וְדָא בִרְכְּתָא דִי בְרִיךְ מֹשֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם מוֹתֵהּ:

וזאת וְדָא סֵדֶר בִּרְכָתָא דִבְרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם דִימוּת:

וזאת הברכה וגו' לפני מותו. סמוך למיתתו שאם לא עכשיו, אימתי:

{{א}} פירוש שאם לא תפרש דהאי דכתיב לפני מותו דהוה סמוך למיתתו לא הוה ידעינן אימתי וזהו נמי דנקט רש"י אם לא עכשיו אימתי כיון שהוא לפני מותו וסמוך למיתתו א"נ הוכחתו מדכתיב לפני מותו דפשיטא דלא ברכה לאחר מותו אלא אי לא הוה כתיב לפני מותו ה"א זמן רב היה לפני מותו כשברך אותם לכן כתיב לפני מותו ללמדנו דסמיך למיתתו היה. ספרי, והביאו הרא"ם:

איש האלהים. להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו והנה יקרא הכתוב למשה רבינו "איש האלהים" וכן שאר הנביאים ואליהו וזולתם ולא יאמר הכתוב "איש ה'" אבל יאמר משה עבד ה' (להלן לד ה) והטעם ידוע לכל משכיל וכן על דרך האמת וזאת היא הברכה כי מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג) וכן ביעקב נאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם זאת הברכה הוא שאמר דוד (תהלים קיט נו) זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי ירמוז לציון עיר דוד כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והמשכיל יבין ולזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרש שאמרו בבראשית רבה (ק יג) וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל כיון שעמד משה רבינו פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם הוי וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה וזאת התורה וגו' כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית דכתיב (בראשית יז י) זאת בריתי וכבר הזכרתי זה (ויקרא טז ג)

וזאת הברכה. כברכת יעקב: איש האלהים. להודיע כי בנבואה ברך אותם: לפני מותו. סמוך למותו והטעם ביום מותו:

וזאת הברכה. לעיל מיניה כתיב אשר אני נותן לבני ישראל, וסמיך ליה וזאת הברכה. לומר אני מסכים על ברכתם. וזאת הברכה. בגימ' זו היא התורה. כי בזכות התורה ברכה: משה איש האלהים. ר''ת מאה. וס''ת משה. וזהו ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. שאמר תנו לו ק' ברכות בכל יום, וכל ברכה וברכה י' זהובים הרי אלף. לכך אמר יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, משלי. ויברך אתכם משלו. הפסוק מתחיל בוי''ו ומסיים בוי''ו לומר שבירך י''ב שבטים:

וזאת הברכה. צריך לדעת אומרו וזאת בתוספת וא''ו בתחלת ענין, עוד צריך לדעת לאיזה ענין נאמר כל הכתוב אם להודיע המברך והמתברך הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה אם היה מתחיל מפסוק ויאמר וגו', ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן: ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו, הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר וזאת הברכה מלפניה אמר הכתוב החלט הגזירה על משה למות באומרו (לעיל לב מט) עלה אל הר העברים וגו' ומות וגו' על אשר וגו', ואם כן יאמר האומר כי זה משה האיש טינא היה בלבו על מיתתו אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס (מדרש תנחומא) גרמו לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קורבת הלב היא נמנעת על כל פנים, לזה בא דבר ה' בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו עוד לו זאת הברכה וגו': ולזה אמר וזאת בתוספת וא''ו להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך והבן, וגמר אומר לפני מותו פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו במה שכתב וא''ו בתחילת תיבה להעיר על מה רב גודלה: עוד ירצה באומרו וזאת וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים אברהם בירך את יצחק ויצחק ליעקב ויעקב לבניו וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך שפירשו ז''ל (ספרי) בפסוק (דברים א' י''א) ה' אלהי אבותיכם יוסף וגו' ויברך אתכם וגו', שהכוונה זו היא משלי ויברך אתכם וגו', הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים, והוא מה שרמז במאמר וזאת, ואומרו הברכה בה''א מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן, וגמר הכתוב לומר הדברים שבהם תתעלה על כל ברכה: הא') אשר ברך משה וידוע הוא מעלתו כמו שכתב אלהי עולם בהוכיחו אהרן ומרים (סוף פ' בהעלותך) ושם פירשתי: ב') איש האלהים וצא ולמד מה עצמו רז''ל (מדרש תנחומא ב) לדרוש בתיבה זו עד שהגיעו לומר שהוא על דרך אומרו (דות א' ג) איש נעמי, והכוונה שמשה היה גוזר וה' מקיים והבן, ועיין מה שנפרש בסייעתא דשמיא בסמוך: ג') את בני ישראל שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותם אלא על בני ישראל כי נתקבצו כחות הקדושה שהם במספר ס' רבוא, ואומרו את בני ישראל ולא הספיק לומר בני, אולי שנתכוין לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי שהיא השכינה שהיא עם ישראל אפילו בצרה דכתיב (תהלים צ''א טו) עמו אנכי בצרה, וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה שהוא השושבין לברכה עמהם: ד') לפני מותו כי הגם שגדול ערך משה תוסף רוחו וכחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו, ולצד הד' טעמים הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם באומרו וזאת הברכה: עוד ירמוז באומרו וזאת על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ועיין ספרי כאן) שלא זכה משה שיקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל, והוא מה שהעיר באומרו וזאת פירוש מלבד כל אשר פעל ועשה מהיושר כשהוסיף זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל בזה נקרא איש האלהים: איש האלהים. יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ערכין י''ז.) וז''ל אם יבוא הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם יצחק ויעקב אינם יכולים לעמוד בפניו ע''כ, הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה אינו אלא לזכות מכח הרחמים אבל בדין לא, וכמאמר דוד (תהלים קמ''ג ב) ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי פירוש כל צדיק שיקרא חי, וכאן הודיע הכתוב כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים, והוא אומרו איש האלהים ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר: עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו כי כל התעצמו במדות הטובות הידועות לו לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז''ל (יומא כ''ב:) שאול באחת ולא עלתה לו ודוד כו' כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות ולזה באחת ששגג יצתה ממנו המלוכה לפי טבעו משערים בני עליון שאם היה כטבעו של דוד אדמוני היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן [סבלן] מטבעו, לזה העידה התורה עליו שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת איש היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו איש האלהים: עוד ירמוז על זה הדרך איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמותו, ונתכוון הכתוב בסמיכות את בני ישראל למאמר איש האלהים להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל, פי' באמצעות מה שטרח בהם ומה שסבל מהם והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם השיג מדרגה זו ליקרא איש האלהים:

וזאת הברכה אשר ברך משה. מלת וזאת מיותרת כולה גם וי"ו העיטוף של וזאת צריכה יישוב. ונראה שקאי על מ"ש פר' דברים (א.י–יא) ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. וארז"ל (ספרי דברים א.יא) אמרו ישראל משה קצבה אתה נותן לברכותינו אמר להם זו משלי היא וה' יברך אתכם כאשר דבר לכם. ואם כן כבר ברכם משה בריבוי וברכה זו היתה משלו לא מצד היותו איש האלהים, וגם אותה ברכה היתה לפני מותו כמו שפירש"י שם (א.ג) לכך נאמר כאן וזאת בוי"ו העיטוף שנוסף על אותה ברכה שברכם משה משלו סמוך למותו, אף גם זאת הברכה ברכם אבל לא משלו כמו הראשונה אלא מצד היותו איש האלהים, כי כל ברכה זו באה לו בנבואה מאת האלהים ולא משלו היתה כמו הברכה הראשונה, ונתן טעם למה נעשה עתה איש האלהים יותר מברכה ראשונה לפי שהיה זה לפני מותו סמוך למותו ממש, יותר ממה שהיה בברכה ראשונה שהרי ביני ביני למד לישראל כל ספר משנה תורה א"כ ודאי עכשיו היה סמוך למותו יותר ממה שהיה בברכה ראשונה, ומ"מ לא ייחד הש"י עליו שמו המיוחד כי אם בשם אלהים המשותף לאלהים ואדם. אבל במותו נאמר (דברים לד.ה) וימת שם משה עבד ה' כי אז ייחד עליו השם המיוחד. ד"א במדרש (דב"ר יא.א) אמרו, משה התחיל ברכותיו ממקום שפסק יעקב, שנאמר (בראשית מט.כח) וזאת אשר דבר להם אביהם, ומשה התחיל בוזאת. ונראה לפרש מדרש זה בשני פנים. האחד הוא, שמלת וזאת לשון נקיבה, כי כל שירות עה"ז נאמרו בלשון נקיבה כי בכולם יש צער ולעתיד בלשון זכר כזכרים לא יולדים. ויעקב בקש לגלות הקץ דהיינו העתיד ונסתם ממנו. ע"כ היו כל ברכותיו ביעוד עוה"ז מראש ועד סוף ע"כ חתם הברכות במלת וזאת. כי כל יעוד העולם הזה יש בו צער, אבל משה שהיה איש האלהים ושרתה עליו השכינה ע"כ התחיל בזאת אבל לא חתם ברכתו בזאת, כי תחילת דבריו היו ג"כ ביעודי עוה"ז כי המה הכרחיים להשיג על ידם השלימות האחרון אשר לא תושג בלעדם, אבל סוף דבריו ביעוד העה"ב באומרו אשריך ישראל. וכן מסיק בילקוט כאן (תתקסד) שכל פסוק זה מדבר באושר האמיתי לעוה"ב אשריך ישראל מה מתוקן וגנוז לך לעוה"ב כו', וכן מ"ש ויראהו ה' את כל הארץ וגו', עד הים האחרון (לד.א–ב). דרשו בו עד היום האחרון (ספרי לא.ב) דהיינו לעוה"ב, א"כ הוא היה הפך יעקב שנסתם הקץ ממנו ולמשה נגלה על כן התחיל ממקום שפסק יעקב כי סוף ברכותיו לא היו כי אם יעודי העוה"ז, אבל משה תחילת ברכותיו היו יעודי עוה"ז אבל סופם היו ביעודי עוה"ב כאמור. השני הוא, שלכך פתח ממקום שפסק יעקב, לפי שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב כמ"ש וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב (לג.כח). למדך שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב, ובודאי הוסיף בכל ברכה איזו דבר לכך נאמר וזאת הברכה שנוסף על ברכותיו של יעקב שנחתמו בוזאת ברכם גם הוא בתוספת בכל ברכה וברכה מצד היותו איש האלהים, נגלו אליו תעלומות חכמה ביותר ומה שיהיה לישראל עד יום האחרון ועד בכלל.

וַאֲמַר יְיָ מִסִינַי אִתְגְלִי וְזֵהוֹר יְקָרֵהּ מִשֵׂעִיר אִתְחֲזֵי לָנָא אִתְגְלִי בִגְבֻרְתֵּהּ מִטוּרָא דְפָארָן וְעִמֵהּ רִבְבַת קַדִישִׁין כְּתַב יַמִינֵהּ מִגוֹ אֶשָׁתָא אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא:

וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וּדְנַח זִיו אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ מִגַבְלָא לְמִיתְּנָהּ לִבְנוֹי דְעֵשָו וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בְּהַדְרַת אִיקַר מִטַוְורָא דְפָארָן לְמִיתְנָהּ לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הֲדַר וְאִתְגְלֵי בִּקְדוּשָׁא עַל עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וְעִמֵיהּ רִיבַן רִיבְווָן מַלְאָכִין קַדִישִׁין כְּתַב יְמִינֵיהּ וְאוֹרַיְיתָא מִגוֹ שַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא פִּקוּדַיָא יְהַב לְהוֹן:

ויאמר ה' מסיני בא. פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו, יש בו הזכרת זכות לישראל, וכל זה דרך רצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה: מסיני בא. יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר (שמות יט, יז) לקראת האלהים, למדנו שיצא כנגדם: וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו: הופיע. להם: מהר פארן. שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו: ואתה. לישראל: מרבבת קדש. ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש, ולא כלם ולא רבם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חפתו: אש דת. שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר, אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש:

{{ב}} ר"ל מה ענין שבחו של מקום גבי ברכות של שבטים ל"פ פתח תחל' וכו': {{ג}} דאם לא כן למה לא פתח בשבח שברא העולם או שאר שבחות של מקום ול"פ ובשבח וכו': {{ד}} ר"ל למה כתיב מסיני לסיני הל"ל ל"פ יצא לקראתם וכו' פיר' כבר היה בסיני וכשבאו ישראל יצא לקראתם מסיני שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ול' לקראתם אינו נופל אלא כשבאים זה לקראת זה: {{ה}} ר"ל למה לא פירש למי הופיע ל"פ להם דהיינו לישראל אבל גבי וזרח משעיר לא היה צריך לפרש מדכתיב למו דקאי אישראל דסמיך ליה לעיל מיניה: {{ו}} ר"ל למה לא כתיב למי אתה הוצרך לפרש לישראל: {{ז}} ר"ל דמ"ם מרבבות הוא מ"ם מקצת ולא מ"ם ממנו והוכחתו דלא מצינו מקום ששמו רבבות ע"כ צ"ל מ"ם מקצת וק"ל. והרא"ם פי' דאם יהי' מ"ם ממנו שאז יהי' פי' שהשם פירש מרבבות קודש ובא לבדו וזולת למת ועמו יהיה פי' ואתה מקצת רבבות קודש ואין לו טעם בלא מלת ועמו והוסיף מלאכי קודם מלת קודש מפני שמלת קודש נופל על דבר כמו ואנשי קודש ופה הם המלאכים עכ"ל: {{ח}} כמנהג העולם לכתוב בדיו על הנייר והקרא מסורס לפי פי' זה כאלו כתיב מימינו למו דת אש ויהיה פי' דקרא הכי מכתב יד ימינו נתן למו דת דהיא התורה כתוב' באש שחורה על גבי אש לבנה. רא"ם: {{ט}} דלטעם ראשון קשה דצריך לסרס המקרא ל"פ ד"א וכו' ולפי ד"א לחוד קשה הל"ל מאש דת דאז היה פירושו מן אש כלומר מתוך אש לכן הוצרך גם לטעם ראשון:

ה' מסיני בא. יאמר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם והענין כי ירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר (שמות יט כ) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה וגו' ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר (שם כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וגו' וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד כמו שנאמר (שם לג ט) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וכתיב (שם פסוק יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר (שם מ לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר וזרח משעיר למו כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח מרגלים שנאמר (שם יג ג) וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים (לעיל ב ב) כמו שנאמר שם (פסוק ז) כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם וצוה אותם להשמר משעיר ועמון ומואב ואמר שיחלו לרשת את ארצם וירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים הופיע מהר פארן שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן והטעם כי תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר (במדבר י יב) ויסעו וגו' ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן והנה השם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון ועל עצת רשעים הופעת (איוב י ג) נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו יאמר כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר כענין שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש מימינו אש דת למו פירוש מימין תפארתו היה להם אש דת לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו ויתכן כי "מרבבות קדש" מרבוי קדושתו כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות בכל מיני קדושה וטעם "אש דת למו" כמו "דת אש" כמו שאמר (לעיל ה כא) ואת קולו שמענו מתוך האש או טעמו כמו "אש ודת למו" יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת וזה כענין שנאמר (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו כי מדת הדין כלולה ברחמים ועל דעת רבותינו טעם הכתוב כי מסיני בא לתת תורה לישראל שנגלה להם משם וזרח משעיר להם לישראל כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה וכאשר לא רצו בני עשו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו ובזרועו ואור פניו כי רצם והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה והנה הזכיר כל זרע אברהם שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (ע"ז ב)

מסיני בא. ויאמר הגאון ז''ל כי הר סיני ושעיר ופארן קרובים וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני ואמר סיני כי מסיני כמו בסיני וכן משעיר: מרבבות קדש. הם המלאכים והטעם על השכינה שירדה: אש דת למו. התורה שנתנה באש וברק ואמר כי טעם ה' מסיני בא דרך תפלה כאומר אתה שבאת בסיני והנחלת תורה יחי ראובן וזה רחוק כי היה ראוי להיות החיה ואל תמית. וחסרי אמונ' אמרו כי טעם משעיר על דת אדום. ופארן על דת ישמעאל ואלה תועים הלא ראו כי לא החל בתחלה כי אם לברך ישראל לבדם וכן כתוב אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל ואמר וזרח משעיר למו שפירושו להם כמו ואין למו מכשול. והנכון בעיני שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל ואח''כ פרט לכל שבט ושבט ואחר כן כללם במקום אין כאל ישורון. והנה מצאנו שאמרה דבורה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום והנה אין שדה אדום הר כאשר אמר הגאון כי שלשה הרים הם סמוכים או לנכח ובס' תהלות אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ואחריו כתוב ארץ רעשה ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה. כי אחר מדבר פארן באו בישימון ואמר חבקוק אלוה מתימן יבוא שהוא מבני אדום תימן אומר כטעם משדה אדום. והנה הכל במלחמות ידבר והעד יקום אלהים יפוצו אויביו וכאשר יושיע השם את עבדיו ידמה הכתוב רדת עזר מהשם והארץ תמוג וההרי' ימסו והשמים ירעשו והעד בשירו' דוד ותגעש ותרעש הארץ. וטעם זה סיני פירשתיו במקומו. וכן הוא הפירוש השם בא והטעם הכבוד שנכנס בישראל ותחלת הכנסו מסיני וזרח משעיר והטעם כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה השם גבורה בעמים עד בא ישראל אל שדה אדום וכן כתוב בהררם שעיר עד איל פארן והנה הם קרובים שעיר ופארן והטעם מפורש כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר אז זרח הכבוד לישראל והופיע מהר פארן והטעם כפול כי פה הראה יפעתו: ואתה מרבבות קדש. על דעתי שהוא דבק עם מימינו והטעם שבא אש מרבבות קדש מימין השם לסבב ישראל כטעם סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע. וטעם דת. שעומדת תמיד:

ויאמר. וקודם שהתחיל הברכה המתחלת ברזל ונחשת מנעליך אמר זאת ההקדמה והתפלל על השכטים למען תחול ברכתו כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המבורך כאמרו אמור להם. וכן כל דבריו מברזל ונחשת עד תדרוך היו עם ישדאל אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש מלפניו על אמו: ה'. לשון קריאה: מסיני בא וזרח כו' אש דת למו. הזכיר זכותם של ישראל כדי שתקוכל תפלתו עליהם ותחול ברכתו ואמר אל האל ית' הנה מסיני בא וזרח והופיע ממקומות שונים לישראל קדש של אש דת והוא החלק העיוני הבא מרבבות קדש מצד ימין של קדש כי אמנם נתן באספקלריא המאירה:

וזרח משעיר. ג'. וזרח בחשך. וזרח השמש וזרח משעיר. שנגלה לעשו לקבל התורה ולא רצו, על כן וזרח בחשך, שנענשו ונהפך להם לחושך ולאפלה. אבל ישראל שקבלוה וזרח השמש. שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים: הופיע. ג'. הופיע מהר פארן. מציון מכלל יופי אלהים הופיע. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. [לאומות]. אבל ישראל שקבלוה זכו למה שנא' מציון מכלל יופי אלהים הופיע: מרבבות. ב'. ואתה מרבבות קדש. לא אירא מרבבות עם. למה כי אתה ה' מרבבות קדש, לעזרני:

ויאמר ה' מסיני בא וגו'. רז''ל אמרו (ספרי) יצא לקראת ישראל מסיני, וזרח משעיר שפתח לבני עשו ליתן להם התורה, הופיע מהר פארן שהלך גם כן לישמעאל, וקשה למה התחיל במאוחר שהוא מסיני בא שזה היה אחר שפתח לשעיר ולפארן ולא קבלו ויצא לקראת ישראל כשרצה ליתנה להם, עוד צריך לדעת למה שינה לדבר בג' לשונות בא זרח הופיע והיה לו לכוללם יחד על זה הדרך מסיני בא ומשעיר ומפארן, עוד למה בסיני הקדים זכרון המקום ואחר כך מה שהיה ממנו ובפארן ושעיר הקדים הבא ואחר כך המקום: אכן יתבאר הענין בהעיר אומרם ז''ל למה לא זכו האבות ובפרט יעקב שהיתה מטתו שלימה לתת להם ה' תורתו, ואמרו (בראשית רבה ע ט עד יד) שהטעם הוא לפי שאין שכינה שורה על פחות מס' ריבוא, ונתינת התורה צריכה היתה השראת שכינה, כמו שכן מצינו (שמות י''ט כ') וירד ה' על הר סיני, והנה יאמר האומר הלא מצינו שאפילו שנים שיושבים ועוסקים בתורה אמרו במשנה (אבות פ''ג מ''ב) שכינה שרויה ביניהם, לזה אמרו קדמונינו יודעי דעת כי מה שאנו אומרים שצריך ס' רבוא הוא על השראת כללות השכינה, ומה שזוכים עשרה שיושבים ועוסקים בתורה או שנים הוא על אות א' שמאיר ממנה המופיע במי שיתעורר להדבק בקדושה כל אחד כפי כחו, ואין דומה הארה ב' לג' וג' לד', אבל כללות השכינה אינה שורה אלא על ס' רבוא מישראל: והוא מאמר הכתוב ה' פירוש כללות השכינה מסיני בא להקביל ישראל, ובצאת השכינה להקביל עם נבחר עם יציאתה יצאו ב' אורות ובאו אחד דרך הר שעיר ואחד דרך הר פארן לישראל שעברו דרך שם לסיבה ידועה, ולזה הקדים מסיני בא שהיא ביאת כללות השכינה ואחר כך הודיע חלקי אורה שבאו דרך מקומות הלז, ודקדק לומר זרח והופיע להעיר שלא הלך דרך שם אלא זריחה אחת והופעה אחת ממנו, ולשון הופעה יאמר על חלק מועט מהקדושה כדרך אומרם ז''ל (מכות כ''ג:) הופיעה רוח הקודש במדרשינו, שהוא גדר קטן שבבחינת השראת אור השכינה, ויחס לבני שעיר גדר גדול מגדר של ישמעאל כפי מדרגתו כי הוא למעלה מישמעאל: ובזה נתישבו כל הדקדוקים, גם מה שהקדים זכרון סיני לביאה ובשעיר ובפארן הקדים לזריחה והופעה כי במקום זכרון ה' הוא מאמר הופיע וזרח והבן, והכוונה בכל המאמר להעיר מעלתם להרבות בברכתם כי ראוים הם לברכה, וזה מדרך הרוצה לברך בכל לבו לעורר הדברים להלהיב הלב לברך בכל לבו, וכן תמצא שעשה יצחק כשרצה לברך יעקב היה מקרבו אליו ואמר לו (בראשית כ''ז כ''ו) גשה נא ושקה לי בני, וזה מדברים המעוררים: ועיין מה שפירשתי בפרשת ויחי בפסוק (מ''ח ח') מי אלה בא' מן הדרכים, וכמו כן האדון משה בחר לו לעורר אהבת לבו אליהם ממה שה' אהבם והעלה אותם, ונפשו הקדושה תתלהב לאהוב אהובי עליון, וזה אחד, משלימות אהבתו בהקדוש ברוך הוא: ואתה מרבבות קודש. הראשונים (רש''י בשם ספרי) אמרו שנתכוון לומר שהביא עמו חלק מרבבות ולא כל ולא רוב להודיע ענוותו יתברך, ולדבריהם יפרשו תיבת ואתה במקום והביא, ואין זה פשט התיבה, ואם יפרשו ואתה הוא ובא, אין מפורש אם הביא אפילו קצתם, ואולי שסוברים שהבאת המקצת אין הכתוב צריך לאומרו, ומה שלמדנו מן הכתוב הוא שלא הביא עמו הרבבות קודש והניחם שם: וחוץ מדרכם נראה שהכוונה הוא להעיר מעלתם של ישראל, כי הניח ה' צבא מעלה רבבות קודש ובא אצל ישראל, ופירוש ואתה בא בהחלט מהם ועשה במקומם עמו ונחלתו, וכן היה ששם בסיני צוה לישראל (שמות כ''ה ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ועזב עליונים, ותמצא בספר הזוהר (תרומה ק''מ:) כמה נצטערו צבא השמים כשקבע ה' דירת שכינתו בתחתונים אשר בחר לו: מימינו אש דת למו. פירוש טעם שבחר ה' לשכון שמה בתחתונים ואתה מן רבבות קודש לפי שמימינו אש דת למו, והוא על דרך מה שאמרו ז''ל (שמ''ר פל''ג א) בפסוק ויקחו לי תרומה משל למלך שהשיא בתו כו' אמר המלך קחי גם אותי עמה, והוא הטעם שנתן כאן לואתה מרבבות מטעם מימינו אש דת למו פירוש לישראל, ואומרו אש דת ולא אמר דת אש, להסמיך תיבת אש לתיבת מימינו להעיר שנתנה התורה מימין ומשמאל, (ספרי כאן), והוא אומרו מימינו זה ימין, אש זה שמאל שהוא גבורה הרמוזה בבחינת האש משניהם דת למו, והוא סוד (דב''ר ג יב, תנחומא יתרו טז) אש לבנה על גבי שחורה, והוא סוד קריאת התורה תושיה (יבמות סב ילק''ש רמז כג) מצד הגבורה ונותנת עוז וממשלה מצד החסד:

ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. הל"ל לסיני בא, ורש"י פירש שיצא לקראתם כחתן כו', ועדיין קשה למה מסיני בא ולא ממכון שבתו השמים, גם צריך יישוב למה הזכיר זריחה בשעיר והופעה בפארן, גם קשה לדעת רז"ל שאמרו (ספרי ב.ב) חזר הקב"ה על בני עשו וישמעאל לקבל התורה ולא קבלוה למה הזכיר שעיר והר פארן ולא הזכירם בשמם עשו וישמעאל, גם מלת למו צריך יישוב, כי יש אומרים מלת למו חוזר על ישראל כי לפי שהאומות לא רצו לקבל התורה וישראל קבלוה ע"כ נתוספה לישראל זריחה והופעה ואין לשון המקרא משמע כן. ונראה לפי שכל שמות האלו מתייחסים אל אומה מיוחדת, כי שעיר מיוחד לעשיו איש שעיר, (בראשית כז.יא) והר פארן מיוחד לישמעאל, שנאמר בו (שם טז.יב) והוא יהיה פרא אדם ופרא נגזר מלשון פארן, ע"כ לא הזריח ה' גילוי שכינתו אל אותן שני אומות עצמן כי ידע הקב"ה שאין סופן לקבל התורה ולא בא אליהם כ"א לבעבור שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה נותנה לנו היינו מקבלים אותה, ע"כ לא הופיע ה' שכינתו על האומות כי לא היו ראויין לכך והופיע עליהם מן אותן המקומות המתיחסים אל אותן האומות. ובזה מדוקדק הלשון וזרח משעיר למו. אמנם עדיין אנו צריכין למודעי לנו למה נקט כאן זריחה וכאן הופעה, וכאן הזכיר למו אבל בהופעה לא הזכיר למו. ונראה שכך פירושו. כי לשון זריחה מצינו אצל השמש כמו וזרח השמש (קהלת א.ה) וכן רבים אבל לשון הופעה לא מצינו כ"א אצל גילוי שכינתו ית' יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ.ב) ולפי שישמעאל עשה תשובה אבל לא עשו לכך הזריח מן שעיר המתיחס לעשו בזריחה הנמשלת לזריחת אור השמש, ורמז עוד לעשו שמונה לחמה, ולכך נאמר למו שאותה זריחה מועטת הגיע למו ואולי הזריח להם השמש ממש, אבל לישמעאל שעשה תשובה בחייו הוסיף לשון הופעה דהיינו גילוי שכינתו מהר פארן המתיחס אליהם, אבל לא זכו מ"מ שיגיע אותו אור גדול אליהם ממש לכך לא נאמר למו כי לא הגיע אליהם אך ראו את האור בהר פארן מרחוק, אבל עשו להיות אותו אור רק אור השמשי ע"כ זרח משעיר למו ממש, אבל לישראל בא מהר סיני בלא שום זריחה והופעה כי לאומות הוצרך לבא ע"י זריחה והופעה לדבר עמהם בפנים מאירות אולי יתפתו לקבל התורה שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה בא לנו בפנים מאירות היינו מקבלים אותה. אבל ישראל שחשקה נפשם בתורה ואהבוה מאוד, לא הוצרך להזריח ולהופיע עליהם אלא מסיני בא ביאה בעלמא. ומתחילה ירד ה' אל הר סיני ומשם בא אל ישראל כי אותו הר מתיחס אל ישראל כי הוא הנמוך שבהרים וישראל המעט מכל העמים. וכמו שאמרו (אבות א.א) משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו על סיני, אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים לומר מה אני שתנתן תורה על ידי, אך כאשר שמע דבר ה' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג.יב). אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו אלא שכך מדתו של הקב"ה שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו, וז"ש רז"ל מגילה כט.) על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח.יז). כולכם בעלי מומין אצל הר סיני כמה דאת אמר או גבן או דק (ויקרא כא.כ). ומה מום מצא באותן הרים או מה ענין גבן להרים כי גבן הוא מום שבעינים, אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה' והרים אלו להיותם גבוהים מום בם. וכנגד זה באדם עינים רמות הוא מום שבעין לכך מביא ראיה מן או גבן וע"כ אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל כ"א הר סיני, ועליו ירד ה' מתחילה כי בזה הורה להם שהקב"ה שוכן את דכא ביותר ויקחו ראיה מכאן שלא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וע"כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם לכך נאמר ה' מסיני בא. והוא באמת, שבח גדול זה לישראל עד שיהיו ראויין לקבל הברכות. ואתה מרבבות קדש. י"א שבא מן רבבות קדש מלאכים אשר אמרו חמדה גנוזה אתה בא ליתנה לב"ו, אך מ"מ בא הקב"ה מהם לפי שקדושים הם ואין בהם יצה"ר וניאוף וגזילה ע"כ מצד היותם רבבות קדש בא לישראל להשלים חסרונן ולצרף חלודת חומר שלהם כזהב המצורף באש לכך נאמר מימינו אש דת למו, כדי לצרף אותם לבלתי יטו לשמאל כ"א לימין כי לב חכם לימינו (קהלת י.ב).

אַף חַבִּיבִנוּן לְשִׁבְטַיָא כָּל קַדִישׁוֹהִי בֵית יִשְׁרָאֵל בִּגְבוּרָא אַפֵּקִנוּן מִמִצְרָיִם וְאִנוּן מִדַבְּרִין תִּחוֹת עֲנָנָךְ נָטִלִין עַל מֵימְרָךְ:

אוּף כָּל מַה דְאוֹדָאָה לְעַמְמַיָא מְטוֹל לִמְחַבְבָא עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל כֻּלְהוֹן קָרָא לְהוֹן קַדִישִׁין לְמֵקוּם בַּאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ וְכַד הִנוּן נַטְרִין מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא מְדַבְּרִין לְרֶגֶל עֲנָנֵי יְקָרָךְ נַיְיחִין וְשַׁרְיַין כְּמִין פִּסָא דְבַר:

אף חבב עמים. גם חבה יתרה חבב את השבטים. כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להולד כשאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב (בראשית לה, יא) גוי וקהל גוים יהיה ממך: כל קדשיו בידך. נפשות הצדיקים הגנוזות אתו, כענין שנאמר (שמואל א' כה, כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך: והם תכו לרגלך. והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. תכו לשון פעלו, התוכו לתוך מרגלותיך: ישא מדברתיך. נשאו עליהם עול תורתך: מדברתיך. המ''ם בו קרוב ליסוד, כמו (במדבר ז, פט) וישמע את הקול מדבר אליו, (יחזקאל ב, ב) ואשמע את מדבר אלי, כמו מתדבר אלי, אף זה מדברותיך מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם. טיי''ש פורפרלידורי''ש בלע''ז . ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ''ם בו שמוש משמשת לשון מן. דבר אחר, אף חבב עמים, אף בשעת חבתם של אמות העולם שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם: כל קדשיו בידך. כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם: והם תכו לרגלך. והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך: ישא מדברתיך. מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם:

{{י}} ר"ל אמה קאי אף דאין מלת אף נופל אלא אם נזכר דבר קודם לכן כיוצא בו לכן פי' אף חיבה וכו' פי' כבר הוזכר לעיל איך שחיבב ישראל במה שיצא לקראתם מסיני וכיוצא בזה עוד חיבה יתירה וכו': {{כ}} פי' תכו כמו תוך והוא מבנין פועל כלומר שנכנסו לתוך מרגלותיו דהיינו תחתיתו של הר שהם כדמות רגליו ואמר והם ראויים לכך כדי לקשר הדיבור והם תכו לרגליך עם דבור של כל קדושיו בידך כאלו אמר ולמה זכו נפשותם להיות גנוזות תחת כסא וכו' יותר משאר בני אדם מפני שהם תכו וגו': {{ל}} ר"ל המ"ם ל"ל כיון שפירושו תורתך: {{מ}} דאין לפרש שהוא מ"ם השימוש כמו מן דא"כ היה משמע שלא קבלו עליהם כל התורה ובאמת הם קבלו כל תרי"ג מצות וההפרש בין מתדבר ובין מדבר י"ל מפני שמלת מדבר משמעותו הוא שהקב"ה מדבר עם האדם ואין זה דרך כבוד למעלה שידבר לנוכח האדם כמו בשר ודם שמדבר עם חבירו אבל מתדבר פי' היה מדבר בינו לבין עצמו והוא שומע מאליו וזהו שפירש"י מה שהיית מדבר וכו' ויו"ד של ישא מדברותיך עתיד במקום עבר מפני שבעת שברך משה לישראל כבר קבלו כל התורה ואמר עול תורתך מפני דלגבי דבור אין נופל בו לשון משא לכן הוסיף מלת עול דלגבי עול שייך ל' משא: {{נ}} ולפי' זה לא קאי מלת אף אלעיל מיניה ופי' זה נכון יותר שלפי פי' ראשון אינו מיושב שפיר איך תולה אף חובב וכו' בכאן ולפי' ד"א קשה איך שייך למכתב לגבי עו"א ל' חיבה דאם הוא מראה להם פנים שוחקות משום שרוצה למסור ישראל בידם אבל חיבה אין כאן לכך צריך גם לפירוש ראשון:

אף חבב עמים. פירשו בו שהוא מלשון ארמית ותהון קדמי חביבין (שמות יט ה) יאמר אף חובב את ישראל שהוא עמים רבים כענין אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד) וכל קדושיו של ישראל הם הלוים הם בידך כי הקרבתם אליך להיות חונים סביבות הארון והנראה אלי כי "חובב" מגזרת לטמון בחובי עוני (איוב לא לג) מענין חדר בחדר להחבא (דהי"ב יח כד) ושם חביון עזו (חבקוק ג ד) יאמר גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים כל קדושי ישראל הנזכר ירמוז כי כל העדה כלם קדושים והשם יסתירם בידו כטעם ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישעיהו נא טז) כענין סתרי ומגני אתה (תהלים קיט קיד) וכן ויתיעצו על צפוניך (שם פג ד) וזה רמז למה שאמר (במדבר יד יד) אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וכן אמר בשירה (לעיל לב י) יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו והם תכו כמו הכו כאשר בא תרגלתי לאפרים (הושע יא ג) במקום הרגלתי וכאשר הומרה ה"א הנקבה בתי"ו באם אתן שנת לעיני (תהלים קלב ד) עושה רע מאת (קהלת ח יב) וכן רבים יאמר שהם מוכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך לא יחושו לרעב ולצמאון ומכת נחש ועקרב רק יצאו לרגליך ואחריך ירוצו וזה כענין שנאמר (ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ישא מדברתיך כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ ז) ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד) ישא ביום ההוא לאמר (ישעיהו נ ז) מדברותיך כמו ומדברך נאוה (שיר השירים ד ג) יאמר שישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד

אף חובב. מגזר' ארמית מל' והייתם לי סגולה ועמים הם ישראל כמו אחריך בנימין בעממיך. עמים הר יקראו: וכל קדושיו. בני לוי: בידך. שהם סביבות הארון: והם תכו לרגל. ך. ילכו על דרכך וטעם בידך. שתשמר': ישא מדברותיך. כי הם ילמדו התורה והם המעתיקים על תורה שבעל פה: ישא. כל א' ואם הם רבים: וטעם מדברותיך. כי אשר דברת ישאו כי הם נושאי התורה. כי גם הם ישאו את הארון: וטעם ישא כמו. ולא תשא שמע שוא: תכו. בלא אח וי''א מל' מתוך כאילו הולכים בתוך רגלך ואחרים אומרים כי התי''ו במקום ה''א כתי''ו תרגלתי לאפרים כטעם אפילו שיוכו בשבילך לא יעזבו דבריך וזה רחוק. והנכון שהוא כמו נמשכו והטעם שילכו אל המקום ששם הארון שהוא הדום רגלי השם וזאת היא הברכ' שהשם יהיה חומת אש סביב ישראל ויהיה סגולתו והלוים יורו התורה תמיד:

אף חובב עמים. ואע''פ שאתה חובב עמים ובזה הודעת שכל המין האנושי סגולה אצלך. כאמרם ז''ל (אבות) חביב אדם שנברא בצלם. מ''מ כל קדושיו בידך. הנה אמרת שכל קדושיו של קודש של אש דת הם בידך כצרור הכסף: והם תכו. נשברו כמו איש תככים התפללו ברוח נשברה: לרגלך. להדום רגליך בסיני: ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. אמרו אל האל ית' ישא אלינו משה את מסברותיך שהם התורה שצוה לנו ואמר מדברותיך כאמרו וישמע את הקול מדבר אליו:

אף חבב עמים. בגימט' גרים. שאף גרים העתידין להתגייר עמדו בסיני. וכן, את אשר ישנו פה. ס''ת תורה. שכולם היו שם בעת מתן תורה. ואמר בל' אף, משום דאיירי בבעלי יסורים שמתייסרים על דברי תורה: קדושיו. ב'. כל קדושיו בידך. יראו את ה' קדושיו. למה יראו את ה' קדושיו, כי כל קדושיו בידך: תכו. ב' במס'. והם תכו לרגלך. על מה תכו. מה התם ל' הכאה, אף הכא ל' הכאה. ולומר שהם מוכים להכנס וללכת אחריך: תכו לרגלך ישא מדברותיך. ר''ת תלים. שעל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות:

אף חובב עמים וגו' רז''ל אמרו (ב''ב ח'.) אף שחבב ה' העמים והגלה ישראל ביניהם אף על פי כן כל קדושיו בידיך והם וגו' שאין על לומדי תורה מנדה בלו והלך, ונראה שיכוין הכתוב לתת טעם להליכתו לשעיר ולפארן שהוא לחרות בהם אף ה' ביום הדין כשיאמרו לא הודעתנו אותה, לזה קדם להם הסיבה ואמר להם אתם רוצים לקבל התורה, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך אף הוא מה שחובב עמים שהלך להזמינם לתורה, ואומרו כל קדושיו וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ילקוט סוף פ' קדושים) בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים אילו אמר ואבדיל את העמים מכם לא היתה תקומה לאומות ומאומרו ואבדיל אתכם וגו' מכאן שאם יבואו מהעמים להתגייר הנה הם מקובלים כאחד ישראלי, והוא אומרו כל קדושיו פירוש מעלה זו עודנה להם פירוש להתגייר שהבא להתקדש מהם בידיך פירוש הוא נכנם ומקובל תחת כנפיך (עיין יבמות מ:): או תהיה כוונת הכתוב על זה הדרך אף חובב פירוש חיבה אחת נשארה לעמים והוא שכל קדושיו בידיך כמו שפירשתי, ואומרו והם פירוש עם ישראל שבהם הוא כל עיקר המאמר יש להם הפרש להתגדר על קדושיו של הבאים מן שאר הגוים, שישראל תוכו לרגלך, פירוש כאומרם ז''ל (יבמות קג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, וזה היה מצד מה שתוכו פירוש נתמרקו על ידי כח הדיבור המופלא ששמעו דברי האלהים, ואמרו ז''ל (שבת פ''ח:) שיצאה נשמתם כרמוז בפסוק (שה''ש ה' י) נפשי יצאה בדברו, ובזה פסקה זוהמתם, מה שאין כן הגרים שהגם שיתקבלו כאחד שבטי ישראל לא פסקה זוהמא מהם כידוע מדבריהם (זוהר ח''ג י''ד:): וגמר אומר ישא מדברותיך פירוש לשון ממשלה, על דרך אומרו (תהלים מ''ז ד) ידבר עמים תחתינו, הכוונה בזה שאין נותנים שום ממשלה על ישראל אלא למי שהוא מזרע ישראל ולא ממשפחת הגרים, וכמו שדרשו ז''ל (יבמות מה:) מפסוק (לעיל י''ז טו) שום תשים עליך מלך כל משימות שתשים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך, וצא ולמד מברייתא (סוטה מ''א.) של אגריפם המלך כשקרא בבית המקדש זלגו עיניו דמעות וכל הענין, והוא אומרו ישא מדברותיך פירוש כל שהוא מזרע עם בני ישראל הוא יכול להתרומם בגדולות שישנם על ישראל עמך, ואומרו ישא לשון יחיד כאמרם (סנהדרין ח'.) דבר א' לדור ולא שני דברים: עוד ירצה באומרו ישא מדברותיך שהוא טעם תוכו, על דרך אומרם ז''ל (שבת פ''ח.) שכפה ה' עליהם ההר כגיגית לקבל התורה, ובימי המן בטלו טענת מודעא רבא וקיימו מרצונם מה שקבלו באונס, ופירשתי הדבר במקומו (שמות י''ט ה') כי מה שמיאנו לקבל התורה עד שהוצרך להפוך עליהם ההר היה על גזירת חכמים ודבריהם ותקנותיהם אשר רבו שעשו להזהיר ישראל ולהעמידם במקום המשתמר מלעבור על דברי ה', והוא אומרו תוכו לרגליך כדי שישא מדברותיך חלק מהדברות שלא רצו לקבל, כי על כללות התורה כתוב יושר (שמות כ''ד ז') כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אלא על חלק מהדברות שצוה עליהם לקבל תורת חכם על זה תוכו לרגליך שהוא הר סיני שעמד ה' עליו ואותו כפה ה' עליהם כגיגית: או תתפרש מדברותיך לשון הנהגה פירוש תורות המנהיגים את ישראל שהם הם המחדשים תקנות וגזירות וגדרים וסייגים, ובימי מרדכי כשראו אשר יפליא צדיק עשות קבלו תורת חכם מקור חיים: עוד ירצה אומרו ישא מדברותיך על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר עה''פ ישקני) שכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מדבר עם כל איש ואיש מישראל ואמר לו אתה מקבלני עליך והוא אמר לו הן היה נושקו כו' ועולה ומתעטר לראשו, והוא אומרו והם תכו וגו' ישא כל אחד ואחד מהם מדברותיך על ראשו, ודקדק לומר מדברותיך ולא אמר דברותיך לפי שהדברים עצמם היו מדברים להם ואומר לכל אחד אתה מקבלני כו' כאמור: ואומרו ישא לעתיד לפי שאחר מעשה העגל נקלפו מהם העטרות ההם שנשאו על ראשם שהם המדברים אותם והורידו עדיים בהר חורב (שמות ל''ג), וזכה בהם משה (שבת פ''ח.) כאומרם (חגיגה ט''ו.) זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, והוא סוד אומרו (שמות ל''ג ח') והביטו אחרי משה שאמרו ז''ל (סנהדרין ק''י.) שחשדוהו באשת איש פירוש היא התורה המאורסה לישראל שנטל משה כל חלקם, לזה אמר ישא שעתידים לחזור להם לעתיד לבא, ואמרו עוד רז''ל (סידור ר' אשר בשם האר''י ז''ל) שביום שבת חוזרים העטרות לראש ישראל ולא נשאר למשה אלא חלקו המגיע לו, ולזה הוא שאנו אומרים ביום שבת ישמח משה במתנת חלקו פירוש ישמח הגם שאין לו אלא מתנת חלקו שכבר החזיר לישראל חלקם בחיים: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (הוריות ח:) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וישבנו מאמר זה עם מאמר (מכילתא יתרו) שכל עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, כי ה' אמר כולם בדיבור אחד אבל בערך השומעים לא יכלו לקבל מהם אלא אנכי ולא יהיה לך שמעו אותם בגבורות בדבור אחד ויצתה נשמתם באמצעותם, והוא אומרו תוכו לרגליך ואפס כח עד שיצתה נשמתם, הטעם לישא מדברותיך פירוש חלק מהדברות המופלאים שהם אנכי ולא יהיה לך אבל השאר משה צוה אותם כאומרם ז''ל (שם), והוא מה שגמר אומר תורה צוה לנו משה וגו', ותמצא שכל המצות שצוה ה' בין מצות עשה בין מצות לא תעשה הם בפרטות תרי''ג מצות, והמשכיל לתיבת תורה ימצא בה מנין תרי''א (מכות כג:) עם ב' הרמוזים במאמר הסמוך ישא מדברותיך הרי הם תרי''ג ונכון: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל במסכת מגילה (כ''ט.) באותו מעשה שרצו המלאכים לדחותו לרב ששת מכנישתא מפני השכינה עד שטען ואמר רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי ואמר להם ה' שבקוהו, והוא אומרו והם תוכו פירוש וכשהם בירידה עלובים ומעונים ובאים בטענה זו, ישא מעליו מדברותיך שהם מלאכים העומדים לשרת את פני ה' שהם הממונים על דבר כבוד שמו ולא ידחו מפניהם: עוד ירמוז על פי דבריהם ז''ל (ברכות ה'.) ג' מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולם לא נתנם אלא על ידי יסורין שהם תורה וכו', ואמרו עוד (שם ס''ג:) בפסוק (משלי ל' לב) אם נבלת בהתנשא שכל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להיות מתעלה, והוא אומרו תוכו לרגליך וצערו עצמם בזה ישא פירוש יתעלה מצד דברותיך, שהתורה היא המרוממת ומנשאת כאומרו (משלי ח' טו) בי מלכים ימלוכו וגו': עוד ירצה באומרו תוכו וגו' ישא וגו'. על פי דבריהם ז''ל (נדרים לח.) שאמרו בפסוק ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח ו), שמ''ט שערי בינה נמסרו למשה בסיני, ושער החמשים הלא הוא כמוס את ה'. והוא מה שפירשתי בפסוק כי מלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא ט), פירוש הדעה שעדיין היא את ה', ולא מסרה למשה, ובהגלות משיחנו יתן ה' הטוב ההוא: והוא אומרו תוכו לרגליך, בחלק שכבר קבלו ועוד לעתיד ישא מדברותיך, ויחס אליו לשון נשיאות ומעלה שחלק ההוא עליון מאוד, וכבר כתבנו מזה באורך במקומות אחרים:

אף חובב עמים כל קדושיו בידך וגו'. יאמר שאף בזמן שהקב"ה מראה חיבה אל העמים מ"מ אין דומה חבת ישראל לחבת העמים כי כל קדושיו היינו ישראל, קדש ישראל לה' (ירמיה ב.ג) הם בידך מושגחים מידך יתברך כי לא מסרתם אל הנהגת המערכה, והם, דהיינו העמים תכו לרגליך. כי הם מסורים אל המערכה אשר תחת רגליו ית', והדין נותן זה כי האומות נדמה להם למשא וטורח דבר ה' זה"ש ישא מדברותיך, שכל דבריך ישא כי כמשא כבד יכבדו מהם (תהלים לח.ה), אבל ישראל אינן כן אלא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אע"פ שצוה לנו משה לאותו דור מ"מ היא מורשה לכל קהלת יעקב שבכל דור ודור כולם קימו וקבלו עליהם להוריש ולהנחיל את התורה לבניהם אחריהם, וכל זה מורה על ההפך שאין דבר ה' עליהם למשא אלא קימו וקבלו עליהם ועל זרעם בשמחה לעשותו. ועוד אמר ישא מדברותיך. אפילו דברך הטוב אשר ישמעו מפיך הרי הוא על העמים למשא אבל ישראל אינו כן אלא אומרים אפילו התורה שצוה לנו משה שלא שמענו מפי הגבורה מ"מ היא מורשה לכל קהלת יעקב לפיכך ויהי בישורון מלך, דווקא בישראל נודע אלהים למלך אבל לא באומות.

אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא מֹשֶׁה מְסָרַהּ יְרֻתָּא לְכִנְשַׁת יַעֲקֹב:

אָמְרִין בְּנֵי יִשְרָאֵל אוֹרַיְיתָא פַּקֵיד לָנָא משֶׁה יְהָבָהּ יַרְתוּ לִקְהַל שִׁבְטַיָא דְיַעֲקב:

תורה. אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה:

תורה צוה לנו משה. הטעם שישא תמיד ויאמר תורה צוה לנו משה והיא תהיה מורשה לקהלת יעקב כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה כי לא תשכח מפי זרעו ודרשו רבותינו (מדרש תהלים א) שלא אמר מורשה בית יעקב או זרע יעקב ואמר "קהלת יעקב" לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו הם הגרים הנלוים על ה' לשרתו ונספחו על בית יעקב ונקראו כלם קהלתו

תורה צוה לנו משה. זהו שישא ויאמר דור לדור כך העתקנו מפי משה ירושה בידינו ויהיה למ''ד לנו מושך עצמו ואחר עמו. וכן היא מורשה לקהלת יעקב כמו והנבואה עודד הנביא ויהי מורשה מורשה קהלת יעקב:

מורשה קהלת יעקב. שהיא למורשה לקהלת יעקב מקובלת לנו ולבנינו למורשה:

מורשה. שנים במסרה. מורשה קהלת יעקב. ונתתי אותה לכם מורשה. והיינו ויתן להם ארצות גוים, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. דבר אחר זהו שאחז''ל התורה אינה ירושה לך. כמו התם ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. מורשה, ולא ירושה. אף הכי נמי. קהלת יעקב. משום דכתיב ביעקב איש תם יושב אוהלים. מה טובו אוהליך יעקב. אימתי התורה מתקיימת כשמתאספים קהלת יעקב:

תורה צוה לנו משה וגו'. יש להעיר כיון שהוא המדבר, היה לו לומר תורה צויתי לכם וגו'. ואולי כי פסוק זה נסמך למה שלפניו, על זה הדרך, ישא עם ישראל מדברותיך בקול אחד כולם תורה צוה לנו משה וגו', וכן הם הדברים שכל ישראל יחדיו ישאו קולם בפתיחת התורה: ואומרו תורה צוה לנו וגו', אנו מקבלים אותה מורשה קהלת וגו', ופירוש צוה לנו אפשר לפרשה לעוז מלכות, כאומרם ז''ל אין צו אלא מלכות. שהמליכה עלינו שעל פיה יקום דבר, וגם המלך אשר ימליכו עליהם יהיה על פי התורה, ואותה יכתוב וישים לפניו כאומרו (לעיל יז יח) וכתב לו וגו', והוא מאמר הכתוב (משלי ח טו) בי מלכים ימלוכו. ולמעלה בפסוק אף חובב פירשנו הכתוב באופן אחר על נכון:

וַהֲוָה בְיִשְׂרָאֵל מַלְכָּא בְּאִתְכַּנָשׁוּת רֵישֵׁי עַמָא כַּחֲדָא שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

וְהוּא הֲוָה מַלְכָּא בְּיִשְרָאֵל בְּאִתְכַּנָשׁוּת רֵישֵׁי עַמָא כַּחֲדָא מִשְׁתַּמְעִין לֵיהּ שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל:

ויהי. הקדוש ברוך הוא: בישרון מלך. תמיד עול מלכותו עליהם: בהתאסף. בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם: ראשי. כמו (שמות ל, יב) כי תשא את ראש, ראויין אלו שאברכם. דבר אחר, בהתאסף, בהתאספם יחד באגדה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם:

{{ס}} דק"ל וכי אין לו מלוכה להקב"ה אלא על ישראל והרי מלכותו בכל משלה ל"פ עול מלכותו וכו' פי' בודאי גם הוא מלך על עו"א אבל אינן מקבלים עליהם עול מלכותו כמו ישראל פי' שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם: {{ע}} כלו' ראויים הם לברכה ומפרש ואיך בא מלת ראש לחשבון. ל"פ ראשו כמו כי תשא את ראש כלומר כ"מ שהם מתאספים לענין המנין הוא לכבודך ומקבלין עול מלכותך עליהם: {{פ}} והוא דבוק אל הבא אחריו כאלו אמר ובעבור זה יחי ראובן וגו'. ויהיה מאמר ויהי בישורון מלך דבוק למעלה שכשגוזרין עליהם גזרות רעות הם מתחזקים ואומרים תורה צוה לנו משה נחזיקנה ולא נעזבנה והקב"ה תמיד עול מלכותו עליהם: {{צ}} ויהיה מאמר ויהי בישורון דבוק עם בהתאסף וגו' וזה יותר נכון אבל לפי' ד"א קשה למה נקט מלת ראשי ל"פ גם טעם ראשון וק"ל:

ויהי בישרון מלך. רמז אל השם הנזכר שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד וגם זה הכתוב דבוק והטעם כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר צוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהלת יעקב לעדי עד לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים וזו המצוה הוא דבור אנכי והיא קבלת מלכות שמים כאשר פירשתי שם (שמות כ ב) והנה הזכיר התורה בכלל ומלכות שמים בפרט שכל המודה במלכות שמים כופר בע"ז ומודה בכל התורה כולה ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה וראו שהוא מלך ישראל וגואלו והתורה קבלו מפי משה שקבלו עליהם ועל זרעם להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך כאשר אמרו (לעיל ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו וזה הפירוש ברור ונכון בכתוב הזה על דרך שהזכירו בגמרא במסכת ראש השנה (לב) אלא מלכיות תלתא הוא דהויין ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כג כא) ויהי בישורון מלך וכן שנינו בספרי (ברכה שמו) מושב זקנים בישיבה של מטה שמו הגדול משתבח למעלה שנאמר ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל אין אסיפה אלא זקנים שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי וגו' יחד שבטי ישראל כשהן עשויין אגודה אחת ולא כשהן עשויין אגודות אגודות וכן הוא אומר (עמוס ט ו) הבונה בשמים מעלותיו וגו' ובמדרש רבה (במדב"ר טו יד) נמי אמרו כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עשויין אגודה אחת לכך נאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה וכן ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וגו' וגם זה על הדרך שפירשתי ידרשו שהיה מלך עליהם מפני שנתאספו ויחדו כולם קבלו מלכותו עליהם וכן יהיה מורשה לקהלת יעקב והמלך הוא הקב"ה וכן נהגנו לומר בתקיעתא דברי רב אבל יש במקצת האגדות שמפרשין אותו על משה אומרים משה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' וא"כ (ס"א וג"כ) אמר הכתוב תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לקהלת יעקב והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו יספר הכתוב גם בכבוד השליח שהיה גדול וראוי להאמין בו והנכון והאמת מה שפירשנו והנה הזכיר כי השם שוכן בישראל והנה קבלו תורתו ומלכותו כל שבטיהם יחד עליהם ועל זרעם לדורותם אם כן הנם ראויים לברכה

מלך. הוא משה ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו והטעם כי הוא היה כמלך והתאספו אליו ראשי השבטים ויחזיק זה הפי' שאמר הכתוב כי התורה נתנה לכהנים שהם לפי דעתי כל קדושיו בידיך ואל כל זקני ישראל זהו בהתאסף ראשי עם גם שם כתוב הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם. ויאמר רבי יהודה הלוי ז''ל כי המלך רמז לתורה וכן היה מפרש אין מלך בישראל:

ויהי בישורון מלך. ואז מי שהיה מלך בישורון והוא האל ית' שהיה מלך בין המעיינים ותופשי התורה: בהתאסף ראשי עם. במתן תורה כאמרו ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. וכאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו וגו': יחד שבטי ישראל. היה מלך על כל שבטי ישראל יחדיו שאז הודו וקבלו מלכותו כאמרם ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו:

ויהי בישרון מלך בהתאסף וגו'. פירוש שהוויית המלך בישראל צריך שתהיה בהתאסף ראשי עם יחד, כאומרם ז''ל (תוספתא סנהדרין פ''ג) אין ממנין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, והוא שנתכוון במאמר ראשי עם, ובאומרו יחד שבטי ישראל, שצריך שיהיו ציבור מרוצים ממנו: עוד יתבאר לפי שאמר בסמוך כי התורה היא המולכת עלינו, כאומרו (משלי ח ו) נגידים אדבר, לזה גמר אומר ויהי בישורון מלך, פירוש והויית מלך בישראל זה יהיה אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך אז הוא שיהיה מלך, והוא אומרו בהתאסף ראשי עם וגו', אז הוא שיהיה מלך בישורון מלבד התורה: וכמו כן מצינו שהיה מינוי מלך על ישראל בסדר זה, דכתיב בשמואל (ש''א ח ד) ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל וגו' שימה לנו מלך לשפטנו, והוא עצמו מאמר בהתאסף וגו', אבל זולת זה תהיה זאת התורה לבד למלך על ישראל, והוא מאמר הנביא להם (שם יב יב) וה' אלהיכם מלככם, שהיא התורה, שכולה שמו של הקדוש ברוך הוא: ואולי כי לזה רמז בתיבת ויהי שיורה על הצער (מגילה י:), דכתיב שם (ח ו) וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, וכתיב (שם שם ז) ויאמר ה' וגו' כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ועל זה נתנבא משה ואמר ויהי וגו': עוד רמז, כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד שבזה יהיה סיבה שיתיחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכיות מה עלתה בידם, וזאת סיבת עגלי ירבעם והבאים אחריו, כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום (סוף עוקצין) ויחוד ה לבב ות:

ויהי בישורון מלך. בין שקאי על הקב"ה בין על משה כך פירושו כי ישרון לשון ראיה. ובנוהג שבעולם שלפעמים אדם עולה לגדולה אף אם אינו ראוי לה מצד שהבריות אינן מביטים בו היטב לראות מה טיבו על כן מניחין אותו בגדולתו כי עינים להם ולא יראו אחריו מה טיבו, אבל אם המה יביטו יראו במהותו כי אין בו ממש יורידוהו מגדולתו, אבל משה אינו כן אע"פ שנאמר (שמות לג.ח) והביטו אחרי משה, שהיו מדקדקים אחריו מ"מ לא מצאו בו שמץ פסול לכך ויהי בישרון מלך אפילו במביטים. ובדרך זה יפורש גם על מלכות שדי כי תמיד היו מהרהרים אחריו בכמה נסיונות ומצאו בכולם כי הוא ית' מלכם.

יְחִי רְאוּבֵן לְחַיֵי עַלְמָא וּמוֹתָא תִנְיָנָא לָא יְמוּת וִיקַבְּלוּן בְּנוֹהִי אַחֲסַנְתְּהוֹן בְּמִנְיָנְהוֹן:

יֵיחֵי רְאוּבֵן בְּעַלְמָא הָדֵין וְלָא יֵימוּת בְּמִיתוּתָא דְמַיְיתִין בָּהּ רַשִׁיעַיָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וִיהֵי עוּלֵימוֹי מִתְמַנְיָין עִם עוּלֵימֵיהוֹן דְאָחוֹי בֵּית יִשְרָאֵל:

יחי ראובן. בעולם הזה: ואל ימת. לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה: ויהי מתיו מספר. נמנין במנין שאר אחיו, דגמא היא זו, כענין שנאמר (בראשית לה, כב) וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר, שלא יצא מן המנין:

{{ק}} פי' שלא ימות מיתת כרת: {{ר}} פי' צדיקים אפי' במיתתן קרויים חיים: {{ש}} (ד"ט) ק"ל דקללה הוא זה ל"פ נמנין וכו':

יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג וכן דעת רש"י והמפרשים ולפי דעתי אין מספרם ראיה בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה וגם משאר השבטים יחסרו קצת כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא) חטא ישראל כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם וכן המוכה איננו ראיה כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט והנועדים על ה' בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז) תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח) עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד) לכלל העם וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון ולא ימחה שבט מישראל שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (לעיל ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ולמה לא יברכם והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ט) ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא והוא בכלל הברכה והנכון בעיני כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים כמו שאמר (פסוק יז) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה והיה זה בעבור שני דברים האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני השם והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נימנין בשום מקום רק שנים עשר כנגד שנים עשר מזלות ברקיע ושנים עשר חדשים בשנה ושנים עשר גבולי אלכסונין שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (לב) אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים וכן בהר גריזים והר עיבל (לעיל כז יב) שמנה לוי לא נגזר שם יוסף לשני שבטים וכן תראה בחלוק יחזקאל (מח ד ה) שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי וכשמנה תוצאות העיר הזכיר (שם פסוק לא) שער לוי אחד ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים אבל אמר (שם פסוק לב) שער יוסף אחד כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (במדבר יז יז) והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מט ז) והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם החל מראובן כי לקח נחלתו בראשונה ועוד כי הוא הבכור ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה ואחר כן הקדים יהודה כי הוא הנוחל הראשון בארץ ולנגיד ממנו והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו והנה ברכתו כוללת כל ישראל ואחר כן ברך לוי החונים עם בני יהודה (ס"א ועיר ירושלים) בירושלים ושם יהיו קרבנותם לרצון ואחרי כן ברך בנימין שהיתה נחלתם עם בני יהודה ועיר ירושלים ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין והלוים יחנו עם שניהם ואחרי כן ברך בני יוסף כי כן היתה נחלתם שנאמר (יהושע יח יא) ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף ואחרי כן השלים לברך בני הגבירות והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מט יג יד) וכן נפל גורלם השלישי לבני זבולון (יהושע יט י) והגורל הרביעי לבני יששכר (שם פסוק יז) ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם והוא הדגל שלהם והקדים גד לכל בני השפחות כי לקח נחלתו תחלה עם ראובן המוקדם והוא היה מדגל הראובני וטעם יחי ראובן שיחיה שבטו ולא ימות לעולם ויהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל ג) ואל יהיו מתיו מספר שלא יהיו מעטים שכל דבר שיספר הוא מעט וכן ואני מתי מספר (בראשית לד ל) לשון ר"א ויותר נכון לפרש יחי ראובן בישראל ואל ימות שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים ויהי פקודיו במספר בני ישראל לעולם יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב) וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר וכן פירש רש"י וטעם "מתיו" שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו ואולי "מתיו" רמז לראשי משפחותיו הארבע ויהיה טעם "מספר" כמו במספר וכן לזנות בית אביה (לעיל כב כא) ירחצו מים (שמות ל כ) ורבים כן או טעמו שיהיו מתיו מספר ישראל שימנה ראשון כמשפט הבכור כי האחד הוא המספר כי ממנו הכל ואונקלוס תרגם ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון יתכוין למה שפירשנו יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת ויהיו מתיו במספרם לעולם לא ימחה שבטו מישראל ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל והטעם שיתגברו ולא ינוצחו כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ) ואל ימות שלא יפלו מהם במלחמה ויהי מתיו מספר שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין והפירוש הזה קרוב אבל הראשון נכון יותר בעיני כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא ועל דרך האמת יחי ואל ימות מטעם פוקד עון אבות על בנים ושם (שמות כ ה) רמזתי סודו והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפרקי היכלות

יחי ראובן. הנה החל מהבכור כי כן המשפט ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג או הלך על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו. ואם יטעון טוען למה בירך ראובן. התשובה כי יעקב ברכו והברכ' היא אל תותר שיהיה כאחד מאחיו. ואחר ראובן הזכיר יהוד' שהוא בעל דגל והוא עולה בתחלה למלחמה ואחר כן לוי ואחריו בנימין בעבור היות הלוים דרים בירושלים שהיתה בין יהודה ובין בנימין כן כתוב. ואחר כן שבט יוסף שלא יאחרנו וכבר הקדים אחיו הקטן ואחר כן זבולון בעבור שהוא נלחם ואחר כן יששכר. וכאשר תמו בני הגבירות החל מגד שהוא עם דגל בני הגבירו' ואחר כן דן שהוא בעל דגל ואחר כן נפתלי כי הוא גדול מאשר: יחי ראובן. תפלה ואל ימות שיתכן שיהיה כבן אדם לחיות שנים קצובות וימות: ויהי מתיו מספר. ואל יהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ובי''ת באל שדי כאשר פירשתי רבים כי יתכן שיחיה לעולם ויהיו מעטים וכל דבר שיספר הוא מעט. וכן ואני מתי מספר:

יחי ראובן. אע''פ שבחר ראובן מעבר לירדן שאינה מארץ ה'. ולפי זה אינה כל כך מוכנת לזכות בה לחיי עולם. מ''מ יחי לבבו לעד: ואל' ימות ויהי מתיו מספר. ואל ימות בעולם הזה באופן שיהיו אנשיו מועטים כענין ואני מתי מספר אע''פ שכתוב למען ירבו ימיכם על האדמה:

יחי ראובן וגו' ויהי מתיו וגו'. אומרו יחי ראובן, רבותינו ז''ל אמרו (בספרי) שהתפלל על ראובן שיהיה לו חלק לעולם הבא. ואולי אפשר לומר שנתכוון על גדולי השבט שמתו בעדת קרח, כאומרם ז''ל (במדב''ר יח ג) כי מאתים וחמשים איש כולן היו ראשי סנהדראות ורובן משבט ראובן כאומרם ז''ל (רש''י במדבר טז א). ולפי שיש מקום לומר שעדת קרח אין להם חלק לעולם הבא (עיין סנהדרין קט:), לזה התפלל יחי ראובן פירוש שבטו, והגם שלא היו אלא מאתיים וחמשים איש, להיותם גדוליהם יתכנה השבט כולו עליהם: או אפשר שעל ראובן עצמו הוא אומר, אלא שהוא מהטעם עצמו כי כשיתקצצו ענפים של גדול השבט יגרע מצדיק שהוא ראובן עינו, לזה התפלל שיחיה לעולם הבא, וזה מסכים כסברת האומר (שם קח.) עדת קרח יש להם חלק לעולם הבא: ואומרו ויהי מתיו מספר. התפלל עליהם שיהיו צדיקים, לפי שנמקו השרשים במאורע גדוליהם במעשה קרח כאמור בסמוך, לזה התפלל ויהי מתיו מספר, פירוש על דרך אומרם ז''ל (שם כו.) שאמר חזקיה לפני הקדוש ברוך [הוא] רבים אשר את שבנא וגו', והשיב הקדוש ברוך הוא אין מנין לרשעים, לזה אמר משה במתק לשונו מתיו מספר, פירוש שלא יהיו רשעים, שאז אין מנין להם, ותועיל תפלת צדיק על הדבר בסוד צדיק מושל ביראת אלהים (ש''ב כג ג, עיין שבת סג.):

יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. ברכה ראשונה זו, היא מעין ברכותיו של יעקב שאמר יתר שאת ויתר עז (בראשית מט.ג) הנה יעקב ברכו בשני ברכות אחת נקראת שאת, ואחת עז, כי השאת הוא שיהיו אנשיו רבים עד שיהיו צריכין למספר כי הדבר שהוא רב הכמות צריך מספר, ושיהיו אנשיו גבורים כי ראובן שהיה יושב על הספר היה צריך לכל זה שיהיו אנשיו רבים וגבורים כי אז לא ימותו במלחמה. והנה שאת הוא לשון מספר כמו כי תשא את ראש (שמות ל.יא). נשא את ראש (במדבר ד.כב). ועז לשון גבורה, והנה מצד שבלבל יצוע אביו היה ראוי שינטלו שניהם ממנו אך מצד הברכה נתנם לו במתנה ואמר, בדין הוא שיהיה לך יתר שאת ויתר עז. יותר מספר וגבורה פי שנים על כל השבטים אך פחז כמים אל תותר (בראשית מט.ד). אל תקח המותרות, אבל מ"מ שוה לכל השבטים תהיה בשאת ועז. וזה שגם משה ברכו בגבורה שנאמר יחי ראובן ר"ל יהיה איש חי רב פעלים במלחמה ואז אל ימות, ויהי מתיו מספר, זהו ענין השאת שהזכרנו. והוסיף ואל ימות, לפי שאמרו רז"ל (תמיד לב.) מה יעשה אדם ויחיה ימית א"ע אבל הוא יחיה ולא יצטרך להמית א"ע וכמ"ש (תהלים פט.מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות כי אם יחיה את עצמו אז בלי ספק ימית א"ע וכן בהפך. ורז"ל אמרו (סנהדרין צב.) יחי ראובן בעה"ז, ואל ימות לעוה"ב, ולפי שעוה"ב נעלם על כן נשארו חיי עוה"ב בדיוק של ואל ימות ברמז וסמיך ליה וזאת ליהודה, כי גם הוא נתברך בעה"ב לפי שהיו עצמותיו מתגלגלין וכפירש"י. או לפי שנאמר (יחזקאל לג.יא) כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וראובן היה בעל תשובה לכך נאמר יחי ראובן וגו', וזאת ליהודה. כי מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' (סוטה ז:).

וְדָא לִיהוּדָה וַאֲמַר קַבֵּל יְיָ צְלוֹתֵהּ דִיהוּדָא בְּמִפְּקֵהּ לְאַגָחָא קְרָבָא וּלְעַמֵהּ תָּתֵיבִנֵהּ לִשְׁלָם יְדוֹהִי יַעְבְּדָן לֵהּ פֻּרְעֲנוּתָא מִסָנְאוֹהִי וְסָעִיד מִבַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי הֲוֵי לֵהּ:

וְדָא בִּירְכָתָא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה וְזַוֵג בְּחוּלְקֵיהּ וּבְבִירְכָתֵיהּ לְשִׁמְעוֹן אָחוֹי וְכֵן אָמַר קַבֵּל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דִיהוּדָה בְּמִפְקֵיהּ לְסִדְרֵי קְרָבָא וּלְוַות עַמֵיהּ תַּעֲלִינֵיהּ מִסִדְרֵי קְרָבָא בִּשְׁלָם יְדוֹי יִתְפַּרְעַן לֵיהּ מִן בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וּסְעִיד וּסְמִיךְ מִסַנְאוֹי תֶּהֱוֵי לֵיהּ:

וזאת ליהודה. סמך יהודה לראובן, מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, שנאמר (איוב טו, יח. יט) אשר חכמים יגידו וגו' להם לבדם וגו' ולא עבר זר בתוכם. ועוד פרשו רבותינו, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מד, לב) וחטאתי לאבי כל הימים, אמר משה, מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' : שמע ה' קול יהודה. תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים, וחזקיה מפני סנחריב: ואל עמו תביאנו. לשלום מפני המלחמה: ידיו רב לו. יריבו ריבו וינקמו נקמתו: ועזר מצריו תהיה. על יהושפט התפלל על מלחמת רמות גלעד, (דה''ב יח, לא) ויזעק יהושפט וה' עזרו. דבר אחר, שמע ה' קול יהודה, כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה שנאמר (יהושע יט, ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. ומפני מה לא יחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כן כתוב באגדת תהלים:

{{ת}} פי' ואין זר לדמות להם א"נ שסמך ברכת יהודה לראובן ואל בירך לוי אחר ברכת ראובן: {{א}} וא"כ לפי זה וזאת ליהודה הוא בל' בתמיה. והא דפי' מי גרם לראובן וכו'. ה"פ מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא יהודה אבל קודם לכן הודה בצנעה כדפירש"י לעיל בפ' וישב דראובן הי' עוסק בשקו וכו' וזה היה קודם מעשה תמר ויהודה ש"מ דקודם לזה נמי הודה היה עוסק בשקו אפי' בפרהסי' וכן תירצו התוס' פרק החובל: {{ב}} כי לפי' ראשון קשה הל"ל קבל ה' קול יהודה שאם ישמע אליו ולא יקבל תפלתו מה תועלת יש בשמיעה ל"פ ד"א וכו'. ויהיה מלת שמע רמז לשם שמעון. ולפי' ד"א קשה למה רמז לברכת שמעון בברכת יהודה ולמה לקח שמעון חלק בתוך נחלת יהודה ל"פ גם טעם ראשון:

וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף לו עוד שמע ה' קול יהודה דעת רבי אברהם וזה איננו נכון על פירושנו כי אין יהודה בכרת הזה שיתפלל עליו כן כאשר לא הזכיר זה בשאר השבטים אבל הוא כפשוטו וזאת הברכה אשר ליהודה ועל דרך האמת ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה וממנו המלכות לעולם והיא העזר מצריו והוא סוד הכתוב שאמר ( א יח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר כי הוא הקשת הנראה בענן שנאמר בה (בראשית ט יז) זאת אות הברית שמע ה' קול יהודה יתפלל עליו בצאתו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה ולנגיד ממנו שילחם באויבי ישראל וכן אמר יעקב (שם מט ח) ידך בערף אויביך ואל עמו תביאנו שישוב לשלום ידיו רב לו יהיו ידיו רב לו שלא יצטרך לעזר אחר זולתי עזרת השם שיענהו בתפלתו ככל הכתוב בדברי אונקלוס וכן דעת המפרשים ועל דעתי עוד ירמוז למלחמתו הראשונה אל הכנעני שאמר השם יהודה יעלה בתחלה (שופטים א ב) ואמר "ידיו רב" שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו הוא שנאמר (יהושע יט ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה

וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף עוד שמע ה' קול יהודה בבואו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה: ואל עמו תביאנו. אל המחנה אשר בגלגל או תפלה על היוצאים להלחם על ארץ אויב: רב לו. יספיקו לו ידיו ואין לו צורך למי שיעזור אותו כי אם עזרת השם לבדו וי''א מל' מריבה והטעם ידיו יריבו בעדו ואחרים אמרו כמו וברקים רב מגזרת ורבו:

וזאת ליהודה. וזאת הבקשה אני מבקש ומתפלל גם על ארץ יהודה אשר בתוכה נחלת שמעון מפוזרת שלא ימותו במלחמה כי יחדיו היו יוצאים למלחמה: ויאמר שמע ה' קול יהודהי ומלבד מה שאמר וזאת ליהודה אמר ג''כ שמע ה' קול יהודה כשיתפלל במלחמה או זולתה: ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. אתה היה ידיו נלחם בעדו ותהיה ג''כ רב לו ונוקם נקמתו וג''כ עזר מצריו כשילחמו עליו:

שמע ה' קול. ר''ת בגימ' יהושפט. שהתפלל על יהושפט במלחמת רמות גלעד: ידיו רב לו. ס''ת בגימ' דוד:

שמע ה' קול יהודה. פירוש לפי שיהודה חטא במעשה תמר והתודה על חטאו באומרו (בראשית לח כו) צדקה ממני, ביקש משה שיקבל ה' קולו בהודאתו: ואמר ענין זה לומר אחריו ואל עמו תביאנו, פירוש לפי מה שכתבנו בפסוק מטרף בני עלית (שם מט ט), כי באמצעות מעשה תמר הוציא טרף אדם שאכל הבליעל, והוא מה שרמז באומרו ידיו, פירוש כח מעשיו רב לו הגדיל וקנה רבנות בתוספת גדר עליון כמו שהארכנו שם: ואומרו ועזר מצריו תהיה. פירוש שהגם שהרויח פרץ וזרח בכח מעשה תמר, אף על פי כן עדיין לא האירה מלכות בית דוד, כי צריכה לניצוץ הקדושה שעדיין בין האומות והיא רות המואביה, לזה אמר ועזר מצריו תהיה לשון נקבה, גם עזר יורה אל הנקבה, כאומרו (שם ב יח) אעשה לו עזר וגו', ועיין מה שכתבתי בפסוק וחטאתי לאבי וגו' (שם מג ט):

וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. רז"ל אמרו (ספרי לג.ז) שרמז ברכה לשמעון במ"ש שמע ה' גו' כי שמע נגזר מלשון שמעון, והדבר צריך ביאור. והקרוב אלי לומר שלמדו זה ממש"כ וזאת ליהודה, שנראה מיותר כי הל"ל וליהודה אמר. אלא כך פירושו, כי בקשת ואל עמו תביאנו, היתה על שמעון כי יעקב אמר לו ואפיצם בישראל, שיהיו ממנו מלמדים ועניים והנפוץ צריך קיבוץ אל עמו כי אע"פ שהיו נפוצים בתוך בני ישראל מ"מ מתוך שהוא נפוץ מפוזר ומפורד ממשפחתו ומבית אביו אינו אצל עמו, ע"כ התפלל עליו יהודה ואמר אנא ה' תביאנו אל עמו ומולדתו שלא יהיה נפוץ על פני כל הארץ. וידוע שלתפלה זו היה גם יהודה צריך, כמובן מתוך שני פירושי רש"י הסובר שתפלת ואל עמו תביאנו קאי על יהודה, ואני אומר שיהודה התפלל תפלה זו על שמעון וכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב"ק צב.), וא"כ אותה תפלה שהתפלל יהודה על שמעון היא שעמדה גם לו וזה"ש וזאת ליהודה אותה תפלה שהתפלל על שמעון עמדה גם ליהודה, וזה"ש ויאמר שמע ה' קול יהודה, אותו קול שיתפלל בו על שמעון, ואל עמו תביאנו, ר"ל ליהודה כפשוטו לפי שבאותו קול התפלל על שמעון ע"כ דין הוא שיהיה הוא נענה תחילה ותביא גם אותו אל עמו. ולפי שתפלה זו עמדה לשניהם ע"כ אמר אח"כ ידיו רב לו הוסיף מלת לו כי ברכה זו היתה לו לבדו ולא היה לשמעון צורך בברכת ידיו רב לו. רק ליהודה שהיה מלך היה צריך בברכה זו.

וּלְלֵוִי אֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֶּשְׁתָּא לִגְבַר דְאִשְׁתְּכַח חֲסִידָא קֳדָמָךְ דִי נַסִיתוֹהִי בְּנִסֵתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּחַנְתּוֹהִי עַל מֵי מַצוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן:

וּלְשֵׁיבַט לֵוִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֵּישְׁתָּא לְאַהֲרן גְבַר דְאִשְׁתַּכַּח חָסִיד קֳדָמָךְ דִנְסֵית יָתֵיהּ בְּנִיסְתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּדַקְתֵּיהּ בְּמוֹי מַצוֹת רְקָם וְאִשְׁתַּכַּח מְהֵימָן:

וללוי אמר. ועל לוי אמר: תמיך ואוריך. כלפי שכינה הוא מדבר: אשר נסיתו במסה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים: תריבהו וגו' . כתרגומו. דבר אחר, תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו:

{{ג}} מדאמר תמיך ואוריך וזה בודאי כלפי שכינה אמר וכמו שפירש"י וא"כ ע"כ צ"ל שלא עם לוי היה מדבר אלא על לוי: {{ד}} תריבהו כתרגומו בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן פי' ע"י המריבה שהריבות אותו על מי מריבה בחנת לבו ונמצא נאמן. הרא"ם: {{ה}} מה שכתב לבא בעלילה הוא פי' על נסתקפת דהוא מל' עלילה כדפירש"י לעיל בפ' מקן בפסוק ולהתגולל עלינו ע"ש: {{ו}} כלומר ונקנסה עליו מיתה בשביל זה ושלא יכנס לארץ אהרן ומרים מה חטאו ולמה נקנסה עליהם מיתה ושלא יכנסו לארץ וגם זה שבח לשבט לוי. והוצרך לטעם ד"א כי לטעם ראשון קשה דהא לא נמצא מהימן דהא מכל כעס בא לידי טעות וכעס במקום שלא היה לו לכעוס ל"פ ד"א וכו' ולפי' של ד"א קשה וכי אהרן ומרים היו שניהם שקולים כנגד כל שבט לוי עד שאמר עליהם הקרא תריבהו וגומר דמשמעותו של קרא הוא דקאי אכל שבט לוי ל"פ גם טעם ראשון שכל השבט היו נאמנים חוץ ממשה שחטא:

וללוי אמר. על לוי אמר לשון רש"י (ס"א ר"א וכן) דעת המפרשים והוא כלשון אמרי לי אחי הוא (בראשית ב יג) וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו ז) והרבה כן ולפי דעתי כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהודה ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתם יזכיר הכתוב וללוי אמר לבנימין אמר יגיד כי השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עיניו עליו ויאמר תומיך ואוריך וכן בכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם אשר נסיתו במסה שנסית אותו בנסיון והטעם שהיה חסיד בכל אשר נסית אותו ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה שכבר הענשתו עליו כי העגל לכבוד השם עשהו לשון ר"א ובספרי (ברכה שמט) אשר נסיתו במסה הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות תריבהו על מי מריבה סקופים נסקפת לו על מי מריבה אם משה אמר (במדבר כ י) שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו והנכון בעיני בדרך הפשט כי "במסה" כפשוטו הוא המקום אשר נסו השם ברפידים (שמות יז ז) יאמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך ולזרעו אחריו אשר נסית אותו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על השם כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש ובפעם השנית תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בה' כי גם מתחלה האמין כי אתה ההפכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן ירמוז משה כי החטא ההוא היה מפני העם כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה השכינה בעבור ענשם והוא שנאמר (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וטעם "תריבהו" כמו ריבה ה' את יריבי (שם לה א) ששלמת לו משפט הריב שרבו בני ישראל את ה' ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמר בספרי שהם סקופים כלומר עלילות ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש כדרך בקרובי אקדש (ויקרא י ג) וכן דעת אונקלוס שאמר דנסיתוהי בנסיתא והוה שלים מריב בני ישראל ומנסותם את ה' וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשניה שהיה מאמין בדבר השם ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדבריך אבל בשביל ישראל היה העונש עליו כמו שפירשתי בפסוק גם בי התאנף ה' בגללכם (לעיל א לז) והנה מתחלה דבר בכהנים כי אמר ללוי שיהיו האורים והתומים לאיש חסידו מהם ואחרי כן בכל השבט שנסה אותם בעגל ובמצרים ובמדבר ועל כן יורו משפטיו ליעקב וכן דעת אונקלוס שאמר כשירין אילין דילפין דינך וגו' או על העתיד ידבר בהם כדברי ר"א וירו משפטיך על כולם וישימו קטורה על הכהנים מהם

וללוי אמר. בעבור לוי אמר לשם כמו אמרי לי אחי הוא: לאיש חסידך. לאיש שהוא חסידך: אשר נסיתו במסה. שם כמו בנסיון והטעם שהיה חסיד ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מריבה שכבר הענשתו עליו גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל כי לכבוד השם עשהו: וטעם תומיך ואוריך. שיהיו תמיד לו ולזרעו:

תומיך ואוריך לאיש חסידך. הנה חתומים וגם האורים נתתם לאהרן שהיה איש וראש לשבט החסיד שהוא שבט לוי. ובזה התבאר שהיה מדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו כאמרם ז''ל כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו נשאלים בו באורים ותומים: אשר נסיתו במסה. בכל מסה שנסו ישראל את האל ית' כאמרו וינסו אותי זה עשר פעמים לא נסוחו שבט לוי ולכן לא נגזרה עליהם גזירת מרגלים: תריבהו על מי מריבה. שהפחדת את שני ראשיו שהם משה ואהרן בסבת מי מריבה:

וללוי אמר תמיך וגו'. פירוש יתקיים בידו דבר זה ולזרעו אחריו כהונת עולם: אשר נסיתו במסה. פירוש לפי שיעקב אמר על לוי בשיתוף עם שמעון כלי חמס וגו' ארור אפם כי עז וגו' (בראשית מט ה ז), לזה אמר כי לוי נתנסה שאינו בעל אף ועברה שנתנסה במסה, פירוש לא שנסהו ה', אלא שראה בו נסיון, שכל שבטי ישראל ניסו ה' דכתיב (שמות יז ז) ועל נסותם את ה', ולא כן לוי הא למדת ששכך רוגזם:

וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו'. לפי שיעקב קללו ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מט.ז). ואולי מאותה קללה נכשל משה בכעסו באמרו שמעו נא המורים (במדבר כ.ז). ע"כ אמר משה שדברי יעקב נתאמתו כבר אצלו והלואי שלא תהיה עוד כזאת בשבט לוי לפי שהם מורים הוראה בישראל וכל כעס מביא לידי טעות, ע"כ התפלל משה ואמר ללוי תומיך ואוריך לאיש חסידך, שתאיר לו הדרך שלא יכשל עוד בכעסו וא"ת ומה אעשה לדברי אבא ישראל סבא שקלל אפם, ע"ז אמר אשר נסיתו במסה וגו', כי שם כבר נתקיימה קללתו ומעתה תכלה השנה וקללותיה ומה שקרה למשה יהיה כפרה על כל השבט כי די בזה כשנתקיימו דברי הזקן ושוב לא תקראנה כאלה עוד יען כי אותו שבט מורה הוראה בישראל.

דְעַל אֲבוֹהִי וְעַל אִמֵהּ לָא רַחֵם כַּד חָבוּ מִן דִינָא וְאַפֵּי אֲחוֹהִי וּבְנוֹהִי לָא נְסִיב אֲרֵי נְטָרוּ מַטְרַת מֵימְרָךְ וּקְיָמָךְ לָא אַשְׁנִיוּ:

נַפְקִין שֵׁיבַט לֵוִי לְפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמִתְפַּרְשִׁין מִן מַשְׁכְּנֵיהוֹן אָמְרִין לַאֲבוּהוֹן וּלְאִימַתְהוֹן לָא חַמִיתִינוּן וְיַת אֲחוּהוֹן דְלָא בְּנֵי תְּלָתִין שְׁנִין לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יַתְהוֹן וְיַת בְּנֵיהוֹן לָא יָדְעִין מְטוֹל דְקַיְימִין עַשְרִין שְׁנִין בְּמַטַרְתְּהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּקְיַים פּוּלְחַן קוּדְשָׁךְ נַטְרִין:

האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו) מי לה' אלי, נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו. ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לוים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי: כי שמרו אמרתך. (שמות כ, ב) לא יהיה לך אלהים אחרים: ובריתך ינצרו. ברית מילה, שאותם שנלדו במדבר, וישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם:

{{ז}} (דב"ט) פי' מה שאמרת להם בעצמך שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו. דאל"כ שומרי תורתך מבע"ל: {{ח}} ר"ל והרי כתיב ואראך מתבוססת בדמיך ודרשו רז"ל שני דמים דם פסח ודם מילה שמע מיניה דכל ישראל היו נמולין במצרים ובמדבר ואם כן מאי ובריתך ינצרו ל"פ דקאי על הנולדים במדבר (נח"י) אבל היוצאים ממצרים אלו אלו היו מולים ופסוק מלא הוא (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאי' וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו ולפיכךח נקט הרב במדבר:

האומר. על השבט ידבר כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו. ואת בניו לא ידע. יש מהם אחד שהוליד בנים לעבוד השם: כי שמרו אמרתך. כמו שמרו עדותיו וחק נתן למו עד שיורום לישראל ויש אומרים על דבר מי לה' אלי:

האומר לאביו. בענין העגל: ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך. לא הקפיד על חיי בניו במדבר כדי לשמור אמרתך והוא מצות מילת הבנים אע''פ שהיו מתים רבים מהם כאמרם ז''ל (פ''ק דיומא) מפני שלא נשבה להם רוח צפונית: ובריתך ינצורו. כאמרם ז''ל שבטו של לוי לא עכדו ע''ג וזה התאמת במצרים ובמדבר:

ואת בנו. חסר י'. שלא היה בי' נסיונות:

(ט~י) האמר וגו' יורו משפטיך וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ב ס.) במעשה שבאו לדון על אילן שהיה מזיק לדרך הרבים וכו' ואמר להם עד למחר וכו' ושלח וקץ וכו', ע''כ. והוא אומרו האומר וגו', אדם כזה ראוי להורות משפט וכו', כי אין מקום לומר לו טול קורה כו' (שם טו:), וזה לך האות האומר לאביו ולאמו: עוד ירצה, לפי שצוה שופטים וגו' לשבטיך, ואמרו רבותינו ז''ל (ספרי) שצריך שימנה דיינים לכל שבט, לזה אמר כי שבט לוי לצד מה שהוכחנו שלא נשאו פנים לאב ולאח ולבן ראויים הם להתמנות על כל שבטי ישראל, והוא אומרו יורו משפטיך ליעקב בדרך כלל, כי אין לחוש שישאו פנים לשבטם יותר משבט זולתם:

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. כי רז"ל אמרו (מגילה יז. עיי"ש) כל העוסק בתורה פטור מן כיבוד או"א וראיה מיעקב שלא נענש על אותן י"ד שנים שהיה נטמן בבית שם ועבר שלא קיים בהם מצות כיבוד או"א, זה"ש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שאינו צריך לראות אחריהם וכ"ש שגם את אחיו לא הכיר, אינו צריך לידע ממנו, ואת בניו לא ידע, כדאיתא במס' עירובין (כב.) מ"ד שחורות כעורב רבא אמר במי אתה מוצא התורה במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנא כי הוה אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקא מאי נעביד להו אמר לה איכא קרמי באגמא, זה"ש כאן ואת בניו לא ידע, שגם את בניו יעשה א"ע כלא יודע וכל כך למה כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו, יורו משפטיך ליעקב וגו', ר"ל מצד שהם צריכין לעסוק בתורה תמיד ע"כ גם את בניו לא ידע כאמור. ישימו קטורה באפיך וגו'. כי העוסק בתורת קרבנות כאילו הקריבם (מנחות קי.), ברך ה' חילו, כחו כי התורה מתשת כחו של אדם ע"כ אמר ברך ה' חילו, היינו כחו, ופועל ידיו תרצה, שיעסוק בתורה כדי לשמור ולעשות, מחץ מתנים קמיו וגו', כי אם פגע בך מנוול זה השונא הפנימי שנקרא מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב:).

כָּשְׁרִין אִלֵין דְיַלְפוּן דִינָיךְ לְיַעֲקֹב וְאוֹרַיְתָךְ לְיִשְׂרָאֵל יְשַׁוּוּן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָמָךְ וּגְמִיר לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחָךְ:

כַּשְׁרִין אִינוּן לְמַלְפָא סִידְרֵי דִינָךְ לִדְבֵית יַעֲקב וְאוֹרַיְיתָךְ לִדְבֵית יִשְרָאֵל יְשַׁווּן אֲחוּהוֹן כַּהֲנַיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין עַל מַחְתַּיָא וְיֵיכְלוּן מִיתָנָא בְּיוֹם רוּגְזָךְ וְקָרְבַּן גְמִיר לְרַעֲוָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָךְ:

יורו משפטיך. ראויין אלו לכך: וכליל. עולה:

{{ט}} ר"ל כאן שבירך שבט לוי כמו שאר שבטים אמאי היה מספר בשבח שבט לוי קודם הברכה יותר מכל ברכות שאר שבטים ל"פ ראוים הם וכו' כלומר אי לא היה מספר בשבחם מקודם היו מריבים ישראל עם משה במה שברכם יורו משפטיך וגו' דהיינו הברכה המעולה מכל הברכות והיו אומרים לפי שהם בני שבטו משום הכי ברכם בברכה טובה לכך היה מספר שבחם מקודם לכן ואח"כ אמר ראוים אלו לברכה זו מרוב מעלתם: {{י}} ונקרא כן מפני שהיא ועלה כולה לגבוה:

ישימו קטורה. הכהנים מהם: וכליל. היא העולה:

יורו משפטיך ליעקב. ומאחר שהוא שבט כשר תן להם חן ושכל טוב שיורו משפטיך כאמרם ז''ל (חגיגה) אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו:

יורו משפטיך ליעקב. שיפוצו בכל ישראל ללמוד תורה. וכן אמר יעקב ואפיצם בישראל. ישימו קטורה. בגי'. כמו מעשיר: וכליל. ב'. וכליל על מזבחך. אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל. אע''פ שזר מקריב בבמה, אינו זבחי צדק אלא מה שקרב בפנים ע''י כהן. וזהו וכליל על מזבחך, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל:

בָּרֵךְ יְיָ נִכְסוֹהִי וְקוּרְבַּן יְדוֹהִי תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבַר חַרְצָא דְסָנְאוֹהִי וּדְבֵעֲלֵי דְבָבוֹהִי דְלָא יְקוּמוּן:

בְּרִיךְ יְיָ נִכְסוֹי דְבֵית לֵוִי דְיַהֲבִין מַעַשְרָא מִן מַעַשְרָא וְקָרְבַּן יְדוֹי דְאֵלִיָהוּ כַּהֲנָא דִמְקָרֵב בְּטַוְורָא כַּרְמְלָא תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבִיר חַרְצָא דְאַחְאָב סַנְאֵיהּ וּפוּרְקַת נְבִיֵי שִׁקְרָא דְקַיְימִין לְקוּבְלֵיהּ וְלָא יְהֵי לְסַנָאוֹי דְיוֹחָנָן כַּהֲנָא רַבָּא רֶגֶל לְמֵיקוּם:

מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו, מכת מתנים, כענין שנאמר (תהלים סט, כד) ומתניהם תמיד המעד, ועל המעוררין על הכהנה אמר כן. דבר אחר, ראה שעתידין חשמנאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, שנים עשר בני חשמנאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה: ומשנאיו מן יקומון. מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה:

{{כ}} דלפי' ראשון קשה למה בירך שבט לוי בברכה זו דהא הם לא יצאו למלחמה כשאר שבטים דהא בהיכל המלך הם יושבים ל"פ ד"א וכו' ולדבר אחר קשה למה אמר קמיו דהא היו קמיו של כל ישראל דהא עיקר גזירתם היה להעביר על המצות ל"פ גם לטעם ראשון: {{ל}} ר"ל דמחץ נמיקאי אמשנאיו דאל"כ לא יתכן לפרש איך מחובר ומשנאיו אדלעיל:

וטעם ברך ה' חילו. שיהיו חיל גדול והטעם שירבו ולא ימעטו בבואם אל הקדש כטעם אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי (במדבר ד יח) וכן נאמר באזהרות שלהן (שם פסוק יט) ולא ימותו ואונקלוס אמר נכסוהי מלשון ואת כל מקנהם ואת כל חילם (שם לא ט) יתכוין למה שאמרו רבותינו (יומא כו) בקטורת שהיא מברכת והוא דבק אל ישימו קטורה באפך כי ממנה יתברך חילו כמו ששנינו (שם) חדשים לקטורת ובספרי (ברכה שנב) ברך ה' חילו בנכסים מכאן אמרו רוב כהנים עשירים הם משום אבא דורש אמרו נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים לז כה) זה זרעו של אהרן

ברך ה' חילו. הבכורים והמעשר: ופעל ידיו. הקרבנות: מחץ מתנים. הטעם מחץ קמיו: מן יקומון. מן אשר יקומון עליהם כמו לים מכסי':

ברך ה' חילו. ברך נכסיהם באופן שיספיק להם מעט עסק בם ויהיה לחם פנאי להבין ולהורות: וסועל ידיו תרצה. עבודתם במקדש תהיה לרצון לפניך: מן יקומון. שלא יוכלו לקום עליהם כענין קרח ועזיהו המלך:

ופועל ידיו תרצה. בגי' שירות:

ומשנאיו מן יקומון. אומרו מן יקומון, לדבריהם ז''ל (ב''ר צט ב) שנתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי. לזה אמר ומשנאיו מן יקומון, פירוש אפילו מן הזמן עצמו שתהיה להם לשונאים קימה, וישראל שפלים בזמן עצמו מחץ מתנים קמיו וגו', וכן היה, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא:

לְבִנְיָמִן אֲמַר רְחִימָא דַיְיָ יִשְׁרֵי לְרָחְצַן עֲלוֹהִי יְהֵי מָגֵן עֲלוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וּבְאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא:

לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִין בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר חֲבִיבֵיהּ דַיְיָ יִשְׁרֵי לְרוֹחֲצָן עֲלוֹי יְהֵי מֵגִין עֲלוֹי כָּל יוֹמַיָא וּבְגוֹ תְּחוּמֵיהּ שְׁכִינְתֵּיהּ שַׁרְיָא:

לבנימן אמר. לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה, וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר (שם עח, סז) וימאס באהל יוסף וגו' . ולפי שבית עולמים חביב משילה לכך הקדים בנימין ליוסף חפף עליו. מכסה אותו ומגין עליו: כל היום. לעולם, משנבחרה ירושלים, לא שרתה שכינה במקום אחר: ובין כתפיו שכן. בגובה ארצו היה, בית המקדש בנוי אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים (זבחים נד, ב) אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו:

{{מ}} ר"ל הרי הוא היה הצעיר ולמה הוקדם בברכתו: {{נ}} רצ"ל הו"ל לכל הפחות להקדים יוסף דהא משכן שילה היה גם כן בחלקו ל"פ לפי וכו': {{ס}} (נח"י) לאפוקי שלא תפרש לעוה"ב והוקשה לו והלא חרוב הוא ואיל זה לעולם ומתרץ משנבחרה ירושלים וכו' ר"ל הקדושה היא לשעתה ולע"ל וגם לא שרתה שכינה אח"כ במקום אחר משא"כ בגלגל ונוב ושילה: {{ע}} פי' בכתף שהוא גבוה מכל האיברי' וכ"ת א"כ הו"ל לבנותו ברשון של הר דהוא גבוה יותר ל"פ אלא שנמוך כו' פי' המקום שהי' בו בהמ"ק היה כ"ג אמות נמוך מעין עיטם ולכן כתי' בין כתפיו ולא על ראשו וכ"ת מנ"ל ומפרש דהרי שם הי' דעתו של דוד לבנותו ומ"ט לא עביד הכי אמרי כו' ש"מ דלא ניחא ליה להקב"ה לבנותו בגובה ארצו בתכלית וכתב מ"ט לא ניחא ליה לבנותו בגובה אלא בין כתפיו לפי שאין לך נאה וכו' מצאתי בשם מהרי"ן:

ידיד ה' ישכן לבטח עליו. יקרא לבנימין ידיד ה' יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו ובין כתפיו ירמוז למה שדרשו בו רבותינו (זבחים נד) ועל דרך האמת ידיד ה' ישכון על בנימין ויהיה זה לבטח לבנימין שיבטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה ובין כתפיו של בנימין ישכון לעד ומכאן נקרא שלמה ידידיה בעבור ה' ( יב כה) ובנה ידידות משכנותיו כאשר נקרא שלמה גם כן לומר שמדתו שלימה בשלום ולפיכך נכתב בה"א ואמרו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה אמר לו הקב"ה הואיל ושמך כשם כבודי אתן לך את בתי דכתיב (מלכים א ה כו) וה' נתן חכמה לשלמה ולא פירש והיכן פירש להלן (שם ג כח) כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וגו' ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על שלשה מקדשים יאמר במקדש ראשון ישכון לבטח עליו כענין שנאמר (דהי"ב ז א) וכבוד ה' מלא את הבית ואמר על בית שני חופף עליו כל היום שלא שרתה בו השכינה רק היתה מכסה ומגינה עליו או חופף ממש כמו שהוזכר בפרקי היכלות ובין כתפיו שכן לימות המשיח כי ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיהו ג יז) ועל דרך זה נדרש בספרי (ברכה שנב)

לבנימן אמר. בעבור בנימין שהוא ידיד השם ישכון בנימין לבטח על השם והשם שוכן בין כתיפיו: חופף עליו. על הכבוד שהיה דר בירושלם בחלק בנימין כי כן כתוב: וטעם בין כתפיו. באמצע נחלתו או שהיה נראה גם להיות דבק עם חופף:

ידיד ה'. כאמרם ז''ל (שבת פ' במה אשה) שבנימין מת בעטיו של נחש והזכיר זכותו לפניו: ישכון לבטח עליו. שלא ימרדו במלכ' עם עשרת השבטים:

ישכן לבטח. לאחר שיטרוף העכו''ם כזאב, ישכון לבטח. וכן ברכו יעקב ולערב יחלק שלל במנוחה: ובין כתיפיו. בגי' ובירושלם: ובין כתפיו שכן:

לבנימן אמר. פירוש תיבת לבנימין הוא דברי משה, ותיבת אמר הוא דברי הכתוב, שאם לא כן במה יובן הדבר שעל בנימין הוא אומר, וכן ליוסף ולזבולן וגו': ואומרו ישכן לבטח עליו. פירוש מה טעם ישכון לבטח, עליו, פירוש על היותו שכנו של שוכן הבירה, כי מי יבא אחר המלך:

לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו. לפי שיעקב אמר בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו' (בראשית מט.כז). והטורף טרף אינו אכלו בבטח כי לבו נקפו פן יחזור עליו זה שחטפו ממנו, ע"כ אמר ישכון לבטח עליו ומלת עליו חוזר על אותו שלל שהזכיר יעקב. ולפי שיעקב אמר בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ופירש התרגום שקאי על הקרבנות שמקריבין ערב ובקר בבהמ"ק שבחלקו, על זה הוסיף לומר חופף עליו כל היום, שלא יחרב כמו שילה ונוב וגבעון אלא תמיד תשאר השכינה בבית עולמים, ובין כתיפיו שכן, כי שם היו נושאי האפוד כי השכינה היתה באורים ותומים שנשא הכהן בין שתי כתפיו זה"ש ובין כתפיו שכן.

וּלְיוֹסֵף אֲמַר מְבָרָכָא מִן קֳדָם יְיָ אַרְעֵהּ עָבְדָא מִגְדָנִין מִטַלָא דִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וּמִמַבּוּעֵי עֵינָוָן וּתְהוֹמִין דְנָגְדָן מִמַעֲמַקֵי אַרְעָא מִלְרָע:

וּלְשֵׁיבַט יוֹסֵף בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּרִיכָא תֶהֱוֵי מִן קֳדָם יְיָ אַרְעֵיהּ דְיוֹסֵף מִטוּב שְׁמַיָא תְּהֵי עַבְדָא מַגְדִין מִטַלָא וּמִטְרָא דְנַחְתִין מִן לְעֵיל וּמִן טוּב מַבּוּעֵי תְהוֹמָא דְסַלְקִין וְנַגְדִין וּמְרַוִין צִמְחַיָא מִלְרַע:

מברכת ה' ארצו. שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף: ממגד. לשון עדנים ומתק: ומתהום. שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה, אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב:

{{פ}} ר"ל וכי ששאר ארצות של שבטים אינן מבורכות ל"פ שלא היו וכו' כלומר שאר ארצות היו נמי מבורכות אבל נחלת בני יוסף יותר מכולן: {{צ}} פי' עולה מלמטה: {{ק}} רצונו להוכיח בזה מנ"ל שפי' של ומתהום רובצת תחת הכי דלמא שום דבר אחר רובץ תחת התהום ל"פ את מוצא כו' והתם גבי יעקב כתיב ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת והתם בודאי פי' התהום עולה מלמטה דומיא דהטל בא מלמעלה ואם כן אף הכא נמי כן:

ממגד שמים. מגד לשון מעדנים ומתק וממגד תבואת שמש שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת את הפירות גרש ירחים יש פירות שהלבנה מבשלתן והן קשואין ודלועין גרש ירחים שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש לשון רש"י ואם כן יהיה עם פרי מגדים (שיר השירים ד יג) פרי ממתקים יברך אותו שתהיה ארצו ממתק השמים שיהיה מן הטל ותהיה מבורכת מן התהום שתהיה רובצת תחת ארצו להיות עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר ויתכן שהפירות יקראו מגדים ויאמר שתהיה ארצו מבורכת מפרי השמים שהוא הטל ובעבור היות המגדים בטל יקרא מגד ותהיה מבורכת מתהום תחתיה וברכתו כעין יעקב שאמר (בראשית מט כה) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת וטעם "גרש ירחים" המגדים אשר יגרשו הירחים כי כל האילנות בחדשיהם יציצו ויפרחו לשאת ענף ולעשות פרי וזה טעם לחדשיו יבכר (יחזקאל מז יב) בחדשיו הידועים לפרי ההוא יבכר לפני כל שאר האילנות

ממגד. שיתנו השמים:

מבורכת ה' ארצו. הנה חלקו של יוסף היא ארץ מבורכת כטכע: ממגד שמים מטל. והנני מתפלל שברכתה תהיה ג''כ מצד מגדנות המתבשלות בכחות השמים מטל גם בלי מטר ומתהום וממגד תבואות כו':

וליוסף. רמז כי בתחלה יהיה בחלקו של יוסף משכן שילה:

מברכת ה' ארצו. אולי לפי שעתידין לומר בני יוסף ליהושע שצר להם המקום להיותם עם רב (יהושע יז יר) לזה ברך ארצם להתרחב. עוד לפי שיוסף זן ופרנס כל ישראל, ומצינו שהעלה ה' עליו בשביל זה כאילו ילדם דכתיב (תהלים עז טז) בני יעקב ויוסף סלה, ואמרו ז''ל (סנהדרין יט:) לפי שפרנסם נקראו על שמו, לזה ברכו ברוב טובת הארץ מדה כנגד מדה:

וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו. ברכה זו היא ממש מעין ברכת יעקב שברכו בריבוי התבואות על שהיה זן ומפרנס את כל בית ישראל, והוסיף כאן ממגד תבואות שמש וירח, כי כבר נשתעבדו לו בחלומו, והנה השמש והירח וגו' (בראשית לז.ט). ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. מה שלא הזכיר לשון מגד אצל הררי קדם, נוכל לומר שרמז שכל זכות אבות והאמהות תהיין לראש יוסף כי אברהם ושרה לא ילדו כ"א יצחק ויצחק אע"פ שהוליד עשו ויעקב מ"מ כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא.יב). במקצת זרעו של יצחק ולא בכל זרעו וא"כ יעקב עיקר תולדותיו וביעקב כתיב (שם לז.ב) אלה תולדות יעקב יוסף, א"כ יוסף עיקר תולדות כולם לכך כל זכות אבות ואמהות המכונים בהרים וגבעות הכל שייך ליוסף, זה"ש ומראש הררי קדם כי האבות קדמו לעולם וזכותם יעמוד לו לנגח כל אפסי ארץ כי לאנשים המלחמה ולא לנשים, אבל הנשים מסוגלים בעשיית פרי הבטן ע"כ זכותם יעמוד לו להיות ארצו מלאה מגדים וז"ש וממגד גבעות עולם. וזה שביאר שני מיני ברכה אלו באומרו בכור שורו הדר לו. כי זה ענין ריבוי תבואות שבזכות האמהות גבעות עולם. כי רב תבואות בכח שור (משלי יד.ד). וקרני ראם קרניו, זהו ענין נצחון במלחמה שבזכות ראש הררי קדם. והם רבבות אפרים. כי שמו על שם כי הפרני אלהים (בראשית מא.נב). ונתנו לו הרבבות מן ברכת יעקב ושמו מורה על ריבוי הפירות ועל ריבוי יוצאי יריכו, משא"כ במנשה לכך נאמר והם אלפי מנשה.

וְעָבְדָא מִגְדָנִין וַעֲלָלָן מִיבוּל שִׁמְשָׁא וְעָבְדָא מִגְדָנִין מֵרֵישׁ יְרַח בִּירַח:

וּמִטוּב מַגְדִין וְעַלְלִין דִמְבַשְׁלָא אַרְעֵיהּ מִן יְבוּל שִׁמְשָׁא וּמִן טוּב בּוּכְרֵי פֵּירֵי אִילָנַיָא דִמְבַכְּרָא אַרְעֵיהּ בְּכָל רֵישׁ יֶרַח וְיֶרַח:

וממגד תבואת שמש. שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפרות: גרש ירחים. יש פרות שהלבנה מבשלתן ואלו הן, קשואין ודלועין. דבר אחר גרש ירחים. שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש:

{{ר}} דקשה לו היה לו לומר גרש ירח ל' יחיד מאי ירחים ומפרש הארץ מגרשת וכו' כלומר כח חדש וחדש חוזר ומוציא לכך כתיב ירחים ל' רבים:

תבואות שמש. כי תבואות הזרע והכרם תלויה בשמש: גרש. מגזרת ויגרשו מימיו והוא שיעשה האויר בלחותו כי אין חומו ככח השמש. ואמר ירחים בעבור שיתחדשו והן רבים בשנה אחת:

וּמֵרֵיש טוּרַיָא בַכִּירַיָא וּמִטוּב רָמָן דְלָא פָסְקָן:

וּמִטוּב רֵישֵׁי טַוְורָא בְּכִירְתָא דְאוֹרִיתוּ לֵיהּ בִּרְכָתָא אַבְהָתָא דְמִן שֵׁרוּיָא דִמְתִילִין לְטַוְורַיָא וּמִן טוּב רָמָתָא דְלָא מְפַסְקָן עֲלָלַיָא דְאַחְסִינוּ לֵיהּ בִרְכָתָא אַמְהָתָא דְמִן עַלְמָא דִמְתִילִין לִגְלִימָתָא:

ומראש הררי קדם. ומבורכת מראשית בשול הפרות שהרריה מקדימין לבכר בשול פירותיהם. דבר אחר מגיד שקדמה בריאתן לשאר הרים: גבעות עולם. גבעות העושות פרות לעולם ואינן פוסקות מעוצר הגשמים:

{{ש}} הוסיף מלת מבורכת להודיע שמלת ומראש דבקה עם מבורכת דרישא דקרא והא דהוצרך רש"י לפרש פה שמלת ומראש דבוק עם מבורכת דרישא דקרא יותר מקרא וממגד תבואות שמש וגו' דהוא נמי דבוק עם רישא דקרא י"ל דאם לא פירש הכא ה"א דהאי קרא ומראש הררי קדם וגו' מילתא אחריתא הוא ופי' שיתברך בברכת ארצו וכל המקראות דבוקים לרישא דקרא: {{ת}} והמעלה והשבח בזה שהשגחת הקב"ה על ארצו יותר מעל שאר ארצות כיון שהיא קדומה בבריאה השגחת הש"י נמי קדומה עליה והא דפי' ד"א משום דלטעם ראשון קשה קדם דכתי' בקרא ל"ל דהא הכל נכלל במלת ומראש ל"פ ד"א ולד"א לחוד קשה קשה מאי ברכה היא זו אע"פ שהוא שבח ומעלה כדפרישית מ"מ לאו ברכה היא לכף הוצרך גם לטעם ראשון: {{א}} פירוש מכח עצירת גשמים אינן פוסקים מלעשות פירות וכאלו אמר וממתק הגבעות שהוא תמיד בלתי פוסק דאל"כ מה ענין הגבעות לכאן:

ומראש. הטעם וממגד ראש הררי קדם: גבעות עולם. כפול:

וּמִטוּב אַרְעָא וּמָלָאַהּ וְרָעֵי לֵהּ דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא וְעַל מֹשֶׁה אִתְגְלִי בַאֲסָנָא יֵיתוּן כָּל אִלֵין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי:

וּמִטוּב שְׁבַח פֵּירֵי אַרְעָא וּמַלְיָהּ רְעֵי לֵיהּ אֱלָהָא דְאִתְגְלֵי בְּאִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ עַל משֶׁה בִּסְנַיָא יִתְכַּנְשָׁן כֻּלְהוֹן בִּרְכָתָא אִלֵין וְיִתְעַבְדָן כְּלִיל דִרְבוּ לְרֵישֵׁיהּ דְיוֹסֵף וּלְקָדְקָדֵיהּ דְגַבְרָא דַהֲוָה רַב וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וַהֲוָה זָהִיר בְּאִיקְרָא דְאָחוֹי:

ורצון שכני סנה. כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקדוש ברוך הוא הנגלה עלי תחלה בסנה: רצון. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא: תבואתה. ברכה זו לראש יוסף: נזיר אחיו. שהפרש מאחיו במכירתו:

{{ב}} רצ"ל במה שהוסיף מלת ברכה דבלאו הכי לא היה נשמע מה תבא לראש יוסף לכך הוסיף ברכה זו:

וממגד ארץ ומלאה. ממגד ארץ המישור ומאשר היא מלאה כי הזכיר ההרים והגבעות ויזכיר הבקעה וארץ המישור כדברי רבי אברהם ועל דעתי מגד ארץ ומלואה ברכות שדים ורחם כי כל האדם וכל הרמש אשר הוא חי יקרא מלואה וכן ירעם הים ומלואו (תהלים צו יא) כי אם מלאתיך אדם כילק (ירמיהו נא יד) והנה זה כטעם ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך (לעיל כח ד) ורצון שכני סנה נמשך למעלה ומרצון שוכני סנה ויקרא השם הנכבד "שוכני סנה" כי שם נראה אליו בתחלה ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום סנה ומסיני בא ושכן בישראל וטעם הכתוב שתהיה ארצו מבורכת מרצון השם כטעם רצית ה' ארצך (תהלים פה ב) וארצה בו ואכבדה (חגי א ח) וטעם "תבואתה" הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו או טעמו רצון שוכני סנה תבוא לראש יוסף ואל תתמה על החפץ שיכנה אותו בלשון נקבה כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא (עזרא ה יז) ולשון חכמים חפצת נפשו ועל דרך האמת יאמר שהרצון ששכן בסנה היא תבוא לראש יוסף שבה ירים ראש והזכיר סמוך במקום מוכרת וכמוהו רבים או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר ורצון ה' השוכן בסנה תבוא לראש יוסף וזאת ברכת יעקב (בראשית מט כה) מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך

וממגד ארץ. כפול ארץ המישור: ומלואה. מאשר היא מלאה: ורצון שכני סנה. הוא השמים: תבואתה. הברכה הזאת והתחברו שנים סימנין התי''ו והה''א כמו עזרתה ישועתה בצרתה ובעבור שהזכיר התבואה דמה השבט לשור ואמר בכור שורו כי יש לו כח רב כי הוא ראשית און:

ורצון שוכני סנה. וגם רצון האל שנגלה בסנה אשר בו הורה ענין עמו אנכי בצרה. כל אלה תבואתה לראש יוסף. מלבד ברכותיו עם הצבור תכואנה על ראשו מאת אלהי מרום שהוא יברך בלתי אמצעי: ולקדקד נזיר אחיו. כי אמנם ראוי הוא לזה כי אמנם חיה בעל נזר וכתר מלכות בקרב אחיו והתנהג עם כלם בחסידות:

ורצון שכני סנה וגו'. פירוש שיתרצה בו ה' להטיבו גם בזמן שישראל בצער, והוא סימן שכינת סנה: ואומרו תבואתה לר א ש יוסף ולקדקד וגו'. פירוש טעם האמור הוא כנגד שני מדות טובות שנמצאו בו, אחד שהגם שגלה וירד למצרים, וכמה סיבות הרשע הקיפוהו עמד בצדקתו, כאומרם ז''ל (רש''י שמות א ה) בפסוק ויוסף היה במצרים הוא יוסף וגו', והוא מה שרמז באומרו לראש יוסף: וכנגד מה ששילם לאחיו טובה תחת רעה, אמר נזיר אחיו, שהזירוהו אחיו מן אחוותם, כמו שדרשו ז''ל (רש''י בראשית לז יז) בפסוק נסעו מזה, ואף על פי כן ויכלכל יוסף וגו':

רַבָּא דִבְנוֹהִי זִיוָא לֵהּ וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָא לֵהּ מִקֳדָם דְתוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵהּ בִּגְבֻרְתֵּהּ עַמְמַיָא יִקְטֵל כַּחֲדָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא וְאִנוּן רִבְוָתָא דְבֵית אֶפְרַיִם וְאִנוּן אַלְפַיָא דְבֵית מְנַשֶׁה:

בְּכוֹרוֹתָא הֲוָת חַמְיָא לִרְאוּבֵן וְאִתְנְטִילַת וְהִינוּן רִבְוָותָא דִקְטוֹל יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן בְּגִילְגְלָא דְהוּא מִדְבֵית אֶפְרַיִם וְהִנוּן אַלְפַיָא דִקְטוֹל גִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ בִּמְדִינָאֵי דְהוּא מִדְבֵית מְנַשֶׁה:

בכור שורו. יש בכור שהוא לשון גדלה ומלכות, שנאמר (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו, וכן (שמות ד, כה) בני בכורי ישראל: בכור. מלך היוצא ממנו והוא יהושע: שורו. שכחו קשה כשור לכבש כמה מלכים: הדר לו. נתון לו שנאמר (במדבר כז, כ) ונתתה מהודך עליו: וקרני ראם קרניו. שור, כחו קשה, ואין קרניו נאות, אבל ראם, קרניו נאות, ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם: אפסי ארץ. שלשים ואחד מלכים אפשר שכלם מארץ ישראל היו, אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחזה בארץ ישראל, שחשובה לכלם היא, שנאמר (ירמיה ג, יט) נחלת צבי צבאות גוים: והם רבבות אפרים. אותם המנגחים הם הרבבות שהרג יהושע, שבא מאפרים: והם אלפי מנשה. הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר (שופטים ח, י) וזבח וצלמנע בקרקר וגו' :

{{ג}} וא"כ אף בכור דהכא הוא מל' גדולה ופירוש מלך היוצא וכו': {{ד}} רל"ת לענין מה מדמהו לשור: {{ה}} ר"ל אמאי לא מדמה אותו בקרניו ג"כ לשור למה מדמהו בקרניו לראם וכו' ובזה יתורץ הא דפירשו רז"ל ורש"י מביא' בפ' בלק ראם מל' רום או שדים ולא ראם ממש דהתם בא לאשמועינן גבורתו ותקפו של הקב"ה וראם הוא חלוש בתכלית החולשה: {{ו}} פי' ל' בתמיה הוא והא א"י לא היתה אלא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה איך היה אפשר של"א מלכים כולם ימלכו בא"י: {{ז}} והוא מל' בצביונם וכו':

בכור שורו הדר לו. יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות אף אני בכור אתנהו (תהלים פט כח) וכן בני בכורי ישראל (שמות ד כב) מלך היוצא ממנו הוא יהושע כחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים וקרני ראם קרניו שור כחו קשה ואין קרניו נאות ראם קרניו נאות ואין כחו קשה נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם והם רבבות אפרים אותם המנוגחים הם הרבבות שהרגם יהושע הבא מאפרים והם אלפי מנשה האלפים שהרג גדעון במדין שנאמר (שופטים ח י) וזבח וצלמונע בקרקר וכמה אלפים נמנו שם לשון רש"י והנה הכתוב מבולבל מאד בפירוש הזה כי "קרני ראם קרניו" כנוי לבכור השור שהוא יהושע ואם כן איך ינגח בהם אלפי מנשה שהם הרוגי גדעון ולשון ספרי (ברכה שנג) לפי שלא פירש לנו כמה הרג יהושע בכנענים תלמוד לומר וזבח וצלמונע בקרקר הכל קל"ה אלף לכך נאמר והם אלפי מנשה וכונתם בזה לדרוש כי גם "בהם ינגח יחדו אפסי ארץ" רמז ליהושע ואמר שאפסי ארץ אלה שינגח הם הרבבות שהרג אפרים הוא יהושע והם האלפים שהרג מנשה אחרי כן שכולם הרגם יהושע ובניהם הקמים אחריהם הרג מנשה בקצתם אלפים וכן שנו שם בהם עמים ינגח יחדו וכי מה כבש יהושע והלא לא כבש אלא שלשים ואחד מלך מלמד שכבש מלכים ושלטונות שהיו מסוף העולם ועד סופו יחדו אפסי ארץ וכי מה ארצות כבש יהושע והלא לא כבש אלא פרטום (חלק) זה קטן אלא כל מלכים ששעבד היו מלכים ושלטונות ופשוטו של מקרא כי בעבור שבירך יוסף בתבואות דמה אותו לשור כי ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד) ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד הדר מלכות ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף ויהיה לו גדולה ומלכות וקרני ראם קרניו של שור הנזכר ובקרניו ינגח יחדו אפסי ארץ ואמר כי קרניו שהם שנים הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה הקרן הימין לאפרים והשמאל למנשה והנה הזכיר בברכתו שהיו לרבבות ולאלפים כטעם רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו)

הדר לו. גוף גדול והטעם מספר רב: וקרני ראם. בכח: רבבות אפרים. כדברי יעקב:

בכור שורוי והוא יוסף בכור שורו של שוכני סנה שאע''פ שהמלכות ליהודה ונקרא אריה הנה אחריו במעלה היה יוסף כמו השור אחר הארי כאמרם ז''ל מלך בחיות אריה. בבהמות שור. ובזה היה שבטו של יוסף ראשון בשבטים אחר שבט יהודה כאמרו כדבר אפרים רתת: הדר לו. אע''פ שאין לו הוד מלכות הוא ראוי להדר ומעלה: בהם עמים ינגח יחדו. כאמרו וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו ועפו בכתף פלשתים ימה יחדיו יבוזו את בני קדם:

בכור שורו וגו'. כאן בירך שני גדולים היוצאים מיוסף, ואמר כנגד מנ. שה הבכור בכור שורו הדר לו, רמז לגדעון, וכינה לו את השור, רמז למה שאמר מלאך ה' לגדעון (שופטים ו כה) קח את פר השור אשר לאביך וגו' ולקחת את הפר השני והעלית עולה וגו': ואומרו הדר לו, כאומרו שם (ז ב) ויאמר ה' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי. והוא הפאר הוא ההדר האמור כאן, שלא עלו מישראל אלא אנשים מועטים, ובזה תהיה התשועה הדר למושיע, והוא אומרו הדר לו: ואומרו וקרני ראם קרניו. הוא כנגד יהושע הבא מאפרים, שהיה שמעו בכל הארץ, אשר גדלו ה' והרים מעלתו כקרני ראם, בהם עמים ינגח וגו', כי כשמוע מלכי האמורי את אשר היה ה' עמו לא קמה עוד רוח בהם מפניו: וחזר ופירש משה דבריו כי שני הברכות שאמר הם כנגד שני השבטים, והוא אומרו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, והגם שבברכה הקדים לומר בכור שורו שהוא כנגד מנשה, לפי שברכתו קטנה מברכת אפרים, התחיל במועט להוסיף ולעלות בברכה, וכשהזכירם הקדים ברכת אפרים כפי גדולתן, שגדולת יהושע גדולה מגדולת גדעון:

וְלִזְבוּלֻן אֲמַר חֲדֵי זְבוּלֻן בְּמִפְּקָךְ לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִשָׂשׂכָר בִּמְהָכָךְ לְמֶעְבַּד זִמְנֵי מוֹעֲדַיָא בִּירוּשְׁלֵם:

וּלְשֵׁיבַט זְבוּלוּן בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר חֲדוֹן דְבֵית זְבוּלוּן בְּמִפַקְכוֹן לִפְרַקְמַטְיֵכוֹן וּדְבֵית יִשָשׁכָר בְּמוֹשְׁכְּנֵי בָּתֵּי מֶדְרָשֵׁיכוֹן:

ולזבולן אמר. אלו חמשה שבטים שברך באחרונה. זבולן גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים (בראשית מז, ב) , לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך. זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה: שמח זבולן בצאתך. הצלח בצאתך לסחורה: ויששכר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבע חדשים, כמו שנאמר (דה''א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ראשיהם מאתים, ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם:

{{ח}} ר"ל טעם כפל שמו של זבולון מה שלא עשה עד הנה לשון שבט: {{ט}} רל"ת הקדמת זבולן לפני יששכר:

וטעם שמח זבולן בצאתך. בעת צאתך באניות סוחר ירמוז כי לחוף ימים ישכון ואתה יששכר באהליך ירמוז כי ראה מנוחה כי טוב ואת ארצו כי נעמה כברכת יעקב

שמח זבולון בצאתך. למלחמה וכן זבולן עם חרף נפשו למות: באהליך. כמו וירא מנוחה כי טוב:

שמח. ב'. שמח זבולון. שמח בחור. על שם שהיו. וצאים בדרכים לפרקמטיא היו בחורים וגבורים: באהליך. ב'. דין. ואידך אל תשכן באהליך עולה. תשכן נוטריקון, תורה. שטר. כתובים. נביאים. כמו שדרשו זה המשהה בביתו שטר פרוע. וספר שאינו מוגה. ובני יששכר היו יושבי אוהלים ועוסקים בתורה על כן מזהיר אותם אל תשכן באהליך עולה:

שמח זבולן וגו'. הגם שבענייני עולם הזה בכללות אין לשמוח בהם, דכתיב (קהלת ב ב) ולשמחה מה זה עושה, אמר הנביא שזבולון ישנו כשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה, והטעם כדי שיתקיים יששכר באהלו כאומרו ויששכר באהליך: עוד ירצה, לפי שאין אדם יודע ביציאתו לסחורה אם יצליח אם לא עד שיחזור מוצלח, לזה אמר לזבולון שמח מעת יציאתך, כי בודאי שתצליח, והטעם כיון שיששכר באהליך שליח מצוה אתה לזון לומדי תורה, וכינה אהל יששכר לזבולון, כי הוא הבונה אהלו: או ירצה באהליך, כינוי ליששכר, ואמר לשון אוהל, לשתי סיבות, אחד שאין עושין עיקר בעולם אלא ישיבת עראי, ועיקר דירתם הוא בית עולמים. ב', כינוי למאהיל עליהם, שהיא השכינה שנקראת אהל, הגם שעוסקים בסחורה, עליהם נאמר (תהלים פה יד) צדק לפניו יהלך וגו':

ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. לפי שיעקב ברכם זבולון לחוף ימים, עוסק בסחורה, ויששכר חמור גרם, עוסק בתורה, נמצא זה יוצא לסחורה וזה יושב אוהלים. ושמעתי לפי שהממון אין לו שום שלימות כ"א ע"י הוצאה כי ההוצאה טוב בו מהקיבוץ לכך נאמר שמח זבולון בצאתך. אבל שלימות התורה הוא גם באהליך כי אין שלימותה תלוי בהוצאה לכך נאמר ויששכר באהליך. ועוד שקנין הממון הוא חוץ ממנו ואינו דבק בו לכך נאמר בו לשון יציאה, אבל קנין התורה מתעצם ודבק בו והיו לבשר אחד באהלו לכך נאמר באהלך. וי"א לפי שכל הולך בסחורה אינו שמח עדיין בצאתו לדרך כי לא ידע אם ירויח או לא, אבל לזבולון אמר שישמח גם בצאתו לדרך כי נכון לבו בטוח שישכיל בכל דרכיו לפי שיששכר באהלך עוסק בתורה עליו וזכותו יעמוד גם לו, יען כי זבולון היה נותן לתוך פיו של יששכר. עמים הר יקראו. ר"ל שיקראו אהלי זבולון ויששכר הר כי כמו ההר הטוב והלבנון מקריבים בו זבחים לה' כך בשני אהליהם גם שם יזבחו זבחי צדק. כי זבולון העוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר אין לך צדקה גדולה מזו כמ"ש (ישעיה לב.כ) אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י.יב) זרעו לכם לצדקה. ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה.א) הוי כל צמא לכו למים. ורצה בזה שהזריעה שהיא על כל מים והיא המחזיק ידי לומדי תורה אין לך צדקה כמותה וכתיב (משלי כא.ג) עשוה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, א"כ דין היא לקרא לאהל זבולון הר כי העולה אליו כעולה להר ה' שמקריבין בו עולה וזבחים לאלהים כי גם באהלו מקריבין זבחי צדק. וכן אהלו של יששכר שעוסקים בו בתורה וכל העוסק בתורת עולה כו' לכך ראוי לקרא לאהלו הר הקודש כי גם שם יזבחו זבחי צדק. כי שפע ימים ינקו וגו'. כי היו זוכים בעוה"ז ובעוה"ב כי בעוה"ז שפע ימים ינקו, ולעוה"ב שפוני טמוני חול, רמז לרב טוב הצפון לצדיקים לעוה"ב ורמז עוד להשגת החכמה שנאמר בה (ישעיה יא.ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. זה"ש כי שפע ימים ינקו, וישיגו סודות התורה הנעלמים זה"ש ושפוני טמוני חול, משל על הדברים הטמונים וספונים שם ימצאו בינה והשכל.

שִׁבְטַּיָא דְיִשְׂרָאֵל לְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא יִתְכַּנְשׁוּן תַּמָן יִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין לְרַעֲוָא אֲרֵי נִכְסֵי עַמְמַיָא יֵיכְלוּן וְסִימָא דְמִטַמְרָא בְחָלָא מִתְגַלְיָא לְהוֹן:

אוּמִין סַגִיעִין לְטַוָור בֵּית מַקְדְשָׁא יִצְלוּן תַּמָן יִקְרְבוּן קוּרְבָּנִין דִקְשׁוֹט אֲרוּם עַל סְפַר יַמָא רַבָּא שָׁרָן וְיִתְפַּרְנְקוּן מִן טָרִיתָא וְחַלְזוֹנָא יְאַחְדוּן וְיִצְבְּעוּן מֵאַדְמֵיהּ תִּיכְלָא לְחוּטֵי גוּלְיַתְהוֹן וּמִן חָלָא מַפְקִין אִסְפַּקְלְרִין וּמָנֵי זְגוּגִיתָא אֲרוּם גְנִיזַיָא דִתְהוֹמַיָא גַלְיָין לְהוֹן:

עמים. של שבטי ישראל: הר יקראו. להר המוריה יאספו, כל אסיפה על ידי קריאה היא ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה: ושפני טמוני חול. כסויי טמוני חול, טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול, ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמו שאמרו במסכת מגלה (ו, א) זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה, יח) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו, לאחי נתת שדות וכרמים וכו' : ושפני. לשון כסוי, כמו שנאמר (מ''א ו, ט) ויספן את הבית, (שם ז, ג) וספן בארז, ותרגומו ומטלל בכיורי ארזא. דבר אחר, עמים הר יקראו, על ידי פרקמטיא של זבולן, תגרי אמות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר והם אומרים הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אמה זו, ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד, ואוכלים מאכל אחד, לפי שהגוים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים אין אמה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע:

{{י}} פי' לרגל וא"ת א"כ הל"ל ל' אסיפה ומאי יקראו ל"פ כל אסיפה וכו' וא"כ אף אסיפ' דהכ' אע"פ שלא על ידי קריאה היא אלא מעצמן הן נאספין אפי' הכי כתב ל' קריאה. כתב הרא"ם ולבי מגמגם בה דה"ל לכתוב יקראו הקו"ף בקמ"ת והרי"ש בציר"י מבנין נפעל וכו' ול"נ דאסיפה דהכא בלא קריא' היא כדפרישית אלא הם מעצמם יתאספו במצות השם עליהם שיעלו לרגל ומפני דשאר אסיפות חות מזו הם ע"י קריאה כתב הכא יקראו במקום יתאספו ולעולם לאו נפעל הוא לכן לא ננקד בניקוד הנפעל ודוק. עוד כתב הרא"ם אך איני יודע מה ענין אסיפת השבטים אל הר המוריה בתוך ברכתן של יששכר וזבולן ובאמת לא ידעתי למה אינו יודע דהא רש"י בעצמו היה נזהר מקושיא זו וכתב וע"פ קביעות עתיהם ועיבוריהם עמים של שבטי ישראל הר יקראו להר המוריה וכו' ואפשר דגירסא מוטעת היה ביד הרב מש"ה כתב מה שכתב וק"ל נ"ל: {{כ}} רצונו בזה לחבר חיבור הקרא אהדדי ומש"ה הוסיף וי"ו לומר שברגלים יזבחו זבחי צדק אף שבכל ימות השנה היו מקריבין שם קרבנות אלא מש"ה הוסיף וי"ו כדי לחבר חיבור הקרא: {{ל}} ר"ל דמה ברכה יש בזה: {{מ}} טרית מין דג הוא ושמו טולינו: {{נ}} התם קאי אזבולן שבקש לעצמו המות כאשר נפתלי על מרומי השדה וע"ז מתמי' בגמרא עם חרף נפשו וכי בשביל זאת ביקש מות לעצמו בשביל שנפתלי על מרומי שדה ומתרץ היה מתרעם וכו' ולי לא נתת אלא ימים והשיב לו הקדוש ב"ה לך נתתי ים שממנו תוציא טרית כו': {{ס}} פי' הוא מכסה הקורות בארזים: {{ע}} דלטעם ראשון קשה למה נאמר שם יזבחו וגו' הא כל הקרבנות יזבחו שם ועוד מאי זבחי צדק והא כל הזבחים זבחי צדק ל"פ ד"א וכו' ולד"א נמי ק' דהל"ל בפי' דהא קודם הזביחה צריך גיור מע"א שלו לכן צריך גם לטעם ראשון:

עמים הר יקראו. בעבור שזבולן דר לחוף אניות יהיה עשרו רב וזהו כי שפע ימים יינקו והוא מגזרת שפעת גמלים: ושפוני טמוני חול. אין לו אח וטעמו כמו טמוני וכן אדמת עפר והטעם שיהא להם עושר רב עד שיטמנהו בחול ובעבור עשרם יבואו רובם אל הר השם לזבוח זבחי תודה לשם:

עמים הר יקראו. יששכר וזבולון יקראו אומות העולם אל ההר הטוב במיני סחורתם הכלתי נמצאים בין האומות: שם יזבחו זבחי צדק. גם תגרי האומות שזבחו זבחיהם לשמש ולירח הנה בבואם אל ההר הטוב יזבחו שם זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולון יחיה להם מיני סחורה הבאים מן הים ומהם שספונים וטמונים בחול כמו דם חלזון וזכוכית לבנות בחולסית שבחול:

וּלְגָד אֲמַר בְּרִיךְ דְאַפְתֵּי לְגָד כְּלֵיתָא שָׁרֵי וְיִקְטוֹל שִׁלְטוֹנִין עִם מַלְכִין:

וּלְשִׁבְטָא דְגָד בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּרִיךְ דְאַפְתֵּי תְחוּמֵיהּ דְגָד נְיָיח כְּאַרְיָא לְמֵישְׁרֵיהּ וְכַד נְפִיק לְסִדְרֵי קְרָבָא קֳבֵל בַּעֲלֵי דְבָבוֹי מִקְטַל מַלְכִין עִם שִׁלְטוֹנִין וּקְטוּלוֹי חַכִּימִין מִן כָּל קָטוֹלַיָא דְמִגְרַר אֶדְרְעָא עִם קוֹדְקְדָא:

ברוך מרחיב גד. מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב ועולה כלפי מזרח: כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים: וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהן היו נכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת:

{{פ}} ר"ל והלא תחומו היה עד הירדן לבד א"כ מאי האי דכתיב ברוך מרחיב גד ל"פ לצד מזרח היה מרחיב ולא לצד מערב והירדן היה למערב: {{צ}} כתב הרא"ם לא הבינותי כוונת הרב בזה מנ"ל דמשום דסמוך לספר היה נמשל לארי' דילמא משום דגבור היה כאריה מש"ה נמשל לאריה ושמא י"ל משום שנמשל קד לאריה ולא יהודה שנמשל כן בברכתו של יעקב מש"ה צריך לפרש שכל השוכן בספר צריך להיות גבור כארי עכ"ל ולי נראה דרש"י פי' הכא לפי מה שפי' לעיל בסמוך דהוכפל שמותם לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים וע"פ פי' זה פי' הכא לפי שהיה סמוך כו' דא"ל משום היותו גבור כאריה דהא מן החלשים היה וק"ל:

ברוך מרחיב גד. מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב כלפי מזרח לשון רש"י מספרי (ברכה שנה) ור"א פירש כי בעבור שידמה אותו לאריה אמר ברוך המרחיב גד שנתן לו גבורה וכל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו והנכון שהוא על נחלתו כי שני השבטים אשר לקחו נחלתם בעבר הירדן לא לקחו אותה בגורל אבל נתן להם משה כל ממלכות סיחון ועוג ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכל השבטים ולא הזכיר בראובן זה כי די בתפלתו ואפשר גם כן כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן כי היו גבורים ונתן להם כל הספר והערים אשר בנו רבות מאשר לראובן ועוד כי הם אשר בקשו הארץ ההיא תחלה כאשר פירשתי שם (במדבר לב ב) והנה הם סבת הרחבה הזאת

מרחיב גד. דמהו לאריה כל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו:

ברוך מרחיב גד. שנתן לו חלק גדול מחלק כל אחד משאר השבטים בעבר הירדן כי אמנם ארץ סיחון ועוג היתה גדולה ככמות אע''פ שלא היתה זבת חלב ודבש כמו עבר הירדן: כלביא שכן. ראוי הוא לזאת ההרחבה מפני שהוא שוכן כמו אריה לאכול את סביביו:

ולגד אמר. בברכתו של גד תמצא כל אלפא ביתא. לפי שמרע''ה קבור בחלקו שקיים כל התורה כולה מאל''ף ועד תי''ו. וכן בברכת יוסף. לפי שארונו של יוסף היה מהלך אצל הארון, לומר קיים זה מה שכתוב בזה: וטרף. ב'. וטרף זרוע. אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל. לומר כל מה שטרף אין מציל מידו: נפתלי שבע רצון. ר''ת נשר. שהיה קל כנשר לעשות רצון אביו שבשמים:

מרחיב גד. פירוש הרחיב ה' לו בנכסים רבים דכתיב (במדבר לב א) ומקנה רב היה [לבני ראובן] ולבני גד וגו', והטעם כמו שאמר שם הכתוב (לא נג) אנשי הצבא בזזו איש לו, ולהיות בני גד גבורי כח בזזו יותר מכולם, והוא מה שסמך למאמר מרחיב וגו' כלביא שכן וטרף וגו':

ולגד אמר ברוך מרחיב גד וכו' לפי שאמר בסמוך צדקת ה' עשה וגו' ולעושה צדקה שייך לשון גד גו"מל ד"לים והקב"ה מרחיב לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, ובזכות זה כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד כארז"ל (ב"ק יז.) כל העוסק בתורה ובג"ח אויבים נופלים לפניו חללים כו'. ועדיין לא פירש מה הצדקה שעשה גד ע"כ אמר וירא ראשית לו, כי הוא בעצמו ראה לפסוק על עצמו מה שלא היה מחויב לעשותו מצד הדין ומהו שפסק על עצמו וירא ראשית לו כי פסק על עצמו לצאת בראש החלוץ כי סמך על זכות שבחלקו נקבר מחקק שתהיה ארצו יושבת בהשקט ובמנוחה כל זמן שיהיו המה במלחמה, ויתא ראשי עם, בראש החלוץ כי בזה עשה צדקת ה' כמו שהקב"ה עשה צדקה זו עם ישראל שנאמר (שמות יג.כא) וה' הולך לפניהם וגו' כך גם המה עשו צדקה זו אבל ומשפטיו עם ישראל, כי כפי שורש המשפט לא היו צריכין לילך כ"א עם ישראל בשוה ועל צד הצדקה קבלו עליהם לצאת בראש החלוץ. וגם לדברי המפרשים ויתא ראשי עם על משה, כך פירושו כי בכל מלחמה הלך משה לפניהם וכך צוה גם ליהושע שנאמר (דברים ג.כח) כי הוא יעבור לפני העם. ומ"מ בכל משפטיו היה עם ישראל שוה להם כי לא היה מבקש קדימה עליהם. ומ"ש וטרף זרוע אף קדקוד לפי שעור בעד עור וגו' כשמכים בחרב מלמעלה אז המוכה מרים ידו להציל בה את ראשו ואז הוא חותך תחילה לשנים היד ואח"כ הקדקוד כי החרב יעבור דרך שניהם לכך הקדים זרוע לקדקוד ומיושב לשון אף.

וְאִתְקַבֵּל בְּקַדְמֵתָא דִילֵהּ אֲרֵי תַמָן בְּאַחֲסַנְתֵּהּ מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְיִשְׂרָאֵל קְבִיר וְהוּא נָפֵק וְעַל בְּרֵישׁ עַמָא זַכְוָן קֳדָם יְיָ עֲבַד וְדִינוֹהִי עִם יִשְׂרָאֵל:

וַחֲמָא אַרְעָא טַבְתָּא וְקַבֵּיל חוּלְקֵיהּ בְּשֵׁירוּיָא אֲרוּם תַּמָן אֲתַר מִקְבַּע אַבְנִין טָבִין וּמַרְגַלְיָין דְבֵיהּ משֶׁה סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל גְנִיז וְהֵיכְמָא דַהֲוָה עָלֵיל וְנָפִיק בְּרֵישׁ עַמָא בְּעַלְמָא הָדֵין הֵיכְדֵין יְהֵי עָלֵיל וְנָפִיק בְּעַלְמָא דְאָתֵי מְטוֹל דְזַכְוָון קֳדָם יְיָ עָבַד וְסִידְרֵי דִינוֹי אַלִיף לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל:

וירא ראשית לו. ראה לטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ: כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה: ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר (לקמן לד, ו) ולא ידע איש את קבורתו: ויתא. גד: ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר (דברים ג, יח) ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו' : צדקת ה' עשה. שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה, על משה אמור:

{{ק}} רצונו בזה במה שהוסיף מלת כיבוש כדי שיהא מלת ראשית דבוק עם מלה שלאחריו שאין לך ראשית שאינ' דבוק' עם מלה שלאחרי' וכ"פ רש"י בהדיא בריש פרשת בראשית: {{ר}} הוכרח לפרש כן כי מפשוטו של קרא משמע שכבר היה מחוקק שם קבור וזה אינו אמת ל"פ כי ידע בקבלה או בנבוא' עוד תיקן דמקרא משמע שהי' למחוקק חלק בארץ מדכתיב שם חלקת מחוקק ספון. לכ"פ חלקת שדה קבורת מחוקק והוסיף מלת שדה מפני שמלת חלקת מורה על חלק בדבר מש"ה הוסיף מלת שדה: {{ש}} הוצרך לזה שלא תאמר שהמחוקק טמון רק מקום קבורתו כלומר אותה חלקה שהוא קבור בה כדכתיב ולא ידע איש את קבורתו. יש מקשין והיאך אפשר לומר שקבורת משה היא בנחלת בני גד והלא קבורת משה היא בהר נבו כמ"ש לקמן ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו' והר נבו היה בנחלת בני ראובן כמו שכתוב בפ' מטות ובני ראובן בנו את חשבון וגו'. ונ"ל דמישור של נבו היה גדול והעיר היתה עומדת במישור וההר היה בחלקו של גד ומפני שמתחלה היה ההר והעיר של אדם א' נקרא ההר של שם העיר גם לא היה רחוק כ"כ מן העיר והיה עומד במישור של עיר מש"ה נקרא ההר על שם העיר וק"ל: {{ת}} דלטעם ראשון קשה למה אמר בגד ויתא ראשי עם דהא גם ב"ר וחצי שבט מנשה הלכו לפני אחיהם ל"פ ד"א ולד"א קשה למה מזכיר צדקתו של משה בברכת גד ל"פ טעם ראשון:

וירא ראשית לו. הטעם שראה לנפשו ויבקש לו נחלה קודם לישראל: כי שם חלקת. כמו חלק ומחוקק הוא הגדול והשליט כמו לבי לחוקקי ישראל וספון כמו וספון בארז (בתוכם ספונים) [צ''ל בבתיכ' ספוני'] שטעמו שהם ספונים וכן קירות הספון והטעם כי ראה ארמונים ספונים שהיו חלק גדולי האמורי: ויתא. חסר אל''ף והטעם שבאו ראשי גד עם ישראל חלוצי צבא ומשה ראה זה בנבואה: צדקת ה' עשה. שמלא בידו את אשר דבר בפיו שנדרו בני גד שיצאו עם ישראל להלחם עם אויביהם ולא הזכיר ראובן ויתכן כי זה בעבור שהיו בני גד גבורים יותר מבני ראובן והנה דברי הימים לעד שאמר על בני גד ופני אריה פניהם ולא תמצא כן בבני ראובן:

וירא ראשית לו. וג''כ ראוי הוא לכך כי אמנם כשבחר גד את ארץ סיחון ועוד אע''פ שאינה כקדושת עבר הירדן היתה כוונתו להשיג דבר עקרי אצלו כי שם בארץ סיחון ועוג חלקת מחוקק ספון היתה אותה החלקה שהמחוקק קבור בה שהוא משה: ויתא ראשי עם. ושם בארץ סיחון ועוג אתא המחוקק בראשי העם לכבוש את הארץ: צדקת ה' עשה ומשפמיו עם ישראל. ושם עשה המחוקק את צדקת ה' לישראל. שבאר שם את תורתו ושם נשפט עם ישראל והתוכח משפטי ה' ודיניו עליהם כענין שמואל באמרו התיצבו ואשפטה אתכם את כל צדקות ה':

וירא ראשית לו. פירוש היה ראוי ראשית שהיא התורה לו, וטעם לדבר כי שם חלקת, פירוש חלקו של מחוקק שהוא משה ספון, או חלק ממחוקק כי חלק הגדול עלה למעלה, ולא נשאר שם אלא גופו הקדוש החי ספון. וטעם הדבר להביא ראשי עם, כאומרם ז''ל (ספרי כאן) להביא דור המדבר לעולם הבא. והוא אומרו ויתא וגו', וקראם ראשי עם לפי שהם תחילת קניית ישראל לה' לעם סגולה: עוד ירצה, וירא ראשית, הנחלה שנחלו ישראל, שהיא ארץ סיחון ועוג לו, פירוש ליטלה לחלקו, ולחשש סגולת הארץ שכל הדר בה או כל הקבור בה יש לו חלק לעולם הבא (עי' כתובות קי:). אמר טעם שלא חש לדבר זה כי שם פירוש במקום ההוא שלקח לנחלתו שם חלקת מחוקק, שהוא משה, ספון, ויתא ראשי עם, ומעתה גם הוא יבא עם ראשי עם לעולם הבא: צדקת ה' עשה. פירוש חוזר אל משה, שנותן טעם למה זכה לכל המעלה שיביא אחרים עמו לעולם הבא, ואמר צדקת ה' וגו', פירוש שעשה הצדק בדבר הנוגע לה': או אפשר שיכוין לומר שעשה יותר מחיובו עם ה', וכמו שרמזנו בפסוק וצדקה תהיה לנו וגו' (לעיל ו כה), גם משפטיו עם ישראל עשה, פירוש שהיה מתדיין תמיד עם ה' על ישראל והיה מכריע הדין לכף זכות, כאמור בענין העגל ומרגלים ועדת קרח, ועיין מה שפירשנו בהם, וכפי זה שיעור אומרו ומשפטיו, פירוש משפטים של ה' עם ישראל, עשה אותם, פירוש עשה תיקן: עוד ירצה על זה הדרך, צדקת ה' עשה במה שנוגע לעצמו, ומה שנשפט הוא במשפטים אלו למות בעבר הירדן וסתם תפלתו הוא עם ישראל, פירוש הוא בדברים שהם עם ישראל, כגון מי מריבה, ושאר הסיבות שמהם: או יתפרש אומרו צדקת ה' וגו', על גד שעשה עם ה' דבר שיחשב לו לצדקה, והוא שעבר הירדן להלחם מלחמת מצוה עם ישראל, ודבר זה כפי הדין בינו לבין ה' אינו חייב בו, כי באה נחלתם במקום שבחרו, ואין להם חיוב לעבור להלחם עם יושבי הארץ, וכמו שטענו בטענותיהם בפרשת מטות, וכמו שפירשנום שם, וכמו שהוכיח המעשה שהסכים ה' על נחלתם כי באה שמה: ומה שעברו הירדן להם תחשב לצדקה, וזה למה שנוגע למה שבינם לבין ה', אבל למה שנוגע לבינם ובין ישראל כך שורת הדין נותנת: והוא אומרו ומשפטיו עם ישראל, וכמו שפירשתי שם בתשובת משה על טענותיהם, שכולם הם כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, כי אין צורך לה' לעזרת גבורתם, ויודע היה ה' שלא היתה כוונתם בשאלת הארץ לשום מיחוש רע, וכל הטענות שטען להם משה לא היו אלא בערך ישראל אחיהם:

וּלְדָן אֲמַר דָן תַּקִיף כְּגוּר אַרְיְוָן אַרְעֵהּ שָׁתְיָא מִן נַחֲלַיָא דְנָגְדָן מִן מַתְנָן:

וּלְשִׁבְטָא דְדָן בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר שִׁבְטָא דְדָן מְדַמֵי לְגוּר בַּר אַרְיְוָון אַרְעֵיהּ שַׁתְיָא מִנַחֲלַיָא דְנַגְדִין מִן מַתְנָן וּתְחוּמֵיהּ יְהֵי מָטֵי עַד בּוּתְנַיֵי:

דן גור אריה. אף הוא היה סמוך לספר לפיכך מושלו באריות: יזנק מן הבשן. כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמיאס, והיא לשם, שהיא בחלקו של דן, שנאמר (יהושע יט, מז) ויקראו ללשם דן וזנוקו וקלוחו מן הבשן. דבר אחר, מה זנוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות. תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמיאס והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמיאס והוא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה, שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר (שם יט, מז) ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו' , יצא גבולם מכל אתו הרוח שהתחילו לנחול בו:

{{א}} פי' מחלקו של דן: {{ב}} מערת פמייאס זהו בלשון תלמוד ובלשון מקרא נקרא לשם: {{ג}} כלומר לפי שהיה בחלקו: {{ד}} פי' זינוקו של הנהר שהולך דרך אספמיא שהיה בחלקו אותו נהר יוצא מן הבשן פי' שם מקום ואינו מארצו של דן: {{ה}} דלטעם ראשון קשה דפשוטו של קרא משמע דקאי אשבט דן עצמו ולא על הירדן כי הירדן אין בו שום רמז בקרא ל"פ ד"א כו'. ולד"א לחוד נמי קשה למה כתיב יזנק מן הבשן דהא לאו בבשן נטל חלקו ל"פ גם טעם ראשון:

יזנק. אין לו חבר במקרא והטעם דמהו בגבורתו לגור אריה כאשר ידלג מהר בשן:

גור אריה יזנק מן הבשן. הנה האריה לא יזנק מן הבשן שהוא מקום מבחר המקנה כאמרו אבירי בשן פרות הבשן זולתי בהיותו בטוח לטרוף איזה טרף שיזדמן לו חוץ לבשן וכן יהיה דן בטוח לכבוש סביבותיו ויצא עליהן בטח:

גור אריה. אולי שנתכוין אל שמשון ששיסע הארי כשסע הגדי (שופטים יד ו). ואומרו יזנק, רמז לצליחת עליו רוח ה' ודלג לשסעו כמדלג מהר בשן:

לדן אמר דן גור אריה. לפי שיעקב אמר דן ידין עמו. וכל דיין צריך להיות גבור כארי כמ"ש (שמות יח.כא) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. שלא יגור מן בעלי דינין אם יש בהם איזה אלם ע"כ אמר לדן שיהיה גור אריה יזנק מן הבשן, הבשן הוא מקום חיות רעות הטורפים כך הדיין כל קילוסו מן פרות הבשן להציל טרף מידם ע"כ צריך הדיין להיות גם הוא לבבו כלב האריה.

וּלְנַפְתָּלִי אֲמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רַעֲוָא וּמְלֵי בִּרְכָן מִן קֳדָם יְיָ מַעֲרָב יָם גִנוֹסַר וְדָרוֹמָא יֵרָת:

וּלְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר נַפְתָּלִי שְבַע רַעֲוָא וְחָדֵי בְּנוּנֵי יַמָא דִי נְפָלוּ בְּחוּלְקֵיהּ וּמְלֵי בִּרְכָאָן מִן פֵּירֵי דְבִקְעַת גִינוּסַר דְאִתְיְהִיבוּ לֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ יַמָא דְסוּפְנֵי וְיַמָא דִטְבֶרְיָא יֵירָת:

שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה: ים ודרום ירשה. ים כנרת נפלה בחלקו ונטל מלא חבל חרס בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות: ירשה. לשון צווי, כמו (דברים א, כא) עלה רש, והטעם של מעלה ברי''ש מוכיח, כמו ירש, ידע, לקח, שמע, כשמוסיף בו ה''א יהיה הטעם למעלה שמעה, ידעה, סלחה, לקחה אף כאן ירשה לשון צווי. ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל:

{{ו}} פי' נטל מלא חבר לפרוש שם חרמים ומכמורות. חרמים גם הוא ל' מכמורות וכפל לשון הוא: {{ז}} (ד"ט) דקשה ליה דמשמע שכבר ירש וזה לא הי' לכן פירש ל' ציווי:

נפתלי שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה לשון רש"י והנכון שהוא נמשך אל השם הנכבד יאמר שבע ומלא רצון השם הנכבד וברכתו אבל במדרש של רבי נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה אמר רבי אמורא מאי דכתיב ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה כך אמר משה אם תלך בחקותי תירש העולם הבא שהוא נמשל לים שנאמר (איוב יא ט) ורחבה מני ים והעולם הזה שהוא נמשל לדרום שנאמר (יהושע טו יט) כי ארץ הנגב נתתני ומתרגמינן ארעא דרומא ומאי דכתיב ירשה ירש היה לו לומר אלא אפילו הקב"ה בכלל והיינו רש יה למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני אוצרות והקצה האחד מהם לסוף ימים רבים אמר לבנו טול מה שיש בשני אוצרות הללו אמר הבן שמא לא יתן לי מה שהקצה אמר לו טול הכל והיינו דכתיב ים ודרום ירשה יה רש הכל נתון לך ולואי תשמור דרכיו ועוד אמרו ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה אין ים אלא תורה שנאמר ורחבה מני ים וכל המדרש שם אם כן יהיה סוד הכתוב נפתלי שבע הרצון הממלא ברכת ה' שהיא הים הכלולה בכל מן הכל כענין שכתוב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והוא ביתו של מלך משל למבקשים לראות את המלך שואלים אנה ביתו של מלך ואחר כך שואלים אנה המלך וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון יירש בי"ה והמשכיל יבין

שבע רצון. שם התאר. וכן הוא יהיה שבע רצון: ים ודרום. שנחלתו יהיה מערבית דרומית:

נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. אתה נפתלי ירשת ים ודרום שבע רצון ומלא ברכת ה' ואיני צריך להתפלל על ברכת ארצך וזה כי בחלקו יחיו פירות גינוסר הראשונים להתבשל ומהם יהיו בכורים רצויים לפניו:

ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון. יעקב ברכו בברכת אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. שפירותיו ממהרים להתבשל וע"כ מביאים מארצו בכורים תחילה זה"ש הנותן אמרי שפר כי בהבאת ביכורים משבחים ומודים לה', לכך נאמר כאן ע"י שהוא שבע רצון כי השביעו ה' כל רצונו ע"כ הוא מלא ברכת ה' כי הוא יברך את ה' תחילה ע"י הבאת ביכורים כי במקום שאמר יעקב הנותן אמרי שפר אמר כאן ומלא ברכת ה'. ים ודרום ירשה, שיש לו חלק בים כנרת ובדרום.

וּלְאָשֵׁר אֲמַר בְּרִיךְ מִבִּרְכַּת בְּנַיָא אָשֵׁר יְהֵי רַעֲוָא לְאַחוֹהִי וְיִתְרַבֵּי בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין:

וּלְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּרִיךְ הוּא מִבְּנַיָא דְיַעֲקב אָשֵׁר יְהֵי מַרְעֵי לְאָחוֹי וּמְסַפֵּק לְהוֹן מְזוֹנֵי בִּשְׁנֵי שְׁמִיטָתָא וּתְחוּמֵיהּ יְהֵי מַרְבֵּי זֵיתִין סַגִיעִין עָבְדִין מְשַׁח מְסַפְּקִין לְמִטְבוֹל בֵּיהּ רִיגְלוֹי:

ברוך מבנים אשר. ראיתי בספרי, אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: יהי רצוי אחיו. שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון ובקפלאות והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר, יהי רצוי אחיו שהיו בנותיו נאות והוא שנאמר (דברי הימים א' ז, לא) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית: וטבל בשמן רגלו. שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין. ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן מנו להם פולמוסטום אחד וכו' , כדאיתא במנחות (פה, ב) :

{{ח}} (בפסחים דף מב) תניא ר"י אומר אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר: {{ט}} דלטעם ראשון קשה למה הי' הוא מרוצה לאחיו יותר מאחיו לו דהא אחיו היו מרצין לו בתבואה ולפי' של ד"א קשה ה"ל לומר ברוך מבנות אשר כיון שהיו בנותיו יפות ולכל הפחות היה לו לכלול הבנות עם הבנים ולכתוב הכי ברוך בבנים ובנות ל"פ גם טעם ראשון: {{י}} וא"ת א"כ בת זית הל"ל. וי"ל דבני בנותיו הרי הן כבניו דבני בנים הרי הם כבנים ועליהן נאמר ברזית. בשם מהרי"ץ: {{כ}} פי' שליח והלך ומצא שמן הרבה בארצו:

ברוך מבנים אשר. אם המ"ם תבוא ליתרון כמ"ם תבורך מנשים (שופטים ה כד) הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט יא) וחברותיה יהיה תימה איך ימעט משה שאר השבטים לאמר שיבורך אשר יותר מכל בני יעקב ועוד שלא תתקיים ברכתו כי לא היה כן ורש"י כתב ראיתי בספרי (ברכה שנח) אין לך בכל השבטים שנתברך מבנים כאשר ואיני יודע כיצד והנה רבותינו נתכוונו לפרש "ברוך מבנים" שיהיה מבורך בבנים רבים שיוליד כמ"ם מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל (פסוק יג) ולכך אמרו שכל שאר השבטים ברך אותם בגבורה או בנחלתם ואשר לבדו נתברך בבנים וגרסת הנוסחאות שלנו בספרי אין לך שנתברך בבנים כאשר אבל קיום הברכה הזאת לא נתבאר ואולי היא ממה שכתוב בדברי הימים (א ז מ) כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים גבורי חילים ראשי הנשיאים והתיחסם בצבא במלחמה מספרם אנשים עשרים וששה אלף ולא נאמר שם בשאר השבטים כשבח הזה ועל דרך הפשט ברוך מבנים אשר כטעם יהי רצוי אחיו יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו והטעם כי ארצו שמנה ומשם יבואו כל מעדני מלך לכל השבטים וכולם יאמרו תמיד יברך ה' הארץ הזאת אשר תוציא כפירות האלה ויהיה מ"ם "מבנים" כמ"ם מה' יצא הדבר (בראשית כד נ) מאל אביך (שם מט כה) ואונקלוס תרגם בריך מברכת בניא אשר נראה שרצה לומר כי יבואו מכל השבטים לאשר לקנות השמן ויהיו יהודה וישראל רוכליו בחטי מנית ופנג ודבש וצרי וכל זמרת הארץ שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים והוא טעם "רצוי אחיו" שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם ושוב מצאתי בבראשית רבה (עא יג) ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל יג) אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מימיו ירש אשר גבי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה וסרח אחותם וגו' הוא אבי ברזית (דהי"א ז ל לא) רבי לוי ורבי סימון אמרו שהיו בנותיהם נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית וכו'

רצוי. כמו אהוב: וטובל בשמן רגל. ו. מרוב השמן כטעם כבס ביין לבושו וכן אמר יעקב שמנה לחמו:

ברוך מבנים אשר. הנה אשר בזה יהיה ברוך מכל שאר השבטים כי אמנם על כל עשיר תהיה קנאת אחיו ושנאתם בצד מה והפך זה יקרה לשבטו של אשר כי אמנם יהי רצוי אחיו: וטובל בשמן רגלו. וזה שהוא היה נותן זול בשמן בין אחיו לרב השמן אצלו:

ברוך מבנים אשר. לכך ברכו משה בדברים הללו, לפי שכשמכרו השבטים את יוסף החרימו שלא יגלו אותו, וסרח בת אשר ידעה ממכירתו בנבואה, ואמרו השבטים מהיכן ידעה אם לא מאביה, מפני דשותא דינוקא, או מאבא או מאמא, עמדו ונדוהו. ובא מרע''ה והתירו. כי מנודה אסור בתשמיש המטה, אמר ברוך מבנים. היו אחיו בדלין הימנו, אמר יהי רצוי אחיו. היה אסור בסיכה אמר וטובל בשמן רגלו, שיהא מותר לסוך בשמן. היה אסור בנעילת הסנדל, אמר ברזל ונחשת מנעלך: מבנים אשר יהי רצוי. ר''ת מאיר. על שם השמן שהוא מאיר פניהם. ומאיר למנורה:

ברוך מבנים אשר וגו'. פירשתי בפרשת נשא בפסוק נשיא לבני אשר וגו' (במדבר ז עב):

ולאשר אמר ברוך מבנים אשר. לפי שבלידתו כתיב (בראשית ל.יג) באשרי כי אשרוני בנות, ע"כ הוסיף לומר שגם מבנים יהא מבורך ומאושר כי גם בן גם בת כולם יאשרוהו ויברכוהו. ומ"ש וכימיך דבאך. רמז לארז"ל (חולין כד:) שמן שסכתה לי אמי בילדותי הוא שעמד לי בזקנותי, ע"כ אמר כאן וטובל בשמן רגלו, וע"י השמן יהא חזק ובריא אולם בימי הזקנה כמו בילדותו זה"ש וכימיך דבאך. ולדעת האומרים שאשר נתברך בבנים הרבה ע"י שקיים מצות פו"ר בבחרותו ובזקנותו כמ"ש (קהלת יא.ו) בבוקר זרע את זרעך ולערב וגו' זה"ש וכימיך דבאיך וכמו שפרש"י שבא להשוות ימי הזקנה לימי הנעורים.

תַּקִיף כְּפַרְזְלָא וּנְחָשָׁא מוֹתָבָךְ וּכְיוֹמֵי עוּלֵמָתָךְ תָּקְפָּךְ:

בְּרִירִין הִינוּן שִׁבְטָא דְאָשֵׁר הֵיךְ פַּרְזְלָא וַחֲסִימִין הֵיךְ נְחָשָׁא רִיגְלֵיהוֹן לְטַיְילָא עַל שִׁינֵי כֵיפַיָא וְהֵי כְיוֹמֵי טַלְיוּתְהוֹן הֵיכְדֵין יֶהֱווּן תַּקִיפִין בְּסִיבוּתְהוֹן:

ברזל ונחשת מנעלך. עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים לכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר ברזל ונחשת מנעלך, ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל: וכימיך דבאך. וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך, ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים ומתמוטטים. דבר אחר, וכימיך דבאך וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום, יהיו דבאך, שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות. וכל הארצות מתפרנסות המנה וממשיכות לה כספם וזהבם אישקורונ''ט . הכסף והזהב כלה מהם, שהן מזיבות אותם לארצכם:

{{ל}} דלטעם ראשון קשה איך יפול נחושת על מנעולים דהא אין מנהג לעשות מנעולים אלא מברזל וגם בריחים לא נזכרו בקרא ל"פ ד"א כו' ולטעם של ד"א קשה למה נקט זה גבי אשר דוקא דהא גם שאר השבטים היו יושבים על הספר והיו הרים סביב לחלקם לכן צריך גם לטעם ראשון וק"ל: {{מ}} רצונו בזה אמאי הזכיר זה בברכת אשר יותר מכל השבטים כיון שהיא ברכה הכוללת לכל השבטים: {{נ}} רל"ת ואיך באים ימי זקנה לדבאך: {{ס}} דלטעם ראשון קשה הל"ל וכנעוריך דבאך לכן פי' ד"א וכו'. ולד"א לחוד קשה הל"ל וכמעשיך דבאך לכן צריך גם לטעם ראשון: {{ע}} כלומר כל זמן שימיך קרויין ימים דהיינו כל הימים שאתה עושה רצונו של מקום אז יהיו דבאך שכל הארצות וכו' אבל כשאין אתה עושה רצונו של מקום אז ימיך אינם קרויים ימים כדאמרינן רשעים אף בחייהם קרויים מתים:

ברזל ונחשת מנעלך. היה אשר בסוף ארץ ישראל כמו שכתוב בו (יהושע יט כו) ופגע בכרמל הימה וכתיב (שם פסוק כט) והיו תוצאותיו הימה ונאמר בו (שופטים א לא) אשר לא הוריש את יושבי עכו שהוא על ים הגדול כמו שאמרו (ב"ר כג יא) בראשונה עלה עד עכו ובשניה עד יפו ואם כן הנה ארצו מנעול ארץ ישראל ולכך אמר ברזל ונחשת מנעלך שיהיו לו דלתות נחושה ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהם והוא רמז שישמור ה' כל הארץ מאויב ומתנקם או יאמר שלא יבואו זרים לשלול השמן כי לכל הארץ יובא מארצו באניות סוחר וכימיך דבאך הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו זבאך כי האותיות האלה יתחלפו תמיד יאמר שבתה מדהבה (ישעיהו יד ד) במקום מזהבה וכל הארמית כן בכל לשון זביחה (שמות כ כא) וכן כל לשון זכירה (בראשית ח ח) וכן זהב (שם ב יא) זקן (ויקרא כא ה) זנב (שופטים טו ד) זרה הלאה (במדבר יז ב) ורבים ובלשון זיבה עצמה זב וזבה בכל לשונם יתחלפו לדל"ת כן ואמר ימי נזעכו (איוב יז א) במקום נדעכו וכן זחלתי ואירא (שם לב ו) כמו דחלתי ויאמר הכתוב וכימיך יהיה זבאך שתהיה ארצך זבת השמן הנזכר ואתה תהיה בו טובל רגלך כל ימיך לעולם גם אפשר ונכון הוא מה שפירשו בו שהוא הפוך מן דאבון נפש (לעיל כח סה) ויקראו ימי הזקנה דאבון כי הם ימי הרעה והצער ויקראו זמן הבחרות "ימיו" כי הם שלו לשמוח בהם ולהיטיב לבו הנה הטעם וכימי ילדותיך תהיה זקנתך וזה רמז שתתקיים שלותו וכבודו עוד כל ימי הארץ וראיתי בתרגום ירושלמי כיומי עולימתהון כיומי סיבתהון הוא הדבר שפירשתי

ברזל ונחשת מנעליך. כי בחלקו יהיה הרי ברזל ונחשת: וכימיך דבאך. אין לו ריע וטעם המתרגם ידוע כי תוקף יהיה לך כל ימיך ויש אומרים שהאל''ף תחת אות הכפל כמו אשר בזאו נהרים ארצו והטעם מגזרת דובב שפתי ישנים. וזה הטעם בלי טעם:

ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך. אין כאל ישורון. אחר שסיים תפלתו על השבטים התחיל בברכת ישראל בכלל ואמר אתה ישורון בהיות כי אין כאל יכול על כל ובלתי משתנה תהי מלכותך נבדלת מכל שאר המלכיות בשתים. ראשונה שלא יכנסו בה אומות להלחם ולא יחמוד איש את ארצך מיראתך כמו שהיה כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. כאלו תהיה הארץ נעולה במנעולי ברזל ונחשת. שנית שלא תהיה מלכותך עולה ויורדת וכימיך שהם ימי הנעורים ותחלת כניסתך לארץ כן יהיה דבאך ועת זקנתך כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ. וברכתי זאת תחול: כי אין כאל. המנהיג עניניך: רוכב שמים בעזרך. כי אמנם האל שהוא בעזרך הוא רוכב שמים שהוא עליון מהם ומנהיגם על הפך דעת אנשי הצאב''ה שאמרו שאין לחשוב דבר נכבד יותר מן השמים. ובכן לא תהיה המלכות הבאה מאתו עולה ויורדת בעלות המזלות וברדתם: ובגאותו שחקים מעונה. ובמעלתו הוא רוכב שחקים שהוא הגלגל חיומי אשר אין בו כוכב ולא צורה והמניע שלו הוא כח בלתי נראה כענין מעונת האריה אשר בה כח רב נסתר:

לֵית אֱלָהּ כֶּאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַ יָא בְּסַעְדָךְ וְתָקְפֵּהּ בִּשְׁמֵי שְׁמַיָא:

לֵית אֱלָהָא כָּאֱלָהָא יִשְרָאֵל דְאַשְׁרַי שְׁכִינְתֵּיהּ וּרְכוּבֵיהּ בִּשְׁמַיָא הוּא יֶהֱוֵי בְּסַעַדְכוֹן וְיָתִיב עִם כּוּרְסֵיהּ יְקָרָא בְּגַוְותָנוּתֵיהּ בִּשְׁמֵי שְׁחָקֵי מְרוֹמָא:

אין כאל ישרון. דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים, ולא כצורך צורם: רכב שמים. הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים:

{{פ}} הא דנקט רש"י ולא כו' ללא צורך. י"ל דקשה לרש"י למה לא נקט אין כאלהי ישורון כמו שנאמר כל כל אלהי העמים אלילים ולמה נקט קרא אין כאל ועל זה פירש ולא כו' ואל לשון חוזק הוא כמו שנאמר ואת אילי הארץ לקח לכן נאמר ג"כ אין כאל שהוא לשון חוזק: {{צ}} וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה כי בזולת זה אין טעם למאמר ובגאותו שחקים שפי' ובגאותו שוכן שחקים שמלת רוכב שבראש הפסוק קאי אף אשחקים דסיפא דקרא:

אין כאל ישורון. שב לברך הכלל: רוכב שמים. פירוש שהוא תקיף והעד שהוא רוכב שמים ובגאותו שחקים הטעם בגאותו הם עומדים:

שחקים. ב'. ובגאותו שחקים. ועוזו בשחקים איתא במדרש ששם בשמים יש רקיע ששמו שחקים, ששם שוחקים מן לצדיקים. ועוזו בגימטריא המן. ועל שם כן שהוא לבן ועז כשלג:

אין כאל ישרון. פירוש אין כאל של ישורון שעושה דבר זה להם, והוא שרוכב שמים פירוש רוכב על השמים בשביל עזרת ישראל, והוא אומרו בעזרך, להלחם בשבילך, כאומרו (שמות יד יד) ה' ילחם לכם, וכשהוא בא ונלחם להם כל השמים הם מרכבתו, ומעתה כל כחות השמים ומערכתם באים לעזרת ישראל שהסוס טפל לרוכב:

מְדוֹר אֱלָהָא דִי מִלְקַדְמִין בְּמֵימְרֵהּ אִתְעֲבֵד עָלְמָא וְתָרִיךְ מִקֳדָמָךְ סָנְאָה וַאֲמַר שֵׁצִי:

מְדוֹרֵי דֶאֱלָהָא הֲוָה מִן לְקַדְמִין וּמִן תְּחוֹת אֶדְרַע גְבוּרְתֵּיהּ עַלְמָא סָבִיל דִיבוּדוֹר בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן וְיֵימַר בְּמֵימְרֵיהּ לִמְשֵׁיצְיָיא יַתְהוֹן:

מענה אלהי קדם. למעון, הם השחקים לאלהי קדם, שקדם לכל אלהים וברר לו שחקים לשבתו ומעונתו, ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים: זרעת עולם. סיחון ועוג ומלכי כנען, שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו. לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך: ויגרש מפניך אויב. ואמר לך השמד אותם: מענה. כל תיבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה:

{{ק}} שהפסוק הזה דבוק עם הקודם לו ופי' רוכב בגאותו שחקים שהם מעונה אלהי קדם ונקרא אלהי קדם במקום הזה להודיע הסבה שבחר לו השחקים לישיבתו מפני שהוא קדום לכל אלהים: {{ר}} פי' ומתחתיו שוכנים כל בעלי זרוע כגון סיחון ועוג וכו' ומה שהוצרך להודיע שהם תחתיו הוא כדי להודעי חולשתם שאע"פ שהמה הגבורים מעולם מ"מ כיון שהם שוכנים תחתיו יחרדו ממנו כי לעולם אימת וכו' ומאחר שבעל הכח בעזרך הנה יגרש מפניך כל אויביך ויאמר לך השמד אותם. הרא"ם: {{ש}} הוסיף מלת לך אחר ויאמר להודיע למי היתה האמירה וגם הוסיף מלת אותם אחר מלת השמד להודיענו שמלת השמד שב אל האויב האמור למעלה וכאלו אמר ויאמר לך השמד את האויב:

מעונה אלהי קדם. דע כי מעון כמו סוכה והעד ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון ורבים כן והטע' כי מעונה שלך הוא אלהי קדם כמו עליון שמת מעונך. מעין אתה היית לנו. ולעול' המעון למעלה על החוסה בו והמקום למטה: ומתחת זרועות. שיתמכו אותך: וטעם עולם. שכן יהיו נצח ולא תחלשנה והמעון שלך לא יסור כי הוא אלהי קדם והטעם קדמון שאין לו ראשית ואחרית. וטעם ראשית ואחרית כנגד הנבראים והגאון אמר כי ומתחת פירוש ומתחת השם ולא פירש כלום:

אלהי קדם. אלוה קדמון וכל זולתו מחודש מאתו: ומתחת זרועות עולם. ולמטה מן השמים הוא אלהי זרועות ומנהיגי הנמצאים העולמיים והם ההוויים ונפסדים הנופלים תחת הזמן כמו איכיות היסודות והטבע הזן והמגדל והמוליד והמצייר בצמחים ובבעלי חיים: ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. והנה הוא גרש מפניך את האויב שהיה תושב הארץ ואמר לך השמד כי לא בחרבך ירשת ארץ באופן שתוכל לחשוב שבסור כחך באורך הזמן או בבא חליפתו יגברו האויבים כי אמנם הוא היה המגרשם ואיך יכנסו נגד רצונו:

וּשְׁרָא יִשְׂרָאֵל לְרָחְצָן בִּלְחוֹדוֹהִי כְּעֵין בִּרְכְּתָא דְבָרֵכִנוּן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן לְאַרְעָא עָבְדָא עִבוּר וַחֲמָר אַף שְׁמַיָא דְעִלָוֵיהוֹן יְשַׁ מְשֻׁנוּן בְּטַלָא:

וּשְׁרוֹן יִשְרָאֵל לְרוֹחֲצָן מִן לְקַדְמִין כְּעֵין בִּרְכָתָא דְבָרְכִינוּן יַעֲקב אֲבוּהוֹן דְבִזְכוּתֵיהּ אַחֲסִין יַתְהוֹן אַרְעָא טַבְתָּא דְעַבְדָא עִבּוּר וַחֲמַר לְחוֹד שְׁמַיָא דְעִלַוֵיהוֹן דְסַיַין לְהוֹן טַלִין דְבִרְכָתָא וּמִטְרִין דְרַעֲוָא:

בטח בדד. כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מפזרין ואין צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב: עין יעקב. כמו (במדבר יא, ז) ועינו כעין הבדלח, כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה (ירמיה טו, יז) בדד ישבתי, אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב (בראשית מח, כא) והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם: יערפו. יטיפו: אף שמיו יערפו טל. אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו של יעקב (שם כז, כח) ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' :

{{ת}} רצ"ל מלת בדד למה לי כיון דכתיב בטח דהא רש"י פירש לעיל בפ' האזינו ה' בדד ובטח וכו' וא"כ בדד נמי ל' בטח הוא. ומתרץ בדד דהכא פי' כל א' וא' וכו': {{א}} שפירושו כדוגמת הבדולח וכתוארו אף כאן כדוגמת ברכת יעקב: {{ב}} רצ"ל למה הוצרך הכתוב לומר שהברכה היא דוגמת ברכת יעקב דמשמע ולא כדוגמת ברכה אחרת. ל"פ לא כדוגמת ברכת ירמיה וכו': {{ג}} פירוש לא ברכתו של יעקב לבד יתקיים בכם אלא אף ברכתו של יצחק דר"ל מאי אף כלומר הברכה הזאת היא מעין ברכת יעקב ואף מברכתו של יצחק שנאמר בה ויתן לך האלהים מטל השמים לכך מרמז ברכתו של יצחק בל' יערפו טל:

עין יעקב. כל מי שיצא ממעין יעקב. וכן ומימי יהודה יצאו: אל ארץ. כמו הארץ וכן והתפללו אל המקום הזה: אף שמיו. שמי הארץ או ישראל והטעם כי תולדות הארץ להוציא דגן ותירוש אף השמים יתנו תמיד טלם ואין צורך להשקות:

וישכון ישראל בטח. כאמרו והארץ שקטה ממלחמה: בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל. יהי רצון שלקץ הימין עין יעקב והוא האדון אשר אתם מבקשים אשר הוא עין ישראל בסוף ובעקב הכל וכן שמיו יערפו טל יביעו טל בשפע אל ארץ דגן ותירוש כי אמנם המשיח יערוף לקחי כטל שהכל שמחים בו וג''כ השמים יביעו טל בשפע אל ארץ דגן ותירוש. כמו שהיה הענין בששת ימי בראשית קודם חטא של אדם הראשון כי לא המטיר ואדם אין לעכוד ואיד יעלה והשקה באופן שבהיות הארץ מעצמה ארץ דגן ותירוש בבא עליה עריפת טל לברכה מספיק להתפרנס את יושביה שלא בצער כאשר היתה הכוונה שיתפרנס אדם הראשון קודם חטאו כאמרם ז''ל (פרק בתרא דכתובות) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת:

וישכן ישראל בטח. אימתי כשיהיה בדד, ומאמר וישכון נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו שהוא ויאמר השמד, שצוה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה וישכון ישראל בטח בדד: ואומרו עין יעקב. לומר שהגם שתהיה עינם אל ארץ דגן ותירוש, פירוש לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אף על פי כן לא יבעטו כשלא יהיו יושבים מהעמים עמהם בא רץ:

טוּבָּךְ יִשְׂרָאֵל לֵית דִכְוָתָךְ עַמָא דְפֻרְקָנֵהּ מִן קֳדָם יְיָ תַּקִיף בְּסַעְדָךְ וּדְמִן קֳדָמוֹהִי נִצְחָן גִבַּרְוָתָךְ וִיכַדְבוּן סָנְאָךְ לָךְ וְאַתְּ עַל פְּרִיקַת צַוָארֵי מַלְכֵיהוֹן תִּדְרֹךְ:

טוּבְכוֹן יִשְרָאֵל מַן כְּוַותְכוֹן בְּכָל עַמְמַיָא עַמָא דְמִתְפָּרְקִין בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְהוּא תְּרִיס סְעוּדְכוֹן וְדִי חַרְבֵּיהּ תְּקוֹף גֵיוְתָנוּתְכוֹן וְיִתְכַּדְבוּן סַנְאֵיכוֹן לְקוּבְלֵיכוֹן מִן רְתֵיתָא וְאַתּוּן עַל פִּירְקַת צַוְורֵי מַלְכֵיהוֹן תִּדְרוֹךְ:

אשריך ישראל. לאחר שפרט להם הברכות אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר, הכל שלכם: אשריך ישראל מי כמוך. תשועתך בה' אשר הוא מגן עזרך ואשר הוא וחרב גאותך: ויכחשו איביך לך. כגון הגבעונים שאמרו (יהושע ט, ט) מארץ רחוקה באו עבדיך וגו' : ואתה על במותימו תדרך. כענין שנאמר (שם י, כד) שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה:

{{ד}} אמר תשועתך במקום עם נושע מפני שהל"ל עם נושע מה' לכן תיקן במלת תשועתך בה' ויהי' פי' תשועתך תלוי בו והוסיף מלת אשר שבזולת אשר יהיה מגן עזרך בלתי מקושר לא לפניו ולא לאחריו:

מי כמוך. בגוים: מגן עזרך. שלא יגע בך רע: ואשר חרב. ואשר הוא החרב שתתגאה בו על כל אויביך: תדרוך. כמו מדרוך כמו מדרך כף רגל כדברי גדעון:

אשריך ישראל. ואז תגיע אל האושר שהוא המדרגה העליונה האפשרית לעם: מי כמוך. כאמרו ואשרו אתכם כל הגוים: עם נושע בה'. שלא תהיה תשועתך ע''י מלחמתך אבל ה' ילחם לכם: מגן עזרך. הוא שעזר אותך בזמן החורבן שלא כלית כאמרו לולי ה' שהיה לנו אזי המים שטפונו עזרנו בשם ה': ואשר חרב גאותך. והוא אשר יהי' חרב גאותך שתתרומם על האומות במלחמתך עליהם כאומרו כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר: ויכחשו איביך לך. שהם כבר בזו אותך ויכחשו עצמם כאשר יכבדוך כאומרו והשתחוו על כפות רגליך כל מנצאיך: ואתה על במותימו תדרך. שאפילו מלכיהם יהיו נכנעים לך כאומרו והיו מלכים אומניך וכו' אפים ארצה ישתחוו לך:

אשריך. ב' במסורה. אשריך ישראל. אשריך וטוב לך:

אשריך וגו' נושע בה'. פירוש שכל האומות שריהם נלחמים להם כידוע, ובזה יש לחוש שיגבה עליו שר שכנגדו, או ה' יגפנו, כאומרו (שמות יד ל) וירא ישראל את מצרים מת וגו', ואמרו רבותינו ז''ל (שמו''ר כא ה) שהראם ה' שרו של מצרים מת לפניהם, מה שאין כן ישראל אשריהם שתשועתם היא בה', שהוא בכבודו נלחם להם, ובזה חרבם גבוהה ועומדת בלא מיחוש: עוד ירצה באומרו נושע בה', פירוש שהמלך נושע בתשועתו, כאומרו (לעיל ל ג) ושב ה' אלהיך את שבותך, ואמרו ז''ל (מגילה כט.) והשיב לא נאמר אלא ושב אשריו וכו', והוא אומרו אשריך מי כמוך שאתה עם נושע עם ה' שהוא מגן עזרך, ואשר הוא חרב גבהותך, שאין חרב גדולה כחרב לה' בשולפו אותה מתערה: