אֲרֵי יְהֵי דִין בֵּין גֻבְרַיָא וְיִתְקָרְבוּן לְדִינָא וִידוּנֻנוּן וִיזַכּוּן יָת זַכָּאָה וִיחַיְבוּן יָת חַיָבָא:

אֲרוּם יְהֵי תִיגְרָא בֵּין תְּרֵין גּוּבְרַיָא וְיִתְקַרְבוּן לְוַת דִּינָא וִידוֹנוּן יַתְהוֹן וְיִכְרְעוּן לִזְכוּתָא יַת זַכָּאָה וּלְחוֹבָא יַת חַיָּיבָא:

כי יהיה ריב. סופם להיות נגשים אל המשפט. אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק הוי אומר זו מריבה: והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחיבין בדין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה. ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין (פסוק ד) , לא תחסם שור בדישו, לאו שלא נתק לעשה:

{{א}} פי' מדהל"ל כי יגשו אנשים אשר יהיה להם המשפט ש"מ דה"ק אם יהיה ריב סופם שיגשו למשפט ולא יוכלו להתפשר כ"א ע"י משפט: {{ב}} כתרגומו וי"מ שהוא לשון בינה שהוא בר דעת לאפוקי חש"ו ויש מפרשים שקאי אשופט כלומר והיה אם השופט מבין שעבר וראוי להכות. מצאתי: {{ג}} הא ניתק לעשה אין לוקין וה"ה לאו שאין בו מעשה ושניתן לאזהרת מיתת ב"ד ושניתן לתשלומי' ולאו שבכללות כדאיתא במס' מכות (דף יג):

כי יהיה ריב בין אנשים. על דרך קבלת רבותינו (מכות יג) שהמלקות הוא בחייבי הלאוין מה ענין לו בריב אשר בין שני האנשים האוכל נבלה בביתו לוקה וכן הזורע שדהו או כרמו כלאים והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו וכל שאר הלאוין ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק לפיכך דרשוהו בעדים זוממין (שם ב) יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום על פי שני עדים כאשר נצטוו ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון והיה אם בן הכות הרשע שלא נוכל לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין ילקה ארבעים ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה או שקלל חבירו בשם או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש וכיוצא בהם ודבר הכתוב בהווה כי בעל הריב יגישנו לבית דין ועל ידו ילקה וטעם הארבעים כפי מדרשו (תנחומא ישן במדבר כח) לפי שעבר על התורה שנתנה בארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין ענין היבום וסודו והחליצה וטעמה כבר הזכרתים (בראשית לח ח)

ושפטום. השופטים כמו לא יחבול רחים:

כי יהיה ריב. סמך ריב ללקט שע''י לקט שכחה ופאה מריבים העניים זה עם זה: המשפט ושפטום. השופט. לומר שמכות בשלשה:

וִיהֵי אִם בַּר חַיָבָא לְאַלְקָאָה חַיָבָא וְיִרְמִנֵהּ דַיָנָא וְיַלְקִנֵהּ קֳדָמוֹהִי כְּמִסַת חוֹבְתֵהּ בְּמִנְיָן:

וִיהֵי אִין מִתְחַיֵּיב לְמִלְקֵי חַיָּיבָא וְיִרְבְּעִינֵיהּ דַּיָינָא וְיַלְקִינֵיהּ קֳדָמוֹי כְּמֵיסַת חִיּוּבֵיהּ בְּדִינֵיהּ:

והפילו השפט. מלמד שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מטה: לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים. מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו: במספר. ואינו נקוד במספר, למד שהוא דבוק, לומר במספר ארבעים ולא ארבעים שלמים, אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, והן ארבעים חסר אחת:

{{ד}} הרי ג' רשעיות אחת מלפניו כלומר שליש מלפניו וב' ידות מאחוריו. וי"מ כדי רשעתו היינו י"ג מכות משום דבן י"ג בר עונשין הוא ולפניו ר"ל כנגד לבו ולאחוריו על גבו דאותן ב' חלקים קנס הוא: {{ה}} ר"ל בפת"ח תחת הבי"ת: {{ו}} כלומר שצריך למנות ולהזכיר במנין מ'חסר אחת ולא שיאמר ל"ט אלא יאמר מ' חסר אחת והטעם כדי שלא ישכח וילקה אותו עוד מכה א' ויעבור על פן יוסיף וגו' מ"ה הוא מזכיר מ' חסר אחת כדי שיזכור ובזה נמי ניחא שמזכיר בקרא מ' ולא ל"ט:

בן הכות. בחיר''ק כמו בן נון (ס''א בן) יקה והטעם כמו בן בליעל. וכן שבן לילה היה. והוא חייב. להכותו לפי דעתי שהכה חברו: והפילו השופט. בציווי וכן והכהו והעד לפניו: כדי רשעתו במספר. המכות. היה נראה לנו שיש עון שיוכה עליו עשר גם עשרים ופחות ויותר והעד כדי רשעתו רק לא יוסיף על ארבעים לולי דברי הקבלה והוא לבדו האמת וי''א כי טעם רשעתו במכות גדולות או קטנות וכלם במספר ארבעים:

והפילו השופט. ימתחנו על העמוד:

והיה אם בן הכות הרשע. בן הוא ל' בינה לומר לך שצריך שיכה בענין האמוד שאומדין אותו כמה מכות ראוי לקבל ושיכו אותו מכות הראויות להשתלש. וכן דברי אגור בן יקה שאגר הבינה והקיאה וכן יהושע בן נון שהיה מלא חכמה ובינה: והפילו השופט. והפילו בגימ' כפול שצריך שתהיה הרצועה כפולה: כדי. ב' במס' הכא ואידך והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו שנגאל ונפטר:

אם בן הכות וגו'. אמר בן בחירק רמז שצריך להתבונן בו לדעת אם יכול לסבול המ', אבל אם אמדוהו לפחות מכן אינו לוקה אלא לפי מה שאמדוהו (מכות כ''ב:):

במספר, ארבעים יכנו. מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ואחת מלפניו (מכות כג.) כי כל חוטא פונה עורף אל השכינה ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, ויש לך חוטא שמעיז פניו נגד ה' כמ"ש (משלי כא.כט) העז איש רשע בפניו. וכשם שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן והוטל עליו הכפל לפי שמכחיש עין של מעלה ואינו משוה עבד לקונו משא"כ בגזלן (ב"ק עט:), כך הוטל עליו הכפל ללקות פי שנים מאחוריו וחלק א' מלפניו כי בכל חטא יש לספק אם העז בפניו או אם פנה עורף אל ה' ואז חטאו כפול. וי"א אחד לפניו, שהיה לו לזכור אחת לפניו, כי בא מטיפה סרוחה. ושתים מאחוריו, שהיה לו לזכור כי הוא הולך למקום רמה, ולזכור לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון והם לאחוריו, ונכון הוא. וטעם למספר ל"ט, לפי שכפר באחד העולה למספר י"ג ובתורה שנדרשת בי"ג מדות ומרד ביצר טוב הבא אחר י"ג שנה. וכל חוטא נכנס בו רוח שטות והוא נעדר מן הבינה הבאה למ' שנה, לכך נאמר והיה אם בן אם נחקור את הבינה הבאה בשנת מ' והוא דומה כאילו לא הגיע לשנת מ' בזאת תדע כי ראוי להלקותו במספר שאינו ארבעים ממש אלא סמוך למספר זה כי לא עם בינות הוא.

אַרְבְּעִין יַלְקִנֵהּ לָא יוֹסֵף דִילְמָא יוֹסֵף לְאַלְקָיוּתֵהּ עַל אִלֵין מָחָא רַבָּא וְיֵקַל אֲחוּךְ לְעֵינָיךְ:

אַרְבְּעִין יַצְלִיף וְחָסִיר חַד יַלְקִינֵיהּ לָא יַשְׁלִים דִּלְמָא יוֹסִיף לְמִלְקֵיהּ עַל תְּלָתִין וְתֵשַׁע אִלֵּין מַלְקוּת יַתִּיר וְיִסְתַּכֵּן וְלָא יִתְבַּזֵי אָחוּךְ וְאַנְתְּ חָמֵי לֵיהּ:

לא יסיף. מכאן אזהרה למכה את חברו: ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך:

{{ז}} דהא הכא בתחלה מכה בהיתר ואעפ"כ כתיב לא יוסיף כ"ש אם מכה את חבירו בחנם דמתחלתו באיסור שעובר בלא תעשה:

וטעם ונקלה אחיך. שהוא דבר ידוע וגזירה מהשם להיות ארבעים לסבול הסובל כדין שמים ולא בחפץ ה ש ופט:

מכה רבה. שלא יוכל לסבלה: ונקלה אחיך. שיתקלקל ברעי או במים מרוב הכאב:

ונקלה. ב'. הכא ואידך ונקלה כבוד מואב כיון שנקלה כבוד שלא לבזותו יותר: אחיך. בגימ' זבל שאם נתקלקל ברעי פטור: ונקלה אחיך לעיניך. וסמיך ליה לא תחסום. רמז שצריך ליתן לפני השמש מכל מין ומין:

לָא תֵחוֹד פּוּם תּוֹרָא בִּדְיָשֵׁהּ:

לָא תְזַמְמוּן פּוּם תּוֹרָא בְּשַׁעַת דָּרְכֵיהּ בְּרַם יְבִימְתָּא דְאִיתְרְעַת קַמֵּיהּ לָקֵי שִׁיחְנָא וּדְלֵי חָמֵי לָא תִזְמָמוּנָהּ לֵיהּ:

לא תחסם שור בדישו. דבר הכתוב בהוה והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל. אם כן למה נאמר שור, להוציא את האדם: בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ, תלמוד לומר לא תחסם שור מכל מקום, ולמה נאמר דיש, לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות שנגמרה מלאכתן למעשר:

{{ח}} דילפינן שור שור כו' כדפי' לעיל: {{ט}} פי' כיון דשור לאו דוקא א"כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה: {{י}} ר"ל בדישו משמע דוקא בשעת דישה א"כ יכול יחסמנו מבחוץ שלא בשעת דישו ואח"כ יהא מותר לדוש כן בחסימה ת"ל כו': {{כ}} דאל"כ הל"ל לא תדוש בשור בחסימה דמשמע דוקא בשעת דישה אסור ומדכתיב לא תחסום משמע מ"מ ובדישו לדרשא אחרינא אתי כמו שמפרש והולך ולמה נאמר דיש כו' וכעין זה פירשתי בסוף פ' עקב על לא יתיצב איש וכו': {{ל}} ר"ל אם נותנן על הגג לייבשן ונתקשרו זה עם זה וצריך להפרידם זה מזה אם רוצה ליטלן. ופי' שבאלו המלאכות אפילו מצוה ליכא אבל במלאכו' שהן גידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתן אע"פ שאינו עובר בלאו כדנפקא משור ולא אדם מ"מ מצוה איכא אם לא התנה עמו אבל באלו אפילו תנאי לא צריך:

בי''ת בדישו. אמרו המכחישים שהוא קודם דישה ואין צ ורך:

סמך לא תחסום למלקות שרצועה שמלקין בה היא של עגל משום ידע שור קונהו וזה לא ידע קונו לפיכך יפרע ברצועה של עגל:

אֲרֵי יֵתְבוּן אַחִין כַּחֲדָא וִימוּת חַד מִנְהוֹן וּבַר לֵית לֵהּ לָא תְהֵי אִתַּת מֵתָנָא לְבָרָא לִגְבַר אוֹחֲרָן יְבָמַהּ יֵעוּל עֲלַהּ וְיִסְבַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ וְיִבְּמַהּ:

כַּד דַּיְירִין בְּעַלְמָא הָדֵין שָׁעָה חֲדָא אַחִין מִן אַבָּא דִּמְיַחֲדִין בְּאַחְסַנְתָּא לָא תֶהֱוֵי אִתַּת שְׁכִיבָא הֶפְקֵרָא בְּשׁוּקָא לִגְבַר חִילוֹנָאֵי יְבָמָהּ יֵיעוּל עֲלָהּ וְיִסְבִּינָהּ לֵיהּ לְאִינְתּוּ וְיַבֵּם יָתָהּ:

כי ישבו אחים יחדו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו: יחדו. המיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם: ובן אין לו. עין עליו: בן או בת, או בן הבן, או בת הבן, או בן הבת, או בת הבת:

{{מ}} ר"ל דוקא המיוחדים בנחלה שזה יורש את זה אם מת דהיינו אחים מן האב פרט לאחים מן האם שאין זה יורש את זה שכל קרובי אביו יורשין אותו ולא אחיו מאמו וא"ת ל"ל יחדו תיפוק ליה מג"ש דאחים אחים מבני יעקב כתיב הכא אחים וכתיב התם שנים עשר עבדיך אחים וגו' מה להלן מן האב אף כאן מן האב וי"ל כיון שמצינו דנקראו אחים אפילו קרובים כדכתיב אנשים אחים אנחנו ה"א אפילו קרובים חייבין לייבם כמו שמצינו גבי בועז לכך כתיב יחדו המיוחדים בנחלה כו' ובגמרא פ"ב דיבמות תירצו בענין אחר ע"ש והביא' הרא"ם ע"פ: {{נ}} ר"ל מדכתיב אין ביו"ד דהל"ל אן חסר יו"ד כמו שנכתב בסמוך מאן יבמי חסר יו"ד ומדכתיב ביו"ד קוראו אין ואל"ף מתחלף בעי"ן והוי כאלו כתיב עיין ר"ל עיין עליו שאם יש לו בן או בת כו' שפטורה מן החליצה ומן היבום:

כי ישבו אחים יחדו. גם הם אמרו כי אינם אחים ממש כי אם קרובים והביאו ראיה מבועז ולא אמרו כלום כי אין שם זכר יבום כי אם גאול' ומה טעם להזכיר יחדו ואם היו במדינ' אחת או בחצר אחד או שהיו אוהבים זה את זה. ואמרו כי הנה הכתוב אמר ויבמה וזה אות כי איננה יבמה כי אם בשם כמו שבה יבמתך והנה נואלו ונסכלו כי הנה מפורש בבני יהודה ויבם אותה והוא יבמה גם יבמתך בעבור היותן לשני אחים וכל איש דעת ידע כי המצות שנתנו למשה שהם מצות לא תעשה לא היו אסורות קודם לכן ואילו היה אדם מונע עצמו מהן וקדם משה לא היה הדבר רע בעיני השם אף כי שכתב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ולא מצאנו נביא שהזהירם והנה הכתוב אמר על אונן שלא נתן זרע לאחיו וירע בעיני ה' על כן אנחנו נסמוך על הקבל' שהם אחים ממש: ובן אין לו. כי אם יש לו בן אין צורך כי היא אסורה: ופירוש יחדו. כדברי המעתיקים: לאיש זר. פי' החוצה אם ירצה היבם:

ויבמה. יסיר אותה מהיות עוד יבמתו אבל תהיה כאשתו לכל דבר אפילו לגרשה בגט ולהחזירה:

כי ישבו אחים יחדו. סמך ללא תחסום לומר לך יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה: ובן אין לו. ס''ת אונן עם אל''ף דאין כלו' לא יעשה כאונן שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ ולכך סמך לו בדישו: לאשה ויבמה. בגימ' ויבמה בעל כרחה:

לא תהיה אשת המת וגו'. אזהרה לה ולבאיה וחייבת מלקות היא והבא עליה, ואומרו יבמה יבא עליה רמז שאין חיוב על היבם אלא ביאה אחת, וכמאמר ר' יוסי (שבת קי''ח:) ה' בעילות בעלתי וחמש נטיעות נטעתי, ואמרו בירושלמי (יבמות פ''א ה''א) שנפלו לו ה' יבמות מה' אחים ונזקק פעם אחת לכל אחת, ואומרו ולקחה שלא תאמר שאוסרה עליו מכאן ואילך תלמוד לומר ולקחה לו לאשה שהרשות בידו אם ירצה לקיימה עולמית, ואומרו ויבמה שלא תאמר שלא נאמרו כל הדברים האמורים אלא רשות לפי שאסרה הכתוב לעולם התירה ליבם אבל התורה לא חייבתו בדבר, תלמוד לומר ויבמה:

וִיהֵי בּוּכְרָא דִי תְלִיד יְקוּם עַל שְׁמָא דַאֲחוּהִי מֵתָנָא וְלָא יִתִּמְחֵי שְׁמֵהּ מִיִשְׂרָאֵל:

וִיהֵי בּוּכְרָא דְתוֹלִיד יְקוּם בְּאַחְסַנְתָּא עַל שׁוּם אָחוֹי שְׁכִיבָא וְלָא יִתְמְחֵי שְׁמֵיהּ מִיִּשְרָאֵל:

והיה הבכור. גדול האחים הוא מיבם אותה: אשר תלד. פרט לאילונית שאינה יולדת: יקום על שם אחיו. זה שיבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו: ולא ימחה שמו. פרט לאשת סריס ששמו מחוי:

{{ס}} ר"ל שמצוה בגדול לייבם וא"ת דלמא אם אין בכור פטורים מיבום וי"ל דא"כ לא הל"ל כי ישבו אחים יחדו דהוא בא ללמדך פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו כדפירש"י ואם אחיו שאינו בכור אין מייבם למה איצטריך למעט אשת אחיו שלא היה בעולמו פשיטא דהא לאו בכור הוא אלא ודאי שמע מינה דאף אחיו שאינו בכור מייבם ומה שכתוב בכור בא ללמדך שמצוה בגדול מן אחים כדפירש"י: {{ע}} ושיעור הכתוב כך הוא ולקחה לו לאשה והיה הבכור כלומר המייבם יהיה בכור. אשר תלד ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית כו': {{פ}} (בגמ') אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם שמו יוסף קורין שמו יוסף יוחנן קורין שמו יוחנן נאמר כאן שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה להלן נחלה אף כאן נחלה: {{צ}} ותנן ביבמות (דף עט) אם הי' סריס חמה פירש"י שלקה ממעי אמו שלא ראה חמה שעה אחת בכשרותו אבל סריס אדם שהיתה לו שעת הכושר חולץ וחולצין לאשתו:

וטעם והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמוהו שהרי בבעז נאמר כן (רות ד י) ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ולא קראו אותו מחלון אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה והנה הוא כפשוטו וסמכו בו רבותינו (ספרי קנו יבמות כד) מדרש שיהא גדול האחים מיבם ושהאילונית אינה מתיבמת וכן אשת הסריס ששמו מחוי וזה כולו אסמכתא כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי

הבכור אשר תלד. יקרא בשם אחיו: ולא ימחה שמו. על הנחלה ידבר. וכבר פירשתי אשר תלד בפסוק לעם נכרי:

ולא ימחה שמו מישראל. שיהי' הולד נחשב אצל ה' יתעלה קיום פריה ורביה למת שהרי נולד ע''י קדושיו של מת ואין היבם צריך לקדשה קדושין אחרים וזה מאס אונן בשנאתו את אחיו ובזאת הי' עליו קצף:

וְאִם לָא יִצְבֵי גַבְרָא לְמִסַב יָת יְבִמְתֵּהּ וְתִסַק יְבִמְתֵהּ לִתְרַע בֵּית דִינָא לָקֳדָם סָבַיָא וְתֵימַר לָא צָבֵי יְבָמִי לַאֲקָמָא לַאֲחוּהִי שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לָא אָבֵי לְיַבָּמוּתִי:

וְאִם לָא יִצְבֵי גַבְרָא לְמֵיסַב יַת יְבִימְתֵּיהּ וְתִיסַק יְבִימְתֵּיהּ לִתְרַע בֵּי דִינָא קֳדָם חַמְשָׁא חַכִּימִין וִיהוֹן תְּלָתָא לְדַיְינִין וּתְרֵין לְסַהֲדִין וְתֵימַר בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא קֳדָמֵיהוֹן מְסָרֵב יְבָמִי לְמִקְמָא לְאָחוֹי שְׁמָא בְּיִשְרָאֵל לָא צָבֵי לְיַבָּמוּתִי:

השערה. כתרגומו לתרע בית דינא:

{{ק}} ואינו כמו בשעריך תאכלנו שפירושו עיר דהא אל הזקנים כתיב ומושב הזקנים הוא בשער ב"ד:

יבמי. האמת כי היו''ד סימן הפעול:

וִיקְרוּן לֵהּ סָבֵי קַרְתֵּהּ וִימַלְלוּן עִמֵהּ וִיקוּם וְיֵימַר לָא רְעֵנָא לְמִסְבַהּ:

וְיִקְרוֹן לֵיהּ חַכִּימֵי קַרְתֵּיהּ וִימַלְלוּן עִמֵּיהּ מִילְכָּא קְשִׁיטָא וִיקוּם בְּבֵי דִינָא וְיֵימַר בְּלִישָׁן בֵּית קוּדְשָׁא לָא רָעֵינָא לְמִיסְבָּהּ:

ועמד. בעמידה: ואמר. בלשון הקדש, ואף היא דבריה בלשון הקדש:

{{ר}} דילפינן ואמר ואמרו בג"ש כתיב הכא ואמר ולהלן בפ' כי תבא כתיב ואמרו אל כל וגו' מהלהלן בלה"ק אף כאן בלה"ק והתם מנלן ילפינן עניה עניה מהדדי דהכא כתיב וענו הלוים ובפ' יתרו הוא אומר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק:

ועמד ואמר. עד שישמעוהו הזקנים:

וְתִתְקְרַב יְבִמְתֵּהּ לְוָתֵה לָקֳדָם סָבַיָא וְתַשְׁרֵי סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ וְתֵרוֹק בְּאַנְפּוֹהִי וְתָתֵב וְתֵימַר כְּדֵין יִתְעֲבֵד לִגְבַר דִי לָא יִבְנֵי יָת בֵּיתָא דַאֲחוּהִי:

וְתִתְקָרֵיב יְבִימְתֵּיהּ לְוָתֵיהּ לִקֳדָם חַכִּימַיָא וִיהֵי נָעֵיל בְּרִיגְלֵיהּ דִּיבִימָהּ סַנְדְּלָא דְּלֵיהּ עֲקֵיבָא דְחַיֵּיט בִּשְׁנָצֵי וּבְפוּם סַנְדְּלָא שְׁנָצֵי קְטוּרִין וִיחַכֵּם רִיגְלֵיהּ בְּאַרְעָא וּתְקִים אִינְתְּתָא וְתִשְׁרֵי שְׁנָצֵי וְתִשְׁלוֹף סַנְדְּלֵיהּ מֵעִלַּוֵי רִיגְלֵיהּ וּמִן בָּתַר כְּדֵין תֵּירוֹק קֳדָמוֹי רוֹקָא נְפִישָׁא דְמִתְחַמֵּי לְחַכִּימַיָא וּתְתִיב וְתֵימַר כְּדֵין חָמֵי לְאִתְעוֹבָדָא לְגַבְרָא דְּלָא יִבְנֶה יַת בֵּיתָא דְאָחוֹי:

וירקה בפניו. על גבי קרקע: אשר לא יבנה. מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה, אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

{{ש}} ופי' בפניו כנגד פניו לא בפניו ממש פי' משום דוירקה דבוק לעיל למלת לעיני הזקנים כאלו אמר לעיני הזקנים וירקה וישאר בפניו לבוד וע"כ צ"ל שפירושו כנגד פניו ומשום דהרוק הוא דוקא כנגד פניו חשוב כאלו הוא בפניו ממש לכן כתיב בפניו ולא לפניו:

וחלצה. כמו חלצו שד והטעם תסיר: בפניו. מפורש בדברי הקבל' שהוא כמו לפניו ודרך הפשט לפני הנעל כמו והיא כתובה פנים ואחור:

ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ראוי הוא לזה הבזיון מאחר שלא חפץ להשלים בנין הבית שהתחיל לבנות אחיו בקדושיו כאמרם ז''ל (כתובות פרק נערה) לא קראתי לאשתי אלא ביתי:

הזקנים. ה' זקנים לומר לך שמצות חליצה בחמשה: וירקה בפניו. לפי שהרוק דומה לש''ז כלומר שאינו חפץ להקים זרע:

וענתה וגו'. אמר לשון עניה, פירוש תשובה לדברי היבם שאמר לא חפצתי לקחתה תענה היא ותאמר ככה יעשה לאיש וגו':

וְיִתְקְרֵי שְׁמֵהּ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית שְׁרִי סֵינָא:

וְכָל דְּקַיְימִין תַּמָּן יִכְרְזוּן עֲלוֹי וְיִקְרוּן שְׁמֵיהּ בְּיִשְרָאֵל בֵּי שְׁלִיף סַנְדְּלָא:

ונקרא שמו וגו' . מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל:

{{ת}} פירוש דק"ל מלת בישראל ל"ל ומתרץ מצוה כו' ויהיה פי' בישראל במעמד ישראל שיהיו שם בשעת חליצה לקרוא חלוץ הנעל ואע"ג דכתיב בקרא בית חלון י"ל דמלת בית לדרשא אתי בית א' הוא בונה ולא שתי בתים פי' שאם כונס יבמתו אסור לו לייבם את צרתה:

אֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין כַּחֲדָא גְבַר וַאֲחוּהִי וְתִתְקְרֵב אִתַּת חַד לְשֵׁזָבָא יָת בַּעֲלַהּ מִיַד מָחוּהִי וְתוֹשֵׁט יְדַהּ וְתִתְקֵף בְּבֵית בַּהֲתְּתֵהּ:

אֲרוּם מִתְגַּרְיָין בְּנֵי אֱנָשָׁא כַּחֲדָא גְּבַר וְחַבְרֵיהּ וְתִתְקָרֵב אִתַּת חַד מִנְהוֹן לְשֵׁיזָבָא יַת בַּעֲלָהּ מִיַּד מְחָהִי וְתוֹשִׁיט יְדָהּ וְתִתְקֵיף בְּבֵית בְּהַתְתֵיהּ:

כי ינצו אנשים. סופן לבא ליד מכות, כמו שנאמר מיד מכהו. אין שלום יוצא מתוך ידי מריבה:

{{א}} דאל"כ הל"ל כי יכה איש את אחיו וקרבה וגו' ומתרץ דע"י מצות סופו לבא לידי מכות: {{ב}} הא דנקט לשון מצה ולא נקט לשון ריב כמו שנקט למעלה אין שלום יוצא מתוך מריבה משום דלשון הקרא נקט דלמעלה כתיב כי יהיהריב נקט מריבה וכאן כתיב כי ינצו נקט מצות:

כי ינצו. הפך כי ישבו אחים יחדו ואלה האנשים זרים או אחים: במבושיו. ביציו מגזרת בושה והוא עזות מצח לגלות דבר הנסתר שהוא ערוה גם הוא מקום מסוכן:

וקרבה אשת האחד להציל את אישה. אע''פ שהיבמה מצווה לבזות את אחי בעלה על שלא חס על בעלה לא הותר לאשה לבייש את הנלחם עם בעלה:

כי ינצו אנשים. סמך כי ינצו לחלוץ הנעל שע''י חליצה מריבה באה כדאמרינן כיון שבנים לבניך שלום על ישראל דאפטרה מחליצה ויבום: והחזיקה. ב' במסורה דין ואידך והחזיקה בו ונשקה לו העיזה פניה דוקא אם החזיקה במזיד כדכתיב העיזה פניה ותאמר לו אבל אם שגגה פטורה:

להציל וגו' ושלחה ידה וגו'. ולא אמר הכתוב ושלחה ידה וגו' להציל את אישה, העיר בזה שאם לא היה לה מציאות להציל בעלה מיד מכהו אלא על ידי זה לפי שאין כח בה להציל אלא בדרך זה פטורה, ודוקא שהיה חברו מכהו מכת נפש, לזה הקדים מאמר להציל קודם מאמר ושלחה לומר שאם ידענו שלא שלחה אלא להציל פטורה:

וּתְקוּץ יָת יְדַהּ לָא תְחוּס עֵינָךְ:

וְתִקְטְעוּן יַת פִּיסַת יְדָהּ לָא תְחוּסַן עֵינֵיכוֹן:

וקצתה את כפה. ממון דמי בשתו. הכל לפי המביש והמתביש. או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס, ונאמר להלן בעדים זוממין (לעיל יט, יג) לא תחוס, מה להלן ממון, אף כאן ממון:

וקצותה את כפה. כמו עין תחת עין אם לא תפדה כפה תקוץ: לא תחום עינך. אם היתה ענייה:

כפה. ב' דין ואידך כפה פרשה לעני מה להלן ממון אף כאן ממון: עינך. וסמיך ליה לא יהיה לך בכיסך. לומר לך שלא יסתכל בכיס במבושיו ובערותו ד''א עינך לא יהיה לך בכיסך למנות מה שבו כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין: וקצותה את כפה. וסמיך ליה לא יהיה לך בכיסך. לומר דקצותה את כפה הוא ממון דבר המוטל בכיס:

לָא יְהֵי לָךְ בְּכִיסָךְ מַתְקַל וּמַתְקָל רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא:

לָא יֶהֱוֵי לְכוֹן בְּנַרְתֵּיקֵיכוֹן מַתְקְלִין דִּנְכִיל מַתְקְלִין רַבְרְבִין לְמֶהֱוֵי זַבִּין בְּהוֹן וּמַתְקְלִין זְעִירִין לְמֶהֱוֵי מְזַבִּין בְּהוֹן:

אבן ואבן. משקלות: גדולה וקטנה. גדולה שמכחשת את הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה:

{{ג}} כגון ששניהם מנה שלם או שניהם חצי מנה אלא זה מכחיש את זה כלומר שאחת גדולה ואחת קטנה:

בכיסך. מקום למאזנים או יוציא מן הכיס בדרך רמאות והראשון הוא נכון והעד כיס אחד יהיה לכלנו משקל אחד. ומגזרת תכוסו על השה ואם הוא משורש אחר ורבים פירשו כמו חריט ואין צורך:

לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. יש לדקדק אם הפירוש גדולה יותר מן הראוי והקטנה יותר מן הראוי ושניהם שקר ושוקל לעצמו בגדולה ולאחרים בקטנה, א"כ קשה מהו שאמר אבן שלימה וצדק יהיה לך. כי תואר השלימה קאי ודאי על הקטנה יותר מהראוי שצריך להשלים חסרונה שתהיה שלימה ובלתי חסרה, ולמה לא אמר דבר המתנגד אל הגדולה ובעל כרחך אתה צריך לומר שתיבת וצדק אמר כנגד הגדולה השקרית, וקשה הרי הצדק הוא הפך שניהם ושלימה למה לי, אלא ודאי כך פירושו שגדולה היא המשוערת כראוי וקטנה היא החסירה מן הראוי ומה שאמר אבן שלימה וצדק קאי הכל על הקטנה כי לשון צדק דרשו רז"ל (ב"ב פח:) צדק משלך ותן לו. ע"כ אמר דרך לא זו אף זו אבן שלימה ובלתי חסירה יהיה לך שלא תחסר את חבירך כלום ולא זו שלא תחסר לו אלא אפילו וצדק צדק משלך ותן לו יותר מהראוי לבא לו, ואם כן הוא שהגדולה היא הישרה למה אמר לא יהיה בכיסך הגדולה למה לא תהיה בכיסו הישרה, ועו"ק מ"ש כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול תרתי למה לי ומדקאמר כל עושה עול ש"מ שכל עושה אלה אינו עול וצריך להבין מהו זה. ביאור הדבר הוא כדרך שאמר שלמה, אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם (משלי כ.י) אם שניהם שקרים מהו גם שניהם מהיכא תיתי לחלק ביניהם, ומהו לשון גם, אלא ודאי שמדבר באחד שקרי ואחד אמיתי והורה שגם הישר נקרא תועבה לפי שהאבן הישרה גורמת לו לשקול בשקרית, כי אם לא היה לו האבן הישרה היה מתירא לשקול לכל העולם בקטנה השקרית כי כל הקונים בבואם לביתם ימצאו משקלם חסר ותבא לבית דין עליו צעקת רבים לומר שלכלנו שקל בקטנה, מאי אית לך למימר שמא בביתכם נעשה חסר וכי לכולם נחסר בביתם דבר זה אינו שכיח. מה הוא עושה הולך ושוקל לקצתם בקטנה החסירה ולקצתם בגדולה הישרה והיה אם יבואו לב"ד הבריות אשר להם שקל חסר, הוא יטעון בב"ד הרי מכרתי להרבה בריות וישאל אותם ששקל בישרה ויעידו שאינן חסרין כלום ויכחישו הטוענים ששקל חסר, וממילא יתרץ הדיין לומר שאצלכם נעשה חסר דאל"כ מה גבר מגוברין (סנהדרין סה:) ולמה אלו אינן חסרין כלום, וכשישלח הב"ד אחר משקלו ישלח הישרה ונמצא שאלמלא הישרה לא היה יכול למכור לכולם בקטנה והרי לכך הוא מחזיק הישרה כדי לאמת שקר שלו לכך גם הישרה תועבה, וזהו שפירש"י גדולה המכחשת את הקטנה כי ע"י הגדולה יוכל להכחיש בב"ד מעשה הקטנה, ועל כן אמר כי תועבת ה' כל עושה אלה. על מה ששקל בישרה כי גם זה תועבה מאחר שאינו שוקל בישרה כי אם כדי לרמאות העולם, כל עושה עול. היינו השקרית אבל הראשונה אינה עול ואע"פ כן היא תועבה וע"ז אמר שלמה תועבת ה' גם שניהם לרבות הישרה. ובזה מיושב הסמיכות זכור את אשר עשה לך עמלק. פירש"י אם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מן גרוי האויב שנאמר (משלי יא.א) מאזני מרמה תועבת ה'. וכתיב בתריה (שם יא.ב) בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. וקשה מה ענין גרוי האויב למשקולות ועוד קשה וכי עמלק בא עליהם בעבור ששקרו במשקולות, גם על הראיה קשה למה קראה מאזני מרמה מאזני שקר מבעי ל"ל, ומהו הקלון שאמר, ואיך נקשר סוף הפסוק ואת צנועים חכמה לתחילתו. אלא ודאי שלאבן הגדולה הישרה קרא מאזני מרמה שלכך הוא שוקל בה כדי לרמאות כאמור והשוקל בה הרי הוא כמסתיר רעתו מן הבריות ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, וכך מדתו של הקב"ה כדרך שנאמר (שם כו.כו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל. וכדרך שאמרו בסוטה (ט.) היא עשתה בסתר הקב"ה מגלה קלונה, כך אמר לרמאים אלו, אתם עושים בסתר עושק וגזל, הקב"ה שולח השונא אשר יקח כל אשר לך בגלוי ואז למפרע יתגלה קלונך כי ידעו הכל למפרע שאתה עשית בסתר עושר ולא במשפט, זה"ש בא זדון זה האויב שיבא בזדון ובגלוי ויבא לאור קלון שלך וזהו שמסיק בילקוט בשם המכילתא (בשלח פר' א.ח) רבי אליעזר אומר ויבא עמלק שבא בגלוי פנים לפי שכל הבאות שבא לא בא אלא במטמוניות אבל ביאה זו בא בגלוי פנים עד כאן לשונו. וזה ראיה גדולה לדברינו שכל מה שעשו ישראל במטמוניות בא עמלק בגלוי כדי להביא לאור קלונם כי לא עביד הקדוש ברוך הוא דינא בלא דינא, וכששולח את האויב שיקח את אשר לך ודאי היה זה בעבור שבסתר עשית עושק ונלוז והעושים כך סוברים כי חכמים המה להרע, כאשר בדורנו חושבים לחכם את כל מי שהוא חריף לרמות והכתוב אומר (בראשית כז.לה) בא אחיך במרמה ולא בחכמה ויקח את אשר לך, אמנם מי שהוא מקיים והצנע לכת עם אלהיך ואינו עושה שקר לחבירו אפילו בצנעה הוא הנקרא חכמה וזהו שאמר ואת צנועים חכמה והוא הפך המאזני מרמה שהזכיר. ועל דבר זה בא עמלק, שנאמר (שמות יז.ז–ח) ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק. ומסיק בילקוט (בשם המכילתא בשלח פר' ו.ז) רבי אליעזר אומר אם הוא מספיק לנו כל צרכינו נעבדנו כו', מזה אנו למידין שלא היו בטוחים בה' שיתן להם כל צרכיהם ומסתמא היו עסוקים בעניני רמאות שלא היו יכולים להוציא מהם בדין ועשו עין של מעלה כלא רואה כמ"ש היש ה' בקרבנו אם אין. על כן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ודרשוהו (שם פר' א.ח) לשון רפיון ידים, והיינו שרפו ידי דייניהם כי לא יכלו להוציא בדין מה שחמסו בסתר, וכן כאן נאמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. הן אלהים ממש, כי הדבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. הן אלהים דיינים, כי מי שיש לו אבן גדולה וקטנה אינו נתפס על שקריו בדיינים. ועל כן חתך עמלק המילה וזרקה כלפי מעלה (תנחומא י.) כי מילה החיצונית תכליתה להביא את האדם לידי מילת ערלת הלב וכשלבם תכין מרמה ע"י שטומן משקלותיו במלח א"כ אין תועלת גם במילה החיצונית כל זמן שהם ערלי לב. ועוד לרז"ל (תנחומא פר' צו.יד) שהמילה משלמת שם של שדי והמה אמרו כמסופקין היש ה' בקרבנו אם אין אם כן אין צורך במילה וק"ל. ולא נתפסו ביד עמלק כי אם הנחשלים אחריך שהיה הענן פולטם מחמת חטאם כי כל בעל מרמה נדחה ממחיצת השכינה כמו שנאמר (תהלים ה.ה) לא יגורך רע. ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו ית' (שם קא.ז) וכל שכן עושה שקרים. וזהו ברפידים ברף ידים דהיינו חסירי כח והיו עיף ויגע כי לא היו נשואים על כנפי נשרים כמו אלו שבתוך הענן אשר אין עיף ואין כושל בהם. ובדרך דרש יש לומר, כשם שפר' זכור את אשר עשה לך עמלק סמוכה לפרשת משקלות, כך אנו עושים פר' זכור אחר פר' שקלים הבאה לכפרה על עון העגל שנעשה משקלי זהב ע"י שהיו להוטים אחר הממון ביותר כמבואר למעלה פר' כי תשא (ל.יג) וכל הלהוט אחריו משקר גם במשקולות ובעון זה בא המן על ישראל מזרע עמלק בשקלי כסף ומרדכי צוה שלא ישלחו ידיהם בבזה לתקן זה, ואין כאן מקומו להאריך בו.

לָא יְהֵי לָךְ בְּבֵיתָךְ מְכִילָא וּמְכִילָא רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא:

לָא יֶהֱוֵי לְכוֹן בְּבָתֵּיכוֹן מְכִילַן דִּנְכִיל מְכִילַן רַבְרְבִין לְמֶהֱוֵי זַבִּין בְּהוֹן וּמְכִילַן זְעִירִין לְמֶהֱוֵי מְזַבִּין בְּהוֹן:

לא יהיה לך. אם עשית כן, לא יהיה לך כלום:

{{ד}} דאל"כ לך ל"ל לא יהיה בכיסך אבן ואבן מיבעי ליה ויהיה פי' הקרא הכי לא יהיה לך כלומר אם יהיה בכיסך אבן ואבן אז לא יהיה לך מפני שא"א לומר אם אתה עושה כן כו' אלא לאחר שתפרש הבנת גדולה וקטנה פירש תחלה גדולה וקטנה ואח"כ לא יהיה לך שלא ע"ד המקרא: {{ה}} ר"ל וכי אסור להיות אבנים בביתו ומתרץ משקלות ששוקלין בהן דומיא דאיפה שהוא שם מדה ה"ה באבנים:

לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. אחר שהזכיר דרכי השראת שכינה בישראל הזהיר שלא בלבד שנא האל את עוות הדין אבל ישנא ג''כ המחזיק בכלים מוכנים לעשות עול ושצריך להרחיק אותם הכלים פן תגעל נפשו אותנו כאמרו כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה:

מַתְקִלִין שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ מְכִילָן שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:

מַתְקְלִין שַׁלְמִין וּמִסְחֲאָתָא דִקְשׁוֹט יֶהֱוֵי לְכוֹן מְכִילַן שַׁלְמִין וּקְסָטִין דִּקְשׁוֹט יֶהֱוֵי לְכוֹן מִן בִּגְלַל דְּיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן:

אבן שלמה וצדק יהיה לך. אם עשית כן יהיה לך הרבה:

{{ו}} דלך בתרא דומיא דלך קמא שהוא דבק עם עונש עבירה אף לך בתרא דבק עם שכר המצוה:

שלמה. שלא יהיה מקום חסר. ואיפת צדק להיותה כמדת השוק: למען יאריכו ימיך. כי זה ידוע כי כל מלכות צדק תעמוד כי הצדק כבנין והעיוות כהריסו' ברגע יפול הקיר:

אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין כֹּל עָבֵד שְׁקַר:

אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל דְּעָבֵיד אִלֵּין נִיכְלַיָא כָּל דְּעָבֵיד שִׁיקְרָא בִּפְרַקְמַטְיָא:

כל עושה אלה. איפה ואיפה אבן ואבן והכלל כל עושה עול בפה ובמעשה בסתר או בגלוי:

כל עושה אלה כל עושה עול. פירוש כל עושה אלה אבן ואבן איפה ואיפה, כל עושה עול הדומה לאלה, שלא תאמר שגזירת הכתוב הוא על ב' דברים אלו ולא על דומיהם תלמוד לומר כל וגו':

הֲוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד לָךְ עֲמָלֵק בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם:

הֲווֹ דְּכִירִין יַת דְּעָבָדוּ לְכוֹן דְּבֵית עֲמָלֵק בְּאָרְחָא בְּמִפַּקְכוֹן מִמִּצְרָיִם:

זכור את אשר עשה לך. אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי יא, א) מאזני מרמה תועבת ה', וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון:

{{ז}} ר"ל בא האויב ויתגרה בך מלחמה ויהיה לך לקלון:

זכור את אשר עשה לך עמלק. כבר הזכרתי (לעיל כד ט) המדרש שדרשו בו בספרא (בחקותי פרשה א ג) יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן בספרי (תצא קסו) זכור את אשר עשה לך עמלק בפה לא תשכח בלב ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור (מגילה כט) ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד כמו שאמרו (ב"ב קסה) והכל באבק לשון הרע

זכור וגו'. שאין כיוצא בהם שיצא על ישראל בלא קדימות ידיעתם ממנו אלא כאשר ידאה הנשר והוא קרך בדרך:

דִי עָרְעָךְ בְּאָרְחָא וְקָטֵל בָּךְ כָּל דַהֲווֹ מִתְאַחֲרִין בַּתְרָךְ וְאַתְּ מְשַׁלְהֵי וְלָאֵי וְלָא דָחֵיל מִן קֳדָם יְיָ:

דְּאַרְעוּ יַתְכוֹן בְּאָרְחָא וַהֲוָה קָטִיל בְּכוֹן כָּל דַּהֲוָה מְהַרְהֵר לְמִסְטֵי בָּתַר מֵימְרִי הִינוּן גּוּבְרַיָא מִשִּׁבְטָא דְבֵית דָּן דַּהֲוָה בִידֵיהוֹן פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וַהֲוָה עֲנָנָא פָּלִיט יַתְהוֹן וּדְבֵית עֲמָלֵק מְקַבֵּל יַתְהוֹן וְקָטַע בֵּית גִּבָּרֵיהוֹן וְשָׁדֵי לְעֵילָא וְאַתּוּן בֵּית יִשְרָאֵל הֲוֵיתוּן לְעִיַין וּמְשַׁלְהִין מִסּוּגֵי שִׁעֲבּוּדָא דְמִצְרָאֵי וּמִן דְּלוּחֵי גְּלִילֵי יַמָּא דַּעֲבַרְתּוּן בְּמִצְעֵיהוֹן וְלָא דַחֲלוּן בֵּית עֲמָלֵק מִן קֳדָם יְיָ:

אשר קרך בדרך. לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטמאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האמות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים: ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך. חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן: ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב (שמות יז, ג) ויצמא שם העם למים, וכתיב אחריו ויבא עמלק: ויגע. בדרך: ולא ירא. עמלק, אלהים' מלהרע לך:

{{ח}} ר"ל כדבר חם שהכל יראים ממנו כך האו"ה היו יראים מכם אבל עמלק ציננך והפשירך ל' מים פושרין: {{ט}} ר"ל הראה אות' קר בפני אחרים: {{י}} כלומר שהטיח דברים כלפי מעלה לומר מצוה שצוית לעמך ישראל מה הועיל' להם: {{כ}} דנחשלים הוא מל' חלש דהרבה תיבות מצינו שנתחלפו כמו כשב כבשוכן אפילות פרש"י בפרשת וארא בסופו פלאי פלאות וכן שמלה שלמה: {{ל}} שנפלטו מן הענן נחתך מילתן מעמלק: {{מ}} שלא תפרש שהוא תואר לישראל שלא היו ישראל יראי אלהים דומיה דעיף ויגע לכ"פ עמלק כו' ודרשו כך מדנקוד קמ"ץ תחת היו"ד אם כן הוא פועל עבר כמו כי זקן יצחק ואלו היה תואר ה"ל לנקוד בשו"א תחת היו"ד:

אשר קרך. מגזרת כל הקורות אותם: ויזנב בך. כרת זנבך והם הנחשלי' אחריך שלא היה בם כח ללכת ויתכן להיות מלת נחשלים כמו נחלשי' וכן כבש כשב: ואתה עיף. כי ברפידים בא והעם צמא למים כי כן כתוב: ויגע. מן הדרך: ולא ירא. שב אל עמלק והוא פעל עבר כמו כי כבד ממך כי זקן יצחק כאשר אהב:

אשר קרך בדרך. קרך בגי' סרס: ויזנב בך. בגימטריא זה מילה: כל הנחשלים אחריך. בגימטריא זה היה שבטו של דן:

אשר קרך. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ד''ה ג'.) שאמרו שהענן היה מכסה על ישראל ולא היה מקומם ידוע לעולם אלא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובא הכנעני וילחם עם ישראל, ואם כן תקשה מנין ידע עמלק מקום חניית ישראל לבא אצלם להלחם עמם, לזה אמר אשר קרך פירוש יקר מקרהו וידע מחניהם בדרך, ואומרו ויזנב בך וגו' פירוש לא שהענן הניחו ליכנם לפנים למחנה ישראל אלא באותן שהיה הענן פולטן, והוא אומרו ויזנב בך אותם הנחשלים אחריך: ואתה עיף ויגע וגו'. עיף עדיין משעבוד מצרים ויגע מטורח הדרך, ואומרו ולא ירא אלהים פירוש ובזה בא המורך בלבבך יותר ממפעל עייפות ויגיעות על דרך אומרו (ישעי' ל''ג) פחדו בציון חטאים, אבל אם היו צדיקים לא יפחדו ולא ירהו במלחמתו, והעיר הכתוב בטעמים שמשניאים אותו בלבנו כי הצר לישראל צרה גדולה שבא עליהם כאשר ידאה הנשר בלא ידיעה כמו שרמז גם כן במאמר קרך והם יגעים ועייפים ודבר המעמיד הכח ביכולת הנעלם אין עמם מה שלא היה כן בשאר כל המלחמות שמלבד שלא ייעפו ולא ייגעו במלחמות עוד להם כלם צדיקים יראי אלהים נמוכי לב: חסלת פרשת כי תצא

וִיהֵי כַּד יְנִיחַ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִסְחוֹר סְחוֹר בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ תִּמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא לָא תִּתִּנְשֵׁי: פפפ:

וִיהֵי כַּד יָנִיחַ יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן מִן כָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִן חֲזוֹר חֲזוֹר בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא לְמֵירְתָהּ תִּמְחוּן יַת דּוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא וַאֲפִילוּ לְיוֹמֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לָא תִתְנְשֵׁי:

תמחה את זכר עמלק. מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו, ג) . שלא יהא שם עמלק נזכר אפלו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:

{{נ}} כלו' שלא תשאר אחריו זכר שתהא זכרו עליו לומר זה של עמלק היתה דאל"כ תכה מבע"ל:

בהניח ה' אלהיך. הטעם כי זאת המצוה תלוי' אחר שירשו את הארץ ושקט' הארץ ממלחמה מכל סביבותיה כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק: תמחה את זכר עמלק. זהו והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה שלא יאמר זה השור היה משלל עמלק ודברי התורה כלל ודברי שמואל הנביא פרט: לא תשכח. אחר זכור לחזוק וכן משפט מצות רבות בתורה: חסלת פרשת כי תצא

תמחה את זכר עמלק. משור עד שה מגמל ועד חמור כמו שצוה לשאול וזה כדי להנקם מעמלק על שהעיז פניו באל יתעלה כמקנאים לכבודו: