וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיִתְּנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמֵי אַרְעָא:

וִיהֵי אִין קַבָּלָא תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִנְטַר וּלְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּקוּדוֹי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא וְיִתְנִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן רָמִין וְגֵיוְתָנִין עַל כָּל עַמְמֵי אַרְעָא:

עליון על כל גויי הארץ. זאת הברכה כלל שלא תהיה אומה בעולם כמוכם:

שמוע תשמע. בגימ' לד''ת ולדברי חכמים:

והיה אם שמוע וגו'. צריך לדעת מקום גזירת הכתוב, אם הוא מאמר ונתנך וגו' היה לו לומר יתנך ה', כי מאומרו ונתנך משמע שמוסיף על הקודם, ואולי שגזירת הכתוב הוא תשמע בקול ה', והכונה בזה כי על ידי עסק התורה יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו, והוא אומרו תשמע בקול ה' אלהיך, עוד ימשך לך מהשמיעה לשמור ולעשות שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה, גם תלמוד תורה גדול כחו שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות ועוד לך ונתנך ה' עליון וגו', וחוץ מדרכינו יכוין הכתוב לומר שצריך שיעסוק בתורה בגדר מעלתם על הדברים שממקום קדוש עליון באו, והוא אומרו תשמע פירוש תהיה שמיעתך אותם כפי ערך המדבר אותם שהוא ה' אלהיך, ועוד לשמור ולעשות על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ד) הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות וכו' ע''כ, הרי שמובחר הלימוד הוא לקיים, והוא אומרו אם שמוע תשמע וגו' פירוש שתשמע לשמור ולעשות: ונתנך ה' עליון וגו'. הנה האדון חלק יעודי הטובה כנגד קיום המצות כל אחד כפי מה שראוי לו, כללות המצות הם ג' הרשומים בפסוק אם שמוע תשמע, והם תלמוד תורה, ושמירת לא תעשה, וקיום מצות עשה, כנגד תלמוד תורה יעד ברכה ונתנך ה' עליון ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, ופירוש הכתוב שזה יהיה כנגד שכר אם שמוע וגו' במה שגמר אומר כי תשמע בקול ה' אלהיך הרי שיעוד זה הוא כנגד שכר תלמוד תורה, והוא גם כן מכוון אליו כי באמצעות התורה ישתנו למעלה מכל האומות שאינם בני תורה, ואמר עוד ובאו עליך כל הברכות וגו' פירוש נוסף על יעוד ונתנך ה' עליון עוד לו ברכות אלו בשכר תורה, ואומרו והשיגוך יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ראובני פ' ויקרא) כי האדון אלהי ישראל מדותיו רחמים על הדופק על רחמיו ימלא ה' משאלותיו להריק עליו טובה כאשר יחפוץ אלא שבהגעת הטוב ההוא למטה ישפטו סנהדרי מעלה אם ראוי אם אינו ראוי לא יגיעו, לזה אמר והשיגוך הברכות שזה הוא עיקר ההבטחה שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה: והנה תמצא שכל הברכות האמורות בענין הם מכוונים כנגד שכר תלמוד תורה על זה הדרך, אומרו ברוך אתה בעיר וגו' על דרך אומרם ז''ל (ע''ז י''ט:) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתלמוד תורה נכסיו מוצלחים, ואומרו ברוך פרי בטנך צא ולמד מעובד אדום הגיתי אשר נכנם אצלו ארון התורה מה עצמו פרי בטנו בזמן מועט כאומרם ז''ל (ברכות ס''ג:) שאשתו וח' כלותיו ילדו כאחד ששה בכרם אחד: ואומרו ברוך אתה בבואך וגו' שתהיה יציאתו מן העולם בלא חטא וכו', (ב''מ ק''ז.), וזה יהיה באמצעות תלמוד תורה שתגין עליו מהחטא: ואומרו יתן ה' את אויביך וגו' על דרך אומרו (דה''ב כ') ובעת החלו ברינה נתן ה' מארבים על בני עמון והר שעיר וגו' וינגפו, ואמרו רבותינו ז''ל (שמו''ר פמ''ז) אין רינה אלא תורה: ואומרו יצו ה' אתך את הברכה וגו', גם לא סדר ברכה זו למעלה עם הצלחות קנייני הטובות כי שם מקומה ולא אחר מפלת אויב, בא להבטיח שלא יארע לו אשר יארע לבעל הנס אשר יתקנאו בו המקטריגים על שנעשה לו דבר חדש ושמשוהו עליונים וזה הפך הטבע, וצא ולמד ממעשה רבא (תענית כ''ד:) שהוריד גשמים שלא בעתם וכדומה לזה, אשר על כן אמר סמוך למאמר יתן ה' את אויביך וגו' שזה הוא נס יצו ה' אתך את הברכה שלא ישלוט עין הרע בה, גם אמר וברכך בארץ וגו' פירוש שלא יאספו האומות עליכם לנקום נקמת הנגפים כמו שאמר יעקב לבניו במעשה שכם (וישלח ל''ד ל'):

וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל בִּרְכְּתָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ אֲרֵי תְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ:

וְיֵיתוּן עֲלֵיכוֹן כָּל בִּרְכָתָא הָאִלֵין וְיִדְבּוּקַנְכוֹן אֲרוּם תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן:

וטעם ובאו. שיבואו מעצמם: והשיגוך. ואם לא תבקשם והטעם שלא תיגע:

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. אע''פ שלא תשתדל אתה להשיגם: כי תשמע בקול ה' אלהיך. וזה כשתהיה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולפי' ישיגוך הברכות בלתי השתדלות והנה הזכיר ברכות בית ראשון ואמר שיזכו להן בכל עת שישמרו את המצות עד אמרו יקימך ה' לו לעם קדוש וזה היה בתחילת בית שני כמו שספרו ז''ל על ברכות שמעון הצדיק והנסים של בית המקדש כל ימיו:

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. בענין היותם עליון על כל גויי הארץ נאמר ונתנך ה' תלה הדבר בהקב"ה, ובמציאת שאר הברכות נאמר ובאו מעצמם משמע ומי ירדוף אחריהם שאמר והשיגוך. הביאור הוא שכל הרודף אחר השררה היא בורחת ממנו והבורח מן השררה השררה רודפת אחריו (תנחומא ויקרא ג.) והשררה מקור לכל הברכות כי מה שקנה עבד קנה רבו, לפיכך אמר ונתנך ה' עליון וגו' כי זהו השררה אשר לא יאות לך לבקש אותה ולהשתדל אחריה ומ"מ יתן ה' אותה לך ומאז והלאה תהיה השררה רודפת אחריך ותשיגך, ואגב השררה יבואו מעצמם כל הברכות האלה כי הולכים לרגל השררה הרודפת אחריך כך כל הברכות ירדפו אחריך מבלי שתחזור אחריהם והשיגוך אגב השררה, כי תקנה על ידה כל הברכות של כל גויי הארץ כי מה שקנה עבד קנה רבו.

בְּרִיךְ אַתְּ בְּקַרְתָּא וּבְרִיךְ אַתְּ בְּחַקְלָא:

בְּרִיכִין אַתּוּן בְּקַרְתָּא וּבְרִיכִין אַתּוּן בְּחַקְלָא:

בעיר. ברכה שהיא תוספו' כל מיני סחורה: בשדה. בזריעה ובנטיע':

בְּרִיךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ וּוַלְדָא דִבְעִירָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ:

בְּרִיכִין וַלְדֵי מֵעֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן בַּקְרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עָנֵיכוֹן:

שגר אלפיך. ולדות בקרך שהבהמה משגרת ממעיה: ועשתרות צאנך. כתרגומו. ורבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות, שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים:

{{ח}} ע"ל בפרשת עקב ושם פירשתי:

פרי בטנך. בבנים והבטן כנוי: שגר ועשתרות. פירשתים:

ברוך פרי בטנך וגו'. ואח"כ אמר ברוך טנאך ומשארתך. ובקללות שינה הסדר, שהזכיר טנאך ומשארתך קודם פרי בטנך, לפי שהסברה נותנת שלעולם יעשה הקב"ה נס נסתר יותר ממה שיעשה נס נגלה וברכת פרי הבטן ופרי האדמה הכל נס נסתר אף אם ירבו יותר מן הנהוג אין זה חוץ לטבע, אבל טנאך ומשארתך שהם פירות תלושים אשר הונחו כבר בכלי אם ירבו זה נס נגלה בין אם יניח שנים וימצא ג' כדרך שנאמר (מלכים א' יז.יד) כד הקמח לא תכלה וגו', בין אם יאכל קמעא ויתברך במעיו, הכל נס נגלה. ע"כ אמר בברכות לא זו נס נסתר שיעשה לך אלא אפילו נס נגלה יעשה לך ובקללות הוא להיפך לא זו אף זו. ומה שנאמר מיד אחר ברוך אתה בצאתך יתן ה' את אויביך נגפים לפניך. ובקללות לא הזכיר מיד שיהיו מנוצחים כי אם אחר כמה פסוקים, לפי שהסברה נותנת שמיד כאשר יראו האויבים שכל יושבי הארץ ההיא מוצלחים וברוכים הם בבואם ובצאתם, אז יתקנאו האומות בישראל ויצאו מביתם ללחום עם ישראל לגרשם מן הארץ הטובה ההיא ועל זה נאמר בדרך אחד יצאו אליך וגו', משמע שהאומות יבואו על ישראל אבל בקללות נאמר בדרך אחד תצא אליו משמע אדרבה שישראל יצאו מארצם ללחום עם האומות, וזה לפי שבקללות האומות אשר ראו מכות הארץ ואת תחלואיה מסתמא לא יבקשו הארץ של ישראל כי לא יראו בה שום הצלחה לכך לא נאמר אחר ארור אתה בצאתך יתנך ה' נגף לפני אויביך. באויבים שיבואו עליך כי ודאי לא יבואו אלא אתה תצא מארצך אליהם כי תראה שארצם טובה מארצך, אבל לא לאלתר כי אם אחר שיתקיימו כל היעודים הרעים שהזכיר מן ישלח ה' בך את המארה עד יתן ה' מטר ארצך אבק ועפר וגו', והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל. על ראשך ותחתך למה לי וכי עדיין לא ידענו שהשמים על ראשך והארץ תחתך אלא שר"ל אותו חלק דווקא שעל ראשך ותחתיך יהיו מקולקלים אבל השמים והארץ שממעל ומתחת של ארצות שאר העמים לא יהיו מקולקלין, ודווקא מטר ארצך אבק ועפר לא מטר ארצות שאר האומות, ועל כן ישיאך לבך לצאת מביתך אל ארצות שאר האומות הטובים מארצך אולי תוכל לגרשם לישב במקומם, ע"כ אמר יתנך ה' נגף לפני אויביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו וזה טעם יקר.

בְּרִיךְ סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ:

בְּרִיךְ סַלֵי בִּיכּוּרֵיכוֹן וְחַלַת שֵׁירוֹי אַצְוַותְכוֹן:

ברוך טנאך. פירותיך. דבר אחר טנאך דבר לח שאתה מסנן בסלים: ומשארתך. דבר יבש שנשאר בכלי ואינו זב:

{{ט}} פי' כגון יין ותירוש: {{י}} כגון כל מיני פירות ונקרא משארתך בעבור שהם נשארים בסל ולפי פירוש ראשון דפי' פירותיך א"כ לא יהיה פי' של משארתך כלום וצ"ל שהוא כמשמעו כמו משארותם צרורות בשמלותם וכאלו אמר ברוכים פירותיך ועיסתך ולפי' ראשון קשה למה לא נאמר פירותיך כמשמעו ולמה נאמר טנאך ל"פ ד"א טנאך דבר שמסנן כו' ולפי ד"א קשה דהא ברכת הענבים נכללים בברכת הפירות ולמה קבע לו ברכה לעצמו וא"ל דנתן ברכה ליין בפ"ע שאף שלא תהיה ברכה מרובה בענבים אפ"ה יהיה הרבה יין זה אינו כיון שהברכה מרובה בפירות גם הענבים בכלל ומסתמא יהיה ריבוי יין לכן צריך גם לטעם ראשון:

טנאך. מקום הלחם והוא מוקדם ומאוחר עם משארותיך. או מקום שיושם שם הקמח:

בְּרִיךְ אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וּבְרִיךְ אַתְּ בְּמִפְּקָךְ:

בְּרִיכִין אַתּוּן בְּמֵיעֲלְכוֹן לְבָתֵּי מֶדְרָשֵׁיכוֹן וּבְרִיכִין אַתּוּן בְּמִפַּקְכוֹן לִפְרַקְמַטְיֵיכוֹן:

ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם:

{{כ}} פי' מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא והוכחתו מדכתיב ברישא בבואך ואחר כך בצאתך ודרך העולם לצאת תחלה מן הבית ואחר כך לבא ועוד למה בירך ביאתו ויציאתו לא הליכתו ושאר תנועותיו ל"פ הכ' על ביאתו בלא חטא ושיעור הכ' כך הוא ברוך היית בבואך שלא היה בך חטא וככה תהיה ברוך בצאתך שלא יהיה בך חטא וא"ת מה נעשה גבי קללה דהתם נמי כתיב ארור אתה בבואך בירשא דהתם ליכא למימר כביאתך לעולם בחטא כו' וכמו שהקשה הרא"ם ז"ל אבל בשם מהרר"א מפראג מצאתי כתוב דל"ק מידי דה"פ ארור אתה בבואך כמו בצאתך דבצאתך בודאי היתה בך חטא אף בבואך תהיה ארור כלומר מלא חטא ואין לתמוה קטן הנולד במה חטא וי"ל דהקב"ה פוקד עון אבות על בנים ועוד נאמרו בזה דברים רבים. ונראה לי לפרש על דרך שאמרו בפרק התינוקות למה הולד דומה במעי אמו לפנקס מקופל כו' ומלמדין אותו כל התורה כולה כו' ועל זה נאמר ארור אתה בבאך שמשכחין ממך כל התורה וארור אתה בצאתך שתשכח גם כם התורה שתלמוד בזה העולם ותחלת דינו של אדם הוא עסקת בתורה. עי"ל דביאתו של אדם לז העולם הוא בבכיה כי כן דרך התינוק כשבא לאויר העולם שהוא בוכה כך יציאתו מן העולם יהיה ג"כ בבכיה וזהו סימן רע לו כדאמרינן מת מתוך שחוק סימן יפה לו מתוך בכיה סימן רע לו כו' וק"ל ר"ל:

בצאתך. לחוג ולסחור ולשלול או בכל ביאה ויציא' בכל יום ויום והטעם בכל אשר תעשה תצליח וההפך כתוב:

יִתֵּן יְיָ יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דְקָיְמִין עֲלָךְ תְּבִירִין קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא חַדָא יִפְּקוּן לְוָתָךְ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן יֵעִרְקוּן מִקֳדָמָךְ:

יְשַׁוֵי מֵימְרָא דַיְיָ יַת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דְקַיְימִין לְקוּבְלֵיכוֹן לִמְבָאֲשָׁא תְּבִירִין קֳדָמֵיכוֹן בְּאוֹרְחָא חַד יְהוֹן נַפְקִין לְוַותְכוֹן לְסִדְרֵי קְרָבָא וּבְשִׁבְעָא אָרְחִין טַעֲיַין יֶהֱווּן עַרְקִין מִן קֳדָמֵיכוֹן:

ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כן דרך הנבהלים לברוח, מתפזרין לכל צד:

{{ל}} הרא"ם פי' כי דרך הל' לשום שבעה במקום ריבוי כמו עד עקרה ילדה שבעה כו':

ואחר שאמר שתהיה עליון על כל הגוים אמר כי אם יקשרו אויביך על כן אמר הקמים עליך: ובשבעה. לשון רבים בעבור שוב ימי השבוע כי הוא תלוי בעליונים:

ינוםו לפניך. וסמיך ליה יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. שתמלא בתים מלאים כל טוב:

יְפַקֵד יְיָ עִמָךְ יָת בִּרְכְּתָא בְּאוֹצָרָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ וִיבָרְכִנָךְ בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:

יְפַקֵיד יְיָ עִמְכוֹן יַת בִּרְכָתָא בְּאוֹצְרֵיכוֹן וּבְכָל אוֹשָׁטוּת יְדֵיכוֹן וִיבָרְכֵיכוֹן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן:

באסמיך. באוצרותיך מטעם המקום:

באסמיך. בגי' זהו סמוי. שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין:

יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. לפי שנאמר (איוב כב.כח) ותגזר אומר ויקם לך. כשהצדיק גוזר גזירה הקב"ה מסכים על ידו כמו שמש בגבעון דום (יהושע י.יב) וכמו אליהו שאמר כד הקמח לא תכלה (מלכים א' יז.יד) ובמס' תענית (כה.) בר"ח בן דוסא איכו נימטו כשוריך, וכאלה רבים לכך נאמר יצו ה' אתך את הברכה כשאתה מצוה על הברכה אז יצוה ה' אתך ויסכים על הברכה ועל הציווי שלך. ומדקאמר באסמיך, ובכל משלח ידך, וברכך בארץ, ש"מ שמילי מילי קתני וכל אחת ברכה בפני עצמה. ואולי המה כנגד מה שנאמר (משלי ו.כב) בהתהלכך תנחה אותך, בעה"ז, בשכבך תשמור עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, לעה"ב, (אבות ו.ט) וכשאמר הברכה באסמיך, רמז לעה"ב הסמוי מן העין כי אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד והמנוי כ"א בסמוי מן העין (ב"מ מב.) רמזו בזה שאין הצלחת עה"ז תכלית הברכה, לפי שכולם דבר מדוד ומנוי שיש לו קצבה וגבול וסוף ואינן נצחיות חוץ מן שכר עה"ב אשר עין לא ראתה הוא נצחי והוא עיקר כמ"ש (תהלים קלג.ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'. הוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים והוא היורד על הררי ציון כי שם שער השמים ומקום לעליית הנשמות לגן עדן, ואמר כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. לפי שהחיים ההם נצחיים ועד העולם ע"כ שם עיקר הברכה אבל לא בדבר המדוד והמנוי אשר יש לו תכלה וקץ, ועל ברכה זו אמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בעה"ב הסמוי מן העין וע"כ אמר אתך כי קנין זה הוא אתך ודבוק בך שהרי השארות הנפש אינו חוץ ממנו אלא תמיד הדבר אתו עמו, לא כן שכר עה"ז שהוא משולח ממנו וכמ"ש הרמב"ם (בשמונה פרקים) שקנין הממון חוץ ממנו ואינו דבק בו אלא הוא משולח מיד ליד כי גלגל הוא החוזר בעולם ועליו אמר ובכל משלח ידך שהוא שכר בהתהלכך בעה"ז. ואח"כ הזכיר הגבול האמצעי, אשר בין שני גבולים אלו והוא בשכבך בקבר בארץ, שמתי ארץ ישראל אין להם צער חיבוט הקבר וגלגול מחילות וחיין תחילה וע"ז אמר וברכך בארץ, בזמן שכבך בקרב הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כי דווקא מתי א"י מסוגלים בזה. ואחר שהזכיר זמן השכיבה בארץ הזכיר זמן הקימה ואמר יקימך ה' לו לעם קדוש וקימה זו היא כדרך שנאמר (דברים לא.טז) הנך שוכב עם אבותיך וקם היינו הקימה שלעתיד וכמ"ש (ישעיה כו.יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'. ואם נפשך לומר, שראוי לסדר ג' זמנים אלו כסדר הווייתן כדרך שנזכרו בפסוק בהתהלכך תנחה אותך. אזי נוכל לומר שמה שאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך מדבר בשכר עה"ז כפשוטו. וברכך בארץ היינו בשכבך בקבר. יקימך ה' לו היינו בזמן הקימה לעה"ב. ד"א באסמיך היינו אוצרות תבואה, ולפי שדרך האוצרות להתקיים על ידי שנותנין לתוכן מן הקרקע של אותו מקום כמו שפירש"י על פסוק שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. (בראשית מא.מח) ע"כ אמר כאן וברכך בארץ. על ידי שתתן מן הארץ לתוך האוצר יתקיים. ומ"ש יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, היינו אותו אוצר שהקב"ה עושה בשמים מיראת ה' אשר בך כי היא אוצרו כמ"ש (ישעיה לג.ו) יראת ה' היא אוצרו. ר"ל של הקב"ה כמו שפירש רבינו בחיי (שמות יט.ה) שכל מלך עושה אוצר וסגולה מדבר שאינו מצוי בידו בכל עת כמו אבני יקר וכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) ע"כ הקב"ה עושה אוצר מיראת ה' אשר בך. ושמא תטעה לומר שיש אליו ית' איזו צורך באוצר זה ע"כ אמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. אין לו ית' שום צורך באותו אוצר כ"א לך הוא שמור ליתן לך משם כל צרכך ולפרנסך משם, ואין הקב"ה מוסר מפתח של אוצר זה אל השליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו מחזיקו בידו כי האוצר הלזה חביב עליו מאד. ובזה מיושב מה שאמרו רז"ל במס' תענית (ב.) ג' מפתחות לא נמסרו בידי שליח, של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. בשלמא חיה ותחיה שפיר כי הוא ית' מקור חיים לכל הנולדים ולזמן התחיה, אמנם גשמים מה נשתנו משאר דברים. אלא לפי שמקורה מן אותו אוצר של יראת ה', הה"ד יפתח לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, כי המטר מונח באותו חדר אשר שם אוצרו של ה'.

יְקִימִנָךְ יְיָ לֵהּ לְעַם קַדִישׁ כְּמָא דִי קַיִים לָךְ אֲרֵי תִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי:

יְקוּם יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ קֳדָמוֹי לְעַם קַדִישׁ הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְכוֹן אֲרוּם תִּנְטְרוּן יַת פִּיקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתַהֲכוּן בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹי:

יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך. יקרא שבועה הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלו כי שם נאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש או שהברית אשר כרת עם אברהם (בראשית יז ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך יכלול זה וכן אמר (להלן כט יב) למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב כי לכולם בא בברית

לעם קדוש. והקדוש' לשמור המצות: וטעם יקימך. יעמידך: תשמור. בלב:

יקימך ה' וגו'. מכאן עד יפתח ה' לך את אוצרו הטוב הוא יעוד הטוב שכנגד שמירת מצות לא תעשה שרשם בתיבת לשמור, והוא מה שגמר אומר כי תשמור את מצות ה', ואומרו והלכת בדרכיו לומר שלא צוה ה' אלא על הדברים שהוא מרחקם ויעוד זה מכוון הוא כנגד שמירת מצות לא תעשה כי באמצעות שיהיה האדם נשמר מהעבירות יקרא קדוש, דכתיב קדושים תהיו ופירוש הכתוב הדברים שבהם יהיו קדושים איש אמו וגו' ואת שבתותי וגו' אל תפנו אל וגו' ושאר אזהרות האמורים, וגם לדברי חז''ל (ויק''ר פכ''ד) שעל אזהרת העריות נאמר קדושים, הנה היא בכלל לשמור, ולזה אמר כנגד שמירת מצות לא תעשה יקימך ה' לו לעם קדוש, ודקדק לומר תיבת לו להעיר שיהיו ישראל במקום המלאכים שברר ה' לו לעמוד לפניו שנקראים קדושים דכתיב (דניאל ח') ויאמר אחד קדוש, יקים ה' אותנו במקומם לעם קדוש ויהיו המלאכים שיריים להם, וכן אמר (במדבר כ''ג) כעת יאמר ליעקב וגו' (במד''ר פ''כ): ואומרו וראו כל עמי הארץ וגו' גם זה הוא מכוון כנגד שמירת מצות לא תעשה, כי כל זמן שהאדם שומר עצמו מהעבירות אין צלם אלהים עובר מעל פניו וכל הנבראים אדם ובהמה מזדעזעים ממנו משא''כ המתעב מעשיו מעבירין ממנו הצלם וכמאמר קין (בראשית ד' י''ד) והיה כל מוצאי וגו': והותירך ה' לטובה בפרי בטנך. הגם שכבר אמר למעלה ברוך פרי בטנך, לפי שיעוד הראשון הוא כנגד תלמוד תורה ויעוד זה הוא כנגד שמירת המצות לזה הוצרך לפרט שכר כל א' שאין א' נלמד מחברו, ודקדק לומר והותירך ה' לטובה ולא אמר ברוך פרי בטנך, לפי שיעוד זה הוא מדה טובה שמכוונת כנגד שמירת מצות לא תעשה, והכוונה היא כי לפי שבאמצעות שמירת האדם עצמו מהעבירות לא ידבקו בו כוחי הרע שמזה יסובב שהבנים היוצאים ממנו יהיו מבחינת הרע, ועיין מה שכתבנו באורך בפרשת ויחי בפסוק ראובן בכורי אתה ויערבו לך הדברים, לזה אמר ביעוד שמירת מצות לא תעשה והותירך ה' לטובה בפרי בטנך שיהיו הבנים הנותרים אחריך למדה טובה ולא למדה רעה, ואומרו בפרי בהמתך ובפרי אדמתך לומר שמצד שמירת מל''ת יתקיימו בידו ב' דברים אלו כמו שיעדם לשכר תלמוד תורה ככתוב למעלה:

וְיֶחֱזוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרֵי שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְרֵי עֲלָךְ וְיִדְחֲלוּן מִנָךְ:

וְיֶחֱמוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרוּם שְׁמָא דַיְיָ חָקִיק בִּזְמַן דִתְּפִילִין עֲלָךְ וִידַחֲלוּן מִנָךְ:

וראו וגו'. כמו שספרו ז''ל על אלכסנדר שהשתחוה לפניו:

שם ה' נקרא. ר''ת שי''ן פי' של תפילין: ויראו ממך. וסמיך ליה והותירך ה', לומר בזכות התפילין יותיר ימיך. דכתיב אדני עליהם יחיו:

וְיוֹתְרִנָךְ יְיָ לְטָבָא בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ:

וִישַׁיְירִנְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ לְטָבָא בְּוַולְדָא דִמְעֵיכוֹן וּבְוַולְדָא דִבְעִירֵיכוֹן וּבְאִבָּא דְאַרְעֲכוֹן עַל אַרְעָא דְקַיֵים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן:

וטעם והותירך. אם תהיה רעה בארץ ורעב מארה אתה תשאר לטובה:

והותירך ה' לטובה. שתהי הצלחתך בקנינים וזולתם יתרה מהצלחת שאר המצליחים בהם. ובאלה הברכות שהיו בבית שני סיים:

יִפְתַּח יְיָ לָךְ יָת אוֹצָרֵהּ טָבָא יָת שְׁמַיָא לְמִתַּן מְטַר אַרְעָךְ בְּעִדָנֵהּ וּלְבָרָכָא יָת כָּל עוֹבָדֵי יְדָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף:

אַרְבְּעָא מַפְתְּחִין בִּידֵי דְמָארֵי עַלְמָא דְלָא מְסָרִינוּן בִּידָא דְטַפְסְרָא מַפְתְּחָא דְחַיְיתָא וּדְקִבְרַיָא וְדִמְזוֹנֵי וּדְמִטְרָא וְכֵן אָמַר משֶׁה נְבִיָא הָכָא יִפְתַּח יְיָ לְכוֹן יַת אוֹצָרֵיהּ טַב דְעִמֵיהּ בִּשְׁמַיָא לְמִתַּן מְטַר אַרְעֲכוֹן בְּזִמְנֵיהּ בַּכִּיר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלָקִישׁ בְּנִיסָן וּלְבָרְכָא יַת כָּל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן וְתוֹזְפוּן לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתּוּן לָא תִצְטַרְכוּן לְמֵיזִיף:

אוצרו. שהוא בכחו לצאת וכן אוצרות שלג על כן אחר הותירך אמר דבר הגשם כי העוצר סבת הרעב: והלוית גוים רבים. כי ירעבו ולא יבא זמן שתלוה אתה והכלל שתהיה לעולם לראש:

יפתח ה' וגו'. מכאן מתחיל יעוד הטוב שכנגד מעשה המצות עד לבסוף, ולזה גמר אומר כי תשמע אל מצות ה' אלהיך אלו מצות עשה, והנה יעודים אלו הם מכוונים כנגד קיום המצות כי על ידי המצות מתפתחים צינורי השפע ומתייחדים המדות העליונות: ואמר יפתח ה' לך בכינוי שמבטיחו ה' שיפתח לו פירוש בשבילו לבד, הכוונה הגם שיסובבו אחרים לסתום באמצעות הצדיק יפתח אוצר הטוב ושם הטוב הוא סוד הנהר, והוא סוד (משלי י') צדיק יסוד עולם, ואומרו את השמים הוא סוד השפעה עליונה למעלה כידוע ליודעי חן, ואומרו והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה, הנה ידוע שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום השפע של כל העולם בא על ידי ישראל והעולם כלו ניזון מתמצית עם בני ישראל ולהיפך ניזונין ישראל מתחת ידי האומות, לזה אמר והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה ממנו, הוצרך לומר ואתה לא תלוה, שאם לא כן אין היכר לברכה כי דרך העולם הוא שהגדולים והעשירים לווים זה מזה ולאחר מכן חוזר גם כן המלוה ולוה ממנו, לזה אמר ואתה לא תלוה ובזה יהיה היכר למאמר והלוית, ואומרו ונתנך ה' לראש וגו', פירוש שיהיו ישראל תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלהי ישראל, ולא לזנב שהם שרי מעלה ובזה תמיד יהיו במדרגה העליונה כאומרו והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, על דרך אומרם ז''ל (מדרש תנחומא ד''פ ויצא) בפסוק (ירמי' ל') ואתה אל תירא עבדי יעקב שראה יעקב בסולם עולים ואחר כך יורדים חשב שגם הוא כן אחר שיעלה ירד ת''ל אל תירא וגו', והוא אומרו ולא תהיה למטה, הטעם כי תשמע וגו' פירוש כנגד מצות עשה כמו שגמר אומר ולעשות, וטעם שלא אמר בפירוש כי תעשה מצות, לפי שיש מצות כמה וכמה שאינם ביד האדם לעשותם, לזה אמר כי תשמע וגו' ולעשות פירוש תקבל עליך לעשות, וטעם אומרו לשמור ביעוד זה, בא הכתוב להודיע כי אין יעוד למצות עשה אלא אחר שהקדים להם שמירת מצות לא תעשה, שאם לא כן זבחי רשעים תועבה, וכל מצוה שעושה בעל עבירות שורה עליה סטרא אחרא ואינה עושה פרי, לזה הקדים לומר לשמור ואחר כך אמר ולעשות שהוא מעשה המצות שעליו באו היעודים הטובים האמורים מוהותירך עד סוף:

וְיִתְּנִנָךְ יְיָ לְתַקִיף וְלָא לְחַלָשׁ וּתְהֵי בְּרַם לְעֵלָא וְלָא תְהֵי לְתַחְתָּא אֲרֵי תְקַבֵּל לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִטַר וּלְמֶעְבָּד:

וְיִמְנֵי מֵימְרָא דַיְיָ יַתְכוֹן לְמַלְכִין וְלָא לְהֶדְיוֹטִין וְתֶהֱווּן לְחוֹד מְנַטְלִין וְלָא תְהוֹן לְמָאִיסִין אֲרוּם תְּקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לְמִנְטוֹר וּלְמֶעֱבַד:

וטעם לראש ולא לזנב. ביאורו לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים כי יתכן שיהיה לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו והנכון שיתנך לראש מעתה ולא לזנב עד עולם באחד מכל העתים וכן רק למעלה תמיד ולא תהיה למטה לעולם

כי תשמע. בלב לשמור ולעשו' והכלל שלא תסו' מאחרי השם לעבוד עבודת כוכבים כי הוא עיקר כל העבירות לכפור בעיקר והפך זה יחוד השם לשמור ולעשות כי עיקר השמיר' המעש':

וְלָא תִסְטוּן מִכָּל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין יַמִינָא וּשְׂמָאלָא לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא לְמִפְלְחִנוּן:

וְלָא תִסְטוּן מִן כָּל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא לְמִפְלַחְהוֹן:

ולא תסור מכל הדברים. נמשך עם "כי תשמע" (פסוק יג) שיבואו עליך כל הברכות האלה כאשר תשמע למצותיו וכאשר לא תסור ימין ושמאל מכל הדברים אשר אנכי מצוך בענין עבודה זרה שאם תלך אחרי אלהים אחרים לעבדם כבר סרת מכל מצותיו ואין חפץ כלל בכל המצות שתעשה ואיננו כדברי בעל ההלכות שמנאו מצות לא תעשה

ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל. שלא ישנו את מצות האל ית' בפרט ענין המשפט. ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ''ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו. אמנם התוכחות עד יולך ה' אותך ואת מלכך היו בבית שני בימי אנטיוכס וזולתו עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה וגלה אחד מהם במצות פומפיא''ו לרומ''ה ומשם והלאה עד ונסחתם היו עד חרבן הבית על יד רומיים ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו. והתחיל בתוכחות באמרו אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום וזה בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט. וכן אחר שאמר יולך ה' אותך ואת מלכך שהוא החלק השני חזר ואמר כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו אשר צוך כלומר אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרי' זולתו אשר לא כתורתו כמו שספרו ז''ל (גטין) שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כ''ג ולגזור על הדמאי והיו נועלי' דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט כמו שספרו ז''ל שגברו בעלי זרוע. ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו בהתמדת סבתו:

וִיהֵי אִם לָא תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ:

כַּד פָּתַח משֶׁה נְבִיָא לְמֵימָר פִּתְגָמֵי אוֹכְחוּתָא הָאִלֵין אִתְרְגִישַׁת אַרְעָא וּשְׁמַיָא זָעוּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא קָדְרוֹן וְכוֹכְבַיָא כְנָשׁוּ זִיוְוהוֹן אַבְהַת עַלְמָא צְוָוחִין מִבֵּית קְבוּרְתְּהֶן וְכָל בִּרְיָיתָא שָׁתְקִין וְאִלָנַיָיא לָא טִלְטֵל זָאזֵיהוֹן עַנְיַין אַבְהַת עַלְמָא וְאָמְרִין חֲבוֹל עַל בְּנֵינָן כַּד יְחוֹבִין וְיִמְטוּן עֲלֵיהוֹן לְוָוטַיָא אִלֵין הֵיךְ יָכְלִין לְסוֹבָרוּתְהוֹן וְדִלְמָא יֶעֱבַד בְּהוֹן שֵׁצְיוּ וְלָא תְהֵי זְכוּתִין מְגַנָא עֲלֵיהוֹן וְלָא יֶהֱוֵי גַבְרָא דִיקוּם וִיצַלֵי אַמָטוּלְתְּהוֹן בְּרַת קָלָא נָפְלַת מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אֲמָרַת לָא תִדְחֲלוּן אַבְהַת עַלְמָא דַאֲפִילוּ פָּסְקָא זְכוּתְהוֹן דְכָל דָרַיָא זְכוּתְכוֹן לָא יִפְסוֹק וּקְיָימָא דְקַיֵימִית עִמְכוֹן לָא מְבַטְלָא וּתְהֵי מְגַנָא עֲלֵיהוֹן עָנֵי משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר אַף עַל גַב דַאֲנָא מוֹכַח יַתְכוֹן עַל תְּנָאָה מִתְוַוכְּחִין לְמֵימָר דְאִין לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דְלָא לְמִטוּר לְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּקוּדֵי וּקְיָמֵי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין וְיֵיתוּן עִילַוֵיכוֹן כֻּלְהוֹן לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקוּנְכוֹן:

והיה אם לא תשמע וגו'. התנה הכתוב על ג' דברים תלמוד תורה, ושמירת מצות לא תעשה, וקיום מצות עשה, שצריך שיהיו שלשתם יחד, הכוונה שהגם שלמד תורה אם לא ישמור, או אם ישמור ולא יעשה, או אם יעשה שניהם ויבטל מתלמוד תורה, יבואו עליו הקללות רח''ל כאשר יבאר מה שנוגע לכל אחת מהנה עונש כל אחד בפני עצמו, והתחיל בעונש ביטול תלמוד תורה ואמר ארור אתה בעיר וגו' עד מאמר ועד אבדך מהר, וגמר אומר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני, הרי שהקללות החמורות עד עתה הם כנגד עזיבת התורה כי העוזב תורה כעוזב ה', וכן תמצא שהקפיד ה' כל כך על עזיבת התורה ואמר (ירמי' ט') על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי, והוא אומרו כאן ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני:

והיה אם לא תשמע וגו'. כל הקללות הללו נאמרו בלשון יחיד ואותן שבפר' בחקותי נאמרו כולם בלשון רבים ואם לא תשמעו וגו'. כי גם באלו יש הרבה מכות אל הכלל כמו והיו שמיך אשר על ראשך נחושת. וכן יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'. והרבה זולתם, ומאי טעמא היו אותן שבתורת כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא. והטעם אל זה הוא, לפי שאותן שבתורת כהנים נאמרו קודם הערבות אשר קבלו עליהם ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל וע"כ באו במספר מ"ט, לפי שנ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר א' (נדרים לח.) מזה אתה למד שהדבר אפשרי למין האנושי להכנס תוך חדר היכל החכמה והבינה ע"י מ"ט שערים הפתוחים לפניו והם שערי צדק אשר לפני ה' צדיקים יבואו בו להבין מתוכם בינה ודעת את ה'. והחוטא אשר נכנסה בו רוח שטות ולבו טח מהבין וראה מ"ט שערי בינה פתוחים לפניו והוא לא נכנס בשום אחת מהם ע"כ ילקה במספר מ"ט, וקודם הערבות נאמר ואם לא תשמעו בלשון רבים לומר דווקא שאם כולם סג יחדיו נאלחו אז הם ראוין לאותן מכות כוללות אבל הצדיק אשר בתוכם הוא את נפשו ימלט, אבל כאן אחר הערבות כל אחד יסבול עונו ועון חבירו על כן באו במספר צ"ח כפול כנגד עונו ועון חבירו, ונאמר והיה אם לא תשמע. בלשון יחיד והמכות כלליות לומר לך שאפילו יחיד החוטא מסבב קללה אל הכלל, כמ"ש (דברים כט.יז–כא) פן יש בכם איש או אשה וכו', וכתיב וראו את מכות הארץ. ש"מ שרבים ישאו עון היחיד כמו שהיה במעשה של עכן (יהושע ז.) לכך נאמר ואם לא תשמע. שאפילו יחיד שלא ישמע גורם מכות לרבים והם המכות הכלליות הנזכרים בפרשה. ד"א לפי שנאמר ולא נתן לכם אלהים לב לדעת וגו' עד היום הזה. וכתיב (משלי ב.ג–ד) כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ודרשו בזה מ"ט מונים שני פעמים דהיינו מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא (כמנין ודגלו ירושלמי סנהדרין פרק ד' הל.ב) ולא יכול האדם לבא לידי חקירה זו כי אם מתוך בינת הלב המשכיל במ"ט שערי בינה, שהרי הקדים לומר כי אם לבינה תקרא. כי הבינה כפל מן החכמה כי הנבון מבין דבר מתוך דבר, והכתוב אומר שלא היה להם לב לדעת דהיינו הבינה עד היום לפיכך דווקא ביום הזה נתיעדו צ"ח קללות על שלא דרשו התורה בשני פעמים מ"ט, אבל אותן שבתורת כהנים נאמרו קודם שנעשו בני בינה להבין דבר מתוך דבר דהיינו מ"ט מתוך מ"ט, על כן לא באו כי אם במספר מ"ט כי היה להם להבין לפחות המושכלות ראשונות הבאים במספר מ"ט לכל הפחות.

לִיטּ אַתְּ בְּקַרְתָא וְלִיט אַתְּ בְּחַקְלָא:

לִיטִין אַתּוּן בְּקַרְתָּא וְלִיטִין אַתּוּן בְּחַקְלָא:

לִיט סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ:

לִיטִין סַלֵי בִּכּוּרֵיכוֹן וְחַלַת שֵׁירוֹי אַצְוַותְכוֹן:

לִיטּ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ:

לִיטִין וַולְדֵי מֵעֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן בַּקְרֵי תּוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עָנֵיכוֹן:

פרי בטנך. ואחר כך טנאך ומשארתך (פסוקים ד ה) כי פרי הבטן הטוב והחביב יותר ובקללה אחר אותו כי העונש יגיעהו תחלה לנכסיו ואם לא ישוב ישיגהו בפרי בטנו וכן הקדים בברכות נגיפת האויבים קודם הברכה באסמיך ובכל משלח ידך (פסוקים ז ח) כי נצוח האויבים הוא להם הכבוד והצורך הגדול בכבוש הארצות ובישיבתם לבטח בין העמים ובקללות הקדים המארה בכל משלח ידך ואחר הנגיפה מפניהם (פסוקים כ כה) כי הוא העונש שיגיע אליהם באחרונה וכן יגלו בסוף

לִיט אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וְלִיט אַתְּ בְּמִפְּקָךְ:

לִיטִין אַתּוּן בְּמַעַלְכוֹן לְבָתֵּי קִיאַטְרוֹנֵיכוֹן וְקוֹרְקִיסַתְכוֹן לְמִבַטְלָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא וְלִיטִין אַתּוּן בְּמִיפַּקְכוֹן לִפְרַגְמַטְיֵיכוֹן:

יְגָרֵי יְיָ בָּךְ יָת מֵאַרְתָּא וְיָת שִׁגוּשַׁיָא וְיָת מְזוֹפִיתָא בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ דִי תַעְבֵּד עַד דְתִשְׁתֵּצֵי וְעַד דְתֵיבַד בִּפְרִיעַ מִן קֳדָם בִּישׁוּת עוֹבָדָיךְ דִשְׁבַקְתָּא דַחַלְתִּי:

יְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן יַת לְוָוטְתָא לְלַטָטָא מָמוֹנְכוֹן וְיַת עַרְבּוּבָא לְעַרְבָּבָא שְׁלַמְכוֹן וְיַת מְזוֹפִיתָא בְּכָל אוֹשָׁטוּת יֶדְכוֹן דְתַעַבְדוּן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן וְעַד דְתוֹבְדוּן בְּסַרְהוּבַיָא מִן קֳדָם בִּישׁוּת עוֹבָדֵיכוֹן דִשְׁבַקְתּוּן דַחַלְתִּי:

המארה. חסרון כמו (ויקרא יג, נב) צרעת ממארת: המהומה. שגוש קול בהלות:

המארה. המגרע': המהומה. שלא יוכלל להשלים המעש': המגערת. שלא ישמח במעשיו רק ידאג בו אחר יגיע ת ו:

יַדְבֵּק יְיָ בָּךְ יָת מוֹתָא עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמִירְתַהּ:

יְאַדֵיק מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן יַת מוֹתָא דִישֵׁיצֵי יַתְכוֹן מֵעִילַוֵי אַרְעָא דְאַתּוּן עַלְלִין תַּמָן לְמֵירְתָהּ:

ידבק ה' וגו'. עונש זה וקללות האמורות עד ואתה תהיה לזנב, הם כנגד ביטול מצות לא תעשה, ולזה גמר אומר ובאו עליך כל הקללות וגו' כי לא שמעת בקול ה' לשמור מצותיו, הרי שקללות האמורות בענין הם על ביטול מצות לא תעשה, והמשכיל יבין בכל הקללות שהם רעות הנמשכות מהעבירות ואומרו ידבק ה' בך וגו', לפי שהעובר אפילו עבירה אחת קונה לו חלק רע שיהיה נדבק בנפשו לטמאה, והוא סוד תחלואי הנפש כידוע, וחלק הרע נקרא דבר על דרך אז''ל (תוס' מם' שבת פ''ט. ד''ה תורה) בפסוק (חבקוק ג') לפניו ילך דבר, שידבר על ס''מ הרשע שנקרא דבר, וידוע שכל כוחי הרע הם ענפיו של ס''מ ויקראו על שמו, גם קללת שחפת וקדחת וכו' הם דברים המסובבים מהעבירות על דרך אומרם בגמ' (שבת נ''ה.) אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, כי העון יוליד תחלואים בגוף כאומרו (ירמי' כ') תיסרך רעתך וגו', וכן אומרו והיו שמיך וגו' על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א ו') שבאמצעות העבירות יסתתמו פתחי ההשפעות בסוד (איוב י''ד) ונהר יחרב ויבש, וכן אומרו יתנך ה' נגף וגו' גם זה יסובבו העבירו' כרמוז בפסוק (קהלת ח') אשר ישלוט האדם באדם לרע לו, פירוש לסיבת הרע אשר לו דבוקה בו כרמוז במאמר ידבק ה' בך את הדבר, וכן כל הקללות האמורים בענין יסובבו ממעשה הרעה: ואומרו והיו בך לאות ולמופת. (להלן פסוק מו) כי העובר עבירה אחת נרשמת על מצחו: ואומרו ובזרעך עד עולם. כי נפש אדם רע על ידי שדבוקים בה חלקי הטומאה כמו שאמרנו בניהם אשר יולידו כמוהם יהיו, כמו שביארנו באר היטב דבר זה בפרשת ויחי בפסוק ראובן בכורי אתה, גם זה הוא סוד מיתה שנגזרה על אדם ועל כל דורות הבאים ממנו מטעם שכל היוצאים ממנו טעמו מות בחטאו, והוא סוד ערלת אדם, לזה אמר ובזרעך עד עולם כי כשידבק חלק הרע עם האדם ישתלשל מזה לזה עד עולם וצריך עוצם רב לנקותו מנפשו:

יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשַׁחֶפְתָּא וּבְקַדַחְתָּא וּבִדְלֶקְתָּא וּבְחַרְחוּרָא וּבְחַרְבָּא וּבְשִׁדְפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא וְיִרְדְפֻנָךְ עַד דְתֵיבָד:

יִמְחֵי יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשַׁחְפוּתָא וּבְקַדְחוּתָא וּבְאֵישָׁא דְגַרְמַיָא דְדַלְקָא מוֹחַיָא וּבְחַרְחוּרֵי דְלוּחֵי צִירְתָא דְלִבָּא וּבִשְׁלוּפֵי חַרְבָּא וּבְשִׁדָפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא דְמַקְדוֹנַיָא וְיִרְדְפוּנְכוֹן עַל שִׁוְויֵיכוֹן עַד דְתֵיבְדוּן:

בשחפת. שבשרו נשחף ונפוח: ובקדחת. לשון (דברים לב, כב) כי אש קדחה באפי והיא אש של חולים מלויי''ד בלע''ז (פיעבערהימצע) שהיא חמה מאד: ובדלקת. חמה יותר מקדחת, ומיני חלאים הם: ובחרחר. חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים ובלע''ז אישרדימינ''ט לשון (איוב ל, ל) ועצמי חרה מני חרב (ירמי' ו, כט) נחר מפוח מאש: ובחרב. יביא עליך גיסות: שדפון וירקון. מכות תבואה שבשדות: שדפון. רוח קדים אשלי''דה בלע''ז (זאננפערבראננט) : ירקון. יובש ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון קמ''א בלע''ז : עד אבדך. תרגום עד דתיבד, כלומר עד אבוד אותך שתכלה מאליך:

{{מ}} ק"ל דהא עד כאן מנה מיני חלאים וחרב מה חולי הוא ומתרץ דקללה בפ"ע הוא שיביא עליך גייסות א"נ דק"ל היאך החרב מכה מעצמו: {{נ}} גם כן קשה לו כמו כן ומפרש דמכות תבואה הן ועד כאן מנה מכות של גוף וכאן מונה מכות תבואה: {{ס}} דלפי פשוטו משמע דירדפך הקב"ה עד שתאבד ממנו וימצאך אחר וזה אינו דאם יאבד מהקב"ה מי ימצאנו ויצילו מידו ולכן מביא התרגום עד דתיבד שהוא ל' כליון מן העולם וקשה לרש"י וא"כ הכנוי ל"ל לא ה"ל לומר אלא עד אבוד וע"ז פי' כלומר עד אבוד אותך פי' דאי לא נאמר ך' הכנוי ה"א מלת אבד הוא מקור כמו אבד תאבדון ופי' עד שתאבד אתה דבר מה ויהיה כפרת חטאתך לכן הוסיף ך' הכנוי כדי שישוב מלת אבד עליו כלומר עד אבוד אותך ומ"מ פירש כתרגומו שתכלה מאליך ודוק היטב. ובזה יתורץ מה שכתב רא"ם ולא ידעתי איך יתיישב מה שכ' תחלה עד דתיבד וסיים בו עד אביך אותך דמשמע שה פירושו עד דתיבד וכתב אחר זה שתכלה מאליך וזה אינו אלא לפי המתרגם עכ"ל:

בשחפת. י''א שהם מיני חלאים: בקדחת. בכל יום. מגזרת כי אש קדח' באפי. ומהומה ומגערת ושחפת וקדחת ודלקת שם התואר: וטעם ובדלקת. שלישית או רביעית: ובחרחור. מגזרת וחרה נחושת': ובחרב. מגזרת חורב: ובשדפון. נפיחות וכן שדופות קדים וי''א הפוך והטעם דקוק: ובירקון. כמשמעו בלשון קדר וי''א כי אלה חליים בזרע ובשדפון כמו שדופות קדים והעד הכיתי אתכם בשדפון ובירקון. על כן אחריו והיו שמיך וכן בפרשת אם בחקותי:

יככה ה'. ד' פעמים כתיב בתוכחות יככה ה'. כנגד ד' גליות. ו. ש בזה הפסוק ז' ענינים בשחפת. ובקדחת. ובדלקת. ובחרחר. ובחרב. ובשדפון. ובירקון. כנגד ז' תועבות כלבו:

וִיהוֹן שְׁמַיָךְ דִי עִלָוֵי רֵישָׁךְ חֲסִינִין כִּנְחָשָׁא מִלְאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִי תְחוֹתָךְ תַּקִיפָא כְפַרְזְלָא מִלְמֶעְבַּד פֵּרִין:

וִיהוֹן שְׁמַיָא דְעִילַוֵיכוֹן הֵי כִּנְחָשָׁא דִמְזִיעַ וְלָא מְסַפְּקִין לְכוֹן טַלִין וּמִטְרִין וְאַרְעָא דִתְחוֹתְכוֹן הֵי כְּפַרְזְלָא דְלָא מַזִיעַ דְלָא מַרְטִיבָא אִילָנֵי וְאַסְפַּרְמְקֵי וּמְגָדֵי וְיַרְקֵי:

והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן, ושבהר סיני מפי הקדוש ברוך הוא אמרן כמשמען, ושם נאמר (ויקרא כו, יד) ואם לא תשמעו לי, (ויקרא כו, כא) ואם תלכו עמי קרי, וכן הוא אומר (פסוק טו) בקול ה' אלהיך (פסוק כא) ידבק ה' בך, (פסוק כב) יככה ה'. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד. וגם כן בקללה זו הקל, שבראשונות הוא אומר (ויקרא כו, יט) את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה, שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע, והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין אף על פי שלא יריקו מטר, מכל מקום לא יהיה חורב של אבדן בעולם, והארץ לא תהא מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפרות מרקיבין. ומכל מקום קללה היא, בין שהיא כנחשת בין שהיא כברזל, לא תוציא פרות, וכן השמים לא יריקו מטר:

{{ע}} ה"פ משה ביקש מהקב"ה שיתן לו רשות לקללם הכי ונתן לו הקב"ה רשות וא"כ הכל אץש הוא דאמרינן אפי' אות אחת לא חידש מעצמו ר"ל בלי רשות הקב"ה והא דפירש מפי עצמו אמרן רצ"ל שהוא היה מבקש מהקב"ה והתו' כתבו פרק בני העיר משה מפי עצמו אמרן וברוח הקודש ע' שם: {{פ}} ואם משה אמרן לא שייך למימר תשמעו לי וגומ': {{צ}} רצונו בזה שלא תקשי הרי הוא רוצה לקללם ומאי קללה בזה והיו שמיך אשר על ראשך נחשת:

נחשת. כנחשת וכן ברזל:

יִתֵּן יְיָ יָת מְטַר אַרְעָךְ אַבְקָא וְעַפְרָא מִן שְׁמַיָא יֵחוּת עֲלָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי:

יְגָרֵי יְיָ בָּתַר מִטְרִין דְנַחְתִין עַל אַרְעֲכוֹן רוּחָא דְמַסְקָא אַבְקָא וְעַפְרָא עִילַוֵי עִשְבֵּי חַקְלֵיכוֹן מִן שְׁמַיָא יֵחוֹת פּוּרְעָנוּ עֲלֵיכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן:

מטר ארצך אבק ועפר. זיקא דבתר מטרא, מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט ומתיבש, ומרקיבין:

{{ק}} זהו ל' גמרא ורצונו של רש"י לתרץ איך שייך לומר שהמטר יהיה אבק ועפר שני הפכים הם ושני הפכים בנושא אחד א"א ל"פ זיקא דבתר כו': {{ר}} להרביץ הוא מל' רובן תחת משאו:

אבק ועפר. ברוב החורב וכח הרוחות: עד השמדך. מלה זרה כמו ביום הבראך:

יִתְּנִנָךְ יְיָ תְּבִיר קֳדָם סָנְאָךְ בְּאָרְחָא חֲדָא תִּפּוֹק לְוָתֵהּ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן תֵּעִרוֹק מִקָדָמוֹהִי וּתְהֵי לְזִיעַ לְכָל מַלְכְּוַת אַרְעָא:

יְשַׁוֵי יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ תְּבִירִין קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּאָרְחָא חַד תִּפְקוּן לִקְדָמוּתְהוֹן לְסִדְרֵי קְרָבָא וּבְשִׁבְעָתֵי אָרְחָן טַעֲיָין תֶּהֱווֹן מַפְכִין (י"ג עַרְקִין) מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתֶהֱווֹן לְרִיחוּק לְכָל מַלְכוּת אַרְעָא:

לזעוה. לאימה ולזיע, שיזועו כל שומעי מכותיך ממך, ויאמרו אוי לנו, שלא יבוא עלינו כדרך שבא על אלו:

לזעוה. הפוך כמו כבש כשב:

נגף. ג' במסורה. דין. ואידך אך נגוף נגף הוא לפנינו, וירא ארם כי נגף לפני ישראל. אם שמוע תשמעו ינוסו לפניך כדכתיב וירא ארם וגו'. ואם לא תשמעו יתנך ה' נגף:

וּתְהֵי נְבִלְתָּךְ מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירַת אַרְעָא וְלֵית דְמָנִיד:

וּתְהֵי נְבֵלְתְּכוֹן מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירָא דְאַרְעָא וְלֵית דְמָנִיד יַתְהוֹן מֵעִילַוֵי נְבֵילְתְּכוֹן:

ואין מחריד. לעוף ולבהמה:

יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשִׁחֲנָא דְמִצְרַיִם וּבִטְּחוֹרִין וּבְגַרְבָּא וּבַחֲרִיס יַבִּישׁ דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה:

יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשִׁיחְנֵי דִי לָקוּ בְּהוֹן מִצְרָאֵי וּבִטְחוֹרַיָא דִמְסַמְיָין חֶזְוָותָא וּבְגַרְבָּא וּבְחִכּוּכָא דְלָא תֵכְלוּן לְאִיתְּסָאָה:

בשחין מצרים. רע היה מאד, לח מבחוץ ויבש מבפנים, כדאיתא בבכורות (מא, א) : גרב. שחין לח: חרס. שחין יבש כחרס:

{{ש}} דאל"כ למה אמר בשחין מצרים הל"ל סתם שחין: {{ת}} פי' מדכתיב ובחרס הוי גרב לח וע"ל בפרשת אמור:

והנשארים יוכו בשחין מצרים: ובטחורים. הם היוצאים במקום הנסתר על כן כתוב ובעפולים והוא מגזרת ויבא אל העופל: ובגרב. כן בלשון ישמעאל: ובחרס. י''א שיצטרך אל חרס כאיוב ואם הוא בסמ''ך וי''א במכת השמש. והנכון שהוא שם חולי כנזכרי' ואין לו חבר והשגעון והעורון והתמהון שלשתן בלב:

יִמְחִנָךְ יְיָ בְּטַפְשׁוּתָא וּבְסַמְיוּתָא וּבְשַׁעֲמָמוּת לִבָּא:

יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשַׁוְויָיתָא דִמְטַפְּשָׁא מוֹקְדָא וּבְסַמְיָתָא וּבְשִׁיעֲמָמוּת לִבָּא:

ובתמהון לבב. אוטם הלב אשטורדישו''ן בלע''ז [תדהמה] :

בשגעון. ב'. יככה ה' בשגעון. והוא בשגעון ינהג. כלומר לא די שיככה, אלא שכל מנהגך יהיה בשגעון:

וּתְהֵי מְמַשֵׁשׁ בְּטִּהֲרָא כְּמָא דִי מַשֵׁשׁ עַוִירָא בְּקַבְלָא וְלָא תַצְלַח יָת אָרְחָתָיךְ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וְאָנִיס כָּל יוֹמַיָא וְלֵית דְפָרִיק:

וְתֶהֱווֹן תְּבִיעִין מִילְכָּא טָבָא לִרְוָחֵי עֲקַתְכוֹן וְלָא יֶהֱוֵי בְּכוֹן מְחַוֵי קוּשְׁטָא הֵיכְמָא דִמְמַשֵׁשׁ סַמְיָא בְּקִיבְלָא דְלֵית לַעֲדֵי אוֹרְחָא לְמֶחֱמֵי לִמְכַוָונוּתְהוֹן בְּאָרְחָא וְלָא תַצְלְחוּן יַת אָרְחַתְכוֹן וְתֶהֱווֹן בְּרַם עַצְיַין וַאֲנִיסִין כָּל יוֹמַיָא וְלֵית דְפָרִיק:

עשוק. בכל מעשיך יהיה ערעור:

{{א}} דא"ל כמו לא תעשוק את רעך שפי' כובש שכר שכיר שאינו מענין הפ' וגזלה כבר אמור ל"פ מענין ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו:

והיית ממשש. פירוש בעורון: תצליח. פעל יוצא: עשוק וגזול. מאויב ואין מושיע והחל לפרש איך יהיה עשוק:

אִתְּתָא תֵירוֹס וּגְבַר אָחֳרָן יִשְׁכְּבִנַהּ בֵּיתָא תִבְנֵי וְלָא תֵיתֵב בֵּהּ כַּרְמָא תִצוֹב וְלָא תְחַלִנֵהּ:

אִיתָא תְּקַדֵשׁ וּגְבַר חוֹרַן יְשַׁמֵשׁ עִמָהּ בֵּיתָא תִבְנֵי וְלָא תִיתַב בֵּיהּ כַּרְמָא תִנְצוֹב וְלָא תַחְלִינֵיהּ:

ישגלנה. לשון שגל, פלגש, והכתוב כנהו לשבח, ישכבנה, ותקון סופרים הוא זה: תחללנו. בשנה הרביעית לאכול פריו:

{{ב}} פי' אשה פלגש כלו' אשה תארס ואיש אחר יקחנה לו לפלגש: {{ג}} פי' הל"ל ישכבנה אלא שכינוי זה ישגלנה לשבח כלו' שלא ישכב אותה בדרך זנות אלא שיקח אותה לפילגש: {{ד}} כבר פירשתיו בפרשת וירא:

ישגלנה. כנוי לשכיבה וכן שגל המוכנת למטה: תחללנו. מגזרת חליל':

תּוֹרָךְ יְהֵי נָכֵס לְעֵינָיךְ וְלָא תֵיכוּל מִנֵהּ חֲמָרָךְ יְהֵי אָנֵס מִקֳדָמָךְ וְלָא יְתוּב לָךְ עָנָךְ מְסִירִין לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ וְלֵית לָךְ פָּרִיק:

תּוֹרֵיכוֹן יְהוֹן נְכִיסִין וְאַתּוּן חַמְיַין וְלָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן חַמְרֵיכוֹן יֶהֱוְיָין אֲנִיסִין מִן קֳדָמֵיכוֹן וְלָא יְתוּבוּן לְכוֹן עָנֵיכוֹן מְסִירִין לְבַעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְלֵית לְכוֹן פָּרִיק:

בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ מְסִירִין לְעַמָא אָחָרָן וְעֵינָךְ חֲזָן וִיסוּפָן בִּגְלָלְהֵן כָּל יוֹמָא וְלֵית חֵילָא בִּידָךְ:

בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן מְסִירִין לְעַם חִילוֹנֵי וְעֵינֵיכוֹן חַמְיָין וְחַשְׁכָן עֲלֵיהוֹן כָּל יוֹמָא וְלֵית בִּידֵיכוֹן עָבְדִין טָבְיָן דְתִיתוֹקְפָן יְדֵיכוֹן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ אֲבוּכוֹן דְבִשְׁמַיָא דְיִפְרוֹק יַתְכוֹן:

וכלות אליהם. מצפות אליהם שישובו ואינם שבים. כל תוחלת שאינה באה, קרויה כליון עינים:

וכלות. כמו נכספה וגם כלת' וכן ותכל דוד ואינו חסר נפש כאשר פירש חסר הדעת כי ותכל פועל יוצא ולא נזכר הפועל כמו אשר ילדה אותה:

אִבָּא דְאַרְעָךְ וְכָל לֵאוּתָךְ יֵכוּל עַמָא דִי לָא יְדַעַתְּ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וּרְעִיעַ כָּל יוֹמַיָא:

פֵּירֵי אַרְעֲכוֹן וְכָל לֵיעוּתְכוֹן יְגַמֵר עַמָא דְלָא חַכִּימְתּוּן וְתֶהֱווֹן בְּרַם טְלִימִין וּדְרִיסִין כָּל יוֹמַיָא:

ורצוץ. בחזקה:

וּתְהֵי מִשְׁתַּטֵה מֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תֶחֱזֵי:

וְתֶהֱווֹן מִשְׁתַּטְיָין מִפּוּרְעֲנוּתָא וּמִן מֶחְמֵי עֵינֵיכוֹן דְתֵיחְמוּן תְּזוּעוּן:

ופי' בשגעון. שיראה גופו מלא שחין:

יִמְחִנָךְ יְיָ בְשִׁחֲנָא בִישָׁא עַל רְכֻבַיָא וְעַל שָׁקַיָא דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה מִפַּרְסַת רַגְלָךְ וְעַד מוֹחָךְ:

יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשִׁיחְנָא בִישָׁא עַל רְכוּבַיָא מְטוֹל דְחַמִיטְתוֹן לְפִתְגַם עֲבֵירְתָּא וְעַל שַׁקְיָיא דִרְהָטוּ לָהּ וְאִין לָא תְתוּבוּן לְאוֹרַיְיתָא לָא תֵכְלוּן לְאִיתַּסָאָה אֱלָהֵן תִּילְקוּן בֵּיהּ מִפַּרְסַת רִיגְלֵיכוֹן וְעַד מוֹקְדָא דְרֵישֵׁיכוֹן:

על הברכים ועל השוקים. כי בהיות השחין שם קשה לסור: אשר לא תוכל להרפא. בעבור היותם מחוץ לגוף:

קדקדך יולך ה' אותך ואת מלכך. רמז לקדקד יהויקי [ם שלא ניתן לקבורה:

יַגְלֵי יְיָ יָתָךְ וְיָת מַלְכָּךְ דִי תְקִים עֲלָךְ לְעַם דִי לָא יְדַעַתְּ אַתְּ וְאַבָהָתָיךְ וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא אָעָא וְאַבְנָא:

יַגְלֵי יְיָ יַתְכוֹן וְיַת מַלְכְּכוֹן דְתִמְנוּן עֲלֵיכוֹן לְאוּמָא דְלָא חַכִּימְתּוּן אַתּוּן וְאַבְהַתְכוֹן וְתֶהֱווֹן מַסְקֵי אַרְנוּנִין לְפַלְחֵי טַעֲוָון דְקַיְסִין וְאַבְנִין:

ועבדת שם. ולא יועיל לך רק תהיה לשמה כל רואיך ישומו:

וּתְהֵי לְצָדוּ לִמְתַל וּלְשׁוֹעֵי בְכֹל עַמְמַיָא דִי יִדְבְּרִנָךְ יְיָ לְתַמָן:

וְאִין יְהַרְהֵר לִבְּכוֹן לְמִפְלַח לְטַעֲוַותְהוֹן תֶּהֱווֹן לְשַׁעֲמוֹן לְמִתְלִין וְלִתְנוּיָין בֵּינֵי עַמְמַיָא דִי בַּדַר יַתְכוֹן יְיָ לְתַמָן:

לשמה. אשטורדישו''ן [תדהמה] כל הרואה אותך ישום עליך: למשל. כשתבא מכה רעה על אדם, יאמרו זו דומה למכת פלוני: ולשנינה. לשון (לעיל ו, ז) ושננתם, ידברו בך, וכן תרגומו ולשועי, לשון ספור, ואשתעי:

למשל. באוזן: ולשנינה. בפה מגזר' ושננתם: ינהגך ה'. בעונך וקודם זה יבא עליך שנת רעב ואתה עודך בא רצך:

בַּר זְרַע סַגִי תַּפֵּק לְחַקְלָא וּזְעֵר תִּכְנוֹשׁ אֲרֵי יַחְסְלִנֵהּ גוֹבָא:

בַּר זְרַע סַגִי תִפְקוּן לְחַקְלָא וּזְעֵיר תִּכְנְשׁוּן אֲרוּם יְקַרְסוּם יָתֵיהּ גוֹבָאֵי:

יחסלנו. יכלנו, ועל שם כך נקרא חסיל, שמכלה את הכל:

{{ה}} פי' במ"א קרא לארבה חסיל ולמה אלא על שם שהוא מכלה הכל:

יחסלנו. יכריתנו והוא מן חסיל מין ממיני הארבה:

כַּרְמִין תִּצוּב וְתִפְלַח וְחַמְרָא לָא תִשְׁתֵּי וְלָא תִכְנוֹשׁ אֲרֵי תֵיכְלִנֵהּ תֹּלַעְתָּא:

כְּרָמִין תִּנְצְבוּן וְתִפְלְחוּן וְחַמְרָא לָא תִשְׁתּוּן וְלָא תְעַצְרוּן לְמִכְנוֹשׁ אֲרוּם יְגַמְרִינֵיהּ זַחֲלָא:

תטע. תיגע בנטיע' ובעבוד': ולא תשת'. בשעת הבציר: ולא תאגר. תקבץ והוא פעל כמו אגרה בקציר:

זֵיתִין יְהוֹן לָךְ בְּכָל תְּחוּמָךְ וּמִשְׁחָא לָא תְסוּךְ אֲרֵי יִתְּרוּן זֵיתָיךְ:

זֵיתִין יְהוֹן לְכוֹן בְּכָל תְּחוּמְכוֹן וּמְשַׁח לָא תְשׁוּטוּן אֲרוּם יְנַתְּרוּן זֵיתֵיכוֹן:

כי ישל. ישיר פירותיו, לשון (לעיל יט, ה) ונשל הברזל:

{{ו}} ולא הספיק לומר ל' נשירה מפני שהוא פועל יוצא לאחר וחסר הפעול שהם הפירות ולכן אמר ישיר פירותיו כמו ונשל הברזל שהוא גם כן פועל יוצא ופירושו שנשל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע והיא הלכה והרגתו. רא"ם:

לא תסוך. כמשפט וסוך לא סכתי. וזה הפך ושמן על ראשך: כי ישל. מבנין נפעל:

זיתים יהיו לך בכל גבולך. זה הפסוק מתחיל ומסיים בזית, לומר שאין הזית מתקבל באילן אחר. וזהו בניך כשתילי זיתים שלא יתערבו באחרים. לכך סמך לו בנים ובנות תוליד:

בְּנִין וּבְנָן תּוֹלִיד וְלָא יְהוֹן לָךְ אֲרֵי יְהָכוּן בְּשִׁבְיָא:

בְּנִין וּבְנָן תּוֹלְדוּן וְלָא יֶהֱוְויָין מְהַנְיָין לְכוֹן אֲרוּם יִזְלוּן בְּשִׁבְיָיתָא:

כָּל אִילָנָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ יַחְסְנִנֵהּ סַקָאָה:

כָּל אִילָנֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן יְשֵׁצֵי חֲלָנוּנָא:

יירש הצלצל. יעשנו הארבה רש מן הפרי: יירש. יעני: צלצל. מין ארבה. ואי אפשר לפרש יירש לשון ירשה, שאם כן היה לו לכתוב יירש, ולא לשון הורשה וגירושין, שאם כן היה לכתוב יוריש:

{{ז}} להכי נקרא צלצל שהוא מל' צלצל ותרועה כלומר באין הרבה ביחד ובאין בקול ובמהומה: {{ח}} בחיר"ק תחת היו"ד ראשונה והשניה נחה:

הצלצל. על דעת רש"י מין ממיני הארבה וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת (פסוקים לח לט) ויותר נראה שיהיה צלצל שם למחנה האויב אמר (בפסוק מא) בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב ואמר כל עצך ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר יירש האויב הבא עליך כי השנה שיבואו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום ויקרא החיל "צלצל" בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים קנ ה) ובמנענעים ובצלצלים ( ו ה) וכן ארץ צלצל כנפים (ישעיהו יח א) ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר ובגמרא (ב"ק קטז) נטלוה מסיקין מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה סקאה ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק ודע כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה וגו' ואלה התוכחות בהיותם בארץ כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה שהוא הגלות ועל דעתי גם זה מרמיזותיו אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת על לכת אגריפס המלך לרומי גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים והיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו' ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מט) כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו' והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד והנכון שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה) ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון אם כן הזכיר מצרים דרך תוכחות אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו

יירש. מהכבד הדגוש והטעם כמו להוריש גוים: צלצל. מלה מרובע' אין לו ריע ופירושו כפי מקומו:

יירש הצלצל. וסמיך ליה:

תּוֹתַב עָרֵל דִי בֵינָךְ יְהֵי סְלִיק עֵיל מִנָךְ לְעֵלָא לְעֵלָא וְאַתְּ תְּהֵי נָחֵת לְתַחְתָּא לְתַחְתָּא:

עַרְלָאָה דְדַיַיר בֵּינֵיכוֹן יִסוֹק עֲלֵיכוֹן מְסוּקְיָין עַל מְסוּקְיָין וְאַתּוּן תְּחוּתוּן דְרַע מִנֵיהּ מְחוּתִין מִן מְחוּתִין:

מעלה מעלה. פעמים שאין למעלה ממנו או תמיד וכן מטה מטה הטעם מאד מאד:

הגר אשר בקרבך. רמז לכי ימוך אחיך ונמכר לגר: מטה מטה. בגימ' גיהנם:

הוּא יוֹזְפִנָךְ וְאַתְּ לָא תוֹזְפִנֵהּ הוּא יְהֵי לְתַקִיף וְאַתְּ תְּהֵי לְחַלָשׁ:

הוּא יַזְפוּנְכוֹן וְאַתּוּן לָא תוֹזְפוּן לְהוֹן הוּא יֶהֱוֵי שַׁלִיט וְאַתּוּן תֶּהֱווֹן הֶדְיוֹטִין:

הוא יהיה לראש. כטעם ועבד לוה לאיש מלוה:

וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַּיָא הָאִלֵין וְיִרְדְפֻנָךְ וְיִדְבְּקֻנָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ:

וְיֵיתוּן עִילַוֵיכוֹן כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִרְדְפוּנְכוֹן וִיעַרְקִינְכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן אֲרוּם לָא קַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִטַר פִּקוּדוֹי וּקְיָימוֹי דִי פַקֵיד יַתְכוֹן:

וִיהוֹן בָּךְ לְאָת וּלְמוֹפֵת וּבִבְנָיךְ עַד עֳלָם:

וִיהוֹן בְּכוֹן לְאָתִין וּלְתִמְהִין וּבִבְנֵיכוֹן עַד עָלְמָא:

לאות. מהשם שתזכור כי מרדת בו ולא בך לבדך כי גם בזרעך כטעם אבותינו חטאו ואינם וכבר פירשתיו:

חֳלָף דִי לָא פְלַחְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֶדְוָא וּבְשַׁפִּירוּת לִבָּא מִסְגֵי כֹּלָא:

חוֹלַף דְלָא פְלַחְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּחֶדְוָוא וּבִשְׁפִּירוּת לִבָּא מִסוֹגְעֵי כָּל טוּבָא:

מרב כל. בעוד שהיה לך כל טוב:

{{ט}} עשה מ"ם מרוב כמו בי"ת כמו מ"ם מסיני בא כאלו אמר ברוב כל שפירושו בעוד רוב כל כלומר בעוד שהיה לך כל טוב:

מרב כל. אשר תתאוה או כל צורך:

תחת אשר לא עבדת וגו'. עונש זה והבא אחריו עד אומרו אם לא תשמוד הוא כנגד ביטול מצות עשה שרשם בפסוק (כח) אם לא תשמור לעשות וגו'; ואמר תחת אשר לא עבדת את ה' פירוש לעשות מצות אשר צוך לעשות בשמחה לזה ועבדת את אויביך ברעב ובצמא וגו', אתה פרקת עול המצוה מעליך יתן אויביך עול ברזל על צוארך, ועונשים אלי הם מכוונים כנגד פריקת עול מצות עשה, אתה שלא רצית לטרוח להבין ולהשכיל סדר מעשה המצות ישא ה' עליך גוי אשר לא תשמע לשונו וגו' וכן כולן: וגמר אומר אם לא תשמור לעשות, להודיע כי על קיום מצות עשה הוא מעניש, וכלל כל מצות עשה במצות היראה כי היא מצות עשה כמו שכתב רמב''ם בתחלת ספר המדע (הל' יסודי התורה פ''ב) וז''ל השם הנכבד וכו' מצוה ליראה וכו', וטעם שלא אמר אם לא תעשו, כתבתי למעלה (כ''ז כ''ו) טעם שלא יחייב לעשות בדרך כלל אלא לשמור לעשות כשיבא לידו וכשישיג לעשות: או אפשר שפסוק זה בא לומר על דרך אומרו (ויקרא כ''ו כ''ג) ואם באלה לא תוסרו לי פירוש שאם אחר כל האמור לא ישמור לעשות וגו' ליראה ה' הנכבד והנורא, שאחר שהביא עליו כל הקללות יהיה בעיניו נורא מאוד כי ראה אשר יסרו, ודקדק לומר תשמור לעשות כנגד מצות לא תעשה ומצות עשה, והודיע שיפליא ה' עוד בו מכות גדולות וכל האמור בענין, וגמר אומר ונשארתם במתי מעט וגו' תחת אשר וגו' כי לא שמעת בקול ה' אלהיך זה כנגד מה שלא עשה תשובה על ביטול תלמוד תורה, והיה כאשר שש וגו' לבל יאמר אדם אחר שידענו כי ה' אלהינו מדותיו כלן מדות החסד והרחמים מדותיו ימנעוהו מהאריך עוד בצרות וירף ידו, לזה הודיע כי שמחה היא לו כאשר שש וגו' וכפי זה אין הטבע קץ מהשמחות, וכיוצא בזה אמר הכתוב (משלי י''א) באבוד רשעים רנה, וכן דרשו רבותינו ז''ל (סנהדרין ל''ט:) בפסוק (מ''א כ''ג) ותעבור הרינה שהיה באבוד אחאב בן עמרי רינה לפני ה', ויונתן תרגם ישיש ה' יחדי מימרא דה' עליכון עממין נוכראין וכו' ודקדק ישיש פועל יוצא לאחרים, אף על פי כן פשט הכתוב אינה נעקרת ממקומה וכמו שתרגם אונקלוס, אלא שיונתן בן עוזיאל דרש הכתוב: וראיתי להעיר למה לא נאמרו נחמות בקללות האלו כסדר האמור בקללות שבפרשת בחקותי, גם יש להעיר למה כפל הקללות ולא הספיק קללות שאמר בפרשת בחקתי: ונראה כי הוצרך לכפול הקללות לפי שקללות שבפרשת בחקתי נאמרו לכללות ישראל שכן נאמרו כולם בלשון רבים מתחלתם ועד סופם, ויש מקום לומר שאם חלק מישראל יטיבו מעשיהם אין ה' מקפיד על חלק המרשיע, לזה באו קללות האמורים בפרשה זו ונאמרו כולן בל' יחיד, ונתכוון לדבר בין בערך יחיד ממש בין בערך חלק מישראל הגם שיהיו רבים בערך כללות ישראל יתיחס להם יחיד, ולזה תמצא שאמר והיו שמיך אשר על ראשך וגו' ישא ה' עליך גוי מרחוק, זה כנגד חלק מישראל הגם שהם רבים יאמר להם לשון יחיד מטעם שכתבנו, ואמר גם כן אשה תארש וגו' בית תבנה וגו' סתמו ביחיד ממש: ומעתה הרוחנו למה לא נאמרה נחמה בהם, כי לא נאמרה נחמה אלא בקללה שהם לכללות ישראל כי לא יעזבם לכלותם ושיזכור להם ברית אבותם גם יזכור הארץ, משא''כ היחידים מהם כי ירשיעו אש תאכלם עד עולם, והלא תמצא שצוה ה' לאבד עיר מישראל ולשומה תל עולם והיא עיר הנדחת, ואין צריך לומר אדם כי ירשיע להמיתו בבית דין, ומה נחמה יש לזה אחר אובדו, וכן תמצא בפרשת נצבים כשהזכיר ה' רשעת משפחה אחת ושבט אמר (כ''ט י''ט) ומחה ה' את שמו וגו' ולא הזכיר נחמתו, וכמו כן בקללות האמורים בפרשה זו להיותם ליחידים מישראל. ואל יקשה בעיניך מה שדיבר הכתוב ב' או ג' תיבות בפרשה זו בלשון רבים כאומרו ונשארתם מתי מספר, להאביד אתכם, והתמכרתם, כי אחר שקדם לדבר בלשון יחיד לא הקפיד לגמור אומר בלשון רבים, כי הדברים מובנים שעל רבים שביחידים הוא אומר, והעד לאויביך לשון יחיד: ואם תאמר היה לו לומר קללות שבבחקותי בלשון יחיד ולא היה צריך לכפול קללות אלו, שהייתי אומר שלא יעניש הכתוב כל העונש החמור אלא ליחידים אבל לכללות ישראל לא, או הגם שנאמר שחטאם גדול ונלמד מעונש היחידים אין לנו הבטחת הנחמה שיזכור ה' את ברית האבות, תלמוד לומר קללות שבבחקותי לומר שגם הכללות יענשו כזה, וכי יש להם נחמה לבל יפר ה' ברית אבותינו ושב את שבותינו: נמצינו אומרים שיענש ה' על ביטול תלמוד תורה, ועל העובר על מצות לא תעשה ועל המבטל מצות עשה, והגם שאמרו בגמרא (מנחות מ''א.) שאין מענישים על עשה אלא בעידן ריתחא, יש מצות עשה שחייבין עליהם כגון מילה ופסח, גם המסכים בדעתו לכפור במצות עשה לבל עשות אותם את זה יקלל ה' ויכינהו לפורענות ככל הכתוב: (נט) מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים. אומרו נאמנים נתכוון לומר שהגם שיעשו להם רפואה טבעית שיוסרו בה אף על פי כן נאמנים בשליחותם מהם לא יזועו עד בא דבר ה' לסור ממנו:

וְתִפְלַח יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דִי יְגָרִנֵהּ יְיָ בָּךְ בְּכַפְנָא וּבְצַחוּתָא וּבְעַרְטִּלְיָתָא וּבַחֲסִירוּת כֹּלָא וְיִתֵּן נִיר פַּרְזְלָא עַל צַוְארָךְ עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ:

וְתִפְלְחוּן יַת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דִיגָרִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן בְּכַפְנָא וּבְצָחוּתָא וּבְעַרְטִלְיוּתָא וּבְחוּסְרַן כָּל טַבְתָּא וְיִשְׁווֹן נִירֵי פַּרְזְלָא עַל צַוָורֵיכוֹן עַד זְמַן דִישֵׁיצֵי יַתְכוֹן:

יַיְתִי יְיָ עֲלָךְ עַם מֵרָחִיק מִסְיָפֵי אַרְעָא כְּמָא דִי מִשְׁתְּדִי נִשְׁרָא עַמָא דִי לָא תִשְׁמַע לִישָׁנֵהּ:

יְטַיֵיס מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן אוּמָא מִן רָחִיק מִן סְיָפֵי אַרְעָא קְלִילִין כְּמָא דְטַיֵיס גִישְׁרָא אוּמָא דְלָא תִשְׁמַע לִישְׁנֵיהּ:

כאשר ידאה הנשר. פתאום, ודרך מצלחת, ויקלו סוסיו: לא תשמע לשונו. לא תכיר לשונו, וכן (ברא' מא) תשמע חלום לפתר אותו. וכן (שם מב) כי שומע יוסף אינטינדר''י בלע''ז [להבין] :

{{י}} ק"ל וכי לא יכול לבוא הנשר מקרוב ל"פ פתאום כו' כלומר כאשר ידאה הנשר זהו ענין בפני עצמו ולא קאי אגוי מרחוק וגו' דסמיך ליה אלא קאי ארישא דקרא ישא ה' עליך גוי פתאום כאשר ידאה כו':

ידאה. יעוף וכן וידא על כנפי רוח:

ידאה הנשר. בגימ' עשרה. כדאיתא בסוכה דהיינו אלכסנדרוס ששיער לבא ביו''ד ימים ובא ביום א':.

עַם תַּקִיף אַפִּין דִי לָא יִסַב אַפִּין לְסָבָא וְעַל יָנְקָא לָא מְרַחֵם:

אוּמָא חֲצוּפֵי אַפִּין דְלָא נְסִיב אַפִּין לְסָבָא וְעַל עוּלֵים לָא חַיִיס:

וְיֵיכוּל וַלְדָא דִבְעִירָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי דִי לָא יַשְׁאַר לָךְ עִבוּרָא חַמְרָא וּמִשְׁחָא בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַד דְיוֹבֵד יָתָךְ:

וְיִגְמְרוּן וַולְדֵי דִבְעִרֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן דְלָא יְשַׁיְירוּן לְכוֹן עִבּוּר מְשַׁח וַחֲמַר בַּקְרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עָנֵיכוֹן עַד זְמַן דִי יְהוֹבְדוּן יַתְכוֹן:

וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ עַד דְיִכְבַּשׁ שׁוּרָיךְ רָמַיָא וּכְרִיכַיָא דִי אַתְּ רָחֵץ לְאִשְׁתֵּזָבָא בְּהֵן בְּכָל אַרְעָךְ וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ בְּכָל אַרְעָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ:

וְיָעִיקוּן לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן עַד זְמַן דִי יֵחְתוּן אֲכוֹלֵיכוֹן רָמַיָא וְתָלִילַיָא דְאַתּוּן רְחִיצִין בְּהוֹן לְאִשְׁתֵּיזְבָא בְּהוֹן בְּכָל אַרְעֲכוֹן וְיָעִיקוּן לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן בְּכָל אַרְעֲכוֹן דִיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן:

עד רדת חמתיך. לשון רדוי וכבוש:

{{כ}} ויחסר בי"ת מן חומותיך שהיה לו לכתוב עד רדת בחומותיך כמו לנמוך והחומות כבר הם עומדים בנמוך על הארץ ומ"ה פי' אותו הרב מל' רדוי וכבוש ואף שרדת ממשקל שבת י"ל דס"ל שהוא ממלות הזרים שבאים הרבה בתורה ואף שכתוב והורד המשכן יורידו המשכן שגם המשכן היה עומד על הארץ שאני מלת רדת שהוא פועל עומד בעצמו לאפוקי יורידו והורד פעל יוצא לשני:

וְתֵיכוּל וַלְדָא דִמְעָךְ בְּשַׂר בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דְיָעֵק לָךְ סַנְאָךְ:

וְיִגְמְרוּן וַולְדֵי מְעֵיכוֹן דְתֵיכְלוּנוּן בְּכַפְנָא בְּשַר בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן דִיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן בְּצַעֲרוּ וּבְעָקָא דִיעִיקוּן לְכוֹן סַנְאֵיכוֹן:

ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור. מחמת שיהיו צרין על העיר ויהיה שם מצוק, עקת רעבון:

{{ל}} פי' אין המצור מורה על הרעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם רק המצור מחייב שיהיה שם מצוק שהוא עקב רעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם וי"ו של ובמצוק נוסף כוי"ו של ואיה וענה:

ואכלת פרי בטנך. במצור: יציק לך. כל אחד מאויבך או הוא כן בעבור היותו בסוף:

גַבְרָא דְרַכִּיךְ בָּךְ וְדִמְפַנַק לַחֲדָא תַּבְאֵשׁ עֵינֵהּ בְּאָחוּהִי וּבְאִתַּת קְיָמֵהּ וּבִשְׁאָר בְּנוֹהִי דִי יַשְׁאַר:

גַבְרָא דְמֶחְטֵי בְּכוֹן וְדִימְפַרְנֵק לַחֲדָא תַּבְאֵשׁ עַיְינֵיהּ בְּאָחוֹי וּבְאִתְּתָא דְדָמְכָה בְּעוֹבֵיהּ וּבְשָׁיֵיר בְּנוֹי דִישַׁיֵיר:

הרך בך והענג. הוא הרך הוא הענוג, לשון פנוק. ומהתענג ומרך מוכיח עליהם ששניהם אחד, אף על פי שהוא מפנק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו עד כי תרע עינו בבניו הנותרים מתת לאחד מהם מבשר בניו אחיהם אשר יאכל. דבר אחר הרך בך הרחמני ורך הלבב, מרב רעבנותם, יתאכזרו ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים לבניהם הנותרים:

{{מ}} פי' עינו יהיה צר מליתן להם ולמי תרע עינו באותן הנזכרים בקרא באחיו ובאשת חיקו אבל לא שתהיה עינו רעה בעצמו כלומר שתהא עינו רעה כי באחיו הבא אחריו ימאן זה הפי':

אשר יותיר. האויב או יותירם בהחבא וכל זה בעבור המצור:

האיש הרך בך והענוג מאד וגו'. הל"ל האיש הרך והענוג בך, ולמה אמר בך אחר הרך ומאד אחר והענוג, וגבי האשה אמר והענוגה ולא אמר מאד, ועוד שלא אמר האשה הרכה בך ואמר סתם הרכה בך, ואצל האיש אמר תרע עינו באחיו ובאשת חיקו. אבל גבי האשה אמר תרע עינה באיש חיקה ולא הזכיר אחיה, וגבי האשה אמר כי תאכלם בחוסר כל בסתר. ואצל האיש לא הזכיר זה, ועו"ק מה ענין תרע עינו או עינה אל הרכות והעונג כי מילתא דפסיקא שכל מפונק הוא טוב עין. והביאור הוא הרכות שהזכיר אינו רכות של עונג, אלא רכות הלב כי מי שהוא רחמן בטבע יש לו לב רך ולא יאמץ לבבו, על כן אמר שהאיש הרך בך בכל ישראל אפילו לרחוקים היה טוב עין ולבו רך לרחם אפילו בך בכל ישראל ועכשיו תרע עינו אפילו באחיו וגו', וכן הענג מאד שלא היה אוכל כי אם למעדנים עכשיו יאכל בשר בניו, אבל מלת בך לא יצדק ע"ז האופן אחר והענג. ולפי שכל איש בטבע אינו בעל תענוג כמו האשה ע"כ הוצרך להוסיף לשון מאד אחר והענג לומר דווקא שהענג מאד אשר יצא מגדר שאר אנשים אצלו הדבר חידוש שהענג מאד יאכל מבשר בניו אבל סתם ענג אין הדבר חידוש אצלו שיאכל מבשר בניו כי האיש קשה בטבע, אבל אצל האשה הדבר חידוש אפילו בסתם ענוגה בלא מאד, שתאכל דבר מאוס כזה לפי שהאשה בלאו הכי רכה בטבע רכות של תענוג כענין שאמר אח"כ מהתענג ומרוך. דהיינו רכות של תענוג, אבל מ"ש הרכה בך, היינו רכות של עין טובה כאמור, ולפי שסתם נשים צרי עין באורחים וזו יצתה מגדר סתם נשים והיא רחמנית ודומה כאילו אינה אשה אלא דרך אנשים לה לכך לא נאמר האשה הרכה, ולפי שהאיש יש בידו כח ליתן משלו לאחיו ולא יתן ע"כ אמר תרע עינו באחיו, אבל האשה רשות אחרים עליה ואינה רשאה ליתן לאחיה כלום ע"כ לא אמר תרע עינה באחיה. וא"ת א"כ מהו שאמר תרע עינה באיש חיקה איך לא תתן לאישה הרי הכל שלו ואיך לא תתן לו, ע"ז אמר כי תאכלם בסתר, שתסתיר מן בעלה האכילה אבל הנתינה לאחיה היא מפחדת פן יתגלה הדבר ואולי אחיה עצמו יגלה אח"כ כי אין דבר נסתר על ידי אחר.

מִלְמִתַּן לְחַד מִנְהוֹן מִבְּשַׂר בְּנוֹהִי דִי יֵיכוּל מִדְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ כֹּלָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְכָל קִרְוָיךְ:

מִן לָא לְמִתַּן לְחַד מִנְהוֹן מִבְּשַר בְּנוֹי דִי יֵיכוּל מִן דְלָא אִשְׁתְּיַיר לֵיהּ מִדַעַם בְּצַעֲרוֹי וּבְעָקָא דִי יְעָקוּן לְכוֹן סַנְאֵיכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן:

בכל שעריך. בכל מקום:

דְרַכִּיכָא בָךְ וְדִמְפַנְקָא דִי לָא נַסִיאַת פַּרְסַת רַגְלַהּ לַאֲחָתָא עַל אַרְעָא מִמְפַנְקוּ וּמֵרַכִּיכוּ תַּבְאֵשׁ עֵינַהּ בִּגְבַר קְיָמַהּ וּבִבְרַהּ וּבִבְרַתַּהּ:

דִמְחַטַיְיתָא בְכוֹן וּדְמִפְרַנְקָא דְלָא נַסְיַית פַּרְסַת רִיגְלָהּ לְמִדְרַס עַל אַרְעָא מִן פַּרִינְקָא וּמִן חִיטוֹיָא תִּבְאַשׁ עֵינָהּ בִּבְעֵיל דְדָמִיךְ בְּעוֹבָהּ וּבִבְרָהּ וּבִבְרַתָּהּ:

תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה. הגדולים:

וּבִזְעֵר בְּנָהָא דְיִפְּקוּן מִנַהּ וּבִבְנָהָא דִי תְלִיד אֲרֵי תֵיכְלִנוּן בַּחֲסֵירוּת כֹּלָא בְּסִתְרָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְּקִרְוָיךְ:

וּבִשְׁפִיר שִׁלְיְתָא דְתִיפּוֹק מִבֵּית תּוֹרְפָהּ בְּעִידָן מוֹלְדָהּ וּבִבְנָהּ דְתוֹלִיד אֲרוּם תֵּיכְלוּנוּן בְּחוֹסְרַן כָּל מִדַעַם בְּטוּמְרָא בְּצַעֲרוּ וּבְעָקָא דִי יְעִיקוּן לְכוֹן סַנְאֵיכוֹן בְּקִירְוֵיכוֹן:

ובשליתה. בניה הקטנים. בכלן תהא עינה צרה כשתאכל את האחד מלתן לאשר אצלה מן הבשר. נט והפלא ה' את מכתך. מפלאות ומבדלות משאר מכות: ונאמנות. ליסרך לקים שליחותן:

ובשליתה. הוא מקום הולד בשבתו בבטן אמו: מבין רגליה. כנוי כמו ולא עשה את רגליו:

אִם לָא תִטַר לְּמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין לְמִדְחַל יָת שְׁמָא יַקִירָא וּדְחִילָא הָדֵין יָת יְיָ אֱלָהָךְ:

אִין לָא תִנְטְרוּן לְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּקוּדַיָיא דְאוֹרַיְיתָא הָדָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין לְמִדְחַל יַת שְׁמָא יַקִירָא וּדְחִילָא הָדֵין יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן:

אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו'. לא ניחא למרייהו דתימא הכי שאם לא תעשה את כל דברי התורה ואפילו אם לא חיסר מהם כ"א אחת אז והפלא ה' מכותך וזה גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה, ומהו שאמר ליראה את השם הנכבד והנורא למה הזכיר תוארים אלו כאן יותר מבשאר מקומות, ועו"ק במס' שבת (קלח:) דרשו מן פסוק והפלא ה' את מכותך שעתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' וכתיב להלן (ישעיה כט.יד) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. וכי מדתו של הקב"ה לנעול שערי חכמה מישראל כדי שימקו בעונם. אלא ודאי שהנביא ישעיה מדבר בדור המקייים המצות, אך לא מיראת ה' כי אם מחמת איזו תכלית חיצוני המכריחם על זה או מחמת יראת איזו אדם המכריחם על העשיה שלא בטובתם ודבר זה גורם חילול השם כי בלי ספק שהקב"ה בוחן לבות שאין עשייתם לשמה ומענישם על רוע מחשבתם והרואים אותם עסוקים בתורה ומצוה יקראו תגר על ה', ע"כ ארז"ל (ברכות סג.) אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס כו'. לא אמרו דור שאינן לומדין תורה כל עיקר אלא לומדין אבל לא לש"ש ועל כן אין התורה חביבה עליהם בעצם וראשונה אלא התכלית המדומי חביב עליו, והמוכרח בדבר ודאי אין שם חבה ובדור כזה כנס דבריך הנעימים לא ישמע על פיך ללמד תורה ומוסר לדור תהפוכות כזה אשר כל תורתם ומעשיהם אינן כי אם מן השפה ולחוץ, גם ה' יסבב סבות לאבד חכמת חכמיו מן דור כזה כי אין נחת רוח לפניו ית' בתורה ומצוה כזה. וע"ז אמר הנביא (ישעיה כט.יג–יד) יען כי נגש העם הזה. כי המה נגושים ואנוסים בכל מעשיהם ואינן עושין מיראת ה' כי אם מיראת אנשים המכריחים אותם על העשיה, ונמשך מזה שבפיו ושפתיו כבדוני ולבם רחק ממני. כי המכריח אין בידו להכריחו כ"א על דבר שפתים אבל לא על כונת הלב כי מי יודע מסתוריו של חבירו, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. שקוראים יראתי מה שאינו כ"א מצות אנשים כי הוא מצוה מן האנשים המכריחים אותו על העשיה ואינו מצות השם, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. אין הפירוש שחלילה החכמים יהיו אבודים שהרי לא נאמר ואבדו החכמים גם אין הפירוש שהחכמה תהיה אבודה מן החכמים שהרי לא נאמר ואבדה החכמה מחכמיו אלא הפירוש שחכמתם תהיה אבודה מן אנשי הדור, כי יתן ה' בלבם שלא ישמיעו בחוץ קולם ויכניסו חכמתם, בדור שאין התורה חביב עליהם כדי שלא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו וימקו בעונם, מאחר שגלוי לפניו ית' שאף אם היו לומדין ועושין לא היו לומדין ועושין לשמה כי כל דבר הנעשה על צד ההכרח אין בו שלימות כי בסור המכריח ישוב לסורו, ע"כ צוה ה' לפרסם עליהם ולגלה רעתם בקהל בדור שאין עושין כ"א מהכרח איזו תכלית מדומי כעושר וכבוד אשר אליו הוא נושא את נפשו כמנהג דורינו זה, ע"ז אמר אם לא תשמור וגו' והוא מדבר בדור השומר ולומד ועושה אך לא מיראת ה' זהו שנאמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וגו' ליראה את ה'. ר"ל באמת תשמור כל דברי התורה אבל לא ליראה את השם הנכבד והנורא כ"א מיראת אנשים המכריחין אותך ואתה מחליף וממיר יראת השם הנכבד והנורא ביראת אנוש חציר ינתן האחוז בחבלי בוז וקצף, כי אתה ירא פן לא ישרו מעשיך בעיני האנשים כדרך החנפים שבדורינו העושים כדי למצא חן בעיניהם שיכבדום ויעשירום. אז והפלא ה' את מכותך זו הפלאת תורה ויגרום שאנשי אמת יאספו נגה תורתם במקום אשר לא יראה ולא ימצא ואל יהי חלקם עמכם ואז ידעו כל העמים כי משפטי ה' אמת.

וְיַפְרַשׁ יְיָ יָת מְחָתָךְ וְיָת מָחַת בְּנָיךְ מָחָן רַבְרְבָן וּמְהֵימְנָן וּמַכְתְּשִׁין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין:

וִיכַסֵי מֵימְרָא דַיְיָ מִנְכוֹן רוּחַ קוּדְשָׁא כַּד יֵיתוּן מַחְתִין עֲלֵיכוֹן וּמַחְתִין עַל בְּנֵיכוֹן מַחַן רַבְרְבִין וּמְהֵימְנָן דְלָא לְמִשְׁבַּקְכוֹן וּמַרְעִין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין דְמִתְעַתְּקִין עַל גוּשְׁמֵיכוֹן:

מכתך. לשון יחיד עם רבים מורכבת וכן ועדותי זו אלמדם: טעם והפלא. להיות דבר מופלא שלא נראה ולא נשמע כמוהו: ונאמנים. שלא יסורו:

וְיָתֵב בָּךְ יָת כָּל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם דִי דְחֶלְתָּא מִקֳדָמֵיהוֹן וְיִדְבְּקוּן בָּךְ:

וִיתִיב בְּכוֹן יַת כָּל אַרְעַיָא דְאִתְגְרִייוּ בְּמִצְרָאֵי דִדְחִילַת מִן קֳדָמֵיהוֹן וְיִתְאַדְקוּן בְּכוֹן:

אשר יגרת מפניהם. מפני המכות, כשהיו ישראל רואים מכות משנות הבאות על מצרים, היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע, שכן כתיב (שמות טו, כו) אם שמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו:

{{נ}} אבל מהכא דכתיב אשר יגורת מפניהם אין להוכיח מידי דיכולים למימר אשר יגורת מפניהם קאי אמצרים וה"פ כל מדוה מצרים ואיזה מצרים אשר יגורת מפניהם לכך הוכרח להוכיח מאם שמוע וגו':

אַף כָּל מְרַע וְכָל מָחָא דִי לָא כְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדָא יַיְתִנוּן יְיָ עֲלָךְ עַד דְיִשְׁתֵּצָךְ:

לְחוֹד כָּל מְרָא וְכָל מְחָא דְלָא כְּתִיבִין בְּסֵפֶר אוֹרַיְיתָא הָדֵין יַסְקִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן:

יעלם. לשון עליה:

{{ס}} והמ"ם בו מ"ם השימוש וכינוי לרבי' ואיננו מל' העלמה כמו אל תעלם אזנך ויהיה פי' כמו והפלא ה' את מכותך כלו' שיהיו מופלאות ונעלמות מעיני כל חי שא"כ הי' העי"ן נקוד בשו"א כמו אל תעלם אזנך והעלם יעלימו ועוד הי' ראוי להיות יעלימם ה' עליך מאחר שהוא שב אל המכות. רא"ם. וקשה דהא בכל הספרים נקוד יעלם בשו"א כמו והעלם יעלימו שהוא נמי נקוד בשו"א וע"כ צ"ל דרש"י אינו מחלק בין נקוד שו"א או חט"ף שו"א ועיקר הוכחתו הוא דה"ל לכתוב יעלימם א"נ הוכחתו דאם הוא מל' העלמה איך נופל ל' עליך וק"ל:

יעלם ה'. מגזרת העלה ואם הוא חטוף וי''א כמו יביאם לשון ארמי:

וְתִשְׁתַּאֲרוּן בְּעַם זְעֵר חֳלָף דִי הֲוֵיתוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ:

וְתִשְׁתַּיְירוּן בְּאוּמָה קַלִילָא חוֹלַף דִי הֲוֵיתוּן הֵי כְכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְסוֹגֵי אֲרוּם לָא קַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן:

ונשארתם במתי מעט תחת וגו' . מועטין חלף מרבין:

{{ע}} פי' אין כוונת הכתוב בזה שישארו מתי מעט שלא יוכלו לעמוד כנגד אויביהם דאם כן מה טעם ככוכבי השמים לרוב מה לי אם היו מרובין מתחלתן או מועטין אבל כונתו שילכו ויתמעטו כפרי החג וגם א"ל שבמקו' שהיו רבים בהפלאה יהיו עכשיו מועטים בהפלאה דאם כן מועטים חלוף המרובים מבע"ל דמשמע חלוף מרובים הראשונים לא חלוף מרובים דמשמע איזה שיהיו. רא"ם:

וִיהֵי כְּמָא דְחַדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹטָבָא יָתְכוֹן וּלְאַסְגָאָה יָתְכוֹן כֵּן יֶחֱדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹבָדָא יָתְכוֹן וּלְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן וְתִטַלְטְלוּן מֵעַל אַרְעָא דְאַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ:

וִיהֵי הֵיכְמָא דְחָדֵי מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹטָבוּתְכוֹן וּלְאַסְגָאָה יַתְכוֹן הֵיכְדֵין יֶחְדֵי מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן עַמְמִין נוּכְרָאִין לְהוֹבְדָא יַתְכוֹן וּלְמֵשַׁצְיָא יַתְכוֹן וְתִיתְעַקְרוּן מֵעִילַוֵי אַרְעָא דְאַתּוּן עַלְלִין לְתַמָן לְמֵירְתָהּ:

כן ישיש ה'. את אויביכם עליכם להאביד וגו' : ונסחתם. לשון עקירה וכן (משלי טו, כה) בית גאים יסח ה':

{{פ}} ר"ל במה שהוסיף מלת אויביכם שהשמחה מוסב על האויבים כלומר הקב"ה ישיש האויבים עליכם דאם לא כן הל"ל ישוש דהוה משמע הוא בעצמו ישוש ועוד הרי אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים:

וטעם כאשר שש. שלא תחשוב כי יזיק לשם או יתאבל כטעם אם צדקת מה תתן לו: ונסחתם. מבנין נפעל והוא חסר נו''ן. מגזרת יסח ה':

וִיבַדְרִנָךְ יְיָ בְּכָל עַמְמַיָא מִסְיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא דִי לָא יְדַעְתְּ אַתְּ וַאֲבָהָתָךְ אָעָא וְאַבְנָא:

וִיבַדְרְכוֹן יְיָ בֵּינֵי כָּל עַמְמַיָא מִסְיָיפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָיפֵי אַרְעָא וְתֶהֱווֹן מְסַק אַרְנוֹנָא לְפַלְחֵי טַעֲוָותָא דְלָא יְדַעְתּוּן אַתְּ וְאַבְהָתָךְ דְמִן קִיסִין וְאַבְנִין:

ועבדת שם אלהים אחרים. כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודה זרה:

{{צ}} דאין שייך לו' שהקב"ה יבשרם שיעבדו ע"א:

וּבְעַמְמַיָא הָאִנוּן לָא תְנוּחַ וְלָא יְהֵי מְנָח לְפַרְסַת רַגְלָךְ וְיִתֵּן יְיָ לָךְ תַּמָן לֵב דָחֵל וְחַשְׁכַת עַיְנִין וּמַפְּחַן נְפָשׁ:

וְאִין יִתְפְּלֵג דַעְתְּכוֹן לְמִפְלַח לְטַעֲוַותְהוֹן וְאִיגְרֵי בֵּינֵיכוֹן וּבֵינֵי עַמְמַיָא הָאִינוּן וְלָא תְּנוּחוּן וְלָא יֶהֱוֵי מַנַח לְפִירְסַת רִגְלֵיכוֹן וְיִתֵּן מֵימְרָא דַיְיָ לְכוֹן תַּמָן לִבָּא דַחֲלָא דְמֵחַשְׁכָן עַיְינִין וּמַפְחַת נְפָשׁ:

לא תרגיע. לא תנוח, כמו (ישעיה כח, יב) וזאת המרגעה: לב רגז. לב חרד, כתרגומו דחל, כמו (שם יד, ט) שאול מתחת רגזה לך, (שמות טו, יד) שמעו עמים ירגזון, (שמואל ב' כב, ח) מוסדות השמים ירגזו: וכליון עינים. מצפה לישועה ולא תבא:

וִיהוֹן חַיָיךְ תְּלָן לָךְ מִקָבֵל וּתְהֵי תָוֵה לֵילְיָא וִימָמָא וְלָא תְהֵימִין בְּחַיָיךְ:

וִיהוֹן חַיֵיכוֹן תַּלְיַין לְכוֹן מִקְבֵיל וְתֶהֱווֹן דַחֲלִין יֵימָם וְלֵילֵי וְלָא תְהֵימְנוּן בְּחַיֵיכוֹן:

חייך תלאים לך. על הספק, כל ספק קרוי תלוי, שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. ורבותינו דרשו זה הלוקח תבואה מן השוק: ולא תאמין בחייך. זה הסומך על הפלטר:

{{ק}} וזה גרוע יותר מהלוקח תבוא' מן השוק דהלוקח תבואה מן השוק יכול ליקח בפעם אחת הרבה שיש סיפוק לזמן רב משא"כ בסומך על הפלטר והקללה הוא דשמא פעם אחת לא ימצא ליקח וימות ברעב:

תלואים. באל''ף תחת ה''ח השורש:

תלאים. ב' במס'. והיו חייך תלואים. ועמי תלואים למשובתי. והיינו דאמרינן בינונים תלוים ועומדין בין ר''ה ליוה''כ, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. וזהו ועמי תלואים, שתלוים ועומדים עד שיעשו תשובה:

בְּצַפְרָא תֵימַר מָן יִתֵּן רַמְשָׁא וּבְרַמְשָׁא תֵימַר מָן יִתֵּן צַפְרָא מִתַּוְהוּת לִבָּךְ דִי תְהֵי תָוֵה וּמֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תְהֵי חָזֵי:

בְּצַפְרָא תֶהֱווֹן אָמְרִין לְוַאי דִיהֵי רַמְשָׁא דְעָקַן מְאַרְכָן שְׁעֵי יוֹמָא בְּאַפֵּיכוֹן וּבְרַמְשָׁא תֶּהֱווֹן אָמְרִין לְוַאי דִיהֵי צַפְרָא דְעָקַן מְאַרְכָן שְׁעֵי לֵילְיָא בְּאַפֵּיכוֹן מִתַּוְוהִית לִבְּכוֹן דְתֶהֱווֹן תַּוָון וּמִן מֵחְמֵי עֵינֵיכוֹן דְאַתּוּן חַמְיָין פּוּרְעֲנוּתָא וְדַחֲלוּן:

בבקר תאמר מי יתן ערב. ויהיה הערב של אמש. ובערב תאמר מי יתן בקר. של שחרית, שהצרות מתחזקות תמיד, וכל שעה מרבה קללתה משלפניה:

{{ר}} דק"ל דהא הסברא הפוכה היא דהא אמרי' בב"ב (דף טו) אידלא יומא אידלא קצירא ש"מ שהחולי תכבד בערב יותר מבבקר ועל זה פירש ויהיה ערב של אמש: {{ש}} רצונו בזה להוכיח שפירושו כך ואין פירושו מי יתן ערב שעתיד עדיין להיות:

ובערב. ד' במס'. הוא. ואידך ובערב יהיה על המשכן. ובערב חתרתי לי בקיר. ומקטירים לה' עולות בבקר בבקר ובערב. חתרתי כשיצאו לגולה, ותאמר מי יתן בקר, שנאמר בו ומקטירים כו' בבקר ובערב, וכאותו שנאמר ובערב יהיה על המשכן, שהי' כבוד שכינה עמנו:

וְיָתֵיבִנָךְ יְיָ מִצְרַיִם בִּסְפִינָן בְּאָרְחָא דִי אֲמָרִית לָךְ לָא תוֹסֵף עוֹד לְמֶחְזְיַהּ וְתִזְדַבְּנוּן תַּמָן לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן וְלֵית דְקָנֵהּ:

וְיַגְלִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ לְמִצְרַיִם בְּאִילְפַיָא בְּגוֹ יַמָא דְסוּף בְּאָרְחָא דַעֲבַרְתּוּן וַאֲמָרִית לְכוֹן לָא תֵיסְפוּן תּוּב לְמֶחֱמֵי יָתָהּ וְתִזְדַבְּנוּן תַּמָן בְּשֵׁירוּיָא לְבַעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּדָמִין יַקִירִין הֵיךְ מָרֵי אוּמְנָוָון וּמִן בָּתַר כְּדֵין בְּדָמִין זוֹלִין כְּעַבְדִין וְאַמְהָן עַד דְתִיזַלְזְלִין לְמִשְׁתַּעַבְּדָא מַגָן וְלֵית דְמַכְנִישׁ:

באניות. בספינות, בשביה: והתמכרתם שם לאיביך. אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות: ואין קנה. כי יגזרו עליך הרג וכליון: והתמכרתם. בלע''ז איפורוונדרי''ץ וו''ש [ותמכרו עצמכם] . ולא יתכן לפרש והתמכרתם לשון ונמכרתם על ידי מוכרים אחרים, מפני שנאמר אחריו ואין קונה:

{{ת}} הוסיף מלת בשביה בעבור שבזולת זה אין זו קללה אם ישובו עם הספינו' למצרים רא"ם והיה זה קללה יותר משאם הוליכ' ברגלים משום דזה הי' מכה קשה שהיו מעצמם נטבעים בים: {{א}} כל' ונמכרתם מבנין נפעל כמו כי נמכרנו אני ועמי ומדכתי' והתמכרת' מבנין התפעל יורה שפי' והתמכרתם שתבקשו להמכר ולא תוכלו מפני שאין קונה:

והתמכרתם. אינו כמו ונמכרתם רק פירושו אתם תבקשו למכור עצמכם אנשים ונשים ואין קונה והנה זאת הברית במצות השם בערבות מואב:

והתמכרתם. שתשתדלו לעשות מיני מלאכות להתפרנס בהן: ואין קונה. אין איש מהם חפץ במלאכתך כדי שלא תוכל להתפרנס בה:

והשיבך ה'. בגימ' זה יהיה בימי ירמיה. כ''ו שמות בתוכחה, כנגד כ''ו שמות בתפלת י''ח חוץ מברכת המינים, להגן מכ''ו שמות שבתוכחה:

אִלֵין פִּתְגָמֵי קְיָמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְמִגְזַר עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמוֹאָב בַּר מִקְיָמָא דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּחֹרֵב:

אִלֵין פִּתְגָמֵי קְיָימָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה לְמִגְזוֹר עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא דְמוֹאָב בַּר מִן קַיָמָא דְגָזַר עִמְהוֹן בְּחוֹרֵב:

לכרת את בני ישראל. שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה: מלבד הברית. קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני: