וּסְלֵיק מֹשֶׁה מִמֵישְׁרָא דְמוֹאָב לְטוּרָא דִנְבוֹ רֵישׁ רָמָתָא דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וְאַחְזְיֵהּ יְיָ יָת כָּל אַרְעָא יָת גִלְעָד עַד דָן:

וּסְלֵיק משֶׁה מִן מֵישְׁרָא מוֹאָב לְטַוְורָא דִנְבוֹ רֵישׁ רָמָתָא דְעַל אַפֵּי יְרֵיחוֹ וְאַחֲוֵוי לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ יַת כָּל תַּקִיפֵי אַרְעָא יַת גְבוּרָן דְעָתִיד לְמֶעֱבַד יִפְתָּח דְמִן גִלְעָד וְנַצְחָנִין דְשִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ דְמִן שֵׁיבַט דָן:

מערבות מואב אל הר נבו. כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת: את כל הארץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה: עד דן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר (שופטים יח, ל) ויקימו להם בני דן את הפסל, והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע:

{{ה}} דאל"כ לא הל"ל אלא ויעל משה אל הר נבו מערבות מואב ל"ל וכי עדיין אין אנו יודעין שהיה משה בערבות מואב דהא משנה תורה כולה נשנית בערבות מואב: {{ו}} ר"ל לא הל"ל אלא את כל הארץ עד הים האחרון ול"ל הפרטים כולם את הגלעד וגו' ומזה הטעם הוצרך לפרש ואת הנגב ואת הככר:

ויראהו ה' את כל הארץ. כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן ואחרי כן הזכיר שהראה לו את גלעד עד דן והנה משה היה בחלקו של ראובן וחצי הר הגלעד ועריו היה לבני ראובן והחצי למנשה על כן פירושו מן הגלעד עד דן או היה גלעד בלבנון בארץ ישראל כדכתיב (ירמיהו כב ו) גלעד אתה לי ראש הלבנון והזכיר "עד דן" שהוא סוף תחום ארץ ישראל דכתיב ( כד ב) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע והזכיר אפרים ומנשה שהיו בצפונה של ארץ ישראל וארץ יהודה שהוא בדרום כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מן הירדן ועד הים (ס"א הגדול ומנשה ואפרים כל צפונה ג"כ מן הירדן ועד הים) ודן נטל בצפונית מערבית והזכיר נפתלי הסמוך ליהודה ממזרח (שם יט לד) ולא הזכיר אשר ויששכר כי היו בתוך אפרים ומנשה דכתיב (שם יז י) ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח ולא הזכיר שמעון כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט א) ולא הזכיר בנימין שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף הנזכרים סמוך להם והזכיר עד הים האחרון לזבולון שהיה על חוף ימים או שהיה בכלל הנגב והככר ויזכיר בקעת ירחו בעבור היותה בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר אבל הראהו במעשה נס והכלל שהראהו כל נחלת ישראל דכתיב (פסוק ד) זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' ולרבותינו בספרי (ברכה שנז) מדרשים במקומות האלה אשר יזכיר בכתוב וטעם המראה הזאת אשר הראהו בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו

ויעל משה. לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע כי אחר שעלה משה לא כתב ובדרך נבואה כתבו והעד ויראהו ה' גם ויאמר ה' אליו גם ויקבור:

ויראהו ה' את כל וגו'. פירוש הפעיל ה' בו ראות, מה שאין גבול בעין לראות באחד משני דרכים. או יאיר עיניו מאור זרוע לצדיק שהוא אור ששת ימי בראשית גנוז לצדיקים, שאמרו רבותינו ז''ל (חגיגה יב.) שבו יביט האדם מסוף העולם. או הקריב הארץ למול עיניו והראה אותה לו לפניו:

וְיָת כָּל נַפְתָּלִי וְיָת אַרְעָא דְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה וְיָת כָּל אַרְעָא דִיהוּדָה עַד יַמָא מַעַרְבָא:

וְיַת אַלַּוּף סַרְכוּן מִדְּבֵית נַפְתָּלִי דְּמִתְחַבְּרִין עִם בָּרָק וְיַת מַלְכַיָא דְעָתִיד לְמִקְטַל יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן דְמִן שֵׁיבַט אֶפְרַיִם וּגְבוּרָן דְגִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ דְמִן שֵׁבַט מְנַשֶׁה וְיַת כָּל מַלְכַיָּא דְיִשְרָאֵל וּמַלְכוּתָא דְּבֵית יְהוּדָה דִשְׁלִיטוּ בְּאַרְעָא עַד דְאִצְתַּדֵי בֵּית מוּקְדְשָׁא בַּתְרָאָה:

ואת כל נפתלי. הראהו ארצו בשלותה וחרבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה. הראהו ארצם בשלותה ובחרבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק: ואת כל ארץ יהודה. בשלותה ובחרבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון. ארץ המערב בשלותה ובחרבנה. דבר אחר, אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקדוש ברוך הוא כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים:

וְיָת דָרוֹמָא וְיָת מֵישְׁרָא בִּקְעֲתָא דִירֵחוֹ קַרְתָּא דְדִקְלַיָא עַד צוֹעַר:

וְיַת מְלִיךְ דָּרוֹמָא דְמִתְחַבֵּר עִם מְלִיךְ צִיפוּנָא לְחַבְּלָא יַתְבֵי אַרְעָא וְעַמּוֹנָאֵי וּמוֹאֲבָאֵי יַתְבֵי מֵשְׁרָא דִּמְעִיקִין לְהוֹן לְיִשְרָאֵל וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֵלִיָהוּ דְגַלַן מִן בִּקְעָתָא דִירֵיחוֹ וְיַת גַלְוַות תַּלְמִידֵי אֱלִישָׁע דְּגָלוּ מִן קִרְוַות דִּקְלַיָּא עַל יַד אֲחוּהוֹן בֵּית יִשְרָאֵל מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין וְיַת עָקַת כָּל דָּר וְדָר וּפוּרְעָנוּת אַרְמַלְגּוֹס רַשִּׁיעָא וְסִדְרֵי קְרָבָא דְגוֹג וּבְעִידַן צַעֲרָא רַבָּא הַהוּא מִיכָאֵל יְקוּם בִּדְרָעָא לְפָרוּקָא:

ואת הנגב. ארץ הדרום. דבר אחר, מערת המכפלה, שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון: ואת הככר. הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר (מ''א א' ז, מו) בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה:

וַאֲמַר יְיָ לֵהּ דָא אַרְעָא דִי קַיֵמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימָר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַהּ אַחֲזִיתָךְ בְּעֵינָיךְ וּלְתַמָן לָא תְעִבַּר:

וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ דָא הוּא סֵיפָא דְמִלְתָא בְּאַרְעָא וְדָא אַרְעָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמֵימָר לִבְנֵיכוֹן אֶתְּנִינָהּ אַחְמְיַית יָתָהּ בְּעֵינָךְ וְתַמָּן לָא תְעִבַּר:

לאמר לזרעך אתננה הראיתיך. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקדוש ברוך הוא קימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני ששמה לא תעבר, שאלולי כך, הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם:

{{ז}} רצ"ל לאמר ל"ל אלא כדי שתלך ותאמר וכו' ולפי זה צ"ל שהמקרא מסורס ומלת הראותיך צריך להיות קודם וכאלו אמר זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' הראיתיך בעיניך לאמר לזרעך אתננה. הרא"ם: {{ח}} רצה לומר א"כ למה לא היה מעבירו ואז יותר היה יכול לראות ויכול להגיד להם: {{ט}} פירוש לולא השבועה אע"פ שכבר כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי וכו' וא"כ בלא שבועה היה ג"כ מת כיון שמלאו מ"מ הייתי מקיימך וכו' בשם מהרי"ץ. ול"נ דמה שפירש"י היום מלאו וכו' דעתו לומר במה שפי' מלאו ימי כלומר ביום זה נולדתי וביום זה אמות אבל שנותיו לולא החטא בעבור זכותו היה מאריך שנים כמו שהאריך אביו והיה זוכה לבוא אל הארץ אבל בשביל החטא לא האריך ונשלמו שנותיו לעת הזאת ואין שייך לו' בזה קיצור ימים כיון דימי שנותינו הם ע' שנים והמאריך ימים הוא בשביל זכותו ודוק:

הראיתיך בעיניך. למען תברכנה: ושמה לא תעבר. כדי שלא תגיענה ברכתך באופן שלא תחרב כסוף כמו שככר נגזר עליהם לכשתתמלא סאתם:

הראיתיך. מלא י'. כי י' פסוקים בתורה שכתוב בהם אשר נשבע להם להביאם לארץ. והראהו י' קדושות שבא''י:

לאמר לזרעך אתננה. אומרו לאמר, לפי שלא אמר נוסח זה של לזרעך אתננה לשלשתם, לזה אמר לאמר, פירוש שמכוון המאמר הוא זה לזרעך אתננה, ורבותינו ז''ל (ברכות יח:) דרשו שצוהו שילך ויאמר להם לאבות כו', ע''כ. ואולי כי רצה ה' שיאמר להם משה הדברים להחזיק לו האבות טובת חן וחסד על אשר טרח ויגע הוא בעדם עד הביאם אל המקום: ושמה לא תעבר. אולי שנתכוין לומר לו שלא יצטרך לעבור שמה לעלות דרך שם משער השמים שהוא שמה, ואמרו רבותינו ז''ל שאין הנפשות עולות אלא דרך שם. ומשה לפי שנאסף אל השכינה הנה מקומו בקודש במקום שהוא שם. וזה הוא שיעור הכתוב ושמה לא תצטרך לעבור אל מקומך, וסמך אומר וימת שם וגו' על פי ה', והבן:

וּמִית תַּמָן מֹשֶׁה עַבְדָא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמוֹאָב עַל מֵימְרָא דַיְיָ:

בְּשַׁבְעָא יוֹמִין לְיַרְחָא דַאֲדָר אִתְיְלִיד משֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל וּבְשַׁבְעָא יוֹמִין לְיַרְחָא דַאֲדָר אִתְכְּנִישׁ מִגּוֹ עַלְמָא בְּרַת קָלָא נָפְלַת מִן שְׁמַיָּא וְכֵן אָמְרַת אָתוּן כָּל עַלְלֵי עַלְמָא וְחָמוֹן בְּצַעֲרֵי דְמשֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל דְּטָרַח וְלָא אִתְהַנֵי וְאִתְרַבֵּי בְּאַרְבַּעַת כְּלִילִין טָבִין כְּלִילַת דְּאוֹרַיְיתָא דִידֵיהּ דְּשָׁבָא יָתָהּ מִשְּׁמֵי מְרוֹמָא וְאִתְגְלֵי עֲלוֹי אִקַר שְׁכִינְתָּא דַּיְיָ בִּתְרֵין אַלְפִין רִיבְוָון דְּמַלְאָכִין וּבְאַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין אַלְפִין אַרְתְּכִין דְּנוּר כְּלִילָא דִכְהוּנְתָּא דִידֵיהּ הֲוַות שִׁבְעָתֵי יוֹמֵי אַשְׁלָמוּתָא כְּלִילָא דְמַלְכוּתָא אַחֲסִינוּ יָתֵיהּ מִן שְׁמַיָּא לָא חַרְבָּא שָׁלָף וְלָא סוּסָא אָסַר וְלָא מַשִּׁרְיָּן אַרְגִּישׁ כְּלִילָא דִּשְׁמָא טָבָא קָנָא בְּעוֹבָדִין טָבִין וּבְעִנְוָותָנוּתֵיהּ בְכֵן אִתְכְּנַשׁ תַּמָן משֶׁה עַבְדָּא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמוֹאָב עַל נְשִׁיקַת מֵימְרָא דַיְיָ:

וימת שם משה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואלך כתב יהושע. רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל לא, כו) לקח את ספר התורה הזה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע: על פי ה'. בנשיקה:

{{י}} י"מ בדמעח ולא בדיו ליתן הבדל בין שמונה פסוקים הללו ובין כל התורה כולה כדי שיהא יחיד קורא אותם ולא שנים שלא להפסיק ביניהם וי"מ שהיה מוריד דמעות בשעה שהיה כותב:

וימת שם משה עבד ה'. שאפי' במותו עשה מה שצוהו כעבד: על פי ה'. כי הוא אמר לו עלה ומות וכן ' ' נכתב על אהרן על' פי ה' וכן על פי ה' יחנו:

וימת שם. פירוש שם לבד הוא שמת אבל הוא חי במקום אחר קדוש ועליון על פי ה':

וּקְבַר יָתֵהּ בְּחֵילָתָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב לְקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר וְלָא יְדַע אֱנַשׁ יָת קְבֻרְתֵּה עַד יוֹמָא הָדֵין:

בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ דְמָארֵי עַלְמָא דְאַלִיף לָן אָרְחָתֵיהּ תַּקְנֵי אַלִּיף יָתָן לְמִלְבַּשׁ עַרְטְלָאִין מִן דְּאַלְבֵּישׁ אָדָם וְחַוָּה אַלִיף יָתָן לִמְזַוְגָּא חַתְנִין וְכַלָּן מִן דְּזַוֵיג חַוָה לְוַת אָדָם אַלִּיף יָתָן לִמְבַקְרָא מַרְעִין מִן דְּאִתְגְּלֵי בְּחֶזְוֵוי מֵימְרֵיהּ עַל אַבְרָהָם כַּד הֲוָה מְרַע מִגְזֵרַת מָהוּלְתָּא אַלִּיף יָּתָן לִמְנַחְמָא אֶבְלִין מִן דְּאִתְגְּלֵי לְיַעֲקב תּוּב בְּמֵיתוֹי מִפַּדַן בַּאֲתַר דְּמִיתַת אִמֵּיהּ אַלִּיף יָתָן לִמְפַרְנְסָא מַסְכְּנִין מִן דְּאָחַת לִבְנֵי יִשְרָאֵל לַחֲמָא מִן שְׁמַיָּא. אַלִיף יָתָן לְמִקְבַּר מֵיתַיָּא מִן משֶׁה דְאִתְגְלֵי עֲלוֹי בְּמֵימְרֵיהּ וְעִמֵּיהּ חֲבוּרַן דְמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל אַצִיעוֹן דַּרְגְּשָׁא דְּדַהֲבָה מִקְבְּעָא בְּיוֹרְכִין וְסַנְדַּלְכִין וּבוּרְלִין מְתַקְנָא כְּבִסְתַּרְקֵי מִלַּת וְסוּכְנִין דְּאַרְגְּוָון וְאוֹצִיטִילִין חִוְורִין מְטַטְרוֹן וְיוֹפִיאֵל וְאוֹרִיאֵל וִיפִיפְיָה רַבָּנֵי חָכְמָתָא אַרְבְּעִין יָתֵיהּ עֲלָהּ וּבְמֵימְרֵיהּ דַּבְּרֵי אַרְבַּעֲתֵּי מִלִּין וּקְבַר יָתֵיהּ בְּחֵילְתָא כֻּלּוֹ קָבֵיל בֵּית פְּעוֹר דְּכָל אֵימַת דְּזַקִּיף פְּעוֹר לְמִדְכַּר לְיִשְרָאֵל חוֹבַתְהוֹן מוֹדִיק בְּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּמִתְכְּבִישׁ וְלָא חַכִּים בַּר נַשׁ יַת קְבוּרְתֵּיהּ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין:

וקבר אתו. הקדוש ברוך הוא בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזהו אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו (במדבר ו, יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו, הוא מביא את עצמו. כיוצא בו (ויקרא כב, טז) והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם: מול בית פעור. קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות:

{{כ}} דדרשינן סמיכות על פי ה' ויקבור אותו:

ויקבר אותו. הוא קבר עצמו שנכנס במערה בגיא וכן וירעו הרועים אותם ויראו שוטרי בני ישראל אותם ודע כי הר העברים שהוא הר נבו שהוא צלם ככב הוא בעצמו הגיא שהוא ראש הפסג' שהוא מול בית פעור והעד שאמר הכתוב כי נסע ישראל מבמו' אל הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה וכתיב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה ושם מת ושם קבורתו וכתיב ונשב בגיא מול בית פעור והנה אחר שישבו ישראל בגיא אמר הכתוב ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב וכתוב אחר ויחנו בהרי העברים לפני נבו ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב והנה דבר ברור כי במקום שמת משה שם קבודתו: עד היום הזה. דברי יהושע. ויתכן שכתב זה באחרית ימיו:

ויקבר אותו. אם הוא קבר את עצמו כדברי קצתם ז''ל עשתה זאת נפשו הנבדלת כי הוא מת בהר ראש הפסגה שמשם ראה את הארץ כאמרו וית שם משה והקבורה היתה בגיא:

ויקבר אותו בגי. חסר אל''ף. שלא ידע איש את קבורתו. ואפי' מרע''ה לא ידע, כי גם משה נקרא איש. אלא יחידו של עולם ב''ה וב''ש וברוך זכרו אמן:.

עד היום הזה. הם דברי ה', שהיה אומר ומשה כותב, וכמו כן מאמרים הקודמים לזה, וימת שם משה, ויקבור אותו: וראיתי להרב ר' אברהם בן עזרא שכתב שיהושע כתב כן. ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, שמשה לא השלים הספר תורה שמסר ללוים, שבאזני שמעתי מבני עמנו מסתבכים בדבר זה ומסעפים מזה כפירה בתורה, וזו היא טענת הגוים (האפיקורסים) שמבני ישראל תקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה ולא היה מה שהיה. וישתקע הדברים ודומיהם, הסבי עיניך מנגדם. והעיקר שכל הספר תורה כתבו משה, וכאומרם (ב''ב טו.) השלימו בדמע:

וּמֹשֶׁה בַּר מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין כַּד מִית לָא כְהַת עֵינוֹהִי וְלָא שְׁנָא זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי:

וּמשֶׁה בַּר מְאָה וְעֶשְרִין שְׁנִין כַּד שְׁכִיב לָא כַהֲיָין גִלְגוּלֵי עֵינוֹי וְלָא נַתְרוֹן נִיבֵי לִסְתֵיהּ:

לא כהתה עינו. אף משמת: ולא נס לחה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון ולא נהפך תאר פניו:

{{ל}} דהיינו ולא נס לחה. ולא נהפך תואר פניו היינו ולא כהתה עינו כלומר שלא נשתנה צורתו אף משמת דאל"כ ה"ל לכתוב ומשה בן מאה וגו' במותו בערבות מואב לא כהתה וגו' כמו דכתיב לעיל גבי אהרן ואהרן בן מאה וגו' במותו בהר ההר אלא לכך לא נכתב כאן בערבות מואב כדי להסמיך במותו ללא כהתה עינו ללמ דשאף במותו לא כהתה וגו' ודוק נ"ל. והרא"ם פי' וז"ל ומ"ש אף משמת אינו אלא ע"פ המדרש דאל"כ מנ"ל הא דילמא בחייו קמיירי כמ"ש גבי לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכמו שפירש"י לעיל בפ' נצבים:

לחה. הה''א תחת וי''ו כמו בתוך אהלה מגזרת לח כי היבשות תתגבר על הזקן: וטעם. נס. הפך מתח:

בן מאה ועשרים שנה במותו. פירוש עם יציאת נפשו נגמרו המאה ועשרים שנה. עוד נתכוון להסמיך במותו למאמר לא כהתה עינו, להעיר שאחר מיתה הוא אומר לא כהתה וגו':

וּבְכוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מֹשֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב תְּלָתִין יוֹמִין וּשְׁלִימוּ יוֹמֵי בָכִיתָא אֶבְלָא דְמֹשֶׁה:

וּבְכוֹן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב תְּלָתִין יוֹמִין וּשְׁלִימוּ יוֹמֵי בָּכוּתָא דְאֶבְלֵיהּ דְמשֶׁה בִּתְמַנְיָא בְּנִיסָן וּבְתִשְׁעָא בְּנִיסָן אַתְקִינוּ עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יַת מָאנֵיהוֹן וּטְכוּסוּ יַת בְּעִירֵיהוֹן וַעֲבָרוּ יַת יוֹרְדְנָא בְּעַשְרָא בְּנִיסָן וּפְסַק לְהוֹן מַנָא בְּשִׁיתֵיסַר בְּנִיסָן הִשְׁתְּכָחוּ אָכְלִין יַת מַנָא בִּזְכוּתֵיהּ דְמשֶׁה בָּתַר דְשָׁכִיב תְּלָתִין וְשַׁבְעָא יוֹמִין:

בני ישראל. הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר (במדבר כ, כט) כל בית ישראל, זכרים ונקבות:

בני ישראל. ובאהרן כל בית ישראל בעבור כבוד משה: ויתמו. וכאשר תמו ימי בכי אבל משה שמה שמעו בני ישראל אל יהושע:

ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. כי בימי הבכי אין חכמה ואין עצה:

ויבכו בני ישראל. ובאהרן אמר (במדבר כ כט) כל בית ישראל, רבותינו ז''ל (אדר''נ פדק יב) נתנו טעם לפי שהיה אוהב שלום כו': ורבי אברהם בן עזרא כתב שבכו כל בית ישראל לכבוד משה שהיה חי. ואין להאמין לפירושו שאין להטיל מום במעשה הטוב שעשו ישראל שעשאוהו בשביל משה שהיה חי, ולמשה עצמו כשמת העלימו מהחם בהספדו: ואולי יש לתת טעם כי אהרן לא ידעו במיתתו קודם שמת, וראו פתאום שמת, ודבר כזה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעת עינו, מה שאין כן משה שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחותיו אשר עשה היה אומר להם (לעיל ד כב) כי אנכי מת וגו' אינני עובר וגו', ולזה לא הוחם הספדו כאהרן: עוד אפשר כי מיתת אהרן הרגישתם ביותר, לפי שתיכף נסתלקו ענני כבוד והוסר מסוכתם, וזה סיבב ביאת הכנעני וגו', לזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה הגם שניטלו עננים כו', לא העירו על זה, גם נטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה: עוד אפשר, שבמיתת משה תיכף ראו דבר חדש, ששרתה שכינה על יהושע ולקחו נחמה, משל למי שנאבדה לו מרגלית ומצא אחרת במקומה, לו יהיה שאינה דומה אף על פי כן יתנחם בה, ולזה לא בכו כולן, והוא מה שסמך למאמר ויבכו ויהושע בן נון וגו'. מה שאין כן במיתת אהרן אבדו מרגליות ולא מצאו במה יתנחמו, והגם שנתמנה אלעזר תחתיו לכהן גדול, אף על פי כן לא בוכים על חסרון כהונה גדולה, אלא על חסרון תועליות שמעצמו, שלא היה להם תמורתו:

וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְלֵי רוּחַ חָכְמְתָא אֲרֵי סְמַךְ מֹשֶׁה יָת יְדוֹהִי עֲלוֹהִי וְקַבִּילוּ מִנֵהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה:

וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אִתְמְלֵי רוּחַ חָכְמְתָא אֲרוּם סְמַךְ משֶׁה יַת יְדוֹי עֲלוֹי וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִנֵיהּ בְּנֵי יִשְרָאֵל וַעֲבָדוּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה:

מלא רוח חכמה. היא דוח ה' והעד כי סמך משה את ידיו עליו כי לא ימצא כמותו בישראל שישען עליו: ויעשו כאשר צוה ה' את משה. שישמעו אל יהושע: פנים אל פנים. פירשתיו:

ויעשו. יהושע וישראל: ככל אשר צוה ה' את משה. כאמרו ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה:

וְלָא קָם נְבִיָא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה דִי אִתְגְלִי לֵהּ יְיָ אַפִּין בְּאַפִּין:

וְלָא קָם נְבִיָא תּוּב בְּיִשְרָאֵל כְּמשֶׁה אֲרוּם חַכִּים יָתֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ מַמְלֵל כֻּלוֹ קֳבֵיל מַמְלֵל:

אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה', (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם:

{{מ}} ר"ל איך שייך לומר על הקב"ה ל' פנים דהא אין לו שום דמות וצורה ל"פ אין פי' כמשמעו אלא כאדם הגס בחבירו ומדבר עמו בכל עת שרוצה:

אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל שעה ושעה שירצה כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב ל) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט ח) לשון רש"י ואיננו נכון כי היה אומר אשר ידע את השם פנים אל פנים אבל הוא מלשון ואדעך בשם (שמות לג יז) ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם פסוק יב) יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר גדלו השם להיות אליו פנים אל פנים בדבור וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג) שתעשה לו כבוד לשום דעתך עליו כמו מה אנוש כי תגדלנו (איוב ז יז) ויתכן כי בעבור ששני אנשים המתראים פנים אל פנים נודעים זה לזה בראיה ההיא אמר "ידעו ה' פנים אל פנים" כי לא רצה להזכיר שידעו משה כן לכבוד של מעלה ואל תתמה במה שאמר בשבח משה אשר ידעו ה' פנים אל פנים ואמר (שמות לג יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ובכל ישראל נאמר גם כן (לעיל ה ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם כי שם באר "מתוך האש" לומר ששמעו קולו מתוך האש בלבד ולא ראו הפנים וכן פירש (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת שידעו השם פנים אל פנים לדבקה בו בעת שתבוא הרוח במשה רבינו וכן היה בעת מתן תורה אבל לא השיגו הם אלא לקול מתוך האש והנה באר שכל נבואותיו של משה כיום מתן תורה ושאר הנביאים היתה עליהם יד ה' והבן זה

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לא הגיע שום נביא למדרגת נבואתו ובזה התבאר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה על דרך אמרם אין ב''ד יכול לבטל דברי ב''ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין: אשר ידעו ה'. הנה הנביא יקנה תוספת אור שכלי בלי ספק באור פני מלך בהיותו מתנבא כאמרו והתנבית עמהם ונהפכת לאיש אחר ולכן כאשר הגיד חסדי האל על עמו אמר ואקח מבניכם לנביאים. ובהיות כל פעולת האל ית' בידיע' עצמו בלבד אמר אשר ידעו להורות שפעל בו בידיעתו לטוב כמו מה אדם ותדעהו ואדעך בשם וידע אלהים יודע ה' דרך צדיקים ורבים זולת אלה: פנים אל פנים. בעודו משתמש בחושיו:

ולא קם נביא עוד. פירוש ולא קם עד עתה. ואומרו עוד, פירוש ולא יקום עוד כמוהו: ואומרו בישראל. רמז שכל השגת נבואתו היתה באמצעות ישראל, וצא ולמד מהשנים שהיו ישראל נזופים לא נדבר עמו ה'. ורבותינו ז''ל דרשו (ספרי כאן) אבל באומות העולם וכו': ואומרו לכל האותות וגו'. נמשך עם מה שלמעלה ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות, פירוש לצורך האותות וגו', והכוונה שעל כל אות ומופת ששלחו ה' לעשות, היה יודעו פנים בפנים: עוד יתבאר על פי מה שכתב הרמב''ם בהלכות דעות שהנביא שיקום בישראל אין צריך שיעשה מופתים גדולים כאותם שעשה משה, אלא כל שהוא מהמופתים שיעשה וכו', ותמצא שבשני מקומות אמרה התורה חוזק האמונה במשה. א', על הים דכתיב (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ב', במתן תורה דכתיב (שם יט ט) וגם בך יאמינו לעולם: ועיין מה שפירשתי בפסוק דבר אתה עמנו ונשמעה (שם כ טז), שפירשתי ונקבלה שכבר הצדיקו נבואתו בהצדקה מורגשת וגלויה להם, ולזה בא דבר ה' ואמר ולא קם נביא עוד בישראל וגו': הטעם כי משה נתן כל האותות, מה שאין נביא אחר עושה כזה, ואין צריך לומר כולן, ועוד לכל היד החזקה שהוא קריעת ים סוף שבו האמינו, ולכל המורא הגדול שהוא במעמד הר סיני, שבו גמרו להאמין לא יקום עוד נביא שיעשה כזה: וגמר אומר לעיני כל ישראל, פירוש שהם בעצמן ראו הדברים, ולא לצד האמונה כסדר שעושים בשאר הנביאים הבאים אחריו, אלא בעיניהם ראו כי משה נביא ה' אמת ותורתו תורת אלהים חיים אמת: חסלת פרשת וזאת הברכה

לְכָל אָתַיָא וּמוֹפְתַיָא דִי שָׁלְחֵהּ יְיָ לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵהּ:

לְכוּלְהוֹן אָתַיָא וְתִמְהֵי פְרִישָׁתָא דִי שַׁדְרֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ לְמֶעֱבַד בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעה וּלְכָל עַבְדוֹי וּלְכָל עַם אַרְעֵיהּ:

וטעם לכל האתת. דבק עם ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות או יאמר שידעו השם פנים אל פנים באותות ובמופתים שכולם נעשו בשמו הגדול כמו שאמר (לעיל ד לז) ויוציאך בפניו בכחו הגדול וכבר פירשתי (לעיל יג ב) כי האותות הם הדברים שהזהיר בהם בתחלה כמו למחר יהיה האות הזה (שמות ח יט) ויאמר על כל הדבר שיקדים הנביא לאמר כן יבוא ויאתה לעתיד והמופתים הם הדברים שיעשו בשנוי התולדות כמו המטה אשר נהפך לנחש (שם ז ט) והנה גם לשאר הנביאים נעשו אותות ומופתים כאליהו ואלישע שעשו מופתים רבים אבל ההפלגה למשה רבינו בהם אמרו במדרש כל הנביאים כולם היו עושים נסים על ידי תפלה כחמה ליהושע ובן הצרפית ועצירת גשמים לאליהו ובן השונמית לאלישע אבל משה מיד היה עושה ואין המדרש הזה ברור והרב אמר במורה הנבוכים (ב לה) כי ההפלגה למשה רבינו הוא מה שאמר "לפרעה לכל עבדיו ולכל ארצו" ו"לעיני כל ישראל" כי היו לעיני החולקים עליו והמסכימים עמו אבל שאר הנביאים יעשו אותם ליחידים מבני אדם כענין שנאמר (מלכים ב ח ד) ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע ואיננו נכון בעיני כי עצירת הגשמים לאליהו העצירה והביאה נתפרסמו מאד וגם היה בגזרה ממנו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א יז א) ובהמשך ענין שלש השנים נתגלה מאד ובגוים נשמע וכתיב אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני וגו' וסוף הענין ההוא מגולה ומפורסם לחולקים עליו ולמסכימים עמו במעמד אחד דכתיב (שם פסוק יט) שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וגו' וכן עמידת השמש ליהושע היה באמת לעיני כל ישראל וראו אותה כל מלכי כנען הנלחמים בו והנשארים ורבותינו (ב"ר ו יד) יזכירו כן שראו אותם מסוף העולם ועד סופו והכתוב מפליג בו מאד (יהושע י יד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש ובקריעת הירדן ובקריעת ים סוף לא נעשה ליחידים רק לכל ישראל וכתוב בה עוד (שם ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר הוביש ה' את מי הירדן אבל לפי פשוטו של מקרא הכל קשור ומחובר יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ביד חזקה ומורא גדול כמשה ואם עשו מקצת מהם לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם כי לא היה כיום סיני לפניו ואחריו וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא עליו השלום כי אות המן תמידי ארבעים שנה ועמוד האש והענן גם הבאר והשלו על דעת רבותינו (תענית ט) ולכתם המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים ולא חסרו דבר ועל דרך האמת יאמר כי אותותיו ומופתיו של משה היו פנים אל פנים כמו שפירשתי (בפסוק י)

לכלי האותות. וזאת הידיעה בו פנים בפנים הניעתחו כאשר שלחו ה' לעשות אותות ומופתים במצרים. כי אמנם המראה שנגלית עליו בסנה לא היתה באופן זה כאמרו כי ירא מהביט אל האלהים על הפך ותמונת ה' יביט:

וּלְכֹל יְדָא תַקֶפְתָּא וּלְכֹל חֵזְוָנָא רַבָּא דִי עֲבַד מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: חזק:

וּלְכָל גְבוּרַת יְדָא תַקִיפְתָּא הֵיךְ סוֹבַר יַת חוּטְרָא דְמַתְקְלֵיהּ אַרְבְּעִין סָאִין וּבְזַע יַת יַמָא וּמְחָא יַת כֵּיפָא וּלְכָל דְחֵיל רַב דְעָבַד משֶׁה בִּזְמַן דְקַבֵּל תְּרֵין לוּחֵי אֲבַן סַמְפִּירִינוֹן וּמַתְקַלְהוֹן אַרְבְּעִין סָאוִין וְסוֹבְרִינוּן בְּתַרְתֵּין יְדוֹי לְמֵיחְמֵהוֹן דְכוּלְהוֹן יִשְרָאֵל: חזק

ולכל היד החזקה. שקבל את התורה בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת (שמות לד, א) :

{{נ}} פי' ולכל היד החזקה קאי על משה פי' שהיה בו כח וחוזק ליטול בידיו הלוחות אף שהיו כבדים עד מאד אבל אין פירושו כמו בכל מקום שקאי על הקב"ה דא"כ הל"ל ולכל סיד החזקה אשר עשה משה על פי ה': {{ס}} רל"ת דהל"ל לבני ישראל לעיני ל"ל: {{ע}} ר"ל שהרי עכשיו בא לספר בשבחו של משה וכי זה שבחו של משה ששיבר את הלוחות. ל"פ והסכימה כו' ואם תאמר מנ"ל למדרש אשר שברת יישר כחך ששברת דילמא אשר פירושו כבכל מקום כבר תירץ רשב"א במסכת שבת (דף פז) דאל"כ שהסכים הקב"ה עמו אמאי אמר להניחח את שברי הלוחות בארון כיון שאין קטיגור נעשה סניגור: חסלת פרשת וזאת הברכה.

ולכל היד החזקה. קריעת ים סוף שנאמר בו (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה ולכל המורא הגדול מעמד הר סיני שנאמר בו (שם כ כ) לבעבור תהיה יראתו על פניכם ולפיכך הזכיר באלו שנעשו לעיני כל ישראל שכבר הזכיר כל הנעשה לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ובספרי (בסופו) ולכל היד החזקה זו מכת בכורות שנאמר בו (שמות ו א) כי ביד חזקה ישלחם ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף ד"א ולכל המורא הגדול זו מתן תורה ועל דרך האמת "היד החזקה" זו מדת הדין כלשון היתה עלי יד ה' (יחזקאל לז א שם מ א) וכן כי יד ה' עשתה זאת (ישעיהו מא כ) ולכן יאמרו במשפט (רות א יג) כי יצאה בי יד ה' "והמורא הגדול" מדת הרחמים כענין שכתוב (ישעיהו ח יג) אותו תקדישו והוא מוראכם ולזה מתכוונים בספרי במכת בכורות ובקריעת ים סוף כי כתוב בם (שם סג יד) לעשות לך שם תפארת וטעם אשר עשה משה שהכין והראה זה לעיני כל העם כלשון ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה) וימהר לעשות אותו (שם יח ז) לעשות את יום השבת (לעיל ה טו) כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול רק הכין אותם ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל נשלמו חמשה הספרים האלה אשר קצרה בהם חכמת אגור ואיתיאל ואלפי ברכות והודאות לאל אשר גמלני כרחמיו וכרוב חסדיו ויבא אשר לבבי שואל והוא למען שמו יואל ובא לציון גואל במהרה בימינו יעמוד מיכאל לבנות הבית והאריאל ויקיים מקרא שכתוב על ידי יחזקאל (לז כח) וידעו הגוים כי אני השם מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם וברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם

היד החזקה. פליאות הים: המורא הגדול. מעמד הר סיני: חסלת פרשת וזאת הברכה

ולכל היד. שפעל האל על ידו בבלתי נפסדים לשנות טבעם כענין בקיעת הים ופתיחת פי הארץ והורדת המן מן השמים וזולתם: ולכל המורא הגדול. של מתן תורה: אשר עשה משה לעיני כל ישראל. כשראו ועמדו מרחוק במתן תורה ומשה נגש אל הערפל כי אז קנה המדרגה העליונה בנבואת פנים אל פנים. ועשה את משה אז נורא בקרני הוד: לעיני כל ישראל. כאמרו וירא אהרן וכל בני ישראל את משה כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו: חסלת פרשת וזאת הברכה

היד החזקה. בגימט' אף חימה. שמשה כבשן: (ולכל) המורא הגדול. בגימ' פי הבאר: אותיות ראשונות של כל נ''ד פרשיות שבתורה עולין תשצ''א כמנין ודבר ה' בפיך אמת. ר''ץ פרשיות פתוחות עולה כמנין על פי ה' יחנו. תרס''ט פתוחות וסתומות שבתורה עולה כמנין גמטריאות. וה' יראנו מתורתו נפלאות. ויצילנו משגיאות אכי''ר:

לעיני כל ישראל. שמעתי אומרים טעם על מה שהתורה מתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד, לפי שכל אותיות השם הגדול יו"ד וי"ו ה"א אם תסמוך אחת מהם אל בי"ת או אל למ"ד יהיה ממנו תיבה אחת שלימה והם בי בו בה לי לו לה מה שלא תמצא כן בכל אלפא ביתא שיהא תיבה שלימה מכל השלשה אם יסמכו לאיזה אות, כגון לעשות מן א' אי או אה שהרי אה אינו תיבה וכן לעשות מן מ' מי מו שהרי מו אינו תיבה, והביאור לזה הוא שבזה נרמז שתבל ומלואה הכל תלוי בו יתברך ושלו הכל ותואר הבי"ת שהקב"ה מדבר בעדו ואומר בי ר"ל הכל תלוי בי ונבראיו אומרים בו שהכל תלוי בו יתברך ולשון בו בה היינו דכר ונוקבא שהזכירו חכמי האמת המקובלים, וכן הקב"ה אומר לי תבל ומלואה ונבראיו אומרים כי לו ית' תבל ומלואה וכן לה בדרך שנתבאר והכל ענין אחד כי לפי שהכל תלוי בו ית' ע"כ הכל לו יתברך וזה רמז על אחדותו ית' והוא יסוד התורה ודבר זה הפותח והסוגר ע"כ פתח התורה בבי"ת ומסיימת בלמ"ד להורות כי השי"ת הפותח והסוגר והכל תלוי בו בשמו יתברך כאמור. נשלם ספר אלה הדברים, בעזר יוצר כל יצורים.