וּפַקִיד מֹשֶׁה וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל יָת עַמָא לְמֵימָר טַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין:

וּפַקֵיד משֶׁה וְסָבֵי יִשְרָאֵל יַת עַמָא לְמֵימָר טוּרוּ יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא:

שמר את כל המצוה. לשון הוה גרדנ''ט בלע''ז (בעאבאכטענד) :

{{ת}} פי' הווה שומר המצוה הזאת תמיד לא ל' ציווי ד"כ היה לינקד השי"ן בשו"א ואין לפרשו שהוא מקור דאם כן שמור תשמור מבע"ל כמו שפתוח תפתח נתון תתן. רא"ם:

וטעם ויצו משה וזקני ישראל. כי אחרי שהשלים משה דבריו צוה לזקנים שידברו גם הם עמו ויזהירו בעם לשמור כל המצות כי כל עם הולך בעצת זקניו וכתיב אשר אנכי מצוה אתכם ולא "אנחנו" כי עיקר הדיבור למשה והזקנים ירימו קולם לאמר לעם שמעו והאזינו ועשו וכן וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל וגו' (פסוק ט) כי אמרו הכהנים לעם הסכת ושמע ישראל ומשה אמר היום הזה נהיית לעם אבל ר"א אמר כי שמור את כל המצוה מצות האבנים אשר יזכיר ואיננו נכון

ויצו משה. בצווי השם: וזקני ישראל. אמר כן להקל וכן רבים וכבר הזכרתים: שמור את כל המצוה. ומה היא והקמות לך אבנים גדולו' להכיל התורה ויאמר הגאון ז''ל כי כתוב עליהם מספר המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות ויפה אמר:

ויצו משה וזקני ישראל. שתף עמו הזקנים מפני שהם יהיו במעמד בעברם הירדן:

ויצו משה. אזהרה לב''ד שיעשוך לקדש עצמך:

ויצו משה וזקני ישראל. טעם זכרון זקני ישראל כאן, נתכוון משה בזה מה שאמרו רבותינו ז''ל (ברכות י''ט:) שבמקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב דכתיב (משלי כ''א ל') אין חכמה וגו' לנגד ה', והוא אומרו ויצו משה ולפניו שהוא רבן של ישראל עשה שגם הזקנים יצוו ויזהירו על הדבר לאמר שמור וגו', דקדק לומר שמור להעיר כי בדבר זה שהוא מצות לא תעשה (מכות י''ג:) הוא שאמרו אין חולקין כבוד לרב כידוע:

וִיהֵי בְּיוֹמָא דִי תַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְקִים לָךְ אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא:

וִיהֵי בְּיוֹמָא דְתַעַבְרוּן יַת יוֹרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן וּתְקוּמוּן לְכוֹן אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְשׁוּעוּן יַתְהוֹן בְּגִירָא:

והקמת לך. בירדן ואחר כך תוציא משם אחרות ותבנה מהן מזבח בהר עיבל. נמצאת אתה אומר, שלשה מיני אבנים היו, שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, כדאיתא במסכת סוטה (ל''ה) :

{{א}} מן המקראות דהכא לא מוכח מידי אלא מן המקראות שביהושע מוכח הכל דביהושע כתיב שנים עשר אבנים הקימו בירדן במקום כפות רגלי הכהנים ושנים עשר אבנים הקימו בגלגל במלון ראשון של א"י ועל אותם אבנים כתב מתחלה בהר עיבל כל התורה ומשום דכתיב ביהושע שני מיני אבנים דהיינו ירדן וגלגל מש"ה נקט רש"י תחלה שני מקומות אלו אע"פ שמתחלה הקימו אותן בהר עיבל כיון שקלפו אותן ולקחו והקימו אותם בגלגל מ"ה נקטינהו בהדדי וע"ז כתב רש"י כדאיתא במסכת סוטה דהתם מביא הקרא דספר יהושע וג' מיני אבנים שכתב רש"י ר"ל ג' מינינ מקומות ובזה יתורצו קושיות הרא"ם שהקש' על רש"י ז"ל ממסכת סוטה פרק אלו נאמרין:

וטעם בשיד. שיעמדו:

והקמת לך. ב' במסור'. והקמת לך אבנים גדולות. והקמת את המשכן. לומר ששקולה להם הקמת אלו האבנים כהקמת המשכן:

וְתִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא בְּמֶעְבְּרָךְ בְּדִיל דִי תֵעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ:

וְתִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא בְּמֶעֱבַרְכוֹן מִן בִּגְלַל דְתֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן אַרְעָא דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְעַבְדִין דְבַשׁ הֵיכְמָא דְמַלִיל אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן לְכוֹן:

וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת. אמר ר"א בשם הגאון שכתבו עליהם מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות וטעם "באר היטב" (פסוק ח) הכתיבה ורבותינו אמרו (סוטה לב) בשבעים לשון ומצינו בספר תאגי שהיתה כל התורה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וזיוניה ומשם נעתקו התאגין בכל התורה ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד או שהיה ממעשה הנסים "למען אשר תבא אל הארץ" - אמר רבי אברהם כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ ולפי דעתי "למען אשר תבא" רמז לכל דברי התורה יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ כי בעבור התורה באת שמה וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו) ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית או טעמו תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה

למען. כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו וזאת המצוה הראשונה לביאתם לבנות להם מזבח חדש להודות לשם שהחלו להיותם בארץ:

למען אשר תבא. ראב''ע פירוש אם החלות לשמור מצותיו וזו מצוה ראשונה וכו', ורמב''ן פירש לרמוז אל התורה וכו', ואין הכתוב מתיישב לב' הפירושים, ויש להעיר עוד אומרו כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך שלא היה צריך לומר תיבת לך אחר שאמר אשר תבא אל הארץ כאשר וגומר הדבר מובן שאליהם הוא הדבר: אכן כוונת הכתוב לפי שקדם מאמר משה לישראל כי ביאת הארץ לא בזכות ישראל כאומרו (לעיל ט, ה,) לא בצדקתך וגו' אלא ברשעת הגויים וגו' ולמען הקים וגומר, לזה בא דברו כאן כי באמצעות המעשה האמור בענין תהיה ביאתם לארץ בזכות עצמם, וגזירת הכתוב היא תיבת לך האמור לבסוף, וזה שיעור הכתוב למען אשר תבא פירוש תהיה ביאתך לארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כאשר וגו' לך פירוש למען שאתה ראוי ולא תצטרך לזכות ברית אבות והבן:

וִיהֵי בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא תְּקִימוּן יָת אַבְנַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין בְּטּוּרָא דְעֵיבָל וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא:

וִיהֵי בִּזְמַן דְתַעַבְרוּן יַת יוֹרְדְנָא תְקִימוּן יַת אַבְנַיָא הָאִילֵין דַאֲנָא מְפַקֵיד יַתְכוֹן בְּטַוְורָא דְעֵיבָל וּתְשׁוּעוּן יַתְהוֹן בְּגִירָא:

תקימו. ב' במס'. תקימו את האבנים. ופסל ומצבה לא תקימו. כנגד מה שצויתי אתכם לא תקימו, אני מצוה אתכם תקימו את האבנים:

וְתִבְנֵי תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מַדְבַּח אַבְנִין לָא תְרִים עֲלֵיהוֹן פַּרְזְלָא:

וְתִבְנוּן תַּמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן מַדְבַּח אַבְנִין לָא תְרִים עֲלֵיהוֹן פַּרְזְלָא:

אַבְנִין שָׁלְמִין תִּבְנֵי יָת מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַסֵק עֲלוֹהִי עֲלָוָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

אַבְנִין שַׁלְמִין תִּבְנוּן יַת מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִסְקוּן עֲלוֹי עֲלַוָון קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן:

וְתִכּוֹס נִכְסַת קוּדְשִׁין וְתֵיכוּל תַּמָן וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

וְתִיכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין וְתֵיכְלוּן תַּמָן וְתֵיחֲדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן:

ושמחת לפני ה' אלהיך. על שתכנס או עמו לברית בהר גריזים ובהר עיבל:

וְתִכְתּוֹב עַל אַבְנַיָא יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא פָּרַשׁ יָאוּת:

וְתִכְתְּבוּן עַל אַבְנַיָא יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא כְּתַב חָקִיק וּמְפָרַשׁ מִתְקְרֵי בְּחַד לִישָׁן וּמִיתַרְגֵם בְּשִׁבְעִין לִישָׁנִין:

באר היטב. בשבעים לשון:

{{ב}} ע"ל פ' דברים ושם פירשתי. (נח"י) והטעם שנכתב בע' ל' היינו כדאיתא במסכת סוטה (דף לה) שיוכלו האומות להעתיקה:

באר היטב. הכתיבה:

התורה הזאת באר היטב. בגימ' גם בשבעים לשונות. בפ' זו נעלם ס', לומר אף על פי שכתוב ביום אשר תעברו את הירדן, נתרחקו ס' מילין קודם שהקימו האבנים, כדאיתא בסוטה:

וּמַלִיל מֹשֶׁה וְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי לְכָל יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֲצֵית וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל יוֹמָא הָדֵין הֲוֵיתָא לְעַמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

וּמַלֵיל משֶׁה וְכַהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי עִם כָּל עַמָא לְמֵימָר צַיְיתוּ וּשְׁמָעוּ יִשְרָאֵל יוֹמָנָא הָדֵין אִתְבְּחַרְתּוּן לְמֶהֱוֵי עַמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן:

הסכת. כתרגומו: היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך כאלו היום באת עמו בברית:

{{ג}} פי' מדכתיב נהיית לעם לה' אלהיך ולא כתיב תהיה משמע שעל הברית הקודם קמיירי ומדכתיב היום הזה למדנו שרמז להם שבכל יום יהיו בעיניך כאלו היום באת כו' הרא"ם ול"נ דמהיום הזה דייק כמו גבי היום הזה ה' אלהיך מצוך דאין לו' כמשמעו שהרי באותו היום קבלו עליהם הברכות והקללות האמורות הר גריזים ובהר עיבל. דאי מש"ה נאמר היום הזה א"כ ה"ל להקדים ולומר ויצו משה את העם וגומר שהוא פרשת הקללות ואחר כך ה"ל למנקט פרשת היום הזה דאין שייך לומר הכא אין מוקדם ומאוחר בתורה כיון דהוא עיקר הטעם לפי שנאמר היום הזה:

וידבר משה והכהנים הלוי. כאשר כתוב וזקני ישראל והעיקר משה: הסכת. פירושו לפי מקומו כי אין ריע לו: היום הזה נהיית לעם. שיכרות עמך ברית:

וידבר משה והכהנים הלוים. שתף עמו הכהנים להזהיר על העיון בתורה בהיות מוטל על הכהנים ללמד דעת את העם כאמרו יורו משפטיך ליעקב: הסכת. צייר במחשבתך כמו את סכות מלככם: ושמע. והתבונן: ושמעת בקול ה' אלהיך. כשתצייר זה ותבין תשמע בקולו בלי ספק:

וּתְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַעְבֵּד יָת פִּקוּדוֹהִי וְיָת קְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין:

וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתַעַבְדוּן יַת פִּקוּדוֹי וְיַת קְיָימוֹי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין:

ושמעת. היום בקולו. ועשית את מצותיו. לעתיד: וטעם הכהנים הלוים. כי הם האומרים ארור האיש. על הברכה בני הגבירות ועל הקללה בני השפחות ואם יחסרו שנים ובני לאה רבים ונלקחו הגדול והקטן:

וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר:

וּפַקֵיד משֶׁה יַת עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר:

אִלֵין יְקוּמוּן לְבָרָכָא יָת עַמָא עַל טוּרָא דִגְרִזִים בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין:

אִלֵין שִׁבְטַיָא יְקוּמוּן לְבָרְכָא יַת עַמָא עַל טַוְורָא דִגְרִיזִים בְּמֶעֱבַרְכוֹן יַת יוֹרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וִישָשׁכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין:

לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (לב, א) ששה שבטים עלו לראש הר גרזים, וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע. הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים, (פסוק טו) ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' , וכן כלם עד (פסוק כו) ארור אשר לא יקים:

{{ד}} אף על גב דכתיב שמעון ולוי ויהודה וגומר משמע דאותן ששה שבטים היו מברכי' ולא שבט לוי לבד וי"ל מדכתי' ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ובע"כ צ"ל על הקללה אצל הקללה ר"ל שהלוים הפכו פניהם להן ולכן נקראו אצל יותר מאותן שהיו עומדים על הר גריזים אף שהיו קרובים להן כמו אלו כיון שלא יתכן לפרש כמשמעו שאין שייך לומר אלה יעמדו על הקללה וכי יש ממשות בקללה שדורסין עליה ברגלים אלא בע"כ פירושו אצל הקללה כלומר אצל אותן המקללים א"כ ש"מ שהן עצמן אינן מקללין ממילא הא דכתיב אלה יעמדו לברך וגומר נמי הן עצמן אינן המברכים ועכשיו סברא הוא שהם שבט לוי מדכתיב וענו הלוים וגומר. וא"ת א"כ מאי זה דכתיב אלה יעמדו לברך את העם וגומר והרי משמע דהם עצמן היו המברכין. י"ל דה"פ אלה יעמדו אצל הלוים בשעה שעמדו הלוים לברך את העם על הר גריזים שמעון וגומר כ"ש בשם א' מהגדולים. ול"נ דהוכחתו מדכתיב וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל וגומר ש"מ דהלוים היו המקללין והוא הדין המברכין דהא קודם שאמרו ארור האיש היו אומרים ברוך האיש וא"ל דהא דכתיב וענו הלוים פירושו דענו הלוים תחל' כלומר שהם התחילו ואח"כ כל העם אחריהן דאם כן הכי הל"ל וענו הלוים וכל איש ישראל ואמרו וגו' ועוד מאי אל כל איש ישראל שהרי הם עצמן היו ג"כ מן המקללין אלא ע"כ שהלוים היו המברכין והמקללין והיו הופכים פניהם כדפירש רש"י ופי' דקרא דאלה יעמדו לברך את העם כאלו אמר אלה יעמדו על הר גרזים כשיבאו הלוים לברך את העם ומי הם העומדים על הר גרזים שמעון ולוי וגו'. וא"ת והרי כתיב ואלה יעמדו לברך את העם שמעון לוי ויהודה וגו' א"כ משמע שגם לוי היה עומד על הר גרזים כמו שאר שבטים ואיך פי' הוא ז"ל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע כו'. וי"ל שני מיני לוים הם מהם הראוים לשירה דהיינו עד שיגיע לנ' שנים ושאינן ראוין לשירה דהיינו מס' ואילך ואותן הראויין לשירה עומדין למטה ואותן שאינן ראויין לשירה עומדין על ההר ברייתא פרק אלו נאמרין (דף לו):

גריזים. בגימ' הברכה יהיה בו:

אלה יעמדו לברך את העם וגו'. ובקללות לא נאמר אלה יעמדו לקלל, לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל אבל הקללות אינן באים כ"א מעצמם ע"י הסתרת פניו ית' כי מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג.לח) לכך נאמר ואלה יעמדו על הקללה ולא לקלל כ"א ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא כי מאחר שאינן באים כ"א בהסתרת פנים א"כ עדיין הדבר תלוי בהוראת המערכה. ומה שנאמרו כל הארורים בפירוש ונשארו הברכות בדיוק ולא להפך, לפי שעיקר הברכה לעה"ב הנסתר ורק מפירותיהן יאכלו בעה"ז להיות להם הכנה שיוכלו לקיים המצות ע"י מציאות הברכות ע"כ הסתירם הכתוב. ועוד רמז בזה שברצות ה' דרכי איש אז יהפוך לו הקללה לברכה שאפילו הארורים יתהפכו לברכות ע"ד ארז"ל (מו"ק ט:) תזרע ולא תחצד כמבואר למעלה בפר' בא (י.י) בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם. ועוד רמז שהברכה בכלל הארורים כי מאחר שהקללה היתה סבה שמיראתה בא לידי סור מרע ועשה טוב אם כן מפאת הקללות נמשכו הברכות. ומה שבאו במספר י"א, לפי ששם של יה הוא מדת הדין שנאמר (תהלים קיח.יח) יסור יסרני יה, וכן (שם צד.יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פר' בשלח (טו.ב) ונמצא שוי"ו ה"א שבשם הגדול הוא מדה"ר וכן כתב רבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה (שמות יז.טז) ורצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד היינו בשם של יה שנאמר (ישעיה כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים. וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו"ה לי"ה וע"כ אמרו (ב"ב ט:) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעה"ז הנגבל בשש קצוות כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו'. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו"ה דהיינו י"א ברכות כי דווקא לעה"ב השם מלא ע"כ באו הברכות במספר י"א, וכן אפילו הארורים אין הקב"ה שולח בשטף חימה לאלתר כ"א ברחמים תחילה מעט מעט אולי ישובו כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט ע"כ באו ג"כ במספר י"א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור. ובסוטה (לז:) דרשו כל י"א אלו, על נואף ונואפת חוץ מן מטה משפט גר יתום ואלמנה פירש"י לא ידעתי לפרשו, ואני אומר שכך פירושו כי אם ינאף את אשת רעהו ותלד בן ממנו ובמותו יפסוק הדיין שהוא יורש עם שאר אחיו הקטנים הרי הוא גוזל היתום, וגם ממעט לאלמנה מחלקה. והראב"ע כתב שכל אלו דברים שבסתר וכן פירש בחזקוני, ולפי שאין יכולת ביד בית דין לעמוד כנגדם על כן החרימם בארור וזה דעת נכון והראיה עליו שלא הזכיר לשון סתר כ"א בע"ז שנאמר ושם בסתר ובמכה רעהו בסתר כי שנים אלו כוללים כל התורה והמצות כי כלם נכללו בשני סוגים אלו דהיינו בדברים שבין אדם למקום ב"ה, ובדברים שבין אדם לחבירו, ופרט י"א אלו לדבר בהוה כי בהם הדבר מצוי להסתירם והוא הדין בכל מצות התורה שחזר וכללם בארור אשר לא יקים את דברי התורה. ומה מאד מסכים לזה מה שדרשו אשר לא יקים זה הלומד תורה שלא לשמה והיינו דבר שבסתר שהוא לומד לשם יוהרא ואין כוונתו כדי לקיים המצות ומי יוכל לעמוד על דעתו ואפילו מהש"ר טעו בזה כארז"ל (ב"מ פה.) על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוה עד שפרשה הקב"ה בעצמו ויאמר על עזבם תורתי וכו', כי בנגלה היו רואים אותם עסוקים בתורה אבל לא ידעו שלמדו שלא לשמה וכשבאו לידי מעשה עזבוה כמנהג רוב דורינו, ע"כ אמר אשר לא יקים את דברי התורה מה שהוא מדבר בפיו אינו מקיים ש"מ שהוא לומד שלא לשמה ואין לך סתר גדול מזה ע"כ החרימו בארור.

וְאִלֵין יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָא בְּטוּרָא דְעֵיבָל רְאוּבֵן גָד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָן וְנַפְתָּלִי:

וְאִלֵין שִׁבְטַיָא יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָא בְּטַוְורָא דְעֵיבָל רְאוּבֵן גָד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָן וְנַפְתָּלִי:

וִיתִיבוּן לֵוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קָלָא רָמָא:

וְיִכְרְזוּן לֵיוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֵינַשׁ יִשְרָאֵל בְּקָלָא רָמָא:

וענו. כמו וענית ואמרת וחז''ל אמרו כי טעם לברך ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכן הכל ועל דרך הפשט הברכה היא ברוך אתה בעיר והקללה הפך זה. והעד בספר יהושע. וטעם להזכיר אלה י''א עבירות בעבור שיוכל לעשותם בסתר והעד ושם בסתר כי אם יעשה בגלוי יומת וכן מכה רעהו בסתר והחל מהעיקר שהוא בינו ובין בוראו ואחר כן בינו ובין אבותיו כי מי ידע אם יקלה אותם:

וענו הלוים. פירוש והתחילו שהם יתחילו לדבר והעם יענו אחריהם אמן, ואונקלוס תרגום ויתיבון, ולדבריו וענו הלוים תשובה להעמדת ישראל בסדר זה על ההרים שהוא להשמיעם אמרות האמורות מפיהם ברוך אשר וגו' וארור אשר, ויונתן תרגם ויכרזון לואי, וקשה לי הרי הוא אומר קול רם, ואולי כי ההכרזה תהיה בקול לבד הרמת קול במאמר עצמו:

לִיט גַבְרָא דִי יַעְבֵּד צֶלֶם וּמַתְּכָא מְרָחָקָא קֳדָם יְיָ עֹבַד יְדֵי אֳמָן וְשַׁוִי בְסִתְרָא וִיתִיבוּן כָּל עַמָא וְיֵימְרוּן אָמֵן:

שִׁיתָּא שִׁבְטִין קָמוּ עַל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְשִׁיתָּא עַל טַוְורָא דְעֵיבָל וַאֲרוֹנָא וְכַהֲנַיָא וְלֵיוָאֵי בִּמְצִיעָא מְבָרְכַיָא הֲווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְאָמְרִין בְּרִיךְ יֶהֱוֵי גַבְרָא דְלָא יֶעֱבַד צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְמוּ מַה דִמְרַחֵק קֳדָם יְיָ עוֹבַד יְדֵי אוּמַן וְלָא יְשַׁוֵי בְטוּמְרָא מְלַטְטַיָא הֲווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דְעֵיבָל וְאָמְרִין לִיט יֶהֱוֵי גַבְרָא דְיַעֲבֵיד צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְמוּ מַה דִמְרַחֵק קֳדָם יְיָ עוֹבַד יְדֵי אוּמַן וְשַׁוֵי בְטוּמְרָא הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

ארור האיש. הנה כל הארורים אמרו תחלה בלשון ברוך כמו שבא בקבלה ולזה אמר אלה יעמדו לברך את העם. אמנם הזכירם הזכירם הכתוב בלשון ארור בלבד כי עיקר הכונה באלו הארורים היה לקלל את העובדים על אלה כדי שהם לבדם ישאו עונם ולא יחיו שאר העם ערבים. להם וזה כי החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם שלא היה על ההדיוטות למחות כידם כמו שהעיד יחזקאל באמרו נשיאי ישראל איש לזרועו היו כך למען שפוך דם אב ואם הקלו בך כו' ובאותה הפרשה הזכיר הנביא רוב אלה הארורים או כולם ואמר שנעשו אלו העונות בירושלים לא שהעיר כולה חטאה בזה אבל הנשיאים הם חטאו בכמו אלה. אמנם בהזכירו שם עונות הצבור האשים את העיר באמרו קדשי בזית ואת שבתותי חללת:

וענו כל העם ואמרו. ולא הספיק לומר ואמר כל העם כדרך שאמר בכל הארורים האמורים בענין, העיר ה' בראשונה שצריך שישראל ישובו זה לא שהלוים יצטרכו לומר ואמר כל העם אלא דברי הכתוב הוא שמצוה שיענו העם ויאמרו אמן, ואין על הלוים לומר ואמר כל העם וגו':

לִיטּ דְיִקְלֵי אֲבוּהִי וְאִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דִמְזַלְזֵל אִיקְרָא דְאָבוֹי וּדְאִמֵיהּ עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

מקלה אביו. מזלזל, לשון (לעיל כ''ה) ונקלה אחיך:

מקלה. לשון קלון פועל יוצא:

התחיל בעכו''ם שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה: וסמך לעכו''ם: מקל. ה אביו ואמו. דג' שותפין יש באדם. וסמך למקלה אביו:

ארור מקלה וגו'. צריך לדעת למה לא בחר מכל העבירות לומר עליהם הארורים אלא אלו, גם בעריות למה לא יחד הארורים אלא לאלו והלא יש עריות חמורים כאלו והם הבא על אשת איש, ואולי כי לא אמר כאן אלא העבירות הטמונים והנסתרים, ולזה רשם בראשונה ואמר ושם בסתר כי העושה בדרך שיהיה מתגלה הנה נתחייבו ישראל בערבות זה על זה, וכן מה שאמר ארור מקלה פירוש שיעשה לו קלון בדרך שאינו נתפס עליו בבית דין של מטה, וכן השגת גבול הוא דבר שאינו ניכר, וכן משגה עור בדרך אין רואה, וכן הטית משפט השפלים, וכן הבא על אשת אביו ועל הבהמה ועל אחותו וחותנתו כלם אין הרגש לזולת המצאו עמהם לחקור בו, וכן מכה רעהו דקדק לומר בסתר, וכן לוקח שחד וגו' כגון שהיו בית דין שקול ובא אחד והכריע בסברתו בשביל שוחד גם זה הוא מדברים המסורים ללב ואין הרגש לזולת, וטעם שכתב ארור שוכב עם בהמה בין אשת אביו לאחותו, לומר כי כל כך מרוחק הדבר של אשת אב ואחות כשוכב עם בהמה שהוא דבר זר ומתועב לטבע אנושי:

לִיטּ דְיַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דְיַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרֵיהּ הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

מסיג גבול. מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע, לשון (ישעיה נט) והסג אחור:

מסיג גבול רעהו. כי הוא דבר נסתר ומשגה עור ג''כ לא יוכל לפרסם מי שהשגהו:

מסיג גבול רעהו. לו' שהבא על אשת איש שהוא מסיג גבול רעהו, גורם לבן שמקלה אביו, שאינו מכיר אביו. וסמך לו:

לִיט דְיַטְעֵי עַוִירָא בְּאָרְחָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דְיִטְעֵי אַכְסַנְיָא בְּאוֹרְחָא דְהוּא מְדַמֵי לְסַמְיָא הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

משגה עור. הסומא בדבר ומשיאו עצה רעה:

{{ה}} דגמרינן משגה משגה מפ' קדושי' והתם גופא מנלן עיין בפ' קדושים:

משגה עור. לו' לא תיעץ לו לפי דרכך כדי להסיג גבולו: משגה. ב'. משגה עור. משגה ישרים בדרך רע. זה שררשו משגה עור, שמיעצו לחטוא. זה משגה ישרים בדרך רע, שהוא ישר ונותן לו עצה לעקם דרכיו. וסמך לו:

לִיטּ דְיַצְלֵי דִין דַיַר יִתַּמָא וְאַרְמְלָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דְיַצְלֵי דִין דַיָיר יִתַּם וְאַרְמְלָא הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

מטה משפט גר יתום. כי אין להם עוזר והנה גם הוא בסתר והזכיר הגר גם היתום והאלמנה כי אם יטה הדיין משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו והגר והיתום והאלמנה אין להם כח. ושוכב עם אשת אב ואחות וחותנת אינו נחשד להתייחד עמה על כן הוא דבר נסתר ואין כן שאר העבירות:

מטה משפט. שהיודע הדין ומטהו בראיותיו. או טוען שקד הוא משגה עור:

לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אִתַּת אֲבוּהִי אֲרֵי גַלִי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם אִתַּת אָבוֹי אֲרוּם גְלֵי כַנְפָא דְגַלֵי אָבוֹי הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

וטעם כי גלה כנף אביו. דרך כבוד לאב כי בתורה הזכיר (ויקרא כ יא) ערות אביו גלה וכן הזכיר באשת אחיו ואשת אחי אביו ערותם כי שם יחייב עונש גדול מיתה או כרת והוצרך לנבל הרעה שעשו על כן הזכיר בהם הערוה אבל בכאן להיותו לאלה די להזכיר כי גלה כנף אביו כי בגלוי כנף האב בלבד מחוייב קללה כי מקלה את כבודו וכל מקלה את אביו ארור וכן לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו (לעיל כג א) דרך כבוד שלא יקרב אליה כי אין ראוי לגלות כנפו אשר פרש על אשה דרך חופה כטעם ופרשת כנפך על אמתך (רות ג ט) ולא כמי שמרבה בו אנוסת אביו (יבמות צז)

לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם כָּל בְּעִירָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם כָּל בְּעִירָא הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

עם כל בהמה. זכד או נקבה כי אין לה פה שתצעק ותערער כמו הזכור על כן לא הזכירו:

סמך שוכב עם בהמה לאשת אביו. לפי שהוא עמה בבית וכרוך אחריה כבהמה. וכן אחותו וחותנתו שהם תדירים עמו. וסמך לו: מכה רעהו בסתר. שהוא בצנעה כמו זנות חותנתו ואחותו שהוא בצנעה בביתו:

לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אֲחָתֵהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם אַחְתֵיהּ בְּרַת אָבוֹי אוֹ בְּרַת אִמֵיהּ הֲווֹ עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם חֲמוֹתֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם חֲמוֹתֵיהּ הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

לִיט דְיִמְחֵי לְחַבְרֵהּ בְּסִתְרָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דְיִמְחֵי חַבְרֵיהּ בְּלִישַׁן תְּלִיתָאֵי בְּטוּמְרָא הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

מכה רעהו בסתר. על לשון הרע הוא אומר. ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, אחד עשר ארורים יש כאן, כנגד אחד עשר שבטים. וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו:

{{ו}} דאל"כ בסתר ל"ל וכי אם יכהו בקגלוי הכאה ממש מותר בתמיה והלא כתיב לא יוסיף פן יוסיף בפ' כי תצא: {{ז}} וא"ת למה סמך ר' משה הדרשן לגבי מכה רעהו בסתר. וי"ל בשלמא בלא זה ל"ק מידי למה כתיב י"א ארורים כדי להוציא ראובן מכלל הארור משום דכתיב ארור שוכב עם אשת אביו והוא בלב יצועי אביו מ"ה לא נאמרו אלא י"א ארורים כדי להוציא ראובן אבל עכשיו לפי מה שפירשתי דמכה רעהו בסתר על לשון הרע הוא אומר א"כ לא ה"ל לומר אלא י' ארורים ולהוציא גם את יוסף שהוציא דבה על אחיו וסיפר עליהם לשון הרע ותירץ ראיתי כו' וק"ל. וראיתי שיש גורסים ראיתי כו' על אשר לא יקים וה"פ ראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן י"א ארורים כו' עד לא רצה לקללו וקשה הרי י"ב הם עם ארור אשר לא יקים וגו' ומתרץ כאן בארור אשר לא יקים וגו' כולל את כל התורה וגם הארורים דלעיל נכללו בארור אשר לא יקים וגו' ואם כן קשה דארורים דלעיל יתירים הם ולמה נכתבו אלא ודאי כמו שראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן:

בסתר. בגי' בל' הרע ובגימ' מסר ממון חבירו. וסמך:

לִיטּ דִי מְקַבֵּל שׂחֲדָא לְמִקְטַל נְפַשׁ דַם זַכַּי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

לִיט דִמְקַבֵּל שׁוֹחֲדָא לְמִיקְטוֹל בַּר נַשׁ לְמִשְׁדֵי אֲדַם זַכַּאי הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן:

לוקח שוחד. לפי דעת רבים שהוא הדיין ולפי דעתי שהוא עד שקר:

לוקח שוחד להכות. כענין דואג האדומי והזיפים למצוא חן בעיני שאול או להרויח:

לוקח שוחד להכות נפש. לומר הולך רכיל למען שפוך דם.

לִיט דִי לָא יְקַיַם יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

תַּרְתֵּיסְרֵי שִׁבְטַיָא כָּל חַד וְחַד הֲוָה אָמַר בִּרְכָתָא בִּכְלָלָא וּלְוָוטַיָא בִּכְלָלָא מְבָרְכַיָא הֲווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן לְכָל מִילָא וּמִילָא כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְאָמְרִין בְּרִיךְ יֶהֱוֵי גַבְרָא דִי יְקִים יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא לְמֶעֱבַדְהוֹן מְלַטְטַיָא הָפְכִין אַפֵּיהוֹן כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דְעֵיבָל וְאָמְרִין לִיט יֶהֱוֵי גַבְרָא דְלָא יְקִים יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא לְמֶעֱבַדְהוֹן הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן פִּתְגָמַיָא אִלֵין אִתְאַמָרוּ בְּסִינַי וְאִתַּנְייוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִיתְלֵיתוּן בְּמֵישְׁרֵי מוֹאָב תַּרְתֵּיסְרֵי מִלִין מִן מִלְתָא לְכָל שִׁבְטַיָא וְעַל כָּל פִּיקוּדָא וּפִיקוּדָא אִתְגְזַר עֲלָהּ תְּלָתִין וְשִׁית קַיָמִין:

אשר לא יקים. כאן כלל את כל התורה כלה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה:

אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש"י ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז) והנה הוא חרם המורדים והכופרים ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור וזה קרוב לענין שפירשנו ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד) וכן נוהגין

אשר לא יקים. י''א על כל התורה וי''א על אלה הנזכרים ולא אמרו כלום בעבור שכתוב לעשות אותם והנכון בעיני כי קלל על מצות לא תעשה הנזכרים וקלל מי שלא ישמור גם בסתר מצות עשה על כן אמר לעשות אותם:

אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. שלא יקיים ויודה שראוי לעשות את כולם אבל תהיה איזו מצוה מהם לבטלה אצלו והוא החשוד לדבר אחד:

וסמך: אשר לא יקים להכות נפש. לומר השופך דם כעובר על כל התורה: אמן. בגימ' הוי' אדנ''י. ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך, שעולה שני שמות:

ארור אשר לא יקים וגו' לעשות וגו'. יש במשמעות הכתוב שכונתו לומר על דברים האמורים בענין, ויש במשמעותו שעל כל התורה הוא מדבר וכן פירשוהו ז''ל (סוטה ל''ז.), לדבריהם ז''ל טעם אומרו יקים לעשות, שאם היה אומר אשר לא יקים לבד או אשר לא יעשה לא היתה תקומה לשונאי ישראל כי מי הוא זה שיוכל לקיים את דברי התורה הזאת, ומה גם מי שאין סיפוק בידו לקיים כגון אין לו שדה לקיים מצות התלויות בה או אין לו עבד לקים מצות התלויות בו, לזה אמר לעשות פירוש שאינו בכלל ארור אלא מי שלא יקים עליו לעשות כשתשיג ידו עשות, ולזה לא אמר אשר לא יקים או אשר לא יעשה אלא אשר לא יקים לעשות פירוש יקים בלבו הדברים לעשותם כשתשיג ידו: