אחריהם בכם. כי חסרון זה תלוי בכם, לפיכך ומלתם את ערלת לבבכם וגו' כדי שתגיעו למדריגת אבותיכם.

לְחוֹד בַּאֲבָהָתָךְ צָבֵי יְיָ לְמִרְחַם יָתְהוֹן וְאִתִּרְעֵי בִּבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן בְּכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא כְּיוֹמָא הָדֵין:

לְחוֹד בְּאַבְהַתְכוֹן צָבָא יְיָ מְטוּל לְמִרְחַם יַתְהוֹן וְאִתְרְעֵי בִּבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן כְּוַותְכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין:

בכם. כמו שאתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים היום הזה:

{{פ}} רצל"ת למה לי בכם לא הל"ל רק ויבחר בזרעם אחריהם מכל וגו' לכן פירש כמו שאתם חשוקים כו' כלומר בכם אתם רואים שהקדוש ברוך הוא בחר בכם ובזרעכם שהרי אתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים ואמר היום הזה מפני שפירוש מלת בכם ממש והם היו נמצאים בפועל כיום הזה ולא יפול בו כ"ף הדמיון כי דבוק הוא עם ויבחר בזרעם אחריהם כאלו אמר ובחר בזרעם אחריהם כיום הזה מכל העמים:

ויבחר בזרעם. והם אתם וזה טעם בכם:

רק באבותיך חשק. ששנה את טבע אותם הנכבדים בגללכם בזכות אבות ואין זה בלי ספק אלא כדי להשיג דבר יותר נכבד מן השמים והארץ והוא האדם השלם בהיותו דומה לבוראו כפי האפשר כאמרו בצלמנו כדמותנו:

כיום הזה. פירוש כסדר שאתם ביום זה שהיתה העדה שלמה בכושר וכמו שהעיד הוא עליהם שכולם היו דבוקים בה' וגו' חיים, והכוונה במאמר שזולת סדר זה אין בחירה בהם הגם שיהיו זרעם של החשוקים אם ירשיעו לא יחשבו זרעם, והיו לך ישמעאל ועשו לאות שעינינו רואות היותם בני אברהם ויצחק ואף על פי כן אמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע:

וְתֶעְדוּן יָת טַפְשׁוּת לִבְּכוֹן וּקְדָלְכוֹן לָא תַקְשׁוּן עוֹד:

וְתַעֲדוּן יַת טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן וּקְדַלְכוֹן לָא תַקְשׁוּן תּוּב:

ערלת לבבכם. אוטם לבבכם וכסויו:

{{צ}} וכסויו שהוא אטומו וכן כתב בפרשת וארא עיין שם:

ומלתם את ערלת לבבכם. שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת לא כאשר עשיתם עד היום שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וערפכם לא תקשו עוד שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם והם קשים לעזוב דרכם כמו שעשו את העגל וקראם שם (שמות לב ט) עם קשי ערף שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלהי האלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו אשר לא ישא פנים לאחד מן האלהים והאדונים להגן על עובדיהם ולא יקח שחד מיד אדם ופירשו בשחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשחד לכפר לו אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו ואונקלוס תרגם דלית קדמוהי מסב אפין ואף לא לקבלא שוחדא יתכוין לפרש שהוא משבחי השלילות בבורא יתברך יאמר הכתוב שאין השם בענין שישא פנים כי לא יראנו האדם וחי והכל כאין נגדו ומאפס ותהו נחשבו לו ולא בענין שיקח שוחד וממון מאדם כמלכים ושופטי הארץ והנכון בעיני שיאמר אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שוחד מעשיריהם בריבם עם דל כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והם כל צרכי האדם והנה הוא יפרנס העניים אשר אין להם אוהב ורע

ומלתם את ערלת לבבכם. להתרחק מהתאוות העבות והכבדות כערל' גם יתכן להיות פירושו לטהר הלב עד שיבין האמת: וערפכם. פירשתיו ועוד בעבור שאמר כי קשה עורף אתה:

ומלתם את ערלת לבבכם. אם כן ראוי שתסירו את ערלת שכלכם והוא שתתבוננו להסיר כל טעות מוליד דעות כוזבות: וערפכם לא תקשו עוד. ובסור קושי העורף המונע מלפנות אל הראוי תפנו להכיר את בוראכם ותראו כי רע ומר לעזבו וזה שתתבוננו:

אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהָא דַיָנִין וּמָרֵי מַלְכִין אֱלָהָא רַבָּא גִבָּרָא וּדְחִילָא דִי לֵית קֳדָמוֹהִי מִסַב אַפִּין וְאַף לָא לְקַבָּלָא שָׁחְדָא:

אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא אֱלָהָא דַיָינָא וּמָארֵי מַלְכִין אֱלָהָא רַבָּא גִבָּרָא וּדְחִילָא דְּלֵית קֳדָמוֹי מֵיסַב אַפִּין וְאוּף לָא לְקַבָּלָא שׁוֹחֲדָא:

ואדני האדנים. לא יוכל שום אדון להציל אתכם מידו: לא ישא פנים. אם תפרקו עלו: ולא יקח שחד. לפיסו בממון:

{{ק}} דאם לא כן כי ה' הוא האלהים והאדון מיבעי ליה ועוד כיון שהוא האל על כעל האלהים מכל שכן שהוא האדון על כל האדונים אלא וכו': {{ר}} מפני שמשוא פנים בכל מקום הוא לזכות את החייב או לוותר לו עונשו וכן המקח שוחד ובשם יתברך לא יפול בו לזכות את החייב רק לוותר עונשו הוכרח לפרש לוותר ואמר שאם תפרקו עולו לא ישא וכו' כלומר לוותר עונשיכם גם לא יקח שוחד וכו' שפירושו לוותר עונשיכם כמנהג לוקחי שוחד והכתוב הזכיר שניהם מפני שהויתור יהיה פעם משום משוא פנים פעם מפני שוחד. כתב הרא"ם לא ידעתי מה ממון נופל אצל הקדוש ברוך הוא ולמה לא פירש ולא יקח שוחד המצוה במקום עבירה שיוותר לו עונש העבירה שעבר בעבור המצוה שעשה אלא יתן לו שכרו בעבור המצוה ויענוש בעבור העבירה שעבר וצריך עיון עד כאן לשונו:

אלהי האלהים. פירשתיו: ואדוני האדונים. כי מעלות גבוהות הם כטעם וגבוהים עליהם ומי שיכיר אלה המדות הוא מול לב:

כי ה' אלהיכ' הוא אלהי האלהים. הנצחי על כל הנצחים הנבדלים מחומר וזה שנצחיות כולם הווה מנצחיותו: ואדוני האדונים. מנהיג המנהיגים והם הגלגלים ומניעיהם שהנהגת כולם מכוונת להשיג תכלית כוונתו כענין המלאכות הפרטיות ביחוד אל הראשיות: האל הגדול. שאין נמצא שוה לו במדרגת מין מציאותו: הגבור. המקיים כל המציאות במציאותו כאמרו ואתה מחיה את כולם: והנורא. משגיח לשלם ולענוש באופן שראוי לירוא מפניו: אשר לא ישא פנים. לבן פריץ מפני האב הצדיק אע''פ שהוא מאריך אף בזכותו של אב: ולא יקח שוחד. לא יסיר כלל מעונש העבירה בשביל זכות מצוה שעשה החוטא כאמרם ז''ל שאין מצוה מכבח עבירה. וכל זה יורה שלא תבטחו אם תחטאו להנצל בשום זכות מן העונש כלל זולתי בתשובה השלמה:

אלהי האלהים ואדוני האדונים. פירוש אלהי המלאכים הנקראים אלהים דכתיב (איוב א') ויבואו בני האלהים, ואדוני האדונים הם שליטי עולם התחתון על דרך אומרו (בדאשית מ''ב) דבר האיש אדוני הארץ. והוצרך לומר גם פרט אדנות התחתונים, להודיע כי אדונים של מטה אין בידם הבחירה לעשות כחפצם ורצונם אלא הוא אדון עליהם להטותם לאשר יחפוץ והוא מאמר שלמה (משלי כ''א) לב מלך ביד ה':

עָבֵד דִין יִתַּם וְאַרְמְלָא וְרָחֵם גִיוֹרָא לְמִתַּן לֵהּ מְזוֹנָא וּכְסוּ:

עִבַּד דִּין יִיתָם וְאַרְמַלְתָּא וּרְחֵים גִּיוֹרָא לְמִתַּן לֵיהּ מָזוֹן וְאִסְטוֹלָא:

עשה משפט יתום ואלמנה. הרי גבורה, ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו: ואהב גר לתת לו לחם ושמלה. ודבר חשוב הוא זה, שכל עצמו של יעקב אבינו על זה נתפלל, (בראשית כח, כ) ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש:

{{ש}} כלומר ממה שכתוב בתחלה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' הרי גבורה לכך סמך לו עושה משפט יתום ואלמנה וגו' להודיע ענותנותו: {{ת}} פירוש ולא תחשוב שדבר קטון הוא לתת לגר לחם ושמלה שנראה מזה שאין לו גבורה ויכולת יותר מזה שהרי לעיל מיניה כתיב עושה משפט יתום הרי גבורה:

עושה משפט. אע''פ שהוא נשגב הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר כטעם אבי יתומים וכן הגר ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגם אתם חייבים שתאהבוהו:

ואוהב. ב' ואוהב גר ואוהב חמס שנאה נפשו אוהב את הגר אבל האוהב חמס שנאה נפשו:

וְתִרְחֲמוּן יָת גִיוֹרָא אֲרֵי דַיָרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וּתְרַחֲמוּן יַת גִּיּוֹרָא אֲרוּם גִּיוֹרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך:

{{א}} פירוש כאלו אמר ואהבתם את הגר ולא תונהו בדברים. ולכן נאמר אחריו גבי גרים הייתם מום שבך וכו' אבל האהבה סתם שפירושו להיטיב לו לא יפול עליו כי גרים הייתם שבשביל שהיו גרים אינם מחויבים להיטיב לגר כדפירש רש"י בפרשת משפטים ועיין בבבא מציעא דף נ"ט:

כי גרים הייתם בארץ מצרים. מום שבך אל תאמר לחברך לשון רש"י וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ)

יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וְקָדָמוֹהִי תִפְלָח וּלְדַחַלְתֵּהּ תִּקְרַב וּבִשְׁמֵהּ תְּקַיַם:

מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תְּדַחֲלוּן וּקְדָמוֹי תִפְלְחוּן וּבְדַחַלְתֵּיהּ תִּתְקַרְבוּן וּבִשְׁמֵיהּ תּוֹמוּן:

את ה' אלהיך תירא. ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו, אז בשמו תשבע:

{{ב}} תקן בזה כמה ענינים כתב ותעבוד במקום אותו תעבוד שאין צריך למלת אותו אלא תירא ותעבוד וכתב ותדבק בו במקום ובו תדבק כדי שיהיו כל הפעולות נמשכות זו אחר זו תירא ותעבוד ותדבק. ובתוספת מלת אז לא יהיה ובשמו תשבע מצות עשה כמובן מן הקרא ויהיה וי"ו ובשמו מיותר. ויתוסף מלת אם ויהיה שיעור הכתוב כאלו אמר אם תירא ותעבוד ותדבק אז תשבע כלומר אז מותר לך לישבע ולא מצוה שתשבע כמובן מקרא:

את ה' אלהיך תירא. שלא תעברון על מצות לא תעשה: ואותו תעבוד. במצות עשה: ובו תדבק. בלב: ובשמו תשבע. בפה כאשר הוא מפורש:

את ה' אלהיך תירא. תיר''א בגימטריא תורה:

הוּא תֻשְׁבַּחְתָּךְ וְהוּא אֱלָהָךְ דַעֲבַד עִמָךְ יָת רַבְרְבָתָא וְיָת חֲסִינָתָא הָאִלֵין דִי חֲזוֹ עֵינָיךְ:

הוּא תוּשְׁבַּחְתְּכוֹן וְהוּא אֱלָהָכוֹן דְּעָבַד עִמְכוֹן יַת רַבְרְבָתָא וְיַת חֲסִינָתָא הָאִילֵין דַּחֲמִיתוּן בְּעֵינֵיכוֹן:

וטעם הוא תהלתך והוא אלהיך. הוא יהיה תהלתך שתתן כל תהלתך אליו אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תתן ותהלתו לפסילים ולא אל האלהים והאדונים הנזכרים או יאמר הוא תהלתך שבו אתה מהולל על כל העמים כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) ה' עזי ומעזי (ירמיהו טז יט) "והוא אלהיך" - שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלהים ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלהי האלהים אשר חלק להם כמו שפירשתי (ויקרא יח כה) כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב

הוא תהלתך. הטעם כי יש לך להתהלל בו כי עשה עמך נוראות:

הוא תהלתך. תתהלל שתהיה עבד למי שמולך על כל המציאות:

בְּשַׁבְעִין נַפְשָׁן נְחָתוּ אֲבָהָתָךְ לְמִצְרָיִם וּכְעַן שַׁוְיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי:

בְּשׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא נְחָתוּ אַבְהַתְכוֹן לְמִצְרַיִם וּכְדוֹן שַׁוִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן הֵי כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי:

בשבעים נפש. פירשתיו ואחר שהוא הרב' אתכם חייבים אתם לאהוב אותו והוסיף כל הימי':

בשבעים נפש. הפסוק מתחיל ומסיים בבי''ת לומר שיעקב הזהירם שידבקו איש בביתו ולא יתערבו במצריים ולכך ' נקראו בית יעקב: