אֲרֵי יִשְׁתְּכַח קְטִּילָא בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ רָמֵי בְּחַקְלָא לָא אִתְיְדַע מַן קָטְּלֵהּ:

אֲרוּם יִשְׁתַּכַּח קְטִילָא בְּאַרְעָא דְלָא טָמִיעַ בְּאוּגְרָא בְּאַרְעָא דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵרְתָהּ רְמֵי וְלָא צְלוּב בְּקִיסָא בְּחַקְלָא וְלָא טָאִיף עַל אַנְפֵּי מַיָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע מַאן קַטְלֵיהּ:

כי ימצא חלל. כאשר הזכיר המלחמה על האויב אמר ואם אדם ילחם עם אחד ונמצא חלל בארץ ישראל ולא נודע מי הכהו:

כי ימצא חלל. סמך לפרשת מלחמה שבשעת מלחמה דרך למצא חללים: באדמה. בגי' בגלוי:

כי ימצא חלל באדמה וגו'. הקשה מהרי"א על פר' זו שאין כאן מקומה בין ד' פרשיות המדברות מענין מלחמה ונתן הרב טעם חלוש בדבר גם שאר מפרשים הנגשים לפרש הסמיכות בשינויים דחוקים. ועתה שא נא עיניך וראה מ"ש רז"ל (סוטה מו.) תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה, אמר הקב"ה תבא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא אלא אמצות. ובפרשה שלפני זו נאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ואמרו רז"ל במס' תענית (ז.) אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה ת"ח שאינו הגון כו'. וא"כ כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שני פרשיות אלו מבואר מעצמו ממ"נ אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפ"ו, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה משפט אחד להם שנאמר כי האדם עץ השדה הוא. ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצות כפי המסקנא הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה שלא לכרות הת"ח עושה פרי עץ חיים למינו, ותמה אני על כל המפרשים שדבר פשוט כזה יהיה נעלם מנגד עיניהם. ומה שדרשו רז"ל (תענית ז.) פסוק ממנו תאכל ואותו לא תכרות על הת"ח, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו ק"ו על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים כי האדם עץ השדה הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה ק"ו על פרי הצדיק השלם, וע"כ סמך מיד הפרשה של עגלה ערופה אשר ממנה נראה ג"כ הקפדה גדולה על פרי צדיק עץ חיים. י) כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. אויביך ביו"ד לשון רבים ואח"כ אמר ונתנו הל"ל ונתנם, על אויביך, כנגד אויביך הל"ל, ובילקוט מסיק בשם הספרי וז"ל על אויביך כנגד אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידך. ולא הבנתי דבריו מהו האמור בענין, אם זה הוא שאמר וגלחה את ראשה וגו' הרי כבר הוא נתון בידו קודם שעשה האמור בענין כי איך ישבה ממנו שבי אם עדיין אינו נתון בידו, ואף את"ל שאין ראיה מן השבויה כי לפעמים ישבו שבי במלחמה אף אם עדיין אין האויב מסור בידו, וראיה מן וישב ממנו שבי הנאמר פר' חקת (כא.א) מ"מ קשה מנא ליה לומר כן לפרש ונתנו סוף שיתנו בידך שמא פירושו שיתנהו לאלתר בידך. ונראה שקשה לבעל מדרש זה ונתנו ונתנם הל"ל, אלא ודאי שמדבר באויב אחד פרטי שהיה בכלל אויביך הרבים שהזכיר כבר ומי הוא זה ואיזו הוא, אין זה כ"א צר ואויב פנימי והוא שטן הוא יצה"ר המקטרג ביותר בשעת הסכנה במלחמה כמבואר בפר' שופטים (כ.א) בפסוק כי תצא למלחמה. ועליו אמר ונתנו ה' אלהיך בידך וא"כ קשה איך הוא מבטיחו שיתנו הקב"ה בידו, הרי אחר זה נאמר ענין אשת יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר כו' והרי אנו רואין שעוד טומאתו בו שהרי לא עצר כח לעמוד כנגד יצרו עד שהכשילו ביפת תואר זו ואיה הבטחת ונתנו ה' בידך. ע"כ פירש ונתנו סוף שיתנו בידך כי אם תעשה כל האמור בענין מגלוח ראשה ונוולה מה כתיב אחריו והיה אם לא חפצת בה. פירש"י הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה ואז ודאי יצרו מסור בידו כשישנא אותה, ועיקר תחבולה זו היא כדרך שנאמר (קהלת ז.ב) טוב ללכת אל בית אבל וגו' כי על ידי זה יזכור יום המיתה ואז ודאי אזיל היצה"ר, וכשהיא בוכה ומתאבלת על אביה ואמה הרי הוא יושב בבית אבל תמיד וע"י זה יזכור ליצרו יום המיתה ואז ודאי אזיל ואז תשקוט תאותו ועל ידי זה ישנאה, ולפי שמבשרך שסופך לשנאותה לכך אמר סוף שה' אלהיך נותנו בידך. ומטעם זה הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך, כי לשון על לא יצדק כ"א בסתם מלחמה הבאה מן השמים מעל כי בסתם מלחמה מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם (שופטים ה.כ), אמנם מדקאמר ונתנו לשון יחיד בעל כרחך אתה צריך לפרשו על היצה"ר וא"כ כשאמר כי תצא למלחמה על אויביך לשון רבים ודאי כלל בזה שני מיני אויבים הן אויב חיצוני הן אויב פנימי המקטרג בשעת סכנה, ויש ראיה לזה כי בפר' שופטים כתיב כי תצא למלחמה על אויבך בלא יו"ד אצל הבי"ת וזה מדבר בסתם אויב לבד וכאן נאמר אויביך ביו"ד המורה על אויבים רבים ודאי כלל החיצוני והפנימי יחד, ואמר ונתנו אחד מהם יתן תחילה וזה ודאי היצה"ר שאם אין יצרו נתון בידו תחילה אינו יכול לנצח אויב חיצוני זה כל זמן שהוא מלוכלך בחטא, ע"כ הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך כי המלחמה שעם היצה"ר אינה באה מלמעלה כ"א האדם צריך להיות המתחיל וה' יגמור על ידו, זהו שאמר סוף שה' אלהיך נותנו בידך סוף היינו אחר כל המעשים שתעשה מעניני נצוח ותחבולות נגד יצרך וה' ישלח עזרו לסוף, אבל בסתם מלחמה הדבר בהפך כי קודם אשר הכינות לבך לצאת למלחמה כבר נלחמו עמו מן השמים ואתה הגומר כדי שתקרא על שמך. כי תצא למלחמה וגו'. מהו כי תצא הל"ל כי תלך, או כי תלחום, ומהו למלחמה ללחום מבעי ליה, כי למלחמה משמע שאין אתה לוחם כ"א למען ראות המלחמה באת, על אויביך כנגד מבעי ליה, ושבית שביו כפל הלשון, ואע"פ שאמרו רז"ל (סוטה לה:) שבא לרבות כנענים שבתוכו מ"מ הל"ל ושבית שבי שביו למה לי. והנה מקום אתי לפרש זה בשני פנים, האחד הוא, כדרך שפירש הרמב"ן פרשה זו על פסוק כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, היינו דבור רע והוא לשון הרע כדי שלא יהא ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים, וזה דבר ברור שכשאין שלום בין הלוחמים הרי הם מנוצחים כמו שקרה לפריצי ישראל בבית שני, לכך אמר כי תצא בלשון יציאה מיעט המלחמה הפנימית תוך העיר, לומר שדווקא כצאתך העיר תפרוש כפך למלחמה אבל בתוך העיר יהיה שלום ביניכם, ודווקא למלחמה תצא ולא ממלחמה, ודווקא על אויביך תצא ולא על אוהביך לרעך כמוך, ושבית שביו של השונא ולא שתבקש לצוד את חבירך במצודתך, כי כל אלו דברים המזיקין במלחמה ואם את כל אלה תעשה אז ונתנו ה' אלהיך בידיך אבל לא זולת זה. הדרך השני, שבא לבטל דעת יצרך הרע, אשר ישיאך לומר הלא שבויה זו באתה לידי ע"י כחי ועוצם ידי ונכנסתי בסכנת המלחמה עד שנצחתי ולמה יטיל ה' עלי כל התנאים הללו מגלוח ונוול, על כן הקדים לו לומר שקר אתה טוען כי לא בכחו יגבר ורק את אשר הורישך ה' אותו תירש ואין אתה הלוחם רק כי תצא מביתך לראות המלחמה אשר קדמך כבר מן השמים הכוכבים ממסילותם, וז"ש למלחמה לאותה מלחמה שהתחלתה היתה כבר על אויביך עליו ממש מן השמים מעל ולא מכנגד ממך כי כבר ישלח ה' חציו ויפיצם, ושבית שביו של הקב"ה כי כבר נשבית ע"י המלחמה ויען כי חפץ ה' לעשות לך שם תפארת בכל הארץ שתקרא המלחמה על שמך, ע"כ ונתנו ה' אלהיך בידך, כי כפי הנראה לכל העמים כאילו ידך עשו ויכלו להם אבל האמת אינו כן כי יד ה' עשתה זאת ומפני הכבוד נתנו בידך.

וְיִפְּקוּן סָבָיךְ וְדַיָנָיךְ וְיִמְשְׁחוּן לְקִרְוַיָא דִי סַחֲרָנוּת קְטִילָא:

וְיִפְקוּן מִבֵּי דִינָא רַבָּא תְּרֵין מִן חַכִּימֵיךְ וּתְלַת מִן דַּיָינָךְ וְיִמְשְׁחוּן מֵאַרְבַּע טְרִיגוֹנִין יַת קִרְוַיָא דִּי בְּחַזְרָנוֹת קְטִילָא ג וִיהֵי קַרְתָּא דְקָרִיבָא לְקָטִילָא מִתְחַשְׁדָא נַסְבֵי דִינָא רַבָּא מַפְטְרִין וְיִסְבוּן חַכִּימֵי סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא עֶגְלַת בְּרַת תּוֹרִין דְּלָא עֵירוֹבִין בְּרַת שַׁתָּא דְּלָא אִתְפְּלַח בָּהּ וְלָא נַגְדַת בְּנִיר:

ויצאו זקניך. מיחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה: ומדדו. ממקום שהחלל שוכב: אל הערים אשר סביבת החלל. לכל צד לידע איזו קרובה:

{{ל}} פי' מדהל"ל זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר וכתב זקניך משמע המיוחדים שבזקניך והיינו סנהדר' ע"ש בגמ' סנהדרין (דף יד): {{מ}} ואע"פ שהכתוב לא גיל' רק סוף המדידה ולא ראש המדידה מסתברא דראש מהדידה אינה אלא מן החלל: {{נ}} לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אלא המדידה היא לידע איזה היא היותר קרובה אל החלל לפיכך אם היה החלל סמוך לעיר שבודאי אין עיר קרובה הימנה אל החלל אין צריך מדידה:

זקניך. זקני הערים הקרובות והשופטים:

ומדדו. ב' דין ואידך ומדדו את תכנית שמודדין מראשו שהוא עיקר תכונת האדם: אשר. אותיות ראש שמודדין מראשו: אשר סביבות החלל. בגימטריא בראשו של הרוג:

וּתְהֵי קַרְתָּא דִקְרִיבָא לִקְטִילָא וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא עֶגְלַת תּוֹרֵי דִי לָא אִתְפְּלַח בַּהּ דִי לָא נְגִידַת בְּנוּר:

עגלת בקר אשר לא עבד בה. לחרוש: ולא משכה בעול. להביא אבנים כמנהג העגלות:

לא עבד בה ולא משכה בעול.

וְיֶחֱתוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת עֲגַלְתָּא לְנַחֲלָא בַיָר דִי לָא יִתְפְּלַח בֵּהּ וְלָא יִזְדְרַע וְיִנְקְפוּן תַּמָן יָת עֲגַלְתָּא בְּנַחֲלָא:

וְיִחְתוּן חַכִּימֵי קַרְתָּא הַהוּא יַת עִיגְלְתָא לַחֲקַל בַּיַיר דְּלָא יִתְעֲבֵיד בֵּיהּ פּוּלְחַן אֲרַע וְלָא יִזְדְּרַע וְיִנְקְפוּן תַּמָּן יַת עֶגְלָתָא בְּקוֹפִיץ מִבַּתְרָהָא בִּמְצַע חַקְלָא:

אל נחל איתן. קשה, שלא נעבד: וערפו. קוצץ ערפה בקופיץ. אמר הקדוש ברוך הוא תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פרות ותערף במקום שאינו עושה פרות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פרות:

{{ס}} ר"ל איתן ל' חזק וקשה: {{ע}} דגמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף מה להלן ממול עורף אף כאן. ופי' וערפו יסירו ערפה עמו מלת תזמור יסירו הזמורה: {{פ}} ואם תאמר לפי זה משמע שאם נהרג זקן או סריס שאין עושין פירות שאין מביאין עגלה ערופה וזה אינו דהא קרא לא מחלק. וי"ל פירות היינו מצות שלא הניחוהו לקיי מצות שגם הם נקראים פירות:

אל נחל איתן. קשה שלא נעבד לשון רש"י ורבותינו אמרו (סוטה מו) שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם אם כן הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם וטעם ונגשו הכהנים בני לוי לאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית (פסוק ח) ושיעור הכתובים ונגשו הכהנים בני לוי וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם וענו ואמרו והרחיצה במקצת מן הנזכרים והעניה במקצתם כדרך ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' (לעיל יד כג) וענין העריפה אמר ר"א שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ) כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א) שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם יכירו בו רואיו וידברו בו והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת אבל המעשה איננו נרצה בעצמו והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים

איתן. תקיף: וערפו שם. יסירו עורף העגלה:

אל נחל איתן. שאין שם רגל מצויה: וערפו. שהיא מיתה נעלמת מעיני הנהרג מורה על שההריגה היתה בלי ספק במקום נעלם מעיני העם ושנעשתה ע''י רוצח. שלא היה נודע לרוצח אצל כ''ד שאם היה נודע אצלם הרוצח היו מבערים אותו:

לא יעבד ולא יזרע. הרי ד' מצות לספר על ד' רוחות העולם וכן ד' פעמים חלל וד' פעמים עגלה בפרשה:

וְיִתְקָרְבוּן כָּהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי אֲרֵי בְהוֹן יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְעַל מֵימְרֵהוֹן יְהֵי כָּל דִין וְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּ:

וִיקַרְבוּן כַּהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי אֲרוּם בְּהוֹן אִתְרְעֵי מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְשַׁמָשׁוּתֵיהּ וּלְבָרָכָא יַת יִשְרָאֵל בִּשְׁמֵיהּ וְעַל מֵימַר פּוּמְהוֹן יְהִי מִתְדָן כָּל דִּין וְכָל מַכְתַּשׁ צוֹרְעָא לְמִסְגוֹר וּלְמַחְלוֹט:

הכהניס בני לוי. שהם בברור מבני לוי: ועל פיהם יהיה. עונש כל ריב וכל נגע:

לשרתו ולברך. ועל ידם תהיה כפרה מן הדם הנקי וברכה לארץ: ואל. פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. באופן שהם בקיאים בדרכי בני אדם ומזגיהם כמו שראו הם ואבותיהם, ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו ויתגלה הדבר:

וְכֹל סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא דִקְרִיבִין לִקְטִילָא יַסְחוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל עֲגַלְתָּא דִנְקֶפְתָּא בְנַחֲלָא:

וְכָל חַכִּימֵי קַרְתָּא הַהוּא דְקָרִיבִין לְקָטִילָה יְשַׁזְגוּן יַת יְדֵיהוֹן עַל עֶגְלְתָא דִנְקִיפָא בְּחַקְלָא:

וכל זקני העיר. זהו ויצאו זקניך:

וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן יְדָנָא לָא אַשְׁדוֹ יָת דְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חֲזָאָה:

וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן גְלֵי קֳדָם יְיָ דְלָא אָתָא לִידֵינָן וּפַטְרִינֵיה מַן דְשַׁדָא יַת אִידְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חָמוּן:

ידינו לא שפכה. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:

{{צ}} דאם לא כן כהנים הכא מאי עבידתייהו בשלמא הזקנים דכתיב וכל זקני העיר ירחצו וגומר אלא הכהנים מאי בעי הכא אלא הם אומרים כפר לעמך ישראל: חסלת פרשת שופטים

ה''א שפכה. תחת סימן הרבים כמו שפכה אשורי ועל דרך הדרש שישוב לאחת כי היד לשון נקבה ברוב: ועינינו לא ראו. ויתכן שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו: וענו ואמרו. כמו וענית ואמרת ושם אפרשנו:

ידינו לא שפכה. שלא הנחנו שום נודע לרוצח בארץ: ועיננו לא ראו. שלא היה זה במקום רואים שאם היו שם רואים היו מתקוממים ומגידים:

לא שפכה. כתיב בה''א שלא נגענו בו בחמשה אצבעותינו ועוד כי הנפש יש לה ה' שמות ולכן נתן דוד ליואב ה' קללות כשהרג לאבנר זב ומצורע וכו':

כָּהֲנַיָא יֵימְרוּן כַּפַּר לְעַמָךְ יִשְׂרָאֵל דִי פְרַקְתָּא יְיָ וְלָא תִתֵּן חוֹבַת דַם זַכַּי בְּגוֹ עַמָךְ יִשְׂרָאֵל וְיִתְכַּפַּר לְהוֹן עַל דְמָא:

כַּהֲנַיָא יֵימְרוּן כַּפֵּר לְעַמָךְ יִשְרָאֵל דִּפְרַקְתָּא יְיָ וְלָא תְשַׁוֵי חוֹבַת אֲדַם זַכְּאַי בְּגוֹ עַמָּךְ יִשְרָאֵל וּגְלֵי מַן קַטְלֵיהּ וְיִתְכַּפֵּר לְהוֹן עַל דְּמָא וּמִן יַד נַפְקִין נְחִיל דְּמוֹרָנִין מִגוֹ פָּרָתָא דְעֶגְלְתָא נַגְדִין וְאָזְלִין עַד אַתְרָא דְקָטוֹלָא תַמָּן וְסַלְקִין עֲלוֹי וְאַחֲדִין בֵּי דִינָא יָתֵיהּ וְדַיְינִין יָתֵיהּ:

ונכפר להם הדם. הכתוב מבשרם שמשעשו כן, יכפר להם העון:

כפר לעמך. ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים: ונכפר. חסר תי''ו כמו ונוסרו כל הנשים והם שנים בנינים בנין התפעל עם בנין נפעל: וטעם זכר אשר פדית. כאשר פדיתם ממצרים למען חסדיך כן פדם מזה הדם ועונשו:

כפר לעמך. כפר אתה בדם שופכו. כאמרם ז''ל (סנהדרין) מי שנתחייב הריגה לסטים באים עליו: ונכפר להם הדם. יכופר בדיני שמים בדם שופכו באופן שיהי' נראה כמתכפר מאליו:

כפר לעמך ישראל. מכאן שכל ישראל ערבים זה לזה: כפר לעמך ישראל אשר פדית. ר''ת בגי' זה הכהנים:

וְאַתְּ תְּפַלֵי אַשְׁדִי דַם זַכַּי מִבֵּינָךְ אֲרֵי תַעְבֵּד דְכָשַׁר קֳדָם יְיָ: ססס:

וְאַתּוּן בֵּית יִשְרָאֵל תְּפַלוּן מִשְׁדֵי דַם זַכַּאי מִבֵּינֵיכוֹן אֲרוּם תַּעַבְדוּן דְכָשַׁר קֳדָם יְיָ:

ואתה תבער. מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג, והוא הישר בעיני ה':

ואתה תבער הדם הנקי. פירושו עונש הדם הנקי או יהיה הדם דם הנקי ויש אומרים אתה חייב לבער שפיכות דמים והנכון בעיני הוא אשר הזכרתי כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה' כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה: חסלת פרשת שופטים

ואתה תבער. הנה האל ית' יכפר כשלא תדעהו ואתה אם תדעהו תבער קודם שיפעלו בו דיני שמים: כי תצא. אל חוצה לארץ:

אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִשְׁבֵּי שִׁבְיְהוֹן:

כי תצא אֲרוּם תִּפְקוּן לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִמְסְרִינוּן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּיֶדְכוֹן וְתִשְׁבֵי שִׁבְיָתָא מִנְהוֹן:

כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר (לעיל כ, טז) לא תחיה כל נשמה: ושבית שביו. לרבות כנענים שבתוכה ואף על פי שהם משבעה אמות:

{{א}} וא"ת דלמא לעולם במלחמת א"י הכתוב מדבר ומה שכתוב ושבית שביו היינו אם נמצא בה משאר עממים שלא מז' עממים. וי"ל דרש"י עצמו מתרץ קושיא זו במה שפירש אחריו ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה ואע"פ שהם מז' עממים ש"מ דבכל מקום הולך אחר אנשי העיר דהא הכא אם אנשי העיר משאר עממים אף כנעניים שבתוכה מותר לקיימן והוא הדין אם אנשי העיר משבעת עממים אף שאר עממים שבתוכה אסור לקיימן ואו מדבר ממלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו דאין לומר דקאי על שאר עממים שבתוכה דהא אף שאר אומות שבתוכה אסור לקיימם כדפרי' מצאתי בשם מהרי"ץ והרא"ם תירץ כיון דעיקר הפ' אינ' אלא להתיר יפת תואר לא הי' לו להתיר' אלא במלחמ' הרשו' שכל הנשי' הם בהית' ולא במלחמ' חוב' שכל הנשי' הם באיסו' לא תחי' מלבד אם אותה ששבה היא משאר עממים ושמא לא ישבה ואת"ל ישבה ה"ל מיעומא דמיעוטא: {{ב}} שנשיהם וטפס ניצולים כמותם דאל"כ שביו ל"ל עיין לעיל בפ' שופטים בפסוק כל העם הנמצא בה: {{ג}} רצ"ל דלשון ולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה הוא שיקח ע"א לאשה וזה אינו דהא יותר טוב שיקח יהודית לאשה: {{ד}} ומה שפי' שלא כסדר הקרא י"ל דאין רצונו בו לפרש הקרא אלא קאי אפירוש דלעיל מיניה דפי' אם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור ומדהוצרך להתיר יפת תואר ש"מ בלא יפת תואר אסור מן התורה וזה אינו דע"א אינה אסורה אלא מדרבנן כדאמרינן דחכמים גזרו דהבא על הע"א דחייב משום נשג"ז ומתרץ דודאי פנויה אינה אלא מדרבנן אבל כאן כתיב אשת דמשמע אפילו אשת איש ואין להקשות מנ"מ אם היא אשת איש והא אין קידושין לע"א דכתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו ואמרינן אשת רעהו פרט לאשת ע"א שאין קידושין לע"א. מ"מ א"א אסור דהא אף בן נח מוזהר על א"א דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ואמרינן באשתו ולא באשת חבירו וכן באבימלך דכתיב והיא בעולת בעל ש"מ דאשת איש אסור אף לבני נח כ"ש לישראל אבל ביפת תואר התיר לו הקב"ה:

כי תצא. זו הפרשה דבקה עם כי תצור אל עיר ונכנסה ביניהם פרשת עגלה ערופה בעבור החלל הנמצא בא''י. ולא כן חוצה לארץ. ואף כי במלחמה:

כי תצא. למה כתיב פרשת עגלה ערופה בין שתי מלחמות הקדים לה מלחמה שאל יאמר השונא אהרוג כי עת מלחמה הוא ויאמרו האויבים הרגוהו במלחמה וכתיב מלחמה אחריה לומר תבער דם הנקי להרוג הרוצח ואח''כ תלך במלחמה ותנצח ולא היו מניחים לילך שונאים במלחמה ביחד שמא יהרגו זה לזה במלחמה: כי תעשה הישר. וסמיך ליה כי תצא למלחמה שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים: ה'. וסמיך ליה כי תצא ל. מ. לחמה לומר שהשם יוצא עמך כענין שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים: כי תצא. צא אליהם ואל תניחם לבא עליך. פן ישחיתו הארץ: על אויבך. חסר יו''ד שבמלחמת יחיד הכתוב מדבר: שביו. בגי' ואם יהיו כנענים:

כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כל זה שלא היה צ''ל אלא כי תראה בשביה אשת וגו', עוד אחר שאמר כי תצא למלחמה לא היה צריך לומר על אויביך, ואולי כי לפי שבא הכתוב להתיר יפת תואר שאסורה שלא בשעת מלחמה, גם להתיר קדלי דחזירי (חולין י''ז.) ושאר איסורין, חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה רגליהם לרע ירוצו כדי שיהנו מדבר איסור, לזה בא הכתוב והתנה ואמר כי תצא תהיה יציאתך למלחמה להנקם מאויביך שהם אויבי ה', על דרך אומרו (תהלים קל''ט) הלא משנאיך ה' אשנא וגו' לאויבים היו לי, לטעם זה תהיה יציאתך, ואם תעשה כן ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו, ומזה אתה למד שזולת כן אם תהיה יציאתך לטעם אחר והטעם מובן ממה שאמר בענין אינו מובטח שיתנהו ה' בידו: ושבית שביו. מצוה, כדי שלא יראה כמזלזל במתנת מלך, או נתכוון לאסור יפת תואר כל עוד שלא שבו שביו, שלא יאמר אדם כיון שהותרה לי אחטפנה ואוליכנה ואבעלנה, תלמוד לומר ושבית שביו וראית בשביה פירוש כשתשבה אותה ותהיה שלך אם ראית בשביה וגו', וטעם אומרו שביו ולא אמר אותו, רבותינו ז''ל אמרו (ספרי) שהכתוב מדבר במלחמת רשות, ודקדק לומר שביו אפילו הוא מהכנעני שנאמר בו (לעיל כ' ט''ז) לא תחיה כל נשמה: עוד ירצה לפי שנאמר ונתנו ה' וגו' בידך, לזה כשאמר ושבית גמר אומר שביו פירוש מה ששבוי ועומד לפניך, עוד רמז שהגם שתהיה אתה בגדר שביו לפי ערך המשתער ללוחם ונלחם אף על פי כן ושבית, ומזה עיניך תחזינה כי ה' הוא הנותנו לפניך ולא כחך ועוצם ידך עושה חיל:

וְתֶחֱזֵי בְּשִׁבְיָה אִתְּתָא שַׁפִּירַת חֵזוּ וְתִתִּרְעֵי בַהּ וְתִסְבַהּ לָךְ לְאִנְתּוּ:

וְתֵיחֲמוּן בִּשְׁבִיתָא אִתָּא שַׁפִּירַת רֵיוֵוי וְתִתְיַדְעוּן בָּהּ וְתִסְבוּנָהּ לְכוֹן לְאִינְתּוּ:

אשת. אפלו אשת איש: ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:

אשת. כבר דרשוהו חז''ל: יפת תאר. בעיניו: וחשקת בה. שתחזקנה לקחתה לאשה כי אחר כן יאמר ובעלתה וכמוהו ואקח אותה לי לאשה:

אשת. בגי' בשר נבילה מאוסה כמו שדרשו חכמים מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותו נבילות: לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך. לומר לאחר שתגייר אותה תהיה לך לאשה ולא בגיותה:

(יא~יד) וראית בשביה אשת יפת תואר. הנה מאומרו יפת תואר משמע דוקא יפת תואר ומאומרו וחשקת בה דרשו בספרי אפילו כעורה, וזה מן התימה למה יאמר יפת תואר ויצטרך לרבות כעורה היה לו לומר וראית אשת ולא יכתוב לא יפת תואר ולא וחשקת: ולישב הכתוב צריך להעיר בענין למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך, בשלמא התרת אכילת איסור מצינו לרמב''ם ז''ל (פ''ח הל' מלכים) שנתן טעם אם ירעב והוא טעם נכון, אבל מעשה זה יתעבנו עושנו, ורבותינו ז''ל אמרו (קידושין כ''א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להלחם להם: אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז''ל (ז''ח בלק נ''ג) שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות: עוד אגלה לך סוד אחד תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב והיא מונחת שם עד עת דרור, וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת ר' חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור כרמוז בתיבת רחב''ת ידים (בראשית ל''ד) כאמור בדברי המקובלים (ליקוטי תודה וישלח) ומצינו שהנפש הלזו לא עשתה מפעל טוב בשכם ויצתה כשדבק בדינה מצאה הנפש מינה ונדבקה בו כאומרו (שם) ותדבק נפשו בדינה, ושמור לך כלל זה, ויש נפש קדושה בין הקליפה שבמקום שכונתה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגיירים: והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע כאומרו (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובפרט שלוחי מצוה ועיין מה שפירשתי בפרשת שלח לך ששלוחי מצוה בשעת שליחותם אפילו מיצר הרע מצותם מצילתם, וכמו כן העוסק בעבירה מתלבשת בו רוח הטומאה ומעותת דרכו: ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים כי תצא למלחמה וגו' שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפירשנו למעלה, אמר עוד אם ראה בשביה פירוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב''ם בפ''ח מה' מלכים כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה, אם יראה אשת יפת תואר פירוש אשת סמוך, ורבותינו ז''ל אמרו (קידושין כ''א:) אשת איש, ודבריהם אמת אלא שאם לדבריהם לכד יכוין היה לו לומר אשת איש לא אשת יפ''ת, אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר, כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב אשת יפת תואר והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור זה יעירך שלדבר טוב חשקת: ודקדק לומר בה ולא אמר אותה, להעיר כי לא לאשה אתה חושק אלא למה שבה שהיא יפת תואר שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה וכפי זה הגם שכעורה האשה בכלל ההיתר כי אינו חוזר יפ''ת לגולם הנגלה כי אליו לא ימשך תאות ישראל במצב זה כמו שאמרנו, ואמר ולקחת לך לאשה, הנה בכל מאמר המתכנה לה אמר הכתוב בלשון כינוי והבאתה וגו' ובעלתה וגו' ושלחתה וכאן אמר ולקחת, שינה הכתוב להעירך שהלקיחה היא בנעלם שהיא נפש הקדושה שבאמצעות הענין יהיה לו בה לקיחה אחרת שיזכה ביפת תואר, כי כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה בפגוע בה שכם בן חמור: והנה לפי שיש ב' בחינות בדביקות הקדושה בקליפה כמו שזכרנו למעלה, וזאת האשה אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכד ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע ונתרוקנה מחלק הטוכ, או אפשר שכולה נחלטת בחלק הטוב כרות וכנעמה, לזה יצו ה' והבאתה אל תוך ביתך וגו' וירחיק ממנו חלק דביקות בחינת הרע, ואז תבדק האשה אחר שלשים יום אם נתגיירה אשתו זו והרי היא כרות וכנעמה, והוא אומרו והיתה לך לאשה אם יחפוץ, ואם לא יחפוץ וגו' זה לך האות כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע, ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכריה בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית אלא אם יש בה נפש קדושה דוקא בזמן שהוא בדבר מצוה כמו שכתבנו, מה שאין כן אחרי כן, לזה צוה ה' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו' וכל הדברים המנוולים את האשה להסיר תאוה הטבעית, ואם נתגיירה וחפץ בה זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע ולזה והיתה לו לאשה, ואם לא יחפוץ בה, דקדק לומר בה להעיר כי החפץ הוא במה שבה שהוא חלק הטוב: ואומרו ושלחתה לנפשה. דקדק לומר לנפשה, לתת טעם למה ישלחנה ולא ימכרנה ויהנה מדמיה כיון שהיא מכלל השביה שנתן לו ה', ואמר הטעם הוא לנפשה פירוש בשביל נפשה שהיא יפת תואר שרמז בתחילה אחר שנהנה ממנה, או על זה הדרך לנפשה פירוש הטמאה של הגויה לשלול כי נפש יפ''ת הטהורה כבר זכית בה ולא נשאר בה אלא נפש הגויה, ואומרו ומכור לא תמכרנה כי ה' חפץ שלא ינהגו ישראל עם בחינת הרע בדרך זה, על דרך אומרו (תהלים ס''ט) אשר הכית רדפו שרוח הקודש מתרעמת על האומות שאחר שרואים ישראל מוכים רודפים אותם, וזו כיוצא בה שאחר שהוציא בולעה מפיה לא יהנה עוד מכספה: וגמר אומר תחת אשר עניתה פירוש אשר הוצאת ממנה עושרה וטובה שהיא יפת תואר ועשית אותה עניה עשית אותה מעונה עשית אותה עכורה, וזה יעיד עוד על דברינו, כי היתכן בעולם שישראל הבא על אשה הגויה הוא מענה אותה והלא אמרו ז''ל (ע''ז כ''ב:) חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ונשותיהם יותר מהם, ומה עינוי הוא זה לגויה, אלא הכוונה הוא עינוי הנעלם שהוא שלל קדש ממנה: ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל אם יטיבו דרכיהם העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלהינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ''ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר למלחמה בפת''ח תחת הלמ''ד: ואומרו על אויביך, בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי אף על פי כן יתנהו ה' בידו, ואומר ושבית שביו דקדק לומרו שביו ולא אותו, שאין בו ממש בעצמו והעדרו הוא המקווה אלא שביו פירוש מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך בפיתויו ובנצחונו שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות ביד ו: ואומרו וראית בשביה אשת יפת תואר. אמר אשת סמוך פירוש נשמת אדם, כי אין הס''מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי, והנפש תקרא אשה, וקרא לזו יפת תואר כי הנפש יפה עד מאד אלא שמתנוולת במעשיה הרעים וכשינוצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא: ואמר וחשקת בה פירוש אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו ילבישם בה לתקן לה המושכלות ועולם הקיים שכולו טוב, ואומרו והבאתה אל תוך ביתך לפי שעל ידי פיתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף ושוכן חלק רע במקומה, כדרך אומרו (איוב י''ח) טורף נפשו באפו, והגוף יקרא בית על דרך אומרם (תענית י''א.) מי מעיד באדם קורות ביתו שהוא הגוף, וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו ויקרא בעל נפש, ולהיות שהנפש שקנה ממקום טמא צריך לנקותה מתחלואי הרע הנדבק בה שהוא בחינת שער הראש, והוא אומרו וגלחה את ראשה, גם בחינת הקליפה הרמוזה בצפרנים אמר כנגדה ועשתה את צפרניה לשון תיקון, ותסיר מסוה הטומאה המתכסה בה הנפש מרוח הטומאה, והוא אומרו והסירה את שמלת שביה מעליה פירוש שקנתה משביתה במקום טמא, וזה יהיה על ידי מירוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלהי ישראל ב''ה, ויבחר מקום מושב לה בית מיוחד לישראל שהוא בית המדרש, והוא אומרו וישבה בביתך, ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה ועל פרידתה מהם, אביה זה הקב''ה, אמה היא כנ''י (ברכות ל''ה), ירח ימים זה שיעור המספיק לשב, או ירמוז לחודש המיוחד לתשובה שהוא חודש אלול: ואחר כז תבוא אליה. פירוש אתה תכנס ליהנות מאורה בסוד אומרו נפש עמל עמלה לו, ותסייעהו לעמוד בדרך הנאות, ותקרא אתה בעליה שקנית אותה בכח מעשיך והוא אומרו ובעלתה, גם ליום התחיה תהיה מיוחדת לך לחזור לגופך ותעמוד בה, והוא אומרו והיתה לך לאשה, וחזר הכתוב לצוות על הנפש שאם האיש לא נטה לבו לקוות להטיב לנפשו ולהתעצם להאיר לה בעולם העליון, על כל פנים יזהר שלא יריע לה כדרך שאמר שלמה (קהלת י''ב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ודרשו במס' שבת (קנ''ב:) תנה לו כמו שנתנה לך, והוא אומרו אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה פירוש שלא תמסרנה ביד שבאי אלא בת חורין ואין עליה יד מושל: או ירצה על דרך מה שאמרו בזוהר (ח''ג ס''ז) בפסוק נפשי אויתיך בלילה שעל השכינה הוא אומר נפשי, והוא מה שרמז באומרו ושלחתה לנפשה שהוא השכינה שתחזור למקום שיצתה ממנו, ואומרו ומכור לא תמכרנה וגו' על דרך מה שדרשו בספר הזוהר (ח''ב צ''ז) בפ' לעם נכרי לא ימשול למכרה, ואומרו בכסף לפי שיאמר אדם איך ימשול אדם בנפשו למוכרה לזה אמר בכסף לשון כוסף, כי באמצעות תאות וכוסף לבות בני אדם ימכרו את נפשם ביד אויב, ורמזנו מזה בפסוק (ויקרא כ''ח ל''ז) את כספך לא תתן לו בנשך וגו', ואומרו לא תתעמר כמו שתרגם אונקלום לא תתגר פירוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת, תחת אשר עניתה כי החטא יקרא בערך הנפש עינוי:

וראית בשביה וגו'. לרבותא נקט בשביה כי מה לאשה במלחמה ודאי לשם זנות הובאו הנה וע"כ היה מן הראוי שתמאס בה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואם ישיאך יצרך על כל פנים וחשקתה בה. אז ולקחתה לך לאשה. מלת לך מיותרת אע"פ שרז"ל דרשו (קידושין כב.) לך ולא לאביו או לבנו, מ"מ נוכל לפרש כפי הפשט לך ולא לזרעך, כי תועלת מדומי זה אינו כי אם לך אבל לזרעך אדרבה הדבר מזיק כי לסוף יהיה לך מינה בני דלא מעלי והיינו בן סורר ומורה, והבאתה אל תוך ביתך. היינו חדר לפנים מחדר כסות עינים לחרפתך שלא תגלה רעתך בקהל. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. וגו' פירש הרמב"ן שהכל עניני אבילות המה ועיקר תחבולה זו כדי שיהיה הוא בבית אבל ויזכור ליצרו יום המיתה כענין שאמרו רז"ל (שם מ.) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים כו' ואולי אזיל יצרו ע"י זכירת האבילות ואמר כאן שאם בכל אלה לא יוסר והוא עומד בחשק תאותו אז תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. לך לבד היא נאותה ואתה נאה לה כי כמוה כמוך. והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה מלת והיה י"א שמורה על הודאי שכך יהיה ולפי דרכנו נגזר ודאי זה מלשון רז"ל שע"י זכירת יום המיתה ודאי אזיל היצה"ר ואז ממילא תפסק התשוקה, וקרוב לשמוע שדייק רש"י ממלת חפצת לשון עבר כי הל"ל אם לא תחפוץ בה להבא אלא שכל דבר הגלוי לפני השי"ת שכך יהיה דומה כאילו כבר נעשה הדבר מאז ומקדם לכך נאמר אם לא חפצת בה, ויתכן עוד לפרש לשון והיה שמשמע שהענין יהיה בהווייתו ולא ישתנה, ובזה הכתוב מבשרך שכאשר החילות להטיל עליה שנאה כך יהיה לעולם ולא ישתנה דעתך משנאה לאהבה וז"ש שסופך לשנאותה וזה מאת ה' שלא לערב ענבי הגפן בענבי הסנה והוא דקדוק נכון במלת והיה, ומיושב גם לשון אם המורה על הספק ולדברינו הוא מיושב שפיר.

וְתָעֵלִנַהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וּתְגַלַח יָת רֵישַׁהּ וּתְרַבִּי יָת טוּפְרָנָהָא:

וְתַעֲלִינָהּ לְגוֹ בֵּיתָךְ וּתְסַפַּר יַת מַזְיָיא דְרֵישָׁהּ וְתִיצְמֵי יַת טוּפְרְיָיהָא:

ועשתה את צפרניה. תגדלם כדי שתתנול:

{{ה}} עיין בפ' בראשית על פ' ויעש אלהים את הרקיע:

ועשתה את צפרניה. תגדלם כדי שתתנוול לשון רש"י כדברי רבי עקיבא (יבמות מח) וכן פירש אונקלוס והנה לדעתם יהיה "ועשתה" כמו ועשת את התבואה (ויקרא כה כא) כי הצמיחה תקרא עשייה אבל בספרי (תצא ז) אמר ראיה לדברי רבי אליעזר ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ( יט כה) והיא ראיה גדולה לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה (פסוק יג) וצוה שתגלח ראשה כדרך האבילות כענין ויגז את ראשו (איוב א כ) דאיוב וכן גזי נזרך (ירמיהו ז כט) וכן קציצת הצפרנים אבלות כגלוח הראש ואמר והסירה את שמלת שביה מעליה כלומר תלבש בגדי אבל וישבה בביתך כאלמנה ולא תצא חוץ כלל ובכתה את אביה ואת אמה ותעשה כל זה ירח ימים כי כן דרך האבלים ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא) שאומרים שהכל לכער את יפיה צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים ויקרא הכתוב הקציצה עשייה בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר הרגילו לקצר בדבר המובן וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם או לרחיצת הרגלים עצמן וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה וכן ועשתה את צפרניה מעשה הצפרנים והמפרשים (עיין רש"י בראשית א ז) אמרו כי טעם עשיה תקון וכן וימהר לעשות אותו (שם יח ז) והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה כי תעזוב את עמה ואת אלהיה והוא מדרשו של רבי עקיבא אין אביה אלא עבודת כוכבים כענין שנאמר (ירמיהו ב כז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני והכלל כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושים בעבדים ומפני שאינה מתיהדת כמשפט הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה וטעם האבלות והבכי על דעת רבותינו כדי שתתנוול אולי יעבור חשקו ממנה ור"א אמר כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם ואבלם ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ) בממזרים בני גרושת הלב וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים להשקיט ממנה צערה ותשוקתה כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך ודרשו (ספרי ז) ביתך ולא אל בית אחר וכן וישבה בביתך שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט) אולי תחפוץ ותתרצה בו ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו וכך אמרו בפרק החולץ (יבמות מז) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותרת מיד ואפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת כי מפני היראה תאמרנה להתגייר ואמר (פסוק יד) ושלחתה לנפשה שתעשה כרצונה ולא נכריחנה לשמור דת משה ויהודית כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה ואם תחלל השבת תסקל ואם תאכל החזיר תלקה כדין ישראל המשתמד וגם זאת אם הודית בפיה הגירות בלא הכרח לא נשלח אותה לנפשה שאפילו נחשב שהיתה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה שכבר העלינו (יבמות כד) הלכה כולם גרים הם

והבאתה אל תוך ביתך וגלחה. י''א שמא בעבור שערה חשק בה על כן תגלח: ועשתה. תגדל כדי להיותה מאוסה בעיניו:

וגלחה את ראשה. לפי שהיטיבה ראשה לפתותך: ועשתה את צפרניה. לפי שרמזה לך בהם לפתותך:

וְתֶעְדֵי יָת כְּסוּת שִׁבְיַהּ מִנַהּ וְתֵיתַב בְּבֵיתָךְ וְתִבְכֵּי יָת אֲבוּהָא וְיָת אִמַהּ יְרַח יוֹמִין וּבָתַר כֵּן תֵּיעוּל לְוָתַהּ וְתִבְעֲלִנַהּ וּתְהֵי לָךְ לְאִנְתּוּ:

וּתְשַׁנֵי יַת כְּסוּת שִׁבְיָיתָהּ מִינָהּ וְתִטְבְּלִינָהּ וּתְגַיְירִינָהּ בְּבֵיתָךְ וְתִבְכֵּי עַל טַעֲוַות בֵּית אַבָּהּ וְאִמָּהּ וְתִשְׁהֵי תְּלַת יַרְחִין דִּי תֵדַע אִין הִיא מְעַבְּרָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין תֵּיעוּל לְוָותָהּ וְתַפְרִין יָתָהּ וְתֶהֱוֵי לָךְ לְאִנְתּוּ:

והסירה את שמלת שביה. לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם: וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו: ובכתה את אביה. כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנולת:

{{ו}} ר"ל לפי שדרך העולם שלובשים בגדים בזויים בדרך כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים אם כן לא היה לו להסיר בגדים הללו כדי שתתגנה עליו ומתרץ דודאי אומה ישראלית דרכן בכך שלובשים בגדים בזויים כשיוצאין לדרך אבל ע"א וכו': {{ז}} רצל"ת דלא הל"ל רק וישבה ובכתה דודאי בביתך הוא שהרי לעיל כתיב והבאתה אל תוך ביתך ומתרץ דה"א אם היו לו שנים או שלשה בתים ואין דירתו אלא באחד שתשב באותו שאין דירתו בו. לכך נאמר וישבה בביתך בבית שמשתמש בו ר"ל שעיקר דירתו בו: {{ח}} ר"ל למה אמרה תורה שתתאבל בשביל אביה עו"א ותבכה הא היא גיורת ומתרץ בבכייה זו לא בשביל כבוד אביה אלא כדי כו':

ואחר כן תבוא אליה ובעלתה. אמרו בספרי (תצא יג) אין לך בה אלא מצות בעילה נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קדושין שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה אלא שיתיר לו הכתוב בעילתה ומפני שאמר והיתה לך לאשה יורה שהיא אשתו גמורה ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (כב) ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה כלומר אחר המעשים הללו ובספרי (שם) והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע א"כ היא אשתו לגמרי כי התורה הקנתה אותה לו ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט) אבל בגמרא במסכת קידושין (כא) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה וזהו ולקחת לך לאשה ודרשו (שם כב) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך והנה הוא שובה אותה במלחמה ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת וזה דרך הגמרא במקומות רבים אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו) רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו וזהו משמעותו של מקרא

והסירה את שמלת שביה. שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה: ובכתה. כדי להסיר שמחתו בה: ירח ימים. אולי יקל חשקו וי''א וגלחה בעבור היותה טמאה וכן משפט המצורע: ועשתה. תיקון. ותקונה לכרות העורף וכן לא עשה שפמו ותחת מעשה מקשה והתיקון עיקר כל מעשה במקרא חוץ אם בא אחריו דבר מגונה גם יהיה רע שלם: והסירה את שמלת. כי היא מטונפת: וישבה בביתך ובכתה. והטעם תשב בביתך ירח ימים לבכות: את אביה ואת אמה. אם (*) קרוב י''א כי זה הבכי על אביה ועל אמה שלא התיהדו ולפי דעתי שחייב כל אדם בשקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות: וטעם ובכתה. שתתאבל עליהם כמשפט ישראלית כי היא מתייהדת אם נהרגו כאשר נשבת ואין צריך להזכיר תרחץ כי היא צריכה למי נדה כי כבר נכתב אתם ושביכם וחז''ל אמרו עד שלשה חדשים ואע''פ שאין צורך לחזוק הנה העד ויהי כמשלש חדשים והוא הזמן שיחל הולד להתנועע ואסור לשכב עם אשה בספק אם היא הרה בעבור הולד כי יש מי שיולד בחסרון שנים חדשים כמנהג ג''כ ביתרון רק הוא המעט: ירח ימים. כמו חדש ימים וכבר פירשתיו ונקרא החדש ירח כי עקרו הירח:

ובכתה את אביה ואת אמה. שתעזבם ותתישב בזה בדעתה שלא לחשוב בם עוד כענין ושכחי עמך ובית אביך ואין הבכי על מיתתם כי אנחנו לא נמית אותם כלל:

ירח ימים. לא אמר חודש לומר לך מה ירח אורו פגום כנגד אור השמש אף כותית מאוסה היא כנגד בת ישראל:

וִיהֵי אִם לָא תִתִּרְעֵי בַהּ וְתִפְטְּרִנַהּ לְנַפְשַׁהּ וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִנַהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתָּגַר בַּהּ חֳלַף דִי עִינִיתַהּ:

וִיהֵי אִין לָא תִתְרְעֵי בָּהּ וְתִפְטְרִינָהּ לְבִלְחוֹדָהּ בְּגִיטָא וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִינָהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתְגָר בָּהּ בָּתַר דְּשַׁמַּשְׁתָּ עִמָּהּ:

והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה: לא תתעמר בה. לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש, עימראה. מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן:

{{ט}} כתב הרא"ם לא ידעתי מהיכן דרשו זה כו' ונראה דדרשו זה מדכתיב והיה אם וגומר משום דמלת והיה לשון ודאית ומש"ה דרשו מה שדרשו. וא"ל דקאי אסוף הפסוק דהל"ל אם לא תחפוץ שהוא לשון עתיד ולא חפצת שהוא ל' עבר אלא הכתוב מבשרך. וא"ת והא פירש"י לעיל אבל אם נשאה סופה להית שונאה כו' וא"כ ל"ל והי' וגומר לבשר על זה והא נלמד זה מכח סמיכות הפרשיות כדפירש"י לעיל וי"ל לפי שפי' התו' את דברי רש"י והביאם הרא"ם בספרו והאריך שם שפי' רש"י בפ"ק דקישוין אפי' ביאה ראשונה לא התירה התורה אלא לאחר כל המעשים הללו ונראה דהקרא ג"כ מסייעו מדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וכתיב אחר כך והיתה לך לאשה ואם כן נוכל לומר דקרא דוהיה אם לא חפצת וגומר הבשורה היא אפי' ביאה ראשונה לא יבא עליה ומסמיכות הפרשיות למדנו מביאה שניה ואילך שאם יקח אותה ויגיירה בע"כ ויקחה לאשה שסופו לשנאותה כו':

ושלחתה לנפשה. אמרו בספרי (תצא יד) ולא לבית אביה ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה נלמוד שאינה צריכה ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר ( יג טו) ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט לא תתעמר בה כמו והתעמר בו ומכרו (להלן כד ז) ועשאו אונקלוס לשון סחורה ורבותינו בספרי (תצא טז) ובגמרא (סנהדרין פה) יעשו אותם לשון שמוש והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל ואם נשתמש בה לוקה והנראה בעיני לפי פשוטו כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד) וכן את ה' האמרת היום (להלן כו יז) וכן ובכבודם תתימרו (ישעיהו סא ו) בחלוף האל"ף ביו"ד וכלם רוממות וגדולה האמרת היום רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים האמירך היום (להלן כו יח) רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיהו יז ו) יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה וכן יקראו בערבי האדון אמיר ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד) פדאהו כמו שפירשתי (במדבר יב ד) במלת פתע וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י) כמו באל"ף מן הצאצאים והצפיעות (ישעיהו כב כד) הבנים והבנות כי תרגום כרובים כרביא ובלשון חכמים עומדות אומדות בקיאין בקיעין עדין אדין עורכי הדיינין ארכי עריס אריס ושנינו (שבת עו) חלב כדי גמיעה ושאלו בגמרא (שם עז) גמיעה או גמיאה ותרצו הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז) ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא) ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו וכן במקומות רבים ורש"י כתב לא תתעמר בה לא תשתמש בה בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת וזה אמת שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו) ומורגל הוא אף בלשון ארמי כמו שכתוב במגלת שושן ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא תדחלון מיניה וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ "עמורי ארעא" כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה והם הנקראים "עבדי הארץ" כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד) ועבדו בו גוים רבים (ירמיהו כז ז) תחת אשר עניתה אמרו בספרי (תצא טז) אפילו לאחר מעשה יחידי והוא מה שהזכרנו (בפסוק יג) שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה

ושלחתה לנפשה. תעשה רצונה: ומכור לא תמכרנה בכסף. דבר הכ' במנהג הרב והטעם בשום דבר: לא תתעמר בה. כמו והתעמר בו ומכרו ואין להם שלישי ופירושו לפי מקומו בטעם רמאות:

ושלחתה. לנפשה. בגימ' לנפשה לא בבית אביה הנכרי: סמך אשר עניתה 'לכי תהיין. לומר לך שלא יענה אותה בהויות של ביאה:

אֲרֵי תְהֶוְיָן לִגְבַר תַּרְתֵּין נְשִׁין חֲדָא רְחֶמְתָּא וַחֲדָא שְׂנִיאֲתָא וִילִידָן לֵהּ בְּנִין רְחֶמְתָּא וּשְׂנִיאֲתָא וִיהֵי בְּרָא בוּכְרָא לִשְׂנִיאֲתָא:

אֲרוּם תֶּהֶוְיָין לִגְבַר תַּרְתֵּין נְשִׁין חֲדָא רְחִימְתָּא לֵיהּ וַחֲדָא סְנִיתָא לֵיהּ וִילֵדַן לֵיהּ בְּנִין רְחוּמְתָּא וּסְנוּתָא וִיהֵי בִּיר בּוּכְרָא לִסְנֵיתָא:

אהובה. בעיניו ולא לשם: לשניאה. תאר השם ונסמכה זו הפרשה בעבור וחשקת בה ולא חפצת בה: (טז) ביום הנחילו את בניו. בבריאות גופו או ביום מותו והוא שכיב מרע או ב''ד ינחילו: לבכר. בדבור ובמעלה: וטעם לא יוכל. כחבריו:

כי תהיינה לאיש שתי נשים. אחד נצחון המלחמה דבר בעניני בני המדינה והם עסקי הנשים והבנים והמקנה והתכשיטים והציד והבנין ועבודת האדמה והמלבוש:

שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. מרבה נשים מרבה כשפים לומד לך כיון שיש לו שתי נשים הא' עושה בכשפיה כדי שישנא השניה: והיה הבן הבכור לשניאה. והיינו בני השנואה שהוא מבני ט' מדות שמנו בנדרים ולכך סמך לו בן סורר ומורה שיהיה הבן סורר ומורה: לשניאה. אותיות לנשאיה לומר לך ששנואה בנשואיה שהם בפסולין. במדרש דורש לאיש זה הקב''ה. אהובה אלו העכו''ם שמראה להם פנים שנואה אלו ישראל שמסתיר מהם פנים:

והיה הבן הבכור וגו'. אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כ''ט) וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם:

וִיהֵי בְּיוֹמָא דְיַחְסֵן לִבְנוֹהִי יָת דִי יְהֵי לֵהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַכָּרָא יָת בַּר רְחֶמְתָּא עַל אַפֵּי בַר שְׂנִיאֲתָא בּוּכְרָא:

וִיהֵי בְּיוֹם אַחֲסִינְתֵּיהּ יַת בְּנוֹי יַת נִיכְסִין דִּיהֵי לֵיהּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִתַּן חוּלַק בְּכוֹרוֹתָא לְבַר רְחוּמְתָּא עַל אַנְפֵּי בִּיר סְנֵיתָא דְהוּא בּוּכְרָא:

לא יוכל לבכר את בן האהובה. אזהרה שלא יעשה זה וכן כולם לא תוכל לאכול בשעריך (לעיל יב יז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי (לעיל יז טו) ואמר אונקלוס בכולם לית לך רשו והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה והוא מפליג באזהרה וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים מצות עשה שינחילנו פי שנים והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן ואלו מצות מחודשות וממה שאמר הכתוב "על פני בן השנואה הבכור" יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי "על פני" רק בחייו על פני אהרן אביהם (במדבר ג ד) על פני תרח (בראשית יא כח) וכן כולם

לא יוכל לבכר את לב האהובה על פני בן השנואה הבכור. לא יעביר הבכורה מן הבן בשביל שנאת זו או אהבת זו אבל אם יעשה זה בסבת רשעת הבן הבכור אז ראוי להעביר כאמרם ז''ל (ב''ב פרק יש נוחלין) אם לא היה נוהג כשורה זכור לטוב וכן נראה שעשה יעקב אבינו כאמרו ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל:

ביום הנחילו. לעתיד לבא. לא יוכל לבכר. כי אם בני בכורי ישראל: ביום הנחילו את בניו. ס''ת מותו רמז למאי דא''ר יהודה ג' שנכנסו לבקר החולה ביום רצו כותבין רצו עושין דין בלילה כותבין ואין עושין דין וזה מה שמצוה בשעת מיתה אם הוא ביום יש לו תורת דין: את אשר יהיה ל. ו. בגימ' מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק: את אשר יהיה לו. ס''ת תורה שלא ינחיל לעבור על דברי תורה ואם נתן לאחר בלשון ירושה לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה אין בדבריו כלום:

הנחילו את בניו את אשר וגו'. ולא אמר ביום הנחילו את אשר יהיה לו את בניו, להסמיך תיבת הנחילו למאמר את בניו, לרמוז סברת חכמים שאמרו (ב''ב ק''ל.) שיכול האב להנחיל לבן אחד מבניו יותר ממה שנוגע לו כפי החלוקה: לא יוכל לבכר וגו'. ואם ביכר עובר בלאו, ובזה יתיישב מה שהקשו התוספות שם בדיבור המתחיל תלמוד לומר לסברת רבנן:

אֲרֵי יָת בּוּכְרָא בַר שְׂנִיאֲתָא יַפְרַשׁ לְמִתַּן לֵהּ תַּרְתֵּין חָלָקִין בְּכֹל דִי יִשְׁתְּכַח לֵהּ אֲרֵי הוּא רֵישׁ תָּקְפֵּהּ לֵהּ חָזְיָא בְכֵרוּתָא:

אֲרוּם יַת בּוּכְרָא בִּיר סְנֵיתָא יְהוֹדַע לְכוֹלָא דְהוּא בּוּכְרָא לְמִתַּן לֵיהּ תְּרֵין חוּלְקִין בְּכָל מַה דְּמִשְׁתְּכַח גַּבֵּיהּ אֲרוּם הוּא שֵׁירוֹי תוּקְפֵיהּ לֵיהּ חַזְיָא בְּכֵירוּתָא:

פי שנים. כנגד שני אחים: בכל אשר ימצא לו. מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתת האב, כבמחזק:

{{י}} רצ"ל פי' שנים בכל אשר ימצא לו משמע פי שנים ממה שיש לו. ר"ל שיהיה לו שני חלקים שאם הניח ג' מנים והאחים היו ה' שיקח הבכור ב' מנים והד' אחים יקחו א' ומתרץ דבכל אשר ימצא לו לא קאי אפי שנים אלא ה"ק פי שנים כנגד ב' אחים ובכל אשר ימצא לו מילתא באפי נפשיה הוא: {{כ}} ר"ל דוקא בכל אשר ימצא לו דהיינו מה שיש לו עכשיו ומוחזק בו נוטל פי שנים אבל במה שראוי לו כגון שמת אחד ממורישי אביו לאחר מות אביו וה"ה אם היתה לאביו מלוה בלתי משכון כל זה הוא ראוי ואין לבכור פי שנים בזה:

יכיר. יעשה לו הכרה או שיודה לפני אחרים מי שהוא בכור אם היה במקום שלא יודעו או הוא חייב מבתחלה שיכיר מי שהוא הבכור מבניו אם היו תאומים: לתת לו פי שנים. שיקח שני חלקים אם היו שלשה שיחשבו שהם ארבעה ויקח שני חלקים ואם שני בנים יחשבו שלשה וכן הכל ולפי דעתי שכן פירוש ויהי גא פי שנים ברוחך אלי כאשר פירשתי במקומו: כי הוא ראשית אונו. הנודע עם הישר ידבר וכל ישראל בחזקת ישרים:

לתת לו פי שנים. בשביל שהוא נוטל פי שנים: יש באותיות של בכור ענין כפולות הבי''ת כפולה על האות שלפניה וכן הכ''ף על היו''ד שלפניה וכן הרי''ש. והוי''ו נכתבת כפולה שכותבין אותה שני ווי''ן: יכיר. בגימ' לאחר כדדרשינן יכירנו לאחרים: בכל. אשר ימצא לו כי. ס''ת ראוי ולמ''ד דבכל ואל''ף דאשר הוא לא והיינו לא ראוי שאין הבכור נוטל פי שנים כראוי: ראשית אונו. כל ראשית הוא מובחר. ראשית דגנך קדש ישראל לה' ראשית תבואתה: לו משפט הבכרה.

אֲרֵי יְהֵי לִגְבַר בַּר סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבַּל לְמֵימַר אֲבוּהִי וּלְמֵימַר אִמֵהּ וּמַלְפָן יָתֵהּ וְלָא יְקַבֵּל מִנְהוֹן:

אֲרוּם יְהֵי לִגְבַר בִּיר סוּרְהֲבָן וּמְרוֹד דְּלֵיתוֹי מְקַבֵּל לְמֵימָר אָבוֹי וּלְמֵימְרָא דְאִמֵּיהּ וְיִכְסְנוּן יָתֵיהּ וְלָא מְקַבֵּל אוּלְפַן מִנְהוֹן:

סורר. סר מן הדרך: ומורה. מסרב בדברי אביו, לשון ממרים: ויסרו אותו. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. בן סורר ומורה אינו חיב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) זולל וסבא, ונאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חיב:

{{ל}} לישנא דמתניתין נקט דתנן מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו ובגמ' מפרש דמתניתין לצדדין קתני דמתרין בפני שנים ומלקין בג'. וא"ת מנ"ל לרש"י שמלקין אותו. וי"ל מדכתיב הכא בן סורר ולהלן כתיב והיה אם בן הכות הרשע וילפינן בן בן לג"ש מה להלן מלקות אף כאן מלקות: {{מ}} דק"ל על מה מתרין בו עדיו ומפרש בן סורר ומורה אינו חייב כו' וא"כ מתרין בו שלא יגנוב ולא יאכל תרטימר בשר: {{נ}} ש"מ דל' זולל וסובא שייך בבשר ויין ותו קשה לרש"י וכי בשביל זה נהרג שגונב ואוכל תרטימר בשר ושותה חצי לוג יין ומפרש בן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו כו' וא"ת מ"ש דבן סורר ומור' דהגיעה תורה לסוף דעתו ונהרג ע"ש סופו והא בישמעאל כתיב באשר הוא שם ופרש"י לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות וכו' ע"ש בפירש"י בפרשת וירא וי"ל דהתם גבי ישמעאל כשהיה קטן לא התחיל כלל במידי דשייך לאותה עבירה שימית את ישראל בצמא אבל בן סורר ומורה התחיל באותה עבירה שהרי אוכל תרטימר בשר ועי"ל דאין ב"ד של מעלה דנין על שם סופו אבל מצוה לב"ד של מטה שידונו את הרשעים ע"ש סופן: {{ס}} ר"ל והורגן וא"ת ולמה נידון בסקילה שהיא חמורה הא רוצח בסייף הוא י"ל דלפעמים שמלסטם את הבריות בשבת והורגן נמצא שמחלל את השבת וחייב בסקילה משום נטילת נשמה:

בן סורר ומורה. על דעת רבותינו (סנהדרין סח) אינו קטן שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות אבל הוא המביא שתי שערות והנה יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו ונאמר עוד (לעיל יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו וזולל וסובא לא ידע דרך ה' ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא) וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא) וכן בעדים זוממין (לעיל יט כ) שנהרגין ולא הרגו וכן הזכיר במסית (לעיל יג יב) לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו אבל מיתתו ליסר הנשארים וגם זו מצוה מחודשת או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג)

סורר ומורה. כנגד השם וכנגד האבות אם היו יראי השם: סורר. כמו כפרה סוררה שלא ישמור מצות עשה. ומורה. במצות לא תעשה: ויסרו אותו. בפני עדים מצוה שהם יתפשוהו ויוציאוהו ודברי הקבלה אמת: זולל. מפורש והוא זולל בשר רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה כל מה שיבוקש ממנו: וסובא. מרבה לשתות והוא המשתכר והנה זה כמו אפיקורום כי לא יבקש חיי העוה''ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה. ונסמכה זו הפרשה בעבור אשת יפת תאר והעד ושם אמו. והרמז שרמזתי בבני אהרן:

סורר ומורה. כי מריו מסיר התקוה שישוב מסוררותו:

כי יהיה לאיש. לומר משפט בכורה לאיש ואין משפט בכורה לאשה: סורר. בגימ' זה אבשלום בן דוד:

כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע. צריך לדעת אומרו איננו שהיה לו לומר אינו שומע, ואולי שבא להעיר כי כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע נשללת ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו, כי היצר עומד על מפתח הלב ומונע הדברים מהגיע אל הנפש כי הם יחייבוהו לצאת משם, והמשלתי הדבר למלך שהיו שועריו גנבים ולסטים והבאים לקבול לפני המלך מהם היתכן שהשוערים ההם יוציאו להם רשות ליכנם לחייבם למלך, כמו כן הדבר הזה, והוא אומרו כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע וגו' פירוש מושלל הוא בערך השמיעה כי לא יגיעוהו הדברים מצד המונע היושב על מפתחי הלב כאומרם ז''ל (ברכות ס''א.): בקול אביו ובקול אמו. טעם שהוצרך להזכיר אביו ולא הספיק לומר בקולו וחוזר לאביו שאמר שאמר בסמוך, העיר הכתוב כי בן סורר ומורה ליולדיו יסובבהו כן היותו מורד באביו ואמו שהם הקב''ה וכנסת ישראל (זוהר ח''ב פ''ה), על דרך אומרו (משלי א') שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי לפי שיולדיו חושכים שבטם מבניהם ומניחים אותם לעשות הטוב והישר בעיניהם, זה יסובב שגם בהם ימרוד, וזה שיעור הכתוב כי יהיה לאיש וגו' דע שאיננו שומע בקול הקב''ה וכנסת ישראל ולזה הגם שיסרוהו לא ישמע אליהם פירוש מלבד שלא יקבל לחזור מעבירות שבינו ובין המקום עוד לו שלא ישמע אליהם:

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. אמרו רז"ל (סנהדרין עא.) בן סורר ומורה לא היה ולא יהיה ולמה נכתב בתורה אלא דרוש וקבל שכר, ומ"מ חל עלינו חובת ביאור דבר זה למה כתבה תורה דבר שאינו בנמצא כלל, גם יש להתבונן במה שנאמר כאן וכל ישראל ישמעו ויראו יותר מבשאר מצות פרטיות ועוד למה לא נאמר כאן ולא יזידון עוד כמ"ש בפר' שופטים (יז.יג) ואולי טעמו של דבר לפי שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה ולא נכתבה הפר' כ"א כדי שישמעו הבנים ויראו ולא יעשו כדבר הזה, ומ"ש וכל ישראל ישמעו היינו שישמעו פרשה זו ומשפט הכתוב בה ויראו הבנים מלמרות עיני כבודם של אב ואם ולכך לא נאמר ולא יזידון עוד. כי לשון עוד מורה על דבר הנעשה כבר שלא יהיה נעשה עוד וזה אינו שהרי בן סורר ומורה לא היה דברים מעולם ולא נכתבה פרשה זו כ"א להפיל אימתה ופחד על הבנים. אך קשה לי וכל ישראל ישמעו וכל הבנים הל"ל, כי אין צורך לפחד זה כי אם לבנים, ובספר הזוהר דרש פרשה זו על כל ישראל. ואני אומר שאין צורך בזה כי גם מפשוטה של הפרשה יש מוסר נפלא לכל ישראל שנקראו בנים לאל חי ויש לחוש שיסמכו על זה ויאמרו מאחר שאנחנו בניו א"כ ודאי אם יהיו בנים סוררים לא יביט און ביעקב וירחם עליהם כרחם אב על בנים ויוותר להם כדרך שהאב מוותר לבנו ויאמרו הקב"ה וותרן, וכן אמר משה בניו מומם (דברים לב.ה) ר"ל מה שקראם בניו זהו מומם כי סמכו על זה ועשו עבירות חבילות חבילות ובטחו באביהם שלא ימסרם ביד מדת הדין, ע"כ כתבה התורה שהדין דין אמת שאפילו האב חייב להביא את בנו לב"ד ולמוסרו למיתה ועי"ז ישמעו פר' זו כל ישראל ויראו את ה' ולא יסמכו על מה שקראם בנים כי גם בב"ד שלמטה חייב האב למסור את בנו לב"ד וכן הדין גם בב"ד שלמעלה.

וְיֶחֱדוּן בֵּהּ אֲבוּהִי וְאִמֵּהּ וְיַפְּקוּן יָתֵהּ לָקֳדָם סָבֵי קַרְתֵּהּ וְלִתְרַע בֵּית דִין אַתְרֵהּ:

וְיֶחְדוּן בֵּיהּ אָבוֹי וְאִמֵּיהּ וְיַפְקוּן יָתֵיהּ לִקֳדָם חַכִּימֵי קַרְתָּא לִתְרַע בֵּי דִינָא דִבְאַתְרֵיהּ:

וְיֵימְרוּן לְסָבֵי קַרְתֵּהּ בְּנָנָא דֵין סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבֵּל לְמֵימְרָנָא זָלֵל בְּסָר וְסָבֵי חֲמַר:

וְיֵימְרוּן לְחַכִּימֵי קַרְתָּא עַבְרִינָן עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ בְּגִין כֵּן אִתְיְלִיד לָנָא בְּרָנָא דֵין דְּהוּא סוּרְהֲבָן וּמְרוֹד לֵיתוֹי צְיָית לְמֵימְרָנָא גַּרְגְּרָן בְּבִשְרָא וְשֵׁתָאֵי בְּחַמְרָא:

זולל וסובא. כי סובא וזולל יורש וילסטם למלא נפשו:

בננו. חסר יו''ד כאלו עבר על עשרת הדברות: ומרה. חסר וי''ו כי מרה יהיה לו באחרונה:

וְיִרְגְמֻנֵהּ כָּל אֶנָשֵׁי קַרְתֵּהּ בְּאַבְנַיָא וִימוּת וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן:

וִיהֵי אִין דְּחִיל וּמְקַבֵּל עֲלוֹי אוּלְפָנָא וּבְעַן לְקַיְמוּתֵיהּ מְקַיְימוּנֵיהּ וְאִין תָּאִיב וּמְרִיד יְאַטְלוּנֵיהּ כָּל אַנְשֵׁי קַרְתֵּיהּ בְּאַבְנַיָא וִימוּת וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן וְכָל יִשְרָאֵל יִשְׁמְעוּן וִידַחֲלוּן:

וכל ישראל ישמעו ויראו. מכאן שצריך הכרזה בבית דין, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה:

{{ע}} אין להקשות מנ"ל לרש"י שאין צריך אלא הכרזה והרי כתיב וכל ישראל ישמעו ולמה לא פירש"י שממתינים לו עד הרגל כמו שפי' בפרשת שופטים על וכל העם ישמעו האמור בזקן ממרא וי"ל דהתם כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה וכאן משמע דאנשי עירו יתחילו לרוגמו תחלה דכתיב ורגמוהו כל אנשי עירו אלא צריך לפרש הכי במעמד אנשי עירו כמו שפירש"י בסמוך על וסקלוה אנשי עירה שכתוב במוציא ש"ר במעמד אנשי עירה ואי אמרת כאן שממתינים לו עד הרגל למה אמר במעמד כל אנשי עירו והא הוי במעמד כל ישראל כיון שכל ישראל היו שם אלא ודאי אין ממתינים לו עד הרגל ומה שכתוב וכל ישראל ישמעו היינו שצריך הכרזה בב"ד. א"נ יש לומר דק"ל למה כתיב ורגמוהו כל אנשי עירו וגו' והא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וגו' ואין לומר דהא דכתיב כל אנשי עירו במעמד כל אנשי עירו והא כתיב וכל ישראל ישמעו וגו' משמע שהיה במעמד כל ישראל הל"ל ורגמוהו כל ישראל א"כ הדרא קושיא לדוכתה והא יד העדים כתיב ומתרץ וכל ישראל להכרזה הוא דאתא ולעולם ורגמוהו וגו' במעמד כל העיר ועיין עוד מזה לעיל פ' שופטים:

ובערת הרע מקרבך וכל ישראל. וסמיך ליה וכי יהיה באיש חטא. לומר לך שכל ישראל ערבים זה לזה לבער ולהוכיח החוטאים. לעיל כתיב ורגמוהו וסמך לו פרשת נתלין. לומר שכל הנסקלין נתלין:

וַאֲרֵי יְהֵי בִגְבַר חוֹבַת דִין דִקְטוֹל וְיִתְקְטֵל וְתִצְלוֹב יָתֵהּ עַל צְלִיבָא:

וַאֲרוּם אִין יְהֵי בִּגְבַר חוֹבַת דִּין קְטוֹל וְיִתְחַיֵּיב אַטְלוּת אַבְנִין וּבָתַר כְּדֵין יִצְלְבוּן יָתֵיהּ עַל קֵיסָא:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עברות ויתחיב מיתה בבית דין: ותלית אתו על עץ. רבותינו אמרו, כל הנסקלין, נתלין, שנאמר (פסוק כג) כי קללת אלהים תלוי. והמברך ה', בסקילה:

{{פ}} דכתיב והומת ותלית דהוי כלל דמשמע כל המומתים נתלים ואחריו כתיב כי קללת אלהים תלוי דהוי פרט דמשמע דוקא מברך השם נתלה ולא שאר המומתין ואפילו אותן שחייבים סקילה ואי מקרבי להדדי הוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט מברך השם אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אתא כלל ומרבה כל המומתין ואתי פרט ומיעט הכלל שאין נתלין אלא הנסקלין דוקא דדמי לפרט במקצת שהן בסקילה כמו מברך השם:

ותלית אתו. "אמרו רבותינו (סנהדרין מא א): "כל הנסקלין - נתלין". וזה שנאמר "כי קללת אלהים תלוי" - זלזולו של מלך, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך, וישראל בניו הם. משל לשני אחים דומים זה לזה וכו'", לשון רש"י. ו"כל הנסקלים נתלין" דברי יחיד הם, והלכה כדברי חכמים (שם) שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. וזה טעם (דברים כא כג): "כי קללת אלהים תלוי", שיאמרו, מפני מה זה תלוי? - מפני שבירך את השם או שעבד עבודה זרה פלונית בכך וכך עבודה, וכך וכך אות ומופת ראה בה. והסיפור בה ובעבודתה ייקרא קללה. או שהוא לשון זילזול, כאשר הזכיר הרב, מן (מלכים א ב ח): "והוא קללני קללה נמרצת", (שמואל א ג יג): "כי מקללים להם בניו", בוזים. והמשל בשני האחים התאומים יש לו סוד, איננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום. ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה, ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה, כי שם ציווה את הברכה חיים עד העולם. ולכן צוה יהושע (יהושע י כ): "ויורידום מעל העצים". ועל דעתי, הענין בבני שאול המוקעים (שמואל ב כא) מפני שלא היו תלויים בבית דין של ישראל ולא מיד ישראל כלל, אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם, והם אשר הוקיעום ולא רצו לקברם, לפרסם נקמתם מהם והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים, אז ידע דוד שנמחל עונם, ונעתר אלהים לארץ, כי פקד ה' את הארץ במטר ויכלה הרעב, ואז צוה וקברו אותם עם אבותם, לכבוד המלכות, לא לחיובו כלל, שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו את הארץ במי שנתלה אותו. והנה, ה' לא רצה עוונם בתלייתם מיד, להודיע כי ה' אוהב גרים, כדברי רבותינו (יבמות עט). ורבי אברהם אמר: על דרך הפשט, כי אלהים פועל, והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי, ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן לא תטמא את אדמתך. והנה, המלין תלוי על העץ עובר בלא תעשה ועשה. ורבותינו (סנהדרין מו) דרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו: "מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול". והנה, לדעתם "כי קללת אלהים תלוי" לומר, אע"פ שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו לא תעשה כן, כי קללת אלהים תלוי. ועל המשל של שני אחין יהיה כל המלין בטעם הזה, וכן הקללה שהזכיר רבי אברהם ממנה יהיה בכל בית אשר יהיה שם מת, ועל כן יטמא (במדבר יט יד): "כל הבא אל האהל וכל אשר באהל". "ולא תטמא את אדמתך" - על דעת רבותינו, איננו טעם בלבד בעבור שלא תטמא את אדמתך, שאם-כן יהיה מותר בחוצה לארץ, אבל הוא לאו שני. והנה, המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחוצה לארץ בעשה ולא תעשה אחד, שהוא למד מן התלוי כאשר פירשתי. ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, אף על פי שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד עבודה זרה, אבל היה בהם משום טומאת הארץ. או שחשש לקללת אלהים מן המשל של שני האחים, כאשר פירשתי.

ותלית אותו. כבר קבלנו מחז''ל ענין הנתלים:

וכי יהיה באיש חטא וגו'. סמך פרשה זו לשלפניה, לפי שהיה מסלסל סדר תיקון האדם, בתחילה העירו על עצמו כמו שפירשתי ברמז פרשת כי תצא, אחר כך העיר האב על הבן כמו שרמזנו בפסוק כי יהיה בן סורר וגו', וכאן העיר על חכמי הדור לפקוח עין על עושי עול, והוא אומרו כי יהיה באיש חטא משפט מות ונשאר עומד במרדו ולא חזר בתשובה עד שמת בחטאו, והוא אומרו והומת, ותלה ה' חסרונו על החכם כאומרו ותלית אותו על עץ זה החכם עץ עושה פרי שהוא יטול עונשו, כי ה' ציוהו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד הכאה (ערכין ט''ז:) וכמו שכתבנו בפרשת קדושים, וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת מתחייב בו: ואומרו לא תלין וגו'. בא לצוות להמון עם שלא יהרהרו אחר החכם, על דרך אומרם (תנדב''א פ''ג) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה והעמידוה בודאי עשה תשובה, והוא אומרו לא תלין נבלתו כי החטא יקרא גם כן נבילה לא תהרהר אחריו בלילה שהוא זמן לינה אחת על העץ שהוא תלמיד חכם, כי קבור תקברנו לאותו חטא מעל העץ ביום ההוא עצמו, והטעם כי קללת אלהים שאם אינך עושה כן אתה מחלל שם שמים וכאלו אתה נוגע בכבודו יתברך: וגמר אומר ולא תטמא את אדמתך, יתבאר על דרך אומר' ז''ל (שבת קי''ט:) לא חרבה ירושלים אלא על שהיו מבזים בה תלמוד חכמים שנאמר (דה''ב ל''ו ט''ז) ויהיו מלעיבים וגו', ולזה צוה ה' שלא יסובבו בביזוי תלמיד חכם טומאת הארץ בביאת גוים בנחלת ה' ויטמאוה:

לָא תְבִית נְבִלְתֵּהּ עַל צְלִיבָא אֲרֵי מִקְבַּר תִּקְבְּרִנֵהּ בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרֵי עַל דְחָב קֳדָם יְיָ אִצְטְלַב וְלָא תְסָאֵב יָת אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא:

לָא תָבִית נִבְלַת גּוּשְׁמֵיהּ עַל קֵיסָא אֲרוּם מִקְבַּר תִּקְבְּרוּנֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרוּם קִילוּתָא קֳדָם אֱלָהָא לְמִצְלוֹב גְּבַר אֱלָהֵן חוֹבוֹי גָרְמוּ לֵיהּ וּמִן בִּגְלַל דִּבְדִיוּקְנָא דַיְיָ אִתְעֲבֵד תְּקַבְּרוּנֵיהּ עִם מִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא דְּלָא יְקִילִין בִּרְיָיתָא בֵּיהּ וְלָא תְטוּפוּן בִּנְבֵילְתְּהוֹן דְּחַיָּיבָא יַת אַרְעֲכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן אַחֲסָנָא:

כי קללת אלהים תלוי. זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו (מלכ' א' ב, ח) והוא קללני קללה נמרצת:

{{צ}} רצ"ל בזה האי כי מה נתינת טעם הוא אשלמעלה ומפרש זלזולו כו' והיינו למאן דאמר כל הנסקלין נתלין אבל לדברי חכמים דס"ל דאין נסקלין נתלין אלא מגדף ועובד ע"א שהוא נמי כמו מגדף צ"ל מה שכתוב כי קללת אלהים היינו מברך השם וקללת לשון קללה אלא לפי שישוב המקרא לפי המדרש הקרוב לפשוטו ומכח סמכיות הפרשיות דכל הנסקלין נתלין מפרש רש"י קללת לשון זלזול עיין בהרא"ם שהאריך כאן ועי"ל דלא תקשה מנ"ל לרש"י דכל הנסקלין נתלין דהא דפי' הכא דקללת לשון זלזול הוא דע"כ תרווייהו משמע מדכתיב קללת אלהים דאי למברך השם לחוד אתי ה"ל לכתוב מברך השם לשון נקיים אלא קללת ל' זלזול הוא ואי לשון זלזול לחוד הל"ל לשון זלזול בהדיא אלא למברך השם נמי אתא. מצאתי: {{ק}} ר"ל ובפרט ישראל שגם בניו הם לכך לא תלין נבלתו על העץ דמשל לשני אחין כו':

כי קללת אלהים תלוי. בעבור שברך השם ועל דרך הפשט כי אלהים פועל והקללה תבוא לכל מקום קרוב מהתלוי ויש לו סוד דבק בנפש על כן ולא תטמא את אדמתך ונסמכה זו הפרשה בעבור המלחמה כי בתחלה כי תצא והנה גבעון יוכיח כי משפט לא תלין איננו לכבוד המת רק לכבוד הארץ כי משפט הערלים והישראלים [איננו] (בס' מ''ח מ''ז) שוה:

כי קללת אלהים תלוי. הנה כל עצם נבדל מחומר יקרא אלהים ומזה המין הוא עצם הנפש השכלית באדם הנקראת צלם אלהים. וע''ז הדרך אמרה בעלת אוב לשאול אלהים ראיתי עולים. ובהיות שהבזיון הנעשה למת אחר מיתה הוא בזיון לנפש השכלית אשר היא עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף אמר שהוא קללת אלהים כי הלנת חתליה לגוף המת בלתי קבורה היא בזיון לאותו העצם הנצחי הנקרא אלהים: ולא תטמא. להשרות רוח הטומאה במקום המת הבלתי נקבר:

על העץ. וסמיך ליה כי קבור תקברנו לומר שגם העץ נקבר עמו ועוד לקבור בארון: