כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתִסְגוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן:

כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַּאֲנָא מְפַקִּידְכוֹן יוֹמָא דֵין תִּטְרוּן לְמֶעֱבַד מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוּן וְתִיסְגוּן וְתֵעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דְקַיֵּים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן:

כל המצוה. כפשוטו. ומדרש אגדה אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה, שנאמר (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגמרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם:

{{כ}} פירוש ששם מצוה הוא שם המין כאלו אמר כל המצות: {{ל}} פירוש כל מלשון ויכל אלהים ביום השביעי וגומר אי נמי כל מלשון כֻּלָהּ כלומר שיעשה את כולה אם התחיל בה יגמור אותה והמצוה דכתיב בקרא פירוש מצוה אחת היא:

וטעם כל המצוה. לומר אע"פ שהזהרתי אתכם במשפטים גם כל המצות תשמרון לעשות כי בעשיית כלן תחיון ורביתם בפרי בטן ופרי בהמה ופרי האדמה ככל הנזכר למעלה

כל המצוה. הטעם אם רציתם לשמור המצות למען תחיו זכרו את הדרך:

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות. הנה המכוון אצל ההמון הוא השגת הצלחות זמניות הנכללות בג' מיני' והם אורך ימים והבנים והממון והנה בקיום המצות תשיגו את כלם לפיכך תשמרו לעשותם: למען תחיון כי אמנם האל ית' כשצוה כיון שבקיום מצותיו תשיגו אורך ימים אפילו בחיי שעה: ורביתם. שתשיגו רבוי הבנים: ובאתם וירשתם. ושתשיגו עושר וכבוד בירושת הארץ:

לאבותיכם. וסמיך ליה וזכרת את כל הדרך לומר שתזכור דרך שהלכו בו אבותיך ותלך בו גם אתה:

כל המצוה וגו'. צריך לדעת מה מצוה היא זאת, ועוד הלא כבר אמר עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם ומה מקום לחזור לו' כל המצוה, אכן הן האיש משה השכיל בלבות בני אדם כי רוח אחד יתעם כקטן כגדול, והוא סולם להמעיט בעבודת ה' ולצאת מדרך החיים, והוא כי בעשות האדם ממצות ה' ב' או ג' מאשר תבואנה ומה גם אם יחזיקו באחת מכל מצות ה' בתמידות ובזריזות יולד בהם הולדה רעה להתעצל בשאר המצות הבאים לידם, ומה גם אם יהיו בידם כמה וכמה מהמצות שתמלא נפשם בקצת מהמצות, ומה מאוד פשה נגע זה ובפרט בלב ההולכים בתורת ה' להבזות המצות הקלות בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצות וכו', וזה הוא הסובב יסורי האנשים וימעט כבודם וירבה יגונותם וישפל אדם וישח איש, ואשר לזה בא נביא ה' בתוכחותיו ואמר כל המצוה יחם לכללות התורה למצוה אחת וצוה על כולה לבל יטעה בשגיון הנזכר: ונתן טעם שאין עליו תשובה ואמר למען תחיון ובאתם וגו', נתכוון במאמר תחיון על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א ק''ע:) כי באדם יש רמ''ח אברים ושס''ה גידים וכנגדם בא דבר ה' לשמור שס''ה מצות לא תעשה ורמ''ח מצות עשה, והנה ישער אדם בבא על אבר או גיד א' איזה מיחוש או מכאוב ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו האם יקבל מענה לצעקו באמור לו הלא לך רמ''ח אברים ומהם רמ''ז שלמים ואם חלק מרמ''ח יחלה אין ראוי לקבול על זה, וזה דמיון שמירת המצות שהם מיוחדים כנגד האברים והגידים וכשאדם עובר ומבטל אחת מהנה יפעיל הכאב בשכנגדו באברים ובגידים, וכשם שאין תשובת בריאות רמ''ז מועלת להעביר הרגש כאב האבר תשלום רמ''ח כמו כן לא ישלימו רמ''ז מצות עשה לחסרון הא' תשלום רמ''ח, וכמו כן לא ישלים שמירת שס''ד מצות לא תעשה לביטול א' תשלום שס''ה, והוא מאמר כל המצוה פירוש בכללותיה שלא יחסר כל שבידך לעשות תשמרון לעשות פירוש בין מל''ת בין מ''ע, והטעם למען תחיון זה תלוי בזה וכשאתה מחסר אחת מכל המצות אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד, ואם תאמר ישתנה המשל לנמשל שהמשל שהוא הרגש אבר אחד לפי שהוא מכאיב לכל אחדות הגוף מה שאין כן המצות, לזה בא מאמר הנביא בלשון זה כל המצוה פירוש שגם מצות התורה לאחת יחשבו הגם שרבים במנין, יסוד אחד ובנין אחד להם, ומעתה הם שוים ממש לדמיון הרמוז, ואומרו ורביתם פירוש שבאמצעות זה לא יהיה להם מונע מהטובות ויחיו וירבו, ואומרו ובאתם כאן העירם הערה גדולה כי מי לנו גדול במצות ובעבודת ה' כמשה נאמן הקב''ה וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ ונמנע מבא שמה אפילו אחר מיתה, וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל המצוה בשלימות, וחוץ מדרכנו נתכוון במאמר תשמרון לעשות לומר שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבא לידו המצוה לעשותה: עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל שאמרו (מוע''ק כ''ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ע''כ, ובא מאמר משה כאן להם בדבר חידוש שאם ישראל יתעצמו לשמור ולעשות כל המצות בכללות יובטחו משלשתם יחד, והוא אומרו כל המצוה וגו' למען תחיון הרי חיים, ורביתם הרי בנים, ובאתם וירשתם וגו' הרי מזוני ארץ ומלואה ובתים מלאים כל טוב וגו', ומעתה כל המתעצם בשלימות התורה והמצות מובטח בבני ובחיי ומזוני, וזה לך האות אברהם שהמזל היה מגיד עליו שלא יהיה לו בנים ולצד שהתעצם בשלימות בעבודת ה' נשתנה המזל והיו לו בנים:

כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו'. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם, לפי שצדיק יסוד עולם ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו', וכן יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, לכך אמר אשר אנכי מצוך ליחיד תשמרון לעשות למען תחיון כי שמירת היחיד דומה כאלו רבים שמרו המצות ויגיע התועלת לכולם ונקט המצוה בלשון יחיד לומר לך שאפילו שמירת מצוה אחת כתקונה גורמת למען תחיון כדעת ר"י בסנהדרין (קיא.) שדרש פסוק ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה.יד) למי שלא שמר אפילו חק אחד הא אם שמר אפילו רק חק אחד ניצול מגיהנם לפי שהמצוה גוררת מצוה כמבואר בפר' שלח לך (טו.לח). ומ"ש למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו' הוא לשון הרמת נס מלשון נסה עלינו אור פניך ה' (תהלים ד.ז) כאלו הושם לבבך על נס גבוה והושיבו בפתח עינים שהכל צופות בו, כך רצה לדעת את אשר בלבבך לכל גויי הארץ כי לדעת מלשון למען דעת כל עמי הארץ ורצה להודיעם בין התשמור מצותיו או לא. כי ממ"נ אם תשמור מצותיו ויתן ה' לך הצלחה ביתר שאת על כל העמים יהיה להם מקום ללון ולומר למה לא עשה כן לכל גוי ישמעאל ועשו יוצאי ירך אברהם, ישיב להם הקב"ה כי מי גוי אשר יעמוד בנסיון כמוהם כי הלכו אחרי ה' בארץ לא זרועה, וכן להפך אם ח"ו יהיו חוטאים וישלח ה' בהם את המארה יאמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וישיב להם לפי שלא היו שלמים עם ה' וזהו שנאמר לנסותך. וכן והאלהים נסה את אברהם מבואר בדרך זה, והעד ע"ז מ"ש כאן התשמור מצותיו אם לא משמע שהנסיון הוא להראות לכל העמים את אשר בלבבו אם ישמור מצותיו או לא.

וְתִדְכַּר יָת כָּל אָרְחָא דִי דַבְּרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא בְּדִיל לְעַנָיוּתָךְ לְנַסָיוּתָךְ לְמִדַע יָת דִי בְלִבָּךְ הֲתִטַר פִּקוּדוֹהִי אִם לָא:

וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין יַת כָּל אָרְחָא דְדַבַּרְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא מִן בִּגְלַל לְסַגִּיפְכוֹן וּמִן בִּגְלַל לְנַסְיוּכוֹן לְמִנְדוֹעַ הֲנַטְרוּן אַתּוּן פִּקּוּדוֹי אִין לָא:

התשמר מצותיו. שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו:

{{מ}} דק"ל וכי בשביל שעינה אותם ישמרו מצות ומפרש דהכי פירושו דלכך עינה אותם לדעת וגומר התשמור מצותיו כלומר שלא תנסו וכו' והוי כאלו אמר לדעת התהרהר אחריו אחר שיענה אותך ותאמר מה לי ולמצותיו:

וזכרת את כל הדרך וגו'. יאמר כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד) טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא כי היה נסיון גדול להם שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס וירעבו אליו מאד וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם

למען ענותך לנסותך לדעת. פירשתיו:

וזכרת את כל הדרך. שנתן לך לחם לאכול ובגד ללבוש שלא בדרך טבע: לנסותך. אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער: לדעת את אשר בלבבך. שיהי' מה שבלבך יוצא לפועל כדי שידע כל מלאך שבדין תהיה מעלתך יותר מן מלאכי השרת ותהי' עליך ידיעתי הפועלת לטוב כראוי לנמצא בפועל:

וְעַנְיָךְ וְאַכְפָּנָךְ וְאוֹכָלָךְ יָת מַנָא דִי לָא יְדַעְתְּ וְלָא יָדְעוּן אֲבָהָתָיךְ בְּדִיל לְאוֹדָעוּתָךְ אֲרֵי לָא עַל לַחְמָא בִלְחוֹדוֹהִי מִתְקַיַם אֱנָשָׁא אֲרֵי עַל כָּל אַפָּקוּת מֵימְרָא דַיְיָ יִתְקַיַם אֱנָשָׁא:

וְעַנְיָךְ וְאַכְפִינָךְ וְאוֹכְלָךְ יַת מַנָּא דְּלָא יְדַעְתּוּן וְלָא יָדְעוּן אַבְהָתָךְ מִן בִּגְלַל לְהוֹדָעוּתָךְ אֲרוּם לָא עַל לַחֲמָא בִּלְחוֹדוֹי חַיֵּי בַּר נְשָׁא אֲרוּם עַל כָּל מַה דְּאִתְבְּרֵי עַל מֵימְרָא דַיְיָ חַיֵּי בַּר נְשָׁא:

וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך. כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב א) לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (א ב) בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור א"כ שמור מצותיו וחיה ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ענינים שונים יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה כענין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד) וירעיבך מתחלה כמו שאמרו (שמות טז ג) להמית את הקהל הזה ברעב ואחרי כן האכילך את המן להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (פסוק טז) וספר הנס שעשה להם ו"למען ענותך" שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצמאון וגו' (פסוק טו) אבל מה שאמר בפרשת המן (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה וזה עולה בדרך הפשט אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון

ויענך. בדרך: וירעיבך. קודם בא המן או במן בעצמו בעבור שהיה קל על לבם וזה לא יתכן ויתכן מתאוות אחרות: ידעון. בנו''ן וכן צקון לחש גם ויחנון בעבר ארנון: הודיעך. שם הפעל: הלחם. שאדם תדיר בו: מוצא פי ה'. כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:

ויאכילך את המן למען הודיעך. מלמד שבאכילת המן ניתן להם דעה וכן בעזרא הוא אומר (ע''ש וצ''ע) ומנך נתת להם להשכילם וזהו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן: על ה. לחם. ב' דין ואידך והקרבתם על הלחם שבזכות הקרבנות העולם ניזון: יחיה האדם. וסמיך ליה שמלתך לא בלת' רמז למה שאמרו שעומדים בלבושיהם ק''ו מחטה וזהו כשיחי' האדם שמלתך לא סלתה:

ויענך וירעיבך וגו'. צריך לדעת מה קשרן של דברים של ויענך וגו' עם ויאכילך וגו', ולפי משמעות הדברים גנאי המן יגיד שאכילת המן היתה לצד הרעבון, וזה אינו שמצינו שהתורה הרבה בשבחי המן כאמור (במדבר י''א ז') והמן וגו' ואמרו רבותינו ז''ל (ספרי שם) שכל הכתוב בשבחו מדבר, גם הוא מזון המלאכים (יומא ע''ה:) כאומרו לחם אבירים אכל איש, ונראה שגם כאן שבח המן יגיד, כי המאכלים ישנם בב' סוגים, יש מאכל ששוה לכל בין בריא בין חולה לצד היותו נקי מהעיפוש וכלו נבלע באברים וקל להתעכל ומבריא האדם, ויש מאכל שאינו ראוי אלא לבריא אבל לחולה יזיקנו ויאבדהו, לזה אמר הכתוב בענין המן ויענך וירעיבך ויאכלך וגו' פירוש ויענך ענוי הדרך, וירעיבך עינוי חסרון המזון, והנה ידוע הוא שהמתענה בדרך יאפסו כוחותיו כח המבשל וכח העיכול וכשאדם אוכל מאכל קשה קצת להתעכל יזיקנו עד מאוד, גם כשירעב האדם ויאכל כדי שביעה יביאנו לידי חולי, ועינינו רואות כי יום שמתענה האדם לעת האוכל לא יוכל אכול ככל אות נפשו, ואמר ויאכלך את המן הרי שבח המאכל שהוא דבר הראוי אפילו למעונה ולרעב מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש:

כְּסוּתָךְ לָא אִבְלִיאַת מִנָךְ וּמְסָנָךְ לָא יְחֵפוּ דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין:

כְּסוּתְכוֹן לָא בְּלַת מֵעִילַוֵי גּוּשְׁמֵיכוֹן וְרִגְלֵיכוֹן לָא הֲלִיכַן מְיַיחְפִּין דְּנָן אַרְבְּעִין שְׁנִין:

שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו: לא בצקה. לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות:

{{נ}} רצ"ל מה חידוש היה בזה שאם מניחים הבגדים בקופסא שלא היו בלין ומפרש דאף על פי שהיו הבגדים עליהם כל מ' שנה לא היו בלין והטעם משום דענני כבוד וכו' וזהו דכתיב מעליך ר"ל אף על פי שהיו הבגדים עליהם: {{ס}} ואם תאמר והא בפרשת כי תבא כתיב ונעלך לא בלתה מעל רגלך שמע מיניה שהיו להם מנעלים ויש לומר דהתם קאי איוצאי מצרים שהיו להם מנעלים אותם מנעלים לא בלו מעל רגליהם ומה שפירש כאן היינו אותן שנולדו במדבר שלא היו להם מנעלים. והרא"ם פירש כדרך הולכי יחף כלומר להודיע באיזה מין נפיחה קמיירי לא שהיו יחפי רגל וכו' ואין להקשות לפי פירושו מאי בא להשמיענו פשיטא שלא בצקה כיון שלא הלכו יחף. דיש לומר אין הכי נמי דזה בא הכתוב להשמיענו דלא בלתה מעל רגליהם והכי פירושו רגלך לא בצקה כדרך כל הולכי יחף לפי שלא באתם לכלל זה משום דנעלך לא בלתה מעל רגליך:

שמלתך לא בלתה מעליך. ענני כבוד היו שפין בכסותן ומגהצים אותם כמו כלים המגוהצים וכן קטניהם כשהיו גדלין גדל לבושן עמהם לשון רש"י ודברי אגדה (מדרש תהלים כג) אבל ר"א כתב ואחרים אמרו כי הוציאו מלבושים רבים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה וכן אמר ורגלך לא בצקה שנתן להם כח או הוליכם לאט ואין דבריו נכונים כי משה יזכיר להם זה לאמר כי בעשיית המצוה יהיה להם מזון וכסות ויחליפו כח כאשר חיו במן ארבעים שנה והיו להם השמלות וארח ברגלם לא יבא והכל ממעשה הנס כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ויתפרנס ואם תכסה את הקורה בשמלה חדשה בארבעים שנה תבלה אע"פ שאין בה זיעה אף כי אנוש רמה

שמלתך. יש אומרי' דרך אות ואחרים אומרים כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה: לא בצקה. מגזרת ויאפו את הבצק כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב שינפחו רגליו ויתכן שנתן להם השם כח או הוליכם אט:

ארבעים שנה. וסמיך ליה וידעת עם לבבך רמז עד מ' שנה לא קם אינש אדעתא דרביה וכן בן ארבעים לבינה. ולבבו יבין לבבו עולה מ''ם וכן ג''כ הלב באמצע הגוף כמו מ''ם שהוא באמצע הא''ב:

שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. עליך לא נאמר אלא מעליך, י"א שקאי על הזיעה המצוי בהולכי דרכים והזיעה מבלה את הבגדים לכך נאמר מעליך מן הדבר אשר עליך וע"כ סמך להם ורגלך לא בצקה כי הדרך סיבה לשניהם. ורש"י פירש שענני כבוד היו שפים בכסותם ובלי ספק שבמקום שהיו שם ענני כבוד אשר כבוד ה' בתוכם נדחו כל המזיקים כי אינן מצויין במחיצת השכינה ע"כ אמר שלא קבלו נזק בבגדים ורגליהם על דרך שאמרו רז"ל מסכת ברכות (ו.) הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו הני כרעי דמנקפן מנייהו.

וְתִדַע עִם לִבָּךְ אֲרֵי כְּמָא דִי מְאַלֵף גַבְרָא יָת בְּרֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מְאַלֵף לָךְ:

וְתִנְדְּעוּן עִם רַעֲיוֹנֵי לִבְכוֹן אֲרוּם הֵיכְמָא דִּמְסַקֵּר גְּבַר יַת בְּרֵיהּ יְיָ אֱלָהָךְ מַסְקֵר יַתְכוֹן:

כי כאשר ייסר איש את בנו. שיתן עליו לטובתו עול מוסר כענין שנאמר (משלי יט יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך כן ה' אלהיך מיסרך מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה על כן אמר אחריו (פסוק ז) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה

וידעת עם לבבך. שידע באמונת לבו שהוא העיקר ובעבור שתשמע אל האלוה המיסר אותך ואם הרעיבך ליסרך ויענך בדרך בצמא שכרך שיביאך אל הארץ הט ובה:

מיסרך. נותן לך במצותיו מוסר נאות אל השלמות המכוון מאתו:

מיסרך. תגין על המ''ם לומר שהנשמה נוצרה במ' יום והתורה נתנה במ' יום ואם לא תשמור התורה שנתנה למ' יום מיסרך ונוטל ממך נשמתך שנוצרה במ' יום:

וידעת עם לבבך וגו'. כונת הכתוב הוא שישער האדם עם לבו שאין טבע אדם להוכיח וליסר אלא לבנו כי עליו יקפיד בראותו עשות רע מה שאין כן ירגיש לבו בראות בן חבירו עשות רשע, וזה מטבע המוטבע באנוש להרגיש על בנו בעשותו דבר אשר לא יעשה ויקללנו ויכנו מה שלא יעשה כן למי שאינו מקפיד עליו, כמו כן ה' אלהיך מיסרך, פירוש שהגם שהאומות עושים רשע ותועבות לא יקפיד עליהם כמו שמקפיד עליך להיותו אלהיך שנתייחד שם אלהותו עליך ולזה מיסרך על כל דבר אשר לא טוב עשות:

וְתִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּאָרְחַן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִדְחַל יָתֵהּ:

וְתִנְטְרוּן יַת פִּקּוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִדְחַל יָתֵיהּ:

ללכת בדרכיו. בגי' ללמוד תורה. וליראה אותו. למה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ולא תהיה כפוי טובה:

אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מַעֲלָךְ לְאַרְעָא טַבְתָא אַרְעָא נָגְדָא נַחֲלִין דְמַיִין מַבּוּעֵי עֵינַוָן וּתְהוֹמִין נָפְקִין בְּבִקְעָן וּבְטוּרִין:

אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵעַל יַתְכוֹן לְאַרְעָא מְשַׁבְּחָא בְּפֵירָהָא אַרְעָא דְנַגְדָא נַחֲלִין דְּמַיָין צְלִילִין מַבּוּעֵי עֵינַוָון חַלְיַין וּתְהוֹמִין דְּלָא מְיַיבְּשִׁין נַפְקִין בְּבִקְעָן וּבְטַוְורִין:

וטעם ארץ נחלי מים. שהיא כגן רוה לא שישקוה מים ברגל כארץ מצרים כאשר יאמר עוד (להלן יא יא) כי למטר השמים תשתה מים ופירש כי עינות ותהומות יוצאים בבקעה וגם בהר ומשם יזחלו בה נחלים ושיעור הכתוב עינות ועינות תהומות כמו בעזוז עינות תהום (משלי ח כח) מעינות תהום רבה (בראשית ז יא) והענין כי יש מן המעינות שנוזלים מתמצית לחות ההרים מן הגשמים שנבלעים בתוכם או מן האדים העולים להם והם שקרא עיינות כמו אל כל מעיני מים (מלכים א יח ה) למעינו מים (תהלים קיד ח) ויש מהם שיוצאים ממקור התהום והם שקראם "תהומות" כלומר מעינות תהום ואמר כי משניהם בבקעה וגם בהר

אל ארץ טובה. שנקבצו בה מיני הטובו' שלא יקבצו בגליל זולתו וספר חמשת מיני הטוב ובכל אחד מהם אמר ארץ. הראשון הוא ארץ נחלי מים עינות ותהומות לא מי יאורים ואגמים הרעים. על הפך והמים רעים והארץ משכלת. השני הוא ארץ חטה ושעורה הצריכים למזון. השלישי הוא ארץ זית שמן ודבש שהם מעדני מלך. הרביעי ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שימצאו בה מעות בזול. כאמרו ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו. כי אמנם יוקר המעות קשה מיוקר הפירות. כאמרם ז''ל (תעניות פ' סדר תעניות) לא שנו אלא על בצורת של פידית אבל על בצורת של מעות מתריעי עליהם מיד. החמישי הוא ארץ אשר אבניה ברזל שבה נמצא רבוי אבנים קשות ובהירות יפות וטובות לבנין:

אַרְעָא חִטִּין וְסַעֲרִין וְגוּפְנִין וּתְאֵנִין וְרִמוֹנִין אַרְעָא דְזֵיתָהָא עָבְדִין מִשְׁחָא וְהִיא עָבְדָא דְבָשׁ:

אַרְעָא דְמַרְבַּיָיא חִינְטִין וּשְעוֹרִין וּמְלַבְלְבָא גוּפְנִין דְּמִנְהוֹן נָפִיק חֲמַר חַל וְחָרִיף וּמַרְבַּיָא תֵינִין וְרוּמָנִין אֲרַע דְּמִן זֵיתָהָא עַבְדִין מְשַׁח וּמִן תוּמְרַיָיהָא עַבְדִין דְּבָשׁ:

זית שמן. זיתים העושים שמן:

{{ע}} ר"ל דשני מיני זיתים הם ומין אחד אינו עושה שמן לכך צריך למיכתב זית שמן אי נמי לפי דאמרינן שארץ ישראל משובח בשבעה דברים וכשתמנה זית שמן לשני דברים אז תמצא ח' דברים ולכך פירש זיתים העושים שמן ר"ל דבר אחד הוא:

ארץ חטה. הזכיר המולידים הדם. ודבש. פירשתיו:

ארץ חטה ושעורה. י' תיבות בפסוק לכך צריך ליתן י' אצבעות בפת בשעת ברכה ועוד כנגד י' מצות שנעשו בפת לא תחרוש לא תזרע כלאים לקט שכחה פאה לא תחסום תרומה ומעשר ראשון ושני וחלה:

אַרְעָא דִי לָא בְעִצוּרִין (נ''א בְמִסְכֵּנוּ) תֵּיכוּל בַּהּ לַחֲמָא לָא תֶחְסַר כָּל מִדַעַם בַּהּ אַרְעָא דִי אַבְנָהָא פַרְזְלָא וּמִטוּרָהָא תִּפְסוּל נְחָשָׁא:

אַרְעָא דְלָא בְחוּסְרָנָא תֵיכְלוּן בָּהּ לַחֲמָא לָא תֶחְסַר כָּל מִדַּעַם בָּהּ אַרְעָא דִי חַכִּימָהָא גָזְרִין גְּזֵרַן בְּרִירַן הֵי כְּפַרְזְלָא וְתַלְמִידָהָא שַׁאֲלִין שְׁאִילִין מְסִימָן כִּנְחָשָׁא:

וטעם אשר אבניה ברזל. כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים שם תמצא ברזל כי מעפרה יוקח ובשרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ ובתרגום ירושלמי ראיתי דאבנהא ברירן היך פרזלא וכו' ר"ל שהכתוב משבח הארץ שימצאו בה מחצבים מן אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שוכני בתי חומר ונעשים ליושביהם קבריהם

במסכנות. בדלות ועניות וכן ילד מסכן וחכם:

תחצוב נחשת. הוא הברזל הטוב שהוא בהיר ונאות לבנין וכלים:

תחסר. ג'. דין ואידך וצפחת השמן לא תחסר ובטן רשעים תחסר אף ע''פ שזה נאמר בא''י הצדיקים בכ''מ לא יחסרו לחם שהרי אליהו הלך לצרפת ושם אמר לה לא תחסר אבל הרשעים בכ''מ תחסר להם: לא תחסר. תגין על הרי''ש לומר שהיא ראש עפרות תבל:

ארץ אשר לא במסכנות וגו'. פירוש לפי שיש בני אדם שהגם שהם עשירים מתנהגים כמנהג עניים לב' סיבות. א' שחושש שמא יתמוטט ויעני לכן מצמצם לבל יוציא הוצאות מרובות, ב' שלא ישביע עצמו כדי שלא יראה שהוא עשיר, לזה אמר אשר לא במסכנות וגו' שאין מקום בה לב' המיחושים הנזכר, כי ב' המיחושים יהיו מאמצעות זה עשיר וזה עני ומאמצעות ההתמוטטות ושניהם אינם בעיר הלזו, ונתן טעם לזה באומרו לא תחסר כל בה פירוש בשלמא אם העושר בא מזולת הארץ זה משתדל ומעשיר וזה אינו משתדל ומעני אבל כיון שהעושר בארץ היא תלוי והמעשיר מהארץ מעשיר ונתחלקה לכולם בשוה אם כן כולם עשירים, גם אין לחוש להתמוטטות כל עת היותם בארץ כי ממנה עושר ונכסים והוא אומרו כל בה: והזכיר ב' פרטים שהם ברזל ונחושת שהם ב' דברים הצריכים עקרים לתשמישי אדם, והזכיר אחר זה ואכלת וגו' פירוש לפי שאין שלימות לארץ בהיותה משובחת בפירות אם היא חסרת דברים הצריכין לישוב העיר ותשמישי בני אדם כי יצא השבח להשלים החסר, והלא תמצא כמה עובדי אדמה גנות ופרדסים שיש להם כמה וכמה ומשתכרין הרבה במה שנותנת האדמה כחה בפירות הארץ ובפירות האילן ואף על פי כן עומדים בחוסר כי יוציאו הכל בצרכי תשמישיהם ומלבושיהם, לזה אחר שאמר ארץ חטה וגו' גמר אומר לא תחסר כל בה ואין אתם צריכין להוציא משבח פירות הארץ למקום אחר להביא במקומו דברים הצריכים לתשמיש אדם ותשמיש תשמישיו ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת:

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' רז"ל דרשו (תענית ד.) ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם והם מחדדים זה את זה כברזל. ומה ראו על ככה לדרוש פסוק זה על לומדי תורה במקום שיש לפרשו כפשוטו. ונראה שקשה להם כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואח"כ אמר ואכלת ושבעת, ואיך נתן ריוח בין הדביקים והפסיק בברזל, אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו.ד). והביאור הוא שארץ זו לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא שהרי לא תחסר כל בה, אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה בוניה ברזל מחדדים זה לזה בהלכה וכל כך יהיה להם חשק בתורה עד שלא ידרשו איזו מקומן של זבחים הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כחם אלא עכ"פ יהיו חזקים כברזל כי התורה תוסיף תת כחה להם. ומ"ש אבניה בוניה אין צורך לזה כי מדרך הכתוב לכנות אנשי השם באבנים כמו אבן מאסו הבונים (תהלים קיח.כב) כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט.טז) האבן הראשה (שם ד.ז) וכן רבים. ועליהם אמר ואכלת ושבעת כי הצדיק אוכל לשובע נפשו אם מעט ואם הרבה יאכל וכן מ"ש ומהרריה. היינו מן אנשי השם שנקראו בשם הרים כמו שנאמר (מיכה ו.ב) שמעו הרים את ריב ה' מהם תחצוב נחושת כי נשיכתן נשיכת נחש (אבות ב.טו) והלשון נופל על הלשון. ובסמוך הזהיר על המותרות ואמר פן תאכל ושבעת. והל"ל פן תאכל ותשבע, אלא שר"ל פן תדרוש אחר המותרות ותאכל אחר שכבר שבעת ובתים טובים תבנה אע"פ שכבר ישבת שיש לך כבר דירה כדי צרכך, ולא תסתפק במוכרחות ותבנה עוד ללא צורך. ועל זה הדרך נוכל לומר שגם בפסוק זה הזכיר האכילה והבתים, שאמר ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, היינו הסיפוק ההכרחי כאכילה כאמור, ארץ אשר אבניה היינו בוניה ברזל כי הבונה כדי צרכו הוא הבנין החזק כברזל אשר מתקיים לעד, לא כן הבונים חרבות למו, כי מבנין המותרים ודאי לחרבה יהיה ושמם מאין יושב כדרך רוב חצרות של שרים שמקויים בהם ושאיה יוכת שער (ישעיה כד.יב). ד"א מסכנת לשון אוצרות, מלשון ויבן ערי מסכנות לפרעה (שמות א.יא) שלא יצטרכו לעשות אוצרות תבואה בארץ מפני יראת זלעפות רעב, או מלחמה, כי בעשותם רצון האל ית' נכון לבם בטוח בה' שומרם ומצילם. וי"א לפי שמדרך העני לאכול פת כמות שהוא, אבל העשיר אינו אוכלו בלא לפתן, על כן אמר שלחם של א"י יהיה כל כך נקי וכשלג ילבין שאפילו העשיר יאכלו כמות שהיא בלא לפתן לכך נאמר לא במסכנת תאכל בה לחם. ומ"ש וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה. רמז לו"פ ארץ שהזכיר כי הם מקור הברכות כאמרו רז"ל (סוטה לח:) אין נותנים כוס של ברכה כ"א לטוב עין שנאמר (משלי כב.ט) טוב עין הוא יבורך קרי ביה יברך ותוספת וי"ו רמז למקור הברכות כי הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו' (ב"ב ט:) וחסרון וי"ו של עפרון שהיה רע עין יוכיח, על כן דווקא טוב עין יברך ויבורך בתוספת וי"ו בששה ברכות הנזכרות בו"פ ארץ שהזכיר כאן על כן נאמר וברכת וגו' על הארץ והוא רמז נכון.

וְתֵיכוּל וְתִשְׂבַּע וּתְבָרַךְ יָת יְיָ אֱלָהָךְ עַל אַרְעָא טַבְתָא דִיהַב לָךְ:

וְתֶהֱווֹן זְהִירִין בִּזְמַן דְּאַתּוּן אָכְלִין וּשְבֵעִין הֲווֹן מוֹדִין וּמְבָרְכִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן עַל כָּל פֵּירֵי אַרְעָא מְשַׁבְּחָא דִיהַב לְכוֹן:

ואמר ואכלת ושבעת וברכת. כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם ורבותינו (ברכות מח) קבלו שזו מצות עשה וטעמו ותברך את ה' אלהיך וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח) וכן ועשית פסח לה' אלהיך (להלן טז א) ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כו ב) ורבים כן וטעם על הארץ הטובה כמו ועל הארץ הטובה יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום

וברכת את ה' אלהיך. למען תזכור כי מאתו היו אלה לך:

ואכלת ושבעת. וסמיך ליה פן תשכח וגומר שצריך להזכיר יום המיתה בברכת המזון ולכך תקנו הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה: ואכלת. וברכת. היינו ברכת המזון וכן נמי צריך לברך לפניו פי' ואכלת ושבעת וברכת כבר שאסור לאדם ליהנות מן העוה''ז בלא ברכה שנאמר לה' הארץ ומלואה אבל לאחר שבירך הוא משלו שנאמר והארץ נתן לבני אדם וזה אמרתי לה' אדני אתה טובתי בל עליך מכיון שהדיתי לה' אין הטובה משלך: ואכלת. בגימטריא זהו בכזית:

אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִתְנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְלָא לְמִטַר פִּקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין:

אִסְתַּמְרוּן לְכוֹן דִּילְמָא תִתְנְשׁוּן יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מִן בִּגְלַל דְּלָא לְמִנְטַר פִּקּוּדוֹי וְדִינוֹי וּקְיָמוֹי דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין:

דִילְמָא תֵיכוּל וְתִשְׂבַּע וּבָתִּין שַׁפִּירִין תִּבְנֵי וְתֵיתֵב:

דִּלְמָא תֵּיכְלוּן וְתִשְבְּעִין וּבָתִּין שַׁפִּירִין תִּיבְנוּן וְתֵיתְבוּן:

ובתים. ד' במס' דין ואידך בתים מלאים כל טוב. וחמדו שדות וגזלו בתים ונשאו. ובתים מאין אדם. אם תשמור מצותיו תמצא בתים מלאים כל טוב ובתים טובים תבנה אבל אם רם לבבך ותגזול שדות ובתים אז ובתים מאין אדם:

וְתוֹרָךְ וְעָנָךְ יִסְגוּן וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא יִסְגֵא לָךְ וְכֹל דִי לָךְ יִסְגֵא:

וְתוֹרֵיכוֹן וְעָנֵיכוֹן יִסְגוּן וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא יִסְגֵי לְכוֹן וְכָל דִּילְכוֹן יִסְגֵי:

ירבין. היו''ד תחת ה''א ואין זה דעת רבי משה הכהן הספרדי:

ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב. סמך כסף וזהב לצאן לומר לך הרוצה שיעשיר יעסוק בבהמה דקה ומ''מ כתיב ירבין חסר וי''ו לומר לך שאם מרעה בשדות אחרים נכסיו מתמוטטין:

וִירִים לִבָּךְ וְתִנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:

וְיִתְרָם לִבְּכוֹן וְתִתְנְשׁוּן יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דְּאַפֵּיקְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא:

ורם לבבך. ותשכח כי עבד היית בשפלות לב ותשכח הענוי והרעב והצמא שהיה לך במדבר ואף על פי כן השם כלכל אותך:

דְדַבְּרָךְ בְּמַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא אֲתַר חֵיוָן קָלָן וְעַקְרַבִּין וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא דְאַפֵּק לָךְ מַיָא מִטִּנָרָא תַּקִיפָא:

דְּדַבְּרָךְ בְּרַחֲמִין בְּמַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחֵילָא אֲתַר מָלֵי חֵיוָן קָלִין וְעַקְרַבִּין עַקְצִין וּבֵית צַחְוָונָא אֲתַר דְּלֵית מוֹי דְּאַפֵּיק לָךְ מוֹי מִשָׁמִיר טִנְרָא:

במדבר. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא במדבר הגדול. שהוא ארוך ורחב: והנורא. שהוא מדבר שרף: החלמיש. הצור התקיף:

מצור החלמיש. שנהפך למים כאמרו ההופכי הצור אגם מים:

נחש שרף ועקרב וצמאון. בגימ' בכשדים בפרס במקדון ובשעיר:

דְאוֹכָלָךְ מַנָא בְּמַדְבְּרָא דִי לָא יָדְעוּן אֲבָהָתָךְ בְּדִיל לְעַנָיוּתָךְ וּבְדִיל לְנַסָיוּתָךְ לְאוֹטָבָא לָךְ בְּסוֹפָךְ:

דְּאוֹכְלָךְ מַנָא בְּמַדְבְּרָא דְּלָא יַדְעוּן אַבְהָתָךְ מִן בִּגְלַל לְסַגְפוּתָךְ וּמִן בִּגְלַל לְנַסְיוֹתָךְ לְאוֹטָבָא לָךְ בְּסוֹפָךְ:

למען ענותך. שתקיים מעוני כדאגת מי שאין לו פת בסלו: ולמען נסותך. אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער: להיטיבך. יותר ממלאכי השרת כראוי למנוסה לפניו:

וְתֵימַר בְּלִבָּךְ חֵילִי וּתְקֵף יְדִי קְנוֹ לִי יָת נִכְסַיָא הָאִלֵין:

הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא תֵימְרוּן בְּלִבְּכוֹן חֵילָן וּתְקוֹף יְדָן קָנוּ לָן יַת נִכְסַיָא הָאִילֵין:

החיל הזה. הממון וכן ועזבו לאחרים חילם. והטעם יגיעם וכחם:

וְתִדְכַּר יָת יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי הוּא יָהֵב לָךְ עֵצָה לְמִקְנֵי נִכְסִין בְּדִיל לְקַיָמָא יָת קְיָמֵהּ דִי קַיִים לְאֲבָהָתָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין:

וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן אֲרוּם הוּא דִּיהַב לְכוֹן מִלְכָּא לְמִקְנֵי נִיכְסִין מִן בִּגְלַל לְקַיָימָא יַת קְיָימֵיהּ דְּקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין:

וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם על כן אמר אם תחשוב כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו ואם תשכח את השם יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם כי כל עוזבי ה' יכלו וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב כחי ועצם ידי וגו' ואמר (ט א) שמע ישראל דבר אמת מפי כי הגוים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצחם במלחמה ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים ואיך תכבוש אותם ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם ואתה שמעת מימים ראשונים שלא יתיצב אדם לפניהם וכשיתברר לך כל זה יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם לא כח ועצם יד שנתן לך אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם וזה רמז למה שאמר (יהושע י יא) וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וכן אמר שם (פסוק יד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו וגו' כי ה' נלחם לישראל והערים הבצורות שהזכיר כאן רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם ימין השם וזרועו בתקיפים ואור פניו שרצם בהרוגי המלחמה שנתן להם כח עליהם וזהו שאמר הכתוב עוד (עמוס ב ט) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת ייחד האמורי שהיה עצום בהם והשם הוא המשמיד אותו

וזכרת. הטעם אם עלה על לבבך לאמר כחי ועוצם ידי זכור הנותן לך כח:

וזכרת את ה' וגו'. פירוש שצריך לתת לבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי כי לזה סמך מאמר שאחרי זה והיה אם שכוח תשכח פירוש אם שכוח דבר זה שה' הוא המטיב לך וגו' סופך שתשכח את ה', וסופך ללכת אחרי אלהים אחרים, ולא במחשבה לבד אלא במעשה כאומרו ועבדתם, ולא עבודה שאינה מסויימת באיסור אלא והשתחוית להם שהיא עבודה מסויימת באיסור לכל עבודה זרה שבעולם, כאומרם ז''ל (סנהדרין ס':) המשתחוה למרקוליס חייב הגם שאין עבודתו בכך, הא למדת שהזכירה זו גדר גדול לעבודת ה' ומחסרונה ידיחנו השטן ממדריגה למדריגה למטה ממנה: (יט כ) אבד תאבדון וגו' כגוים וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר אבד תאבדון, עוד למה הוצרך לדמות ולומר כגוים וגו', עוד למה הוצרך לומר לבסוף פעם ב' כן תאבדון ולא סמך למה שאמר בתחילה אבד תאבדון שעליו חוזר מאמר כגוים וגו', אכן יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ירושלמי חגיגה פ''א ה''ז) שלא חרבה ירושלים אלא על שבטלו בה דברי תורה, והגם שהיו עובדי עבודה זרה אם היה לומדים תורה לא היתה נחרבת כאומרם ז''ל, ומעתה יש מקום להרשיע ולעבוד עבודה זרה ולהערים ללמוד תורה כדי שתגן עליהם לבל יאבדו, לזה בא המאמר כאן כשבא להתרות על עבודת ע''ז שתסובב שיאבדו מן הארץ אמר העדתי וגו' פירוש הריני מתרה בכם כי אבד תאבדון ופירוש בתחלה אבדה אחת תאבדון והוא שתהיו כגוים חסירי התורה שישכחם ה' מהם ויהיו כגוים ואז כגוים אשר ה' מאביד וגו' כן תאבדון זו אבדת עצמם, וכפי זה תיבת כגוים נמשכת למעלה לומר דמיון האבדה שיהיו כגוים ונמשכת למטה לדמיון אבדת הגוים עצמן מן הארץ, ואומרו עקב וגו' פירוש כיון שאין תורה הא למדת שאם יש להם תורה הגם שיהיו עובדי עבודה זרה תורה תעמוד להם, והוא מה שדקדק לומר בקול ה' וכבר העירותך בכמה מקומות שכל מקום שיזכיר קול ידבר על התורה: עוד ירצה באומרו כגוים וגו', כן תאבדון, כי מלבד אבדתם שאמר למעלה במאמר אבד תאבדון עוד צרה אחרת להם אחר שיאבדו הנשארים בהם יהיו כגוי' אשר וגו' כן יאבדון פירוש שיכרת מהם נבואה ורוה''ק שיאבדו, ועל זאת יחרד לב עם ה' שאין קללה בעולם כזו אוי לדורות שטעמו כום המר הזה מר ממות והוא רחום ישוב ירחמנו כי יתן את רוחו בנו כימי קדם: עוד יתבאר על זה הדרך כי שלשה מיני פורענות רמז להם כאן, האחד דמיון שאירע להם בחורבן הבית שהרג מהם מה שהרג נבוכדנצר הרשע והגלה הנשארים והוא מאמר אבד תאבדון, ב' דמיון מה שאירע להם בימי מרדכי שבקש המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והוא מאמר כגוים אשר ה' מאביד פירוש שגזר עליהם (לקמן כ' ט''ז) לא תחיה כל נשמה כמו כן יהיה עונשם, וכמו כן היתה גזירת המן על ישראל לולי זכות מרדכי ואסתר שעמדו ובטלו הגזירה, ולזה כפל לומר כן תאבדון לומר שהוא דבר בפני עצמו, ג' גזירות העדר הנבואה מישראל והוא מאמר עקב לא תשמעון בקול ה', הכוונה על זה הדרך עקב פירוש בסוף המוסרים והתוכחות יהיה לכם זאת שלא תשמעו בקול ה', וכבר כתבתי שאין יסורים מרים ממרירות המות כדבר זה:

וִיהֵי אִם מִנְשָׁאָה תִנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בָּתַר טַעְוַת עַמְמַיָא וְתִפְלְחִנוּן וְתִסְגוּד לְהוֹן אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן:

וִיהֵי אִין מִנְשָׁא תִּינְשָׁא יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּתְהָכוּן בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא וְתִפְלְחִינוּן וְתִסְגְּדוּן לְהוֹן אַסְהָדִית עֲלֵיכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרוּם מֵיבַד תֵּיבְדוּן:

והיה אם שכח תשכח. וזה יקרה כאשר תיחס הצלחתך אל בהך ולא תברכהו עליה: תאבדון. משני עולמות:

כְּעַמְמַיָא דִי יְיָ מֹאבִיד מִקֳדָמֵיכוֹן כֵּן תֵּיבְדוּן חֳלַף דְלָא קַבֶּלְתּוּן בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן:

הֵי כְעַמְמַיָא דַיְיָ מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן הֵיכְדֵין תֵּיבְדוּן חוֹלַף דְּלָא קַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן:

עקב. שכר באחרית. לטוב או לרע:

עקב. וכל זה יקרה כשלא תברך כאשר צוך למעלה:

כגוים. ג' כגוים אשר ה' מאביד אם לא נהיה כגוים ויקטירו שם כגוים מדה כנגד מדה בשביל ויקטירו שם כגוים ואמרו אם לא נהיה כגוים ע''כ כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון: