אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיִבְעֲלִנַהּ וִיהֵי אִם לָא תַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי אֲרֵי אַשְׁכַּח בַּהּ עֲבֵרַת פִתְגָם וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵט פִּטוּרִין וִיהַב בִּידַהּ וְיִפְטְּרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ:

אֲרוּם יִסַב גְּבַר אִיתָא וְיֵיעוּל עֲלָהּ וִיהֵי אִין לָא הַשְׁכָּחַת רַחֲמִין בְּעֵינוֹי אֲרוּם אַשְׁכַּח בָּהּ עֲבֵירַת פִּתְגָם וְיִכְתּוֹב לָהּ סֵפֶר תִּירוּכִין קֳדָם בֵּי דִינָא וְיִתֵּן בִּרְשׁוּתָהּ וְיִטַיֵּיל יָתָהּ מִבֵּיתֵיהּ:

כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו:

{{ע}} דהא הקרא נותן טעם למה לא מצאה חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר משמע דמצוה עליו כו' וזהו שנאמר מלת והיה שהוא לשון ודאי כלומר מצוה: (נח"י) דהל"ל והיה כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו ל"ל דכתיב אם לא תמצא וגומר אלא הכתוב בא ללמד שלא תאמר אשלחנה אפי' לאחר זמן ויש לחוש שמא ביני וביני תמצא חן בעיניו ולא ישלחנה לכן מצוה עליו לגרשה וידעתי מה שכתב הרא"ם ואין רצוני להאריך:

כי יקח איש אשה. גם הוא חשובה כשרה. [ס''א כשדה] חן בעיניו. שהיא הפך תולדתו: ומצא בה. ולא יוכל לגלות כי אין לו עדים והטעם או מצא בה כמו ומכה אביו ואמו:

כי יקח איש. בגי' לא שיוקח: בה ערות דבר. ר''ת בער שאין דבר שסערוה אלא בעדים: דבר וכתב. שצריך דבור עם הכתב: וכתב לה. לשמה: ספר כריתת. ג' תרי בהאי ענינא ואידך (ישעיה נ) ספר כריתת אמכם. זהו שאמרו ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ולכך כתיב תלת זמני ספר כריתת אע''פ שאשה נקנית בג' דרכים אין דבר אחר כורתה אלא ספר:

וְתִפּוֹק מִבֵּיתֵהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַר אָחֳרָן:

וּנְפָקַת מִבַּיְיתֵיהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַר אוֹחֲרָן:

לאיש אחר. אין זה בן זוגו של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה:

{{פ}} פי' אין זה השני הנושא אותה בן זוגו של ראשון שגרשה. בן זוגו פי' דומה לו דאל"כ אחר ל"ל:

ויצאה. שלא תשוב שם. ונודע הדבר שיצאה מהיותה בביתו: והיתה. בעול' לאיש: אחר. גם אחרון שמות התאר:

ויצאה מביתו. לומר היא יוצאת משכונתו כשהיא גרושה ולא הוא:

וְיִסְנִנַהּ גַבְרָא בַתְרָאָה וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵטּ פִטּוּרִין וְיִתֵּן בִּידַהּ וְיִפְטְרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ אוֹ אֲרֵי יְמוּת גַבְרָא בַתְרָאָה דְנָסְבַהּ לֵה לְאִנְתּוּ:

וְאַכְרִיזוּ עֲלָהּ מִן שְׁמַיָא דְיַסְנִינָהּ גַּבְרָא בַּתְרָאָה וְיִכְתּוֹב לָהּ סֵפֶר תִּירוּכִין וְיִתֵּן בִּרְשׁוּתָהּ וִיטַיֵּיל לָהּ מִבַּיְיתֵיהּ אוֹ אַכְרִיזוּ עֲלוֹי וְיֵמוּת גַּבְרָא בַּתְרָאָה דְנַסְבָהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ:

ושנאה האיש האחרון. הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה, ואם לאו קוברתו, שנאמר או כי ימות:

{{צ}} דאל"כ אם שנאה האיש האחרון מבע"ל:

כריתות. משנכרת' בעילת' לעולם:

או כי ימות האיש האחרון. ולא אמר השני לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זימני הוי חזקה:

לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַעֲלַהּ קַדְמָאָה דִי פָטְרַהּ לְמִתֻּב לְמִסְבַהּ לְמֶהֱוֵי לֵה לְאִנְתּוּ בָּתַר דִי אִסְתָּאָבַת אֲרֵי מְרָחָקָא הִיא קֳדָם יְיָ וְלָא תְחַיַב יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא:

לֵית לֵיהּ רְשׁוּת לְבַעֲלָהּ קַמָּאָה דְפַטְרָהּ מִן שֵׁירוּיָא לִמְתוֹב לְמִסְבָּהּ לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְאִנְתּוּ מִן בָּתַר דְּאִיסְתְּאָבַת אֲרוּם מְרַחֲקָא הִיא קֳדָם יְיָ וְלָא מְרַחֲקִין בְּנָהָא דְתֵלִיד מִנֵּיהּ וְלָא תְחַיֵּיב חוֹבַת מוֹתָנָא יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחְסָנָא:

אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה שנסתרה:

{{ק}} פי' דאין לומר כמשמעו אם נשאת לאשי דאם כן הוה משמע דוקא אם בא עליה אסור להחזירה הא גרושתו מן האירוסין מותר לחזור וזה אינו דהא כתיב ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה וגומר והיתה משמע הויה שהוא ל' קידושין ש"מ דאף גרושתו מן האירוסין אסור להחזיר א"כ אחרי אשר הוטמאה ל"ל אלא לרבות סוטה שנסתרה כלומר אחרי שהוא ספק שמא הוטמאה לא יבא עליה עד שישקנ' מים המאררים ואע"ג דאיסור סוטה שנסתרה בהדיא כתיב בה טומאה ואמרינן במסכת סוטה (דף ח) ונטמאה ג' חד לבועל וחד לבעל וחד לתרומה כבר תירצו בגמרא דאיצטריך קרא דהכא למיקם עלה בלאו:

אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה הנסתרת לשון רש"י ופירושו אשה שזנתה תחת בעלה אבל הסוטה הנסתרת בלבד לא נודע שהיא טמאה ואינו עובר עליה בלאו הזה וכך מפורש בפרק ראשון של יבמות (יא) מאי ונסתרה נבעלה ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט ושאלו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה (במדבר ה יג) ונסתרה והיא נטמאה למיקם עלה בלאו ואם כן יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ואחרי אשר הטמאה והנה הם שני לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות ועל דרך הפשט אחרי אשר הוטמאה לבעל הראשון ירמוז כי כאשר ידעה איש אחר תחשב לו טמאה ואלו מצות מחודשות בגט ובחזירה וטעם הלאו הזה כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו וזה טעם ולא תחטיא את הארץ כי זה סבה לחטאים גדולים ובספרי (תצא קלו) ולא תחטיא את הארץ להזהיר ב"ד על כך

הטמאה. כנגד בעל ראשון והנה טעמו טמא' היא לו בעבו' שידע' איש אחר ודגשות הטי''ת בחסרון תי''ו התפעל וכן הכבד את הנגע: ולא תחטיא. צווי לישראל:

כי תועבה היא. כי זה דרך מבוא לנאוף שיגרש איש את אשתו לבקשת הנואף שיקחנה לאיזה זמן וישוב בעלה הראשון לקחתה:

ולא תחטיא. וסמיך ליה כי יקח איש אשה. שהיא מצלת את האדם מן החטא: נחלה. וסמיך כי יקח. לו' בית והון נחלת אבות וגומר (משלי יט) אבל כי יקח איש אשה מה' אשה משכלת. ועוד לומר שכתובת אשה ממקרקעי. ועוד לומר שהוקשה לנחלה ליקנות בג' דרכים:

אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא חַדְתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא וְלָא יֵעִבַר עֲלוֹהִי לְכָל מִדָעַם פָּנֵי יְהֵי לְבֵיתֵהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ דִי נְסַב:

אֲרוּם יִסַּב גְּבַר אִיתָא חַדְתָּא בְּתוּלְתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא דְּלָא יֶאֱרַע עֲלוֹי כָּל מִדַּעַם בִּישׁ פָּנֵי יְהֵי בְּבֵיתֵיהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיִחְדֵי עִם אִנְתְּתֵיהּ דְּנָסִיב:

אשה חדשה. שהיא חדשה לו ואפלו אלמנה, פרט למחזיר גרושתו: ולא יעבר עליו. דבר הצבא: לכל דבר. שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן, כגון בנה בית ולא חנכו או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים: יהיה לביתו. אף בשביל ביתו, אם בנה בית וחנכו ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה: לביתו. זה ביתו: יהיה. לרבות את כרמו: ושמח. ישמח את אשתו. ותרגומו ויחדי ית אתתיה. והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא, שאין זה תרגום של ושמח אלא של ושמח:

{{ר}} (ג"א) דאל"כ כי יקח איש בתולה מבע"ל: {{ש}} פי' עליו דכתיב בקרא מיעוט הוא דוקח עליו לא יעבור כל דבר השייך לצבא אבל על אחר עובר: {{ת}} פי' מלת יהיה רבוי הוא הוסיף לו הויה אחרת להיות כזה דהיינו הבונה בית וחנכו והנוטע כרם וחללו ולא עלתה להם שנה לחינוך וחילול שהם שוים לכונס אשה ולא עלתה לו שנה לחופתו שלא יזוז ממקומו ה"ה נמי גבי חינוך וחילול: {{א}} פי' בחיר"ק תחת השי"ן אלא של ושמח פי' בקמ"ץ תחת השי"ן:

ולא יעבר עליו לכל דבר. דבר הצבא לכל דבר שהוא צורך הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן כגון בנה בית חדש ולא חנכו ארש אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים לשון רש"י מדברי רבותינו (ספרי קלז סוטה מד) ואם כן יהיה "עליו" על הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד על אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ או לכל הצריך להם כגון סיפוק מים לא ישגיח עליהם רק בשמחתו והוא פירוש נכון

אשה חדשה. י''א בתולה ולדעת רבים חדשה כנגדו כי יוכל להשיב אשה גרושה אם לא נטמאה ועל כן חדשה: נקי יהיה לביתו. שלא יהיה עליו עול מלכות. נקי כמו אי נקי: למ''ד לכל דבר. נוסף כמו והשלישי לאבשלום:

לכל דבר נקי. לו' שיהיה נקי בדבור כההיא דאמרינן הכל יודעין כלה למה היא נכנסת לחופה וכו' ד''א לכל דבר נקי יהיה לביתו שהנושא אשה מוחלין לו על כל עונותיו: נקי יהיה לביתו שנה. ס''ת שם של ד' אותיות לומר שהשם מעיד עליהם ומגיד שיחתן היתירה. ושמח מנין ימים של ושמח חייב בתשמיש המטה בשנה שהן כל ימות השנה חוץ מיה''כ. הפסוק מתחיל בכי יקח ומסיים בקיחה לומר נשא אשה בבחרותו ישא אשה בזקנותו. אשתו אשר לקח. וסמיך ליה לא יחבול. לומר לא יתבול אשתו בתשמיש המטה. ד''א על שם שהאשה היא משכונו של אדם דבעון נדרים אשתו של אדם מתה:

לָא יִסַב מַשְׁכּוֹנָא רֵחַיָא וְרִכְבָּא אֲרֵי בְהוֹן מִתְעֲבֵד מָזוֹן לְכָל נְפַשׁ:

לָא יְמַשְׁכַּן גְּבַר רֵיחַיָא וְרִיכְבָא אֲרוּם צוֹרְכֵי דִבְהוֹן מִתְעֲבֵיד מָזוֹן לְכָל נַפְשָׁא הוּא מְמַשְׁכַּן וְלָא יֶהֱוֵי גְבַר אֲסַר חַתְנִין וְכַלִּין בְּחַרְשִׁין אֲרוּם נַפְשָׁא דְעָתִיד לְמֵיפַק מִנְהוֹן הוּא מְחַבֵּל:

לא יחבל. אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש: רחים. היא התחתונה: ורכב. היא העליונה:

{{ב}} ר"ל דלא יחבול משמע דאסור למשכן אותו בב"ד וזה אינו דהא מדהוצרך להזהיר השב תשיב לו את העבוט ש"מ דמותר להשכין ומתרץ דמה דכתיב כאן לא יחבול ר"ל אם בא למשכנו כו' כגון שבתחלה הלוהו בלא משכון ועכשיו בא למשכנו כו': {{ג}} משום דר"ל מ"ש כי נפש הוא חובל משמע כל דברי' שעושה בהם אוכל נפש וא"כ למה נאמר רחים ורכב דהא בחד סגי דהא תרווייהו כלי אוכל נפש הם אלא כדי ליתן לאו על רחים לחוד ועל רכב לחוד ואע"פ שזה צריך לזה מ"מ הואיל ושני כלים הם עובר על כל אחד ואחד:

לא יחבול רחים ורכב. אמרו המכחישים כי נדבקה זאת הפרשה עם ושמח את אשתו כי רמז למשכב כי אסור שימנע מן המשכב וזה הבל וריק והביאו ראיה תטחן לאחר אשתי וכבר פירשתיו והאמת שהוא כמשמעו שאסור לאדם שיחבול רחים ותחסר מלת חובל כמו ויאמר ליוסף אשר ילדה אותה ללוי ורבים כן כי טעמם ויאמר לו האומר ילדה לו היולדת: רחים. שם שנים ולא יתכן להיותם נפרדים: ורכב. היא ההוה במים וי''א העץ שהוא על הרחים וי''א כי רחים התחתונ' ורכב העליונה: כי נפש הוא חובל. כי בו מחית נפשות והסומכים על הסמך הפרשיות איננה טענה כי כל מצו' עומדת בפני עצמה והסמיכות כדרך דרש וזאת הפרש' דבקה כי הזכיר שלא יגזול ענבים לתת אל כליו וחרמש בקמה ולקחת אשה והיתה לו גם לאחר ויצא מרשותו והלוקח אשה שישמח בה לא יהיה עשוק שיצא בצבא וחביל' הרחים עושק וגם גונב נפש וכן נגע הצרעת שלא ישמרו משפטיה תזיק הקרובים וכן לא תעשוק העני בעבוטו והשכיר והבנים הקטנים שלא ימותו בעון אביהם והטיית משפט גר יתום וחבול בגד אלמנה ושכחה בשדה כי היא לעני וכן לא תעולל וכן פן יוסיף ונקלה וחסימת השור עשק כי יגע ולא יאכל והממאן ליבם כדמות עשק והמחזקת במבושים עושקת אבן ואבן איפה ואיפה עשק ממש גם עמלק עשק לישראל:

כי נפש הוא חובל. וסמך כי ימצא איש גונב. לומר שהגנב נוטל נפשו של אותו שגונב ממנו כענין שנאמר (משלי כב) וקבע את קובעיהם נפש: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני (ישראל). ר''ת בגי' זהו יוסף:

אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר גָנֵב נַפְשָׁא מֵאֲחוֹהִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתָּגַר בֵּהּ וִיזַבְּנִנֵהּ וְיִתְקְטֵל גַנָבָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:

אֲרוּם יִשְׁתַּכַּח בַּר נַשׁ גְּנִיב נְפָשׁ מֵאָחוֹי מִבְּנֵי יִשְרָאֵל וְיַעֲבֵיד בֵּיהּ פְּרַקְמַטְיָא וְיִזְבְּנִינֵיהּ וְיִתְקְטֵיל גַּבְרָא הַהוּא בְּשִׁינוּקָא דְסוֹדְרָא וּתְפַלֵּי עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ:

כי ימצא. בעדים והתראה. וכן כל כי ימצא שבתורה: והתעמר בו. אינו חיב עד שישתמש בו:

{{ד}} הוצרך לפרש שלא תאמר כיון דבנמצא בידו תלא רחמנא אפי' ליכא עדים בשעה שגנבו קמ"ל דסתם מציאה בעדים דאל"כ יכול לומר שלא גנבו אלא הוא מכר את עצמו:

מאחיו. והוסיף מבני ישראל כי אדום נקרא אח: והתעמר. כחברו:

אִסְתַּמַר בְּמַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמִטַּר לַחֲדָא וּלְמֶעְבָּד כְּכֹל דִי יַלְפוּן יָתְכוֹן כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי כְּמָא דִי פַקֶדְתִּנוּן תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד:

אִסְתַּמָּרוּ דְלָא לְמִקְטוֹעַ בִּישְרָא דְבֵיהּ בַּהֲקֵי אֱלָהֵן לְמִנְטוֹר לַחֲדָא לְמֶעֱבַד בֵּינֵי מַכְתַּשׁ צוּרְעָתָא לְמַכְתַּשׁ נוּתְקָא בֵּינֵי מְסָאָבָא לְבֵינֵי דַכְיָא הֵי כְּכָל מַה דְּיַלְפוּן יַתְכוֹן כַּהֲנַיָא דְּמִילְשֵׁבַט לֵוִי הֵיכְמָא דְפַקֵידְתִּינוּן תִּנְטְרוּן לְמֶעֱבַד:

השמר בנגע הצרעת. שלא תתלוש סימני טמאה, ולא תקוץ את הבהרת: ככל אשר יורו אתכם. אם להסגיר אם להחליט אם לטהר:

{{ה}} מפני שבתלישת סימני טומאה או בקציצת הנגע עצמו לא יוכל הכהן להבחין את הנגע אם הוא טהור או טמא:

השמר בנגע הצרעת. גם זו מצוה מבוארת יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר)

הכהנים הלוים. שהם מבני לוי:

השמר בנגע וגו' זכור וגו'. לדבריהם ז''ל (שבת קל''ב:) שאמרו שבא להזהיר לבל יקוץ בהרתו, נתכוין בהסמכת זכור את אשר עשה ה' למרים להודיע שורש שממנו יהיה הנגע ואותו יצו ה' לקוץ ורפא. (טו) ואליו הוא נושא וגו' והיה בך חטא. הכונה שהגם שעושק שכר שכיר אינו אלא גוזל ממון אף על פי כן אין עונשו ממון אלא נפשות, והוא אומרו יהיה בך פי' בך בנפשך חטא על דרך (מ''א א') והייתי אני ובני שלמה חטאים, והקדים טעם העונש באומרו ואליו הוא נושא את נפשו ומעתה יהיה המשפט נפש תחת נפש:

הֱוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְמִרְיָם בְּאָרְחָא בְּמִפָקְכוֹן מִמִצְרָיִם:

הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא לְמֵחֲשַׁד חַד בְּחַבְרֵיהּ דְּלָא יִלְקֵי הֲווֹ דְּכִירִין מַה דְּעָבַד יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִרְיָם דְּחָשְׁדַּת לְמשֶׁה בְּמִלְתָא דְלָא הֲוַת בֵּיהּ וְלָקַת בְּצוֹרְעָא וְאִתְעַכְּבַת בְּאָרְחָא בְּמִפְקְכוֹן מִמִּצְרָיִם:

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים:

{{ו}} דאל"כ מה ענין זה לזה ול"נ דרש"י בא לתרץ יתורא דכתיב בקרא גבי נגע צרעת לשמור מאד ל"ל וע"ז פירש אם באת להזהר שלא תלקה כו':

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע לשון רש"י ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג) זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כה יז) כולם מצוה אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה וכל מעשיה הטובים לא הועילוה גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל ולשון ספרא (בחקותי פרשה א ב ג) כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו יד) הרי מה שכתוב בתורה אמור אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו' וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (פסוק ח) הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת לשמר מאד שלא תבואך ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים ו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שתהא מזכיר זה בפה תמיד ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו

למרים. הנה ראיה על דרש אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע:

אֲרֵי תַרְשֵׁי בְחַבְרָךְ רְשׁוּ מִדָעַם לָא תֵעוּל לְבֵיתֵהּ לְמִסַב מַשְׁכּוֹנֵהּ:

אֲרוּם תּוֹזְפוּן בְּחַבְרֵיכוֹן מִיזְפוּ דְמִדַּעַם לָא תֵיעוּל לְבֵיתֵיהּ לְמַשְׁכּוֹנֵי מַשְׁכּוֹנֵיהּ:

כי תשה ברעך. תחוב בחברך: משאת מאומה. חוב של כלום:

{{ז}} ויהיה פי' תשה מלשון לא תהיה לו כנושה ותרגומו ארי תשרשי גם זה לשון חובה הוא כמו ממארי רשותם פארי אפרע שפי' מבעל חובך אפילו סובין תקבל (ב"ק דף מז): {{ח}} אבל לא תפרש מלת מאומ' זה כשאר מאומה שכתיב בקרא שפירושו לא כלום:

תשה. מגזרת נשה: ה''א מאומה. נוסף כה''א לילה: לעבוט. לקחת משכונו:

משאת מאומה. אפי' שכר כתף וזולתו כשזקפן עליו במלוה כמו שקבלו רז''ל:

כי תשה ברעך. סמך לצרעת לומר שע''י זה בא הצרעת שאומר לו חבירו השאילני כלי שלך והוא אומר אין לי ולמחר באים נגעים על ביתו וצוה הכהן ופנו את הבית והכל רואין שיש לו: (יד). לא תעשוק שכיר. סמך לכי תשה לומר אפי' אם הוא חייב לך אל תאמר אעכבנו בחובי אלא פרע לו שכרו מיד ואחר כך גבה חובך: ה' א. להיך. וסמיך ליה לא תעשק. לומר אם עשק העני כאלו עשק לשם דכתיב מלוה ה' חונן דל:

בְּבָרָא תְּקוּם וְגַבְרָא דִי אַתְּ רָשֵׁי בֵהּ יַפֵק לְוָתָךְ יָת מַשְׁכּוֹנָא לְבָרָא:

בְּשׁוּקָא תֵּיקוּם וְגַבְרָא דְאַנְתְּ מוֹזִיף בֵּיהּ יָפִיק לָךְ יַת מַשְׁכּוֹנָא לְשׁוּקָא:

וְאִם גְבַר מִסְכֵּן הוּא לָא תִשְׁכּוּב בְּמַשְׁכּוֹנֵהּ:

וְאִין גְּבַר מִסְכֵּין הוּא לָא תָבִית וּמַשְׁכּוֹנֵיהּ גַּבָּךְ:

לא תשכב בעבוטו. לא תשכב ועבוטו אצלך:

{{ט}} דאי כמשמעו הא אסור משום רבית:

ואם איש עני הוא. יקרא עני כאשר אין לו עבוט אחר כיוצא בו הא אלו היו לו שני כלים מאותו המין נוטל אחד ומחזיר אחד בין שהוא עני או עשיר בנכסים רבים

אָתָבָא תָתֵב לֵהּ יָת מַשְׁכּוֹנָא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִשְׁכּוּב בִּכְסוּתֵהּ וִיבָרֵכִנָךְ וְלָךְ תְּהֵי זְכוּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

אוֹתָבָא תְתִיב לֵיהּ יַת מַשְׁכּוֹנָא כַּד מִטְמַע שִׁימְשָׁא וְיִגְנֵי בִּגְלוֹפְקְרֵיהּ וִיבָרְכִינָךְ וְלָךְ תְּהֵי זְכוּ דְּיַסְהִיד עֲלָךְ שִׁימְשָׁא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

כבוא השמש. אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים (שמות כב, כה) עד בא השמש תשיבנו לו, כל היום תשיבנו לו וכבוא השמש תקחנו: וברכך. ואם אינו מברכך, מכל מקום ולך תהיה צדקה:

תהיה צדקה. פירוש שתשקול חבירך במאזני צדק עמך שישכב בעבוטו ועל דעת המעתיקים כי יש הפרש במקומות בין צדק לצדקה וטעם העבוט כבר פירשתיו בפרש' ואלה המשפטים ושם פירשתיו בשמלתו:

השב תשיב לו את העבוט כבא השמש וגו'. אם כסות לילה הוא כו' (ב"מ קיד:) אבל כסות יום הזכיר בפרשת משפטים (כב.כה) שנאמר עד בא השמש תשיבנו לו. ועל צד הרמז הוא מזהיר על העשירים אשר יצוו ליורשיהם שאחר מותם יחזירו המשכנות לעניים ועל זה אינן מקבלין שכר כלל כי אז אין הממון שלהם, ועוד שבזמן ההוא הם פטורין מן המצות והמתים חפשי מהם ע"כ הוא מזהירם עד בא השמש קודם הערב שמשך תשיבנו לו, וכאן אמר כבוא בכ"ף ר"ל סמוך להערב שמשך וקודם לו תשיבנו בעודך בר חיוב ובעוד העבוט שלך ובפר' משפטים הארכנו לדבר מזה. ופשוטו כפל השב תשיב, לומר שבכל יום ויום ישיב לו וא"ת אם כן הפוכי מטרתא למה לי אם בכל לילה אני מחזיר לו ואין אני רק שומר שלו ביום, ע"ז אמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך כי דומה לפני ה' אלהיך כאילו בכל יום ויום אתה נותן לו צדקה חדשה, וזה ראיה שב"ח קונה משכון דאל"כ צדקה מנין (פסחים לא:) וכפי הדין יש נפקותא בדבר שאין העני מוריש העבוט לבניו אם היו עשירים. ובאמרו ולך תהיה צדקה מיעט היורשים שאם לא תחזירו כי אם אחר הערב שמשך בעולם הזה אז לא לך יהיה הזרע לצדקה כי אם ליורשך ואם תחזירו בזמן החיוב בחייך אז יהיה לך כפי הרמז שהזכרנו. וכפי פשוטו הורה בפסוק זה ענין יקר, והוא כמ"ש מונבז המלך שבזבז אוצרותיו כו' אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת שנאמר (תהלים פט.טו) צדק ומשפט מכון כסאך (ב"ב יא:), והא בהא תליא כי לפי שהצדקה מונחת לפני ה' מכון כסאו על כן הוא לך ואין לזרים כי אין יד האדם שולטת שמה ע"כ נאמר ולך תהיה צדקה ולא לאחרים, ונתן טעם לדבר לפי שהצדקה מונחת לפני ה' אלהיך מכון כסאו ומי יעלה השמימה לקחת אותה מידך.

לָא תַעֲשׁוֹק אֲגִירָא עַנְיָא וּמִסְכֵּנָא מֵאַחָיךְ אוֹ מִגִיוֹרָךְ דִי בְאַרְעָךְ בְּקִרְוָיךְ:

לָא תִטְלוֹמוּן חַבְרֵיכוֹן וְלָא תְשַׁנּוּן סוֹטְרֵיהּ דְּאַגְרָא עַנְיָא וּמִסְכְּנָא מִן אֲחֵיכוֹן אוֹ מִן גִּיּוֹרֵיכוֹן דְּמִתְגַּיְירִין בְּאַרְעֲכוֹן בְּקִירְוֵיכוֹן:

לא תעשק שכיר. והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הזהר (ויקרא יט, יג) לא תעשק את רעך: אביון. התאב לכל דבר: מגרך. זה גר צדק: בשעריך. זה גר תושב האוכל נבלות: אשר בארצך. לרבות שכר בהמה וכלים:

{{י}} פי' תאב ואבה קרובים בענינם: {{כ}} וכאלו אמר או מגרך או אשר בארצך או בשעריך ומפני שאו בשעריך מורה על גר תושב ואו מגרך מורה על גר צדק ושניהם מכונים בשם גר פי' בשעריך אחר מגרך קודם אשר בארצך המורה על שכר בהמה וכלים ולא שכר גופם הוא. ול"נ דפי' בשעריך קודם בארצך כי היכי דנרבי מארצך שכר בהמה וכו' דאי לאו בשעריך ה"א בארצך לברות גר תושב אתא דמסתבר טפי:

לא תעשק שכיר עני ואביון. ידבר הכתוב בהוה שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב כד) וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (להלן פסוק יט) שהם העניים ברוב וכן בהרבה מקומות ידבר בהוה כמו לא תחסם שור בדישו (להלן כה ד) לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (לעיל כב י) ובספרי (תצא קמה) אמרו אם כן למה נאמר עני ואביון ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם ודרשו מגרך זה גר צדק לעבור עליו בשני לאוין

בְּיוֹמֵהּ תִּתֵּן אַגְרֵהּ וְלָא תֵעוּל עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא אֲרֵי עַנְיָא הוּא וְלֵהּ הוּא מְסַר יָת נַפְשֵׁהּ וְלָא יִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא:

בְּיוֹמֵיהּ תִּפְרַע לֵיהּ סוֹטְרֵיהּ וְלָא תִטְמוֹעַ עֲלוֹי שִׁמְשָׁא מְטוֹל דְּעַנְיָא הוּא וּמְטוּלְתֵּיהּ הוּא סָבַר לְקַיְימָא יַת נַפְשֵׁיהּ וְלָא יִקְבּוֹל עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָּךְ חוֹבָא:

ואליו הוא נשא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן: והיה בך חטא. מכל מקום, אלא שממהרין להפרע על ידי הקורא:

{{ל}} פרש"י שמוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה והיכן עצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו: {{מ}} ואפי' לא יקרא א"כ למה נאמר וקרא עליך אלא שממהרין כו':

וטעם ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא יט יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר כי דרך הכתובים לדבר בהוה והמנהג לשכור הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בא השמש ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד ושלא תבוא עליו השמש כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה כי עני הוא כרובי הנשכרים ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו ילמד אותנו בכאן כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר הכונה בו שתפרענו ביומו שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה וכן כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב (שמות כב כו) יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין ורבותינו פירשו (ב"מ קי) כי הכתוב בתורה "עד בקר" בשכיר יום ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות והוא האמת בקבלה והנאות בטעם נכון

ביומו תתן שכרו שלא תבוא עליו השמש מצות לא תעשה לחזוק: ואל. יו. אל שכרו: הוא נושא את נפשו. להתפרנם ממנו על כן השכיר את עצמו:

ולא תבא. ג' דין ואידך ולא תבא דמעתך. ולא תבא עלינו רעה. ולא תבא עליו השמש כדי שלא תבא דמעתך. פי' שלא יבכה עליך שאין לו מה לאכול. ולא תבא עלינו רעה שאל''כ יקרא עליך אל ה' ויבא עליך רעה: והיה בך חטא. וסמיך ליה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. לומר שפעמים בחטאך ימותו בניך (ר''ל כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם וערש''י): בחטאו יומתו לא תטה. לומר כל המטה דין חייב מיתה:

לָא יְמוּתוּן אֲבָהָן עַל פּוּם בְּנִין וּבְנִין לָא יְמוּתוּן עַל פּוּם אֲבָהָן אֱנַשׁ בְּחוֹבֵהּ יְמוּתוּן:

לָא יִתְקַטְלוּן אַבְהָן לָא בְּסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי בְּנִין וּבְנִין לָא יִתְקַטְלוּן לָא בְסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי אַבְהָן אִישׁ בְּחוֹבֵי עַל סַהֲדִין כְּשֵׁירִין יִתְקַטְלוּן:

לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים. ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, הקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים:

ותועי רוח שאלו איך אמר הכתוב לא יומתו אבות ובמקום אחר אומר פוקד עון אבות ושאלתם תהו כי לא יומתו אבות על בנים מצוה על ישראל ופוקד עון אבות על בנים הוא הפוקד וכבר פירשתיו במקומו:

לא יומתו אבות על בנים. אפי' על חטא המרד במלכות ישראל (מציעא) שמנהג המלכים הקדמונים היה לחרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות. בענין הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים. פי' שונאים כמו ויהי ערך. מ''מ אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה' על עמו. וזה קיים אמציהו מלך יהודה כאמרו ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בני המכים לא המית ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות:

לָא תַצְלֵי דִין גִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְלָא תִסַב מַשְׁכּוֹנָא לְבוּשׁ אַרְמְלָא:

לָא תַצְלֵי דִין גִּיּוֹרָא וְיַתְמָא וְאַרְמְלָא וְלָא יְמַשְׁכַּן חַד מִנְכוֹן כְּסוּ דְאַרְמַלְתָּא דְלָא יְקוּמוּן שִׁיבְבוֹן בִּישִׁין וְיִפְקוּן עֲלָךְ טִיב בִּישׁ כַּד תְּהַדְרוּן מַשְׁכּוֹנָא לָהּ:

לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הזהר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו: ולא תחבל. שלא בשעת הלואה:

{{נ}} הוכרח רש"י לפרש פה אע"פ שפירש לעיל גבי לא יחבול כדי שלא תטעה לומר ל"ל לקרא למנקט ולא תחבול בגד אלמנ' והא לעיל כתיב השב תשיבנו לו אע" כלהכי נקט קרא גבי אלמנה לא תחבול דאפילו משכנה בשעת הלואה חייב להחזיר מ"ה פירש שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה אין צריך להחזיר דלא תחבול לא שייך אלא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו כיון שנותן מדעתו עין שייך בו לשון חבלה והא דנקט קרא ולא תחבול בגד אלמנה ללמד שאינה בהשבה משום שלא להשיאה שם רע בשכנותיה כדאמר בגמ' פי המקבל א"נ להשוות אלמנה בין ענייה ובין עשירה דאין ממשכנין אות':

לא תטה משפט גר יתום. בעת הריב הזהר באלו שלא יסתתמו טענותם מפני שפלותם ופתח פיך לאלם במקום הראוי:

גר יתום. ולא אמר גר ויתום לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי: ולא תחבול בגד אלמנה.

לא תטה משפט גר וגו'. פירוש שמא תאמר כיון שציוני ה' על הגר אטה דינו לזכותו ת''ל לא תטה וגו', וגמר אומר ולא תחבול בגד אלמנה פירוש רק בדבר הזה אני מצוך להטות לזכות שלא תחבול בגד של אלמנה שלא בשעת הלואה הגם שכל חוץ ממנה יחבול בגדיהם:

וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין:

וְתֶהֱווּן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעַבְּדִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפְרַק יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מִתַּמָּן בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין:

וזכרת. על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפלו יש חסרון כיס בדבר:

וזכרת כי עבד היית. על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס לשון רש"י והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר וכבר פירשתי טעמו (שמות כב כ)

וזכרת כי עבד היית. בעבור כן זכר הגר שלא תטה משפטו ויש מאלה המשפטים שכבר הזכירם לאבות גם יזכירם שנית לבנים:

ויפדך ה' אלהיך משם. שהשגיח על שפלותכם ונכנס עמכם לפנים משורת הדין לפדותכם כאמרו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו:

וזכרת כי עבד היית במצרים. הזכיר זה על לא תחבול לומר שתזכור שהיית עבד ונתתי לך חן בעיני מצרים ושאלו לך כלי כסף וכלי זהב ושמלות ע''כ אני מצוך לא תחבול:

אֲרֵי תַחְצוֹד חֲצָדָךְ בְּחַקְלָךְ וְתִנְשֵׁי עֻמְרָא בְחַקְלָא לָא תְתוּב לְמִסְבֵהּ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵי יְדָךְ:

אֲרוּם תְּחַצְדוּן חַצְדֵיכוֹן בְּחַקְלֵיכוֹן וְתִתְנְשׁוּן עוּמְרָא בְּחַקְלָא לָא תְתוּבוּן לְמִסְבֵיהּ לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא יְהֵי מְטוּל דִּי יְבָרְכֵכוּן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן:

ושכחת עמר. ולא גדיש. מכאן אמרו עמר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה: בשדה. לרבות שכחת קמה ששכח מקצתה מלקצור: לא תשוב לקחתו. מכאן אמרו, שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב: למען יברכך. ואף על פי שבאת לידו שלא במתכון, קל וחמר לעושה במתכון. אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה:

{{ס}} גדיש היינו שיש בו סאתים: {{ע}} דאם הקפידה תורה על סאתים מה לי גדי מה לי עומר: {{פ}} פירוש אם אין בקמה סאתים אבל אם יש בה סאתים אינה שכחה דומיא דגדיש דלא הוה שכחה: {{צ}} פירוש שכששכח אותו ועדיין לא ידעו בו הבעלים כבר זכו בו העניים מיד שלא בכוונת בעלים ואפילו הכי כתיב למען יברכך: {{ק}} והוכחתו דמיירי שלא במתכוין מדכתיב למען יברכך וגומר דאי במתכוין מאי שנא דכתיב הכא למען יברכך יותר משאר מקומות דכתיב צדקה:

למען יברכך. כי נתת משלך במחשבה והשם יתן לך משלו באמת:

סמך כי תקצור קצירך בשדך ללא תטה משפט. לומר לך שצריך שתדע משפט הקציר כההוא דתנן שתים לקט שלש אינן לקט: למען יברכך. וסמיך ליה כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך. לו' לך (שהאזהרה) [שהזית] סימן ברכה: וסמך זית לשדה לו' כשם שמניחין פאה בשדה כך צריך להניח פאה באילן:

אֲרֵי תַחְבּוֹט זֵיתָךְ לָא תְפַלֵי בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי:

אֲרוּם תִּשְׁבְּטוּן זֵיתֵיכוֹן לָא תְבַקְרִינוּן מִן בַּתְרֵיכוֹן לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמְלָא יֶהֱווֹן:

לא תפאר. לא תטול תפארתו ממנו. מכאן שמניחין פאה לאילן: אחריך. זו שכחה:

{{ר}} פירש"י לא תטול כל פריו ממנו עד שלא ישאר פאר ולשון לא תפאר מלשון ובכל תבואתי תשרש שם ירושו עיקרה: {{ש}} ר"ל שכחת אילן מדכתיב אחריך משמע מה שאחריך הוא בבל תשוב:

כי תחבוט. כמו חובט חטים והוא פעל יחבט קצח בנין נפעל וכן כל אותיות אחעה''ר כאשר יבנה מהם בנין נפעל ואלה הם לא יאצר ולא יחסן. ולא יהרג. יעבד בו. יראה כל זכורך כי כן המשפט: לא תפאר. לא תחפש הפארות והם הסעיפים וכן ותעש בדים ותשלח פארות. גם הוא כתוב באל''ף. ואם נקרא בוי''ו וכן נאדות היין:

(כ–כא) לא תפאר אחריך, לא תעולל אחריך. רז"ל דרשו (חולין קלא:) אחריך זו שכחה. וכפי הרמז הוא מזהירו על גזל עניים שלא יעזוב חילו ליורשיו אחריו כדרך שפרשתי אצל לוט שהיה מצטער על ממונו ואמר לו המלאך אל תביט אחריך כמבואר במקומו, (בראשית יט.יז) כך אמר לא תבקש לפאר מה שיהיה אחריך כי מי יגיד לאדם מה שיהיה אחריו וכן לא תבקש לעזוב העוללות למי שיהיה אחריך אלא לגר ליתום יהיה ואז תראה עולמך בחייך. ואל תדאג לומר אם לא אשאיר אחרי מאומה לזרעי מהיכן יתפרנסו, על זה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים חסר מכל וכל כי מה שקנה עבד קנה רבו ואע"פ כן זכית עכשיו לשדות וכרמים ברצון האל ית', הוא ישלח גם מלאכו לפני זרעך אחריך ויתן להם די מחסורם ועל כן טוב לך לעשות לצרכך לביתך הנצחי כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מלבניו אחריו על כן לא יבקש וידרוש במה שיהיה אחריו, כדרך שעושין רוב עשירי דורינו עושים עושר ולא במשפט והם אבירי לבב הרחוקים מצדקה, וטוענים שהם עושים כן בעבור בניהם והמה מאומה לא ישאו בעמלם לעולם הנצחי אוי לאותה כלימה ובושה.

אֲרֵי תִקְטוֹף כַּרְמָךְ לָא תְעָלֵל בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי:

אֲרוּם תַּקְפוּן כַּרְמֵיכוֹן לָא תְעָלֵיל מִן בַּתְרֵיכוֹן לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמְלָא יֶהֱווֹן:

לא תעולל. אם מצאת בו עוללות לא תקחנה. ואיזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה אחד מהם הרי היא לבעל הבית. וראיתי בתלמוד ירושלמי איזו היא כתף, פסיגין זה על גב זה. נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות:

{{ת}} שרביט אמצעי שבאשכול קרויה שדרה שדומה לשדרה של אדם שמחברת את הצלעות וכן מחוברים לו אשכלות קטנות הנקראין פסיגין ופסיגין ל' חתיכה ונתח אותו על זה הן כמשאוי השוכבת על כתפות שלא אדם לכך קרוי כתף. ונטף הם גרגרי ענבים המחוברים הרבה בסוף השדרה ונטפין למטה כל אלו אינם לעניים אבל כשאין בהן לא כתף ולא נטף אלא מפוזרין זו היא לעניים. מצאתי. והרא"ם פירש כל שאין לה לא כתף ולא נטף והן התלויין בראשי הזמורות הנקראת בל' יון סביאה שאין בהם כתף שהן הפסיגין שזה על גבי זה כו' ולא נטף שהן הגרגרין התלויות בשדרות האשכולות ונקרא הכתף פסיגה מפני שמפסיק בינו לבין הכתף האחר מל' מפסיג ועולה שפירושו מפסיק ועולה עכ"ל ועיין לעיל בפרשת קדושים ושם מפורש יותר:

וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין:

וְתֶהֱווּן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעְבְּדִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין:

וזכרת. דבק עם לגר:

וזכרת כי עבד היית. והיית צריך אז לעוללות בציר:

גבי כרם כתיב וזכרת. ע''ש זכרו כיין לבנון: