אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְתֶחֱזֵי סוּסָוָן וּרְתִכִּין עַם סַגִי מִנָךְ לָא תִדְחַל מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ בְּסַעְדָךְ דְאַסְקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

אֲרוּם תִּפְקוּן לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְתֵיחְמוּן סוּסְוָן וְאַרְתְּכִין עַמִּין גֵּיוְתָנִין וְטֵירוּנִין אַלִּימִין מִנְכוֹן לָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרוּם כֻּלְהוֹן חֲשִׁיבִין כְּסוּסְיָא חַד וְכִרְתֵיכָא חַד קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּמֵימְרֵיהּ בְּסַעַדְכוֹן דְּאַפְקְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

כי תצא למלחמה. סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך, שאין מחסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר לומר לך, אם עשית משפט צדק אתה מבטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח. וכן דוד הוא אומר (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי: על איבך. יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך: סוס ורכב. בעיני כלם כסוס אחד, וכן הוא אומר (שופטים ו, טז) והכית את מדין כאיש אחד. וכן הוא אומר (שמות טו, יט) כי בא סוס פרעה: עם רב ממך. בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב:

{{ח}} דק"ל דהיה לו להסמיך לכאן המשפטים דפרשת כי תצא וכי יהיה באיש חטא משפט מות כו' ושאר דיני מיתות שנאמרו שם ומתרץ לומר לך בו': {{ט}} דלפי א' קשה והא עין בעין וגו' דנאמר הכא מיירי בממון ולא במחוסר אבר ל"פ ד"א כו' ולפי ד"א לחוד קשה היה לו להסמיך לתחלת הסדרא דכתיב ושפטו את העם משפט צדק וכו' ל"צ הטעם הראשון: {{י}} דאל"כ ל"ל למכתב על אויביך ודאי אם יצאו למלחמה לא יצאו על אוהבים: {{כ}} וא"ת והא זה בהדיא כתיב סמוך והכית את כל זכורה לפי חרב וע"ק למה כתיב אחריו רק הנשים והטף וגו' וכאן משמע שלא ירחמו כלל עליהם וי"ל דלקמן איירי שלא בשעת מלחמה פנים אל פנים אלא במלחמות העיר קמיירי תדע דכתיב ונתנה ה' אלהיך בידך לכך כתיב נמי רק הנשים והטף וכאן איירי בשעת מלחמ' פנים אל פנים שלא תרחם עליהם כלל: {{ל}} והא דלא הביא רש"י הפסו' כל סוס פרעה הקדום לו י"ל מש"ה לא הביא הקרא דלעיל משום דכתיב כל סוס וכל רבוי הוא וכאלו כתיב כל סוס וסוס של פרעה לכן הביא קרא כי בא סוס דלא יכול לפרשו כן. (נח"י) נ"ל שהוא ט"ס ובספרי מביא פסוק סוס ורוכבו רמה בים: {{מ}} ר"ל הא כתיב סוס ורכב משמע שכולם בעיני הקב"ה כסוס אחד ואחריו כתיב עם רב ומתרץ בעיניך כו':

כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו'. זו מצוה מחודשת אמרה להם עתה בבואם במלחמות וטעם כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו ואמר להלחם לכם עם אויביכם כי יפילם לפניכם לחרב ואמר להושיע אתכם שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז ז-ט) כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה כי לה' המלחמה והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים וצוה על השלשה האלה לשוב כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס

כי תצא למלחמה. דבקה עם לא תחום עינך עם מי שהוא חייב רק צאת למלחמה יש לך לחום על מארם ובונה ונוטע ורך הלבב:

כי תצא למלחמה. לחוצה לארץ שבמלחמת מצוה לא היו שם שבים מעורכי המלחמה אלא אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה (פ''ק סוטה):

כי תצא למלחמה וגו'. אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה, והנה במלחמה זו יש ב' דברים קשים לאדם שמתישים כוחו, א' הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע, ב' שהרכבת האדם חוכקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו בעניני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצות, ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים כמו שפירשתי במקומות אחרים והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין: לזה בא דבר ה' כאן ואמר כי תצא למלחמה וראית בעיני שכלך סוס ורכב, סוס כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה מה שאינו כן האדם, רכב כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים, ואומרו עם רב ממך כנגד כוחות הרע שניתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים כמו שאמרנו, אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר לא תירא מהם, והטעם הוא כי ה' אלהיך עמך פירוש הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו אבל כיון שה' אלהיך עמך כחו גדול להצילך, כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה' והוא יכניע מציריו: וגמר אומר המעלך מארץ מצרים כי זה מופת חותך כי ה' מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה, והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן, וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה, וכן הוא אומר (תהלים ל''ז) צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו, ואמרו ז''ל (קידושין ל':) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו: להלחם וגו' להושיע וגו'. פירוש להלחם וגו' לאבד אויביכם, ואומרו להושיע וגו' פירוש שלא ימות מבני ישראל אחד במלחמה, וזה הוא עיקר הנס שתהיה המלחמה כבדה באויביהם ולא יפקד אחד מבני ישראל, ואולי כי לזה נתכוון במה שאמר בתחילת הכתוב ה' אלהיכם הזכיר הרחמים והדין, רחמים להושיע ישראל, דין לאבד אויביהם, וזולת זה היה די באומרו כי אלהיכם הולך:

כי תצא למלחמה על אויבך. אנו צריכין למודעי חילוף הלשון מיחיד לרבים כמה פעמים, כי אמר וראית סוס ורכב ואחר כך אמר עם רב ממך, והמפרשים אמרו כי בעיני השם יתברך הם כולם כסוס ורכב אחד ואם הוא עם רב היינו ממך הוא רב ולא בעיני הש"י. ועוד כי תצא לשון יחיד ואח"כ אמר והיה כקרבכם לשון רבים, וכ"ף הדמיון של כקרבכם צריכה ביאור כי בקרבכם מבעי ליה. ואומר אני שבהיות שלום בין האויבים, אז המלחמה מסוכנת ביותר כי כלם נוסדו פה אחד על ה' ועל משיחו, אבל כשחלק לבם ואינן באגודה אחת אין הסכנה גדולה כל כך. וזה הנס אשר הקב"ה עושה עם ישראל שאע"פ שבתחלת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כלם סוס ורכב אחד כאיש אחד, מ"מ כקרבכם אל המלחמה ביני ביני ישלח ה' בהם את המהומה ויפרדו איש מעל אחיו ותהיה חרב איש ברעהו. כמ"ש (דברים כח.ז) בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. לפי שבהתחלה הם בהסכמה אחת וביני ביני ישלח ה' בהם המהומה להיות חלק לבם עד שכל ז' אומות כל אחד מהם ינוסו בדרך אחד בפני עצמו כמ"ש (תהלים כא.יג) כי תשיתמו שכם וגו' דהיינו לחלקם לחלקים. וזה"ש כי תצא למלחמה על אויבך. בלא יו"ד אצל הבי"ת המורה על אויב אחד וראית סוס ורכב עם רב ממך ר"ל עם רב כזה כולם נתוועדו אל עמק שוה בהתחלה כאיש אחד וכסוס ורכב אחד וכל אומה אומרת לחברתה כסוסי כסוסך וע"י זה מסתמא יכנס מורך בלבבך, לפיכך אמר אל תירא לא מהם ולא מהמונם כי לסוף יתפרדו איש מעל אחיו כמ"ש אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. לשון רבים כי בטרם יקרב אליהם ישראל הפיצם ה' ומסך רוח עועים בקרבם (ישעיה יט.יד) וחלק לבם זה מזה. ולעומת זה גם בישראל עושה הקב"ה נס שני כי אם בשעת היציאה למלחמה יצאו מתי מספר כאילו לא יצא כנגדם כ"א איש אחד מישראל כך בהתחלה נראין ישראל מועטים בעיני האויבים, ביני ביני ישלח ה' עזרו שהאויבים יראו צל ההרים כאנשים וכדרך שנאמר (מלכים ב' ז.ו) וה' השמיע את מחנה ארם וגו' קול חיל גדול וגו' מכאן ראיה שאפילו מועטים הקב"ה מראה אותם לאומות כאילו היו רבים כדי להפחידם, לכך נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה וכ"ף הדמיון קאי על לשון רבים שבמלת כקרבכם לומר שאתם נראין כרבים אע"פ שלפי האמת אינו כן כי אתם המעט וזה פירוש יקר.

וִיהֵי כְּמִקְרָבְכוֹן לַאֲגָחָא קְרָבָא וְיִתְקְרִיב כַּהֲנָא וִימַלֵל עִם עַמָא:

וִיהֵי בִּזְמַן דְּאַתּוּן קָרֵיבִין לְאַגָּחָא קְרָבָא וְיִתְקָרֵב כַּהֲנָא וִימַלֵּל עִם עַמָּא:

כקרבכם אל המלחמה. סמוך לצאתכם מן הספר מגבול ארצכם: ונגש הכהן. המשוח לכך. והוא הנקרא משוח מלחמה: ודבר אל העם. בלשון הקדש:

{{נ}} ר"ל דהיה לו לכתוב והיה כי תצאו למלחמה ל"פ סמוך כו' וא"ל מנ"ל דפי' סמוך לספר הוא דלמא בקרבתם למלחמה ממש הוא י"ל דהא כתיב בסמוך שמע ישראל וגו' א"כ הקרבה למלחמה אמור מת"ל והיה כקרבכם וגו' אלא סמוך לספר הכהן מתנה עליהם כל התנאים ועיין בסוטה (דף מב): {{ס}} מדכתיב אחריו ודברו השוטרים מקיש כהן לשוטרים מה שוטרים יש להן מי שממונה עליהם דהיינו דיינים אף כהן יש לו מי שממונה עליו דהיינו כהן גדול דכ"ג חשוב ממנו: {{ע}} מדכתי' הכא ודבר אל העם ולהלן בפרשת יתרו כתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש דהיינו עשרת הדברות אף ודבר אל העם בלשון הקודש. (סוטה פ' משוח מלחמה). א"נ כתיב גבי יוסף כי פי המדבר אליכם מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש:

ונגש הכהן. משוח מלחמה:

וְיֵימַר לְהוֹן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתּוּן קְרִיבִין יוֹמָא דֵין לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לָא יְזוּעַ לִבְּכוֹן לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתְבַּהֲתוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן:

וְיֵימַר לְהוֹן שְׁמָעוּ יִשְרָאֵל אַתּוּן מִתְקַרְבִין יוֹמָא דֵין לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לָא יְזוּחַ לִבְּכוֹן לָא תְדַחֲלוּן וְלָא תִרְתְּחוּן וְלָא תִתְרְעוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן:

שמע ישראל. אפלו אין בכם זכות אלא קרית שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם: על איביכם. אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם, אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל, שנאמר (דה''י ב' כח, טו) ויקמו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה, וכל מערמיהם הלבישו מן השלל וילבשום וינעלום ויאכלום וישקום ויסכום וינהלום בחמרים לכל כושל, ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם, וישובו שמרון, אלא על אויביכם אתם הולכים, לפיכך התחזקו למלחמה: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האמות עושים. מגיפים בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול: אל ירך לבבכם. מצהלת סוסים: אל תיראו. מהגפת התריסין: ואל תחפזו. מקול הקרנות: ואל תערצו. מקול הצוחה:

{{פ}} דאם לא כן שמע ישראל ל"ל הא כתיב ונגש הכהן ודבר אל העם וגו': {{צ}} דאל"כ הא כבר כתיב כי תצא למלחמה על אויביך: {{ק}} פי' מדביקים תריסיהם זה לזה כדי שינקשו התריסים זה לזה וישמיעו קול: {{ר}} פי' צעקת סוסים קורין צהלת:

אל תיראו. בלב: ואל תחפזו. לנום: ואל תערצו. במעשה:

ואמר אליהם שמע ישראל, פירש"י אפילו אין בידכם אלא זכות ק"ש בלבד כו'. אטו ק"ש מילתא זוטרתי היא, ונ"ל שהעיקר הוא על התפילין שבראש כי הקורא ק"ש מסתמא אינו קורא כ"א ע"י תפילין שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד:) וע"י תפילין שבראשו תפול אימתה ופחד על האויבים כמ"ש (דברים כח.י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמרו רז"ל (ברכות ו.) אלו תפילין שבראש ולדבר זה היו צריכין במלחמה שיראו השונאים וייראו מהם. ואף ק"ש של לילה כשם שמציל מכל מזיק ומחבל כך הוא מציל מן האומות אשר כחם מן שרים של מעלה, ולכך סמכו (במד"ר כ.כ) ק"ש אל פסוק לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה (במדבר כג.כד) כי פשוטו מדבר מסתמא בסתם מלחמה. ובמס' ברכות (ה.) אמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר (תהלים ד.ה) רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב אי לא יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אי אזיל מוטב ואי לא יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם, אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. וד' אלו נזכרו בפר' זו לפי שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. פירש"י לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה וקטרוג זה היינו שהשטן הוא יצר הרע המשתדל להחטיא את האדם במלחמה מקום הסכנה כדי להפילו ביד אויביו, על כן במלחמה צריך האדם יותר שמירה מן היצה"ר כי במקום מסוכן זה הוא מתגרה באדם יותר מבמקום אחר להטותו לדבר רע. ורז"ל (כתובות מו.) למדו מן פסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. וכי דווקא בשעת מלחמה צריך להזהר ולא בזמן אחר אלא ודאי לפי שבמלחמה היצה"ר מתגרה בו ביותר הן בדבר ערוה הן בשאר עבירות כדי להפילו ביד אויביו, ע"כ למדם התורה שיהיו מזורזים במלחמה לעמוד כנגד יצרם שלא יביאם לידי חטא במקום הסכנה, ותדע שבעקידה ובשאר מפרשים ראיתי שפירשו כל המלחמות שבפרשה זו על מלחמות האדם עם יצרו ודבר זה רחוק מכליותי להוציא המקראות מפשוטם, ומה שכתבנו מסכים עם פשוטו מכל צד להורות הדרך אשר בו ינצחו האומות והוא כשיהיו שלמים במעשיהם במלחמה ולא נפקד מהם איש לעבירה. על כן נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה, עם האומות ואתם יראים מן העון שלא יכשיל אתכם היצר הרע כי הוא השטן המקטרג בשעת הסכנה אז יעסקו בתורה, זה"ש ונגש הכהן ודבר אל העם ובמס' סוטה (מב.) אמרו ודבר אל העם בלה"ק וילפינן מן ג"ש של משה ידבר הנאמר במתן תורה (שמות יט.יט) מה להלן בלשון הקודש אף כאן כן. ואני אומר אין ג"ש לחצאין מה להלן תלמוד תורה אף כאן הכהן מדבר אל העם דברי תורה, שהרי יהושע נענש על ביטול תלמוד תורה במלחמה שכן אמר לו המלאך עתה באתי (יהושע ה.יד) על ביטול תורה (עירובין סג:) וטעמו של דבר שת"ת מגין בעד היצה"ר השטן המקטרג ביותר בשעת סכנה, ואם באולי יש לך אדם שאינו בן תורה כי לא כולי עלמא תורה גמירי וא"כ אותן כיתות במה ינצלו מכף אויב פנימי זה במלחמה, לפיכך ואמר שמע ישראל דהיינו יקרא ק"ש אשר הכל יודעין לקרותו ובזה ינצלו כולם מראש פרעות אויב, ואם באולי יש לך עם הארץ שאפילו ק"ש אינו יודע או איזו איש קשה עורף אשר יצרו הרע חזק ממנו לא ישוב מפני כל תורה וק"ש ואז צריך להזכיר לו יום המיתה ואז ודאי אזיל, ע"כ השוטר משמיע מי האיש אשר בנה בית וגו' פן ימות במלחמה וגו', ובהזכרת המיתה של המלחמה יזכור אגב זה גם סתם יום המיתה ובזה ינצח יצרו ודאי כמ"ש (בראשית ד.ז) אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ר"ל יזכור לו פתח קברו ואז אע"פ שאליך תשוקתו מ"מ אתה תמשול בו. ועל זה דרשו רז"ל (ברכות יח.) כי החיים יודעים שימותו (קהלת ט.ה) אלו הצדיקים כו', ור"ל שיודעים שימותו וע"כ זכרון יום המיתה תמיד לנגד עיניהם ודבר זה מצילם מן החטא, והמתים אינן יודעין מאומה. אלו הרשעים שבחייהן קרוין מתים שנאמר (יחזקאל כא.ל) ואתה חלל רשע וגו' אשר בא יומו בעת עון קץ. ר"ל הרשעים אינן יודעים מאומה כי אין זכרון יום המות לנגד עיניהם כלל וז"ש אשר בא יומו בעת עון קץ ר"ל בעבור העון של הקץ שלו כי לא היה זכרון קץ שלו לנגד עיניו כלל, לא כדוד שהתפלל ואמר הודיעני ה' קצי וגו' (תהלים לט.ה) אלא קרבם בתימו לעולם ועד וגו' (שם מט.יב) וזה פירוש יקר.

אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן לַאֲגָחָא לְכוֹן קְרָב עִם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לְמִפְרַק יָתְכוֹן:

אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינְתֵּיהּ מַדְבָּרָא קֳדָמֵיכוֹן לְאַגָחָא מְטוּלְכוֹן עִם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לְמִפְרוֹק יַתְכוֹן:

כי ה' אלהיכם וגו' . הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו, נפל ונפלו עמו: ההלך עמכם. זה מחנה הארון:

{{ש}} דאין שייך על הקב"ה למימר ההולך עמכם דהא מלא כל העולם כבודו ל"פ זה מחנה וכו':

וִימַלְלוּן סָרְכַיָא קֳדָם עַמָא לְמֵימָר מָן גַבְרָא דִי בְנָא בֵיתָא חַדְתָּא וְלָא חָנְכֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחָרָן יַחְנְכִנֵהּ:

וִימַלְלוּן סַרְכַיָא עִם עַמָּא לְמֵימָר מַאן גַּבְרָא דִי בְנָא בֵיתָא חַדְתָּא וְלָא קָבַע בֵּיהּ מְזוּזְתָּא לְשַׁכְלָלוּתֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יִגְרוֹם לֵיהּ חוֹבָא וְיִתְקְטֵיל בִּקְרָבָא וּגְבַר חוֹרַן יְשַׁכְלְלִינֵיהּ:

ולא חנכו. לא דר בו. חנוך לשון התחלה: ואיש אחר יחנכנו. ודבר של עגמת נפש הוא זה:

{{ת}} דאם לא כן מאי נפקא מיניה אם יחנכנו הוא או אחר:

חנכו. כמו חנכת המזבח וכן חנוך לנער ומזה למדו רבותינו ז''ל מחנכין את הנערים והטעם כי לבו וכל תאותו לחנוך ביתו והנה לבו לביתו לא למלחמה על כן ינוס וינים א חרים:

פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. שמא יש עליו עבירה שבשבילה יענש בזה העונש המבואר בתוכחות ויזיק לאחיו שיניא את לבם וזולתו:

וּמָן גַבְרָא דִי נְצִיב כַּרְמָא וְלָא אַחֲלֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחָרָן יְחַלִנֵהּ:

וּמַאן גַּבְרָא דִּי נְצַב כַּרְמָא וְלָא פַרְקֵיהּ מִן כַּהֲנָא וְאַחֲלֵיהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יִגְרוֹם לֵיהּ חוֹבָא דְלָא פָּרְקֵיהּ וְיִתְקְטֵיל בִּקְרָבָא וּגְבַר חוֹרַן יַחְלִינֵיהּ:

ולא חללו. לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לחללן בדמים ולאכל הדמים בירושלים:

וטעם ולא חללו. שלא באה השנה הרביעית כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים וצוה הכתוב (ויקרא יט כד) שיהיה כל פריו קדש הלולים שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא ויתכן שיהיה פירוש "ולא חללו" שלא עשאו חולין והוא הפדיון שהזכירו רבותינו (מעשר שני פ"ה מ"ד) מלשון כי חילל יהודה קודש ה' (מלאכי ב יא) ולא יחלל זרעו (ויקרא כא טו)

חללו. מגזרת חלילים כי מנהגם היה לחול בכרמים:

וּמָן גַבְרָא דִי אֵרַס אִתְּתָא וְלָא נָסְבַהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחֳרָן יִסְבִנַהּ:

וּמַאן גַּבְרָא דְקָדִשׁ אִתְּתָא וְלָא נַסְבָהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דְּלָא יִגְרוֹם לֵיהּ חוֹבָא דְלָא חָדֵי בְּאִנְתְּתֵיהּ וְיִתְקְטֵיל בִּקְרָבָא וּגְבַר חוֹרַן יַסְבִינָהּ:

פן ימות במלחמה. ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות:

{{א}} ר"ל דודאי חוזר כדי לכסות וכו' ואי אמר לו כהן שיחזור והוא אינו חוזר נמצא שעובר על דברי כהן וכדאי הוא שימות במלחמה בשביל עביר' זו ולעולם אימה לך אין מיתה בלא חטא. ובזה מתורץ למה פרש"י פן ימות במלחמה בסוף לא כסדר הכתוב בקרא משום דאילבא דר"י הגלילי מפרש. בשם מהרי"ץ והוא כעין מה שפירש הרא"ם:

ארש אשה ולא לקחה. בנשואין והנה זה הכתוב לאות כי יש מי שימות בבא יומו רק המת במלחמה מת בלא יומו על כן אמר דוד או במלחמה ירד ונספה:

וְיוֹסְפוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וְיֵימְרוּן מָן גַבְרָא דְדָחֵל וּתְבִיר לִבָּא יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ וְלָא יִתְּבַר יָת לִבָּא דַאַחוֹהִי כְּלִבֵּהּ:

וְיוֹסְפוּן סַרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָּא וְיֵימְרוּן מַאן הוּא גַבְרָא דְדָחֵיל מֵחוֹבֵי וְלִבֵּיהּ תְּבִיר יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יְקַבְּלוּן אָחוֹי בְּחוֹבוֹי וְיִתְבַּר לִבְּהוֹן הֵיךְ לִבֵּיהּ:

ויספו השטרים. למה נאמר כאן ויספו, מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן (פסוק ג, ד) שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע: הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עברות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עברה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה:

{{ב}} ר"ל ר"י הגלילי סבר אין מיתה בלא חטא ולכן אם אין עבירות בידו מה לו לירא מפני המלחמה אלא ודאי שירא מעבירות שבידו ועכשיו קשה לרש"י כיון דאין מיתה בלא חטא א"כ למה אמר וגזר קרא לחזור על בית וכרם ואשה אי אין בידם עבירות גם על בית וכרם ואשה אינן חוזרין לדברי ר"י הגלילי ומתרץ דודאי אין בידם עבירות ומה שגזר רחמנא שיחזרו כדי לכסות על החוזרין בשביל עבירות שבידם וכו'ותו קשה לרש"י לר"י הגלילי דאמר דלכך חוזר על ביתוכרם ואשה כדי לכסות על החוזרין א"כ למה כתיב בכל אחד פן ימות במלחמ' משמע בשביל מיתה חוזר ש"מ דיש מיתה בלא חטא ומתרץ דה"ק פן ימות במלחמה וכו':

ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא. על דעת רבי יוסי הגלילי (סוטה מד) כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות ויהיה טעם "פן ימות" שהוא יחשוב בלבו כן וינוס ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס וטעם "ורך הלבב" שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג כי "הירא" הוא אשר לא יבטח ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו ו"רך הלבב" מפני חולש טבעו כי ינוס או יתעלף ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ח ה"ט) שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא ואז יתן לו רשות לחזור וכן אמרו גם לדעת רבי יוסי הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר אבל לדברי רבי עקיבא ברכות הלב שאיננו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה אמר שאין צריך להביא ראיה שעדיו עמו "ולא ימס את לבב אחיו" - עשאו בעל הלכות גדולות מצות לא תעשה שלא ימנע מלשוב שלא ימס את לבב אחיו כלבבו והוא כדרך ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח)

הירא. להכות אחר: ורך הלבב. לסבול מכת אחר: את לבב. הנה את יראה נוסף רק טעמו כאשר פי' שהוא כעצם הדבר:

הירא. ב' במס'. הירא ורך הלבב הירא את דבר ה' זהו שאמרו הירא מעבירות שבידו כדכתיב הירא את דבר ה':.

מי האיש הירא וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (סוטה מ''ד.) זה הירא מעבירות שבידו, פירוש על דרך אומרו (ישעי' ל''ג) פחדו בציון חטאים, שכל מי שיש בידו עבירות לבו ירא וחרד מעצמו, ואפילו אינו יודע שיש בידו עבירות הפחד הנכנם בלבבו במלחמה תודיעהו כי יש בידו עבירות, ורבותינו ז''ל (או''ח סי' נ''ר בשם הירושלמי) שיערו העון שיכנס בלבו הפחד מיוצרו שאפילו אין בידו אלא שדיבר בין ישתבח ליוצר, והטעם כי הנכנם למלחמה צריך לעשות לו נם להנצל מחרב אויב וכל שבידו מבחינת הרע אינו ראוי לנס ומזלו יפחידו:

וִיהֵי כַּד יְשֵׁצוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וִימַנוּן רַבָּנֵי חֵילָא בְּרֵישׁ עַמָא:

וִיהֵי כַּד פַּסְקִין סַרְכַיָא לְמַלָּלָא עִם עַמָּא וְיִמְנוּן רַבְרְבָנֵי חֵילִין בְּרֵישׁ עַמָּא:

שרי צבאות. שמעמידין זקפין, מלפניהם ומלאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם וכל מי שרוצה לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו. זקפין, בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחלת נפילה ניסה:

{{ג}} דעת רש"י כל מי שינוס בא לידי נפילה שנאמר וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהרי הגלבוע וכן הוא בסוטה:

ופקדו שרי צבאות בראש העם. כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו

ופקדו. מגזרת פקוד:

ופקדו שרי צבאות. אחרי חזרת החוזרים שמא יפקדו לשר צבא אחד מהחוזרים וימס לבב כל צכאו כאמרו הך הכפתור וירעשו הספים:

אֲרֵי תִקְרַב לְקַרְתָּא לַאֲגָחָא (קְרָבָא) עֲלַהּ וְתִקְרֵי לַהּ מִלִין דִשְׁלָם:

אֲרוּם תִּקְרְבוּן לְקַרְתָּא לְסַדְרָא עֲלָהּ סִדְרֵי קְרָבָא וּתְשַׁדְּרוּן לְוָותָהּ פּוּלִין לְמִקְרֵי לָהּ לִשְׁלָם:

כי תקרב אל עיר. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחקת וגו' :

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו'. במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד לשון רש"י כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה במלחמת הרשות הכתוב מדבר והכונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז) אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג) והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה מי שמבקש להשלים יבוא וישלים ומי שמבקש לילך לו ילך לו ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה הגרגשי פנה הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו' וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו אבל בערי (הערים) העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים בשבעת עממים הוא והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק ובמסכת סוטה אמרו (לה) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא אם עשו תשובה מקבלים אותם ורש"י פירש שם להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים וזה לשון הרב ואינו נכון כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין וכן אמר בהם (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם וזה הענין שעשה המלך שלמה שכתוב בו (מלכים א ט טו-כב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו' כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו

וקראת. קרא אליה מצוה ויתכן שהוא רשות:

(י~טו) כי תקרב וגו'. אולי פרשה זו תרמוז על פי מה שאמר הרשב''י בספר הזוהר (ח''ב ס''ב.) כי האדון ב''ה שולח נשמה יתירה להאדם מעולם העליון להדריכו בדרך ישר ובאמצעותה ימלט האדם מהמחטיאו, וצוה ה' לנשמה ואמר כי תקרב אל עיר זה הוא גוף האדם שנקרא עיר כאומרם בספר הזוהר (ז''ח רות צ''ז) בפסוק עיר קטנה וז''ל עיר קטנה דא גופא דבר נש ע''כ, למלחמה כי צריך כח להציל האדם מיד מרשיעו: ודקדק לומר עליה פירוש בשביל העיר למלטה מיצר הרע על דרך אומרו (קהלת ט') ובא אליה וגו' ומלט העיר בחכמתו (נדרים ל''ב:), וקראת אליה לשלום פירוש שלא תבא אליה בפסיעותיך להטותו לדרך הטוב מן הקצה אל הקצה, אלא בתחילה בקרבך תקרא אליה לשלום שעשה יעשה גם לעולם העליון ויהנה בזה ובבא ויתן חלק לגופניות וחלק לרוחניות כי גם לעולם העליון צריך האדם למזונות ואם לא יטריח בעולם הזה בעד עולם הבא גם כן, נמצא שלא יגיעו ויאבד לעולם ועד ודרך זה יקרא דברי שלום שהוא הביצוע: ואומרו והיה אם שלום. פירוש והיה לשון שמחה היא אם שלום תענך, ואמר ופתחה פירוש אין צורך אלא פתיחה לבד ואם יפתח כפתחו של מחט הקב''ה יפתח לו כפתחו של אולם, והוא מה שגמר אומר והיה כל העם הנמצא בה רמ''ח איברים ושס''ה גידים הכל ישתעבד לנשמה, בין בבחינת מצות עשה יהיו למם לעשות בגופם ובממונם וכו', בין בבחינת מצות לא תעשה ועבדוך פירוש כעבד הירא מרבו לבל נטות מדבריו ימין ושמאל: ואומרו ואם לא תשלים וגו'. פירוש אם לא השלימה העיר ונטתה אשוריה מני דרך, ולפעמים יקר מקרה שאחר שהתחיל האדם להטיב מעשיו ישוב אחורנית, וכשאירע זה להאדם יגדיל רשע ויתחזק יצרו עליו יותר מבראשונה להלחם עם הנשמה, והוא אומרו ועשתה עמך מלחמה יצו ה' לצור על העיר בסיגופים וכמאמרם ז''ל (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע והרגזתו הוא לסגף עצמו בדברים המותרים לו, גם בתעניות ומלקיות ובכי להתיש כח הרע שבעיר, ומבטיחו ה' ליתנה בידו כאומרו ונתנה ה' אלהיך בידך, והכית כל זכורה הוא כח ס''מ וחיילותיו: ואומרו לפי חרב על דרך אומרו (תהלים קמ''ט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם: ואומרו רק הנשים והטף פירוש נשים הם נפש ורוח ונקראו נשים בערך הנשמה כידוע ליודעי חן, והטף הם מצות ומעשים טובים שעשה אדם קודם שהיה מתועב בעיני ה' בסוד (תהלים נ') ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, וכשאדם חוזר בו יחשבו לזכות: גם על פי דבריהם ז''ל שאמרו (יומא פ''ו:) שגגות נעשות לו כזכיות ולהם יקרא טף: ואומרו והבהמה הוא תאות החומר שיקרא בהמה, וכל אשר בעיר תבוז לך שהכל יהיה לתועלת הנשמה לתקן הצריך לתקן להשגת המושכלות, כי גם תאות הבהמי תסגל סגל הטוב במה שנוגע לה: ואומרו כן תעשה לכל הערים וגו'. פירוש כל מצות האמורות בענין אינם אלא לעדים שהם הגופות שנתרחקו, על דרך אומרו (ישעי' נ''ז) לרחוק ולקרוב, שבעל עבירות יקרא רחוק מהשכינה שהיא מקור הקדושה שממנה היא מחצב הנשמה העליונה, אבל עיר שהיא מערי הגוים פירוש שאין לה קשר עם הקדושה ויצאתה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגוים אין לנשמה חלק עמה ולא תקוה בה להשיבה, והוא אומרו אשר לא מערי הגוים וגו', כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם, וזו היתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו''ר פמ''ב), וה' אמר אליו ששורשם רע ואינם עומדים בגדר הקדושה ומובדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם פירוש לקרבם לקודש אינו מחיה בם כל נשמה, דקדק לומר כל היא הרוח שזוכה ראשונה עם הנשמה: חסלת פרשת שופטים

וִיהֵי אִם שְׁלַם תַּעֲנִנָךְ וְתִפְתַּח לָךְ וִיהֵי כָּל עַמָא דְיִשְׁתְּכַח בַּהּ יְהוֹן לָךְ מַסְקֵי מִסִין וְיִפְלְחֻנָךְ:

וִיהֵי אִין מִלִּין דִּשְׁלָם תְּתִיב לְכוֹן וְתִפְתַּח לְכוֹן פּוּלְוָותָהּ וִיהֵי כָּל עַמָּא דְּמִשְׁתַּכַּח בָּהּ יְהוֹן לְמִסְקֵי מִיסִין וְיִפְלְחוּנְכוֹן:

כל העם הנמצא בה. אפלו אתה מוצא בה משבעה אמות שנצטוית להחרימם, אתה רשאי לקימם: למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד:

{{ד}} וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה מריבוי ושבית שביו לרבות כנעני' שבתוכן כדפירש רש"י לקמן וי"ל דאי מהתם ה"א דוקא כשנמצאו בעיר שלא השלימה שחייבים להכות את כל הזכרים שבתוכה הקל הכ' בכנעני' שבתוכה שיהיו ניצולי' עם הנשים והטף מאחר שהאנשים שהם עיקר עובדי ע"א נהרגו אבל כשנמצאו בעיר שהשלימה שכולן נצולין האנשים והנשים והטף אימא הכנענים שבתוכה נידוני' כאלו הם בעירם קמ"ל ואי מהכא ה"א דוקא כשנמצא בעיר של שאר אומות שהשלימה שהם כפופי' תחת ידינו הקל בהם הכ' גם בכנענים שבתוכה אבל כשנמצא בעיר של שאר אומות שלא השלימה שאנשיהם הם בהריגה אימא יהיו הכנענים שבתוכה גם כן בהריגה כאלו היו בעירם קמ"ל עכ"ל הרא"ם. וע' לקמן מה שכתבתי על זה:

למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד לשון רבינו שלמה ובספרי (שופטים ר) אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו וענין המסים שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו וכן לבנין בית השם והשעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי וזה טעם "למס עובד" הכתוב בשלמה (מלכים א ט כא) שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה לא כענין שכתוב (שופטים א כח) ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו כי שם איננו מזכיר עבדות אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו ודע כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע ולכך אמרו (יהושע ט כד) ונירא מאד לנפשותינו או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים דכתיב (שם פסוקים ג ד) ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה והיה מועיל להם עוד שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית ומפני זה הקפידו עליהם והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כג) ועתה ארורים אתם שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה' ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו ויש אומרים כי פירוש והיה אם שלום תענך בעת הקריאה אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה) שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר (שמות כג לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית ואינו נכון בעיני כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כמו שאמרו (יהושע ט ט) באו עבדיך לשם ה' אלהיך ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג) פן יחטיאו אותך לי וכן אמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית אבל הדבר כמו שאמרנו

וְאִם לָא תַשְׁלֵם עִמָךְ וְתַעְבֵּד עִמָךְ קְרָב וּתְצוּר עֲלַהּ:

וְאִין לָא תַשְׁלִים עִמְכוֹן וְתַעֲבֵיד עִמְכוֹן קְרָבָא וְתֵקְפוּן עֲלָהּ:

ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה. הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך: וצרת עליה. אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים:

{{ה}} ה"ק ואם לא תשלים עמך סופה שתעשה עמך מלחמה לכך וצרת עליה:

תשלים. תעשה שלום:

וְיִמְסְרִנַהּ יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִמְחֵי יָת כָּל דְכוּרַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב:

וְיִמְסְרִינָהּ יְיָ אֱלָהָכוֹן בִּידֵיכוֹן וְתִמְחֵי יַת כָּל דְּכוּרָהּ לְפִתְגָם דְּחָרֶב:

ונתנה ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך:

לְחוֹד נְשַׁיָא וְטַפְלָא וּבְעִירָא וְכֹל דִי יְהֵי בְקַרְתָּא כָּל עֲדָאַהּ תֵּבוֹז לָךְ וְתֵיכוּל יָת עֲדָאָה דְסַנְאָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ:

לְחוֹד נְשַׁיָא וְטַפְלָא וּבְעִירָא וְכָל דִּיהֵי בְקַרְתָּא כָּל עֲדָאָהּ תִּיבְזוּן לְכוֹן וְתֵיכְלוּן יַת עֲדֵי סַנְאֵיכוֹן דִּיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן:

והטף. אף טף של זכרים. ומה אני מקים (פסוק יג) והכית את כל זכורה, בגדולים:

כֵּן תַּעְבֵד לְכָל קִרְוַיָא דִי רְחִיקִין מִנָךְ לַחֲדָא דִי לָא מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין אִנוּן:

הֵיכְנָא תַּעַבְדוּן לְכָל קִירְוַיָא דִרְחִיקִין מִנְכוֹן לַחֲדָא דְּלָא מִקִרְוֵי שִׁבְעָתֵי עַמְמַיָא הָאִלֵּין הִינוּן:

הרחוקות ממך. שאינם משבעה גוים:

הרחוקות ממך מאד. הרחוקות מן המקום אשר בו מחנה ישראל עתה כי גבול ישראל שם רחוק מכל צד:

לְחוֹד מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לָא תְקַיַם כָּל נִשְׁמָתָא:

לְחוֹד מִקִּרְוֵי עַמְמַיָא הָאִילֵן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא לָא תְקַיְימוּן כָּל נִשְׁמָא:

לא תחיה. אסור שיאכילם או ישקם והכלל בימיהם היה חייב להמיתם אם יוכל ולא הזכיר הגרגשי כי הוא המעט והקטן שבהם:

אֲרֵי גַמָרָא תְגַמְרִנוּן חִתָּאֵי וֶאֱמֹרָאֵי כְּנַעֲנָאֵי וּפְרִזָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

אֲרוּם גַּמְרָא תְגַמְרִינוּן חִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי כְּנַעֲנָאֵי וּפְרִיזָאֵי וְחִיוָואֵי וִיבוּסָאֵי הֵיכְמָא דְפַקֵּידְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן:

כאשר צוך. לרבות את הגרגשי:

{{ו}} ר"ל דו' אומות הוזכר. בקרא אבל גרגשי לא הוזכר וכאשר צוך מרבה גרגשי (מהר"ן) ומה שלא הוזכרו בפי' מפני שלא נתקיים בו כי החרם תחרימם וגומר כי הגרגשי עמד ופנה מהם כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא ומ"מ הוצרך לרבות אותו שמ"מ הוא בכלל לא תחיה כל נשמה ואם נמצא מהם בתוך הששה אומות שגם הם כמותם:

בְּדִיל דִי לָא יַלְפוּן יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד כְּכָל תּוֹעֲבָתְהוֹן דִי עֲבָדוּ לְטַעֲוָתְהוֹן וּתְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן:

מִן בִּגְלַל דְּלָא יַלְפוּן יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד כְּכָל מְרַחֲקַתְהוֹן דְּעָבָדוּ לְטַעֲוַותְהוֹן וּתְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן:

למען אשר לא ילמדו. הא אם עשו תשובה ומתגירים, אתה רשאי לקבלם:

{{ז}} וא"ת כיון שעשו תשובה ונתגיירו פשיטא שמותר לקבלם ומה קמ"ל. וי"ל דהא קמ"ל דאע"פ שלא קבלו עליהם רק שבע מצות בני נח אתה רשאי לקבלם. רא"ם. א"נ י"ל דאפי' אם עשו תשובה ונתגיירו ה"א שלא יקבלם דלמא משום יראה נתגיירו ולא עשו תשובה גמורה קמ"ל:

וטעם אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם. שילמדו אתכם לעבוד השם הנכבד בשריפת בניכם ובנותיכם וכל תועבת ה' אשר שנא וחטאתם לה' אלהיכם שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (לעיל יב ל) והנה התורה הזהירה (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש והיא אזהרה בעובדי כוכבים כי אם תכרות להם ולאלהיהם ברית ישבו בארצך ורבים מהם יפתוך לעבוד ע"ז וכאן הוסיף לבאר שלא תחיה כל נשמה כי אפילו היחיד הנשאר ביניכם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלהיהם ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם הנכבד ותחטא לפניו יתברך

אֲרֵי תְצוּר לְקַרְתָּא יוֹמִין סַגִיאִין לַאֲגָחָא עֲלַהּ לְמִכְבְּשַׁהּ לָא תְחַבֵּל יָת אִילָנַהּ לַאֲרָמָא עֲלוֹהִי פַּרְזְלָא אֲרֵי מִנֵה תֵּיכוּל וְיָתֵהּ לָא תְקוּץ אֲרֵי לָא כַאֲנָשָׁא אִילַן חַקְלָא לְמֵיעַל מְקָדָמָךְ בִּצְיָרָא:

אֲרוּם תַּקְפוּן עַל קַרְתָּא כָּל יוֹמֵי שִׁבְעֲתָא לְאַגָּחָא קְרָבָא עֲלָהּ לְמִכְבְּשָׁהּ בְּשַׁבַּתָּא לָא תְחַבְּלוּן יַת אִילָנַיָהָא לְמֵישְׁדָא עֲלוֹי מָן דְּפַרְזְלָא אֲרוּם מִפֵּירוֹי תֵיכְלוּן וְיָתֵיהּ לָא תְקוּצוּן אֲרוּם לָא בְּבַר נַשׁ אִילָן דְּאַנְפֵּי בָרָא לִמְטַמְרָא מִקָּמֵיכוֹן בִּצְיָירָא:

ימים. שנים: רבים. שלשה. מכאן אמרו אין צרין על עירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת. ולמד שפותח בשלום שנים או שלשה ימים. וכן הוא אומר (שמואל ב' א, א) וישב דוד בצקלג ימים שנים, ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר: כי האדם עץ השדה. הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו:

{{ח}} וא"ת והא לא הוזכר שבת בקרא וכמו שהקשה הרא"ם וי"ל הואיל ולמדו מכאן שצריך לפתוח להם בשלום ג' ימים ואם היו צרין על ערי עובדי אלילים פחות מג' ימים קודם לשבת אם כן הייתי צריך לפתוח בשלום גם בשבת וקרא כתיב ממצוא חפצך חפצי שמי' מותרין וחפציך אסורים בשבת ופתיחת שלום חפצך הוא לכך אין צרין פחות מג' ימים קודם שבת כדי שפתיחת שלום לא יהא בשבת ואפשר שגם הרא"ם כוון לזה במה שכ' ושמא י"ל משום דבעי למפתח להו לשלום וצריך ג' ימים לקחת העובדי אלילי' עצה ביניהם כדי להשיב להם: {{ט}} מדכתיב לתפשה משמע שלא באים אלא לתפוש אלמא במלחמת רשות דאי במלחמת א"י הכתוב מדבר הא כתיב לא תחי' כל נשמה: {{י}} ר"ל שמא עץ השדה כאדם כי דרך בני אדם שצרין על עיר כשתופסין א' מאנשי העיר מיסרים אותו ביסורי רעב וצמא כדי שיתיראו אותן שבעיר מפניהם להכנס בתוך המצור ולהתייסר ביסורי רעב וצמא ושמא אתה סבור שגם עץ השדה כך שאם כרתו ששאר אילנות יריאים מפניך להכנס בתוך המצור כאנשי העיר ומאחר שאינו כן למה תשחיתנו:

כי האדם עץ השדה. יפה פירש רבי אברהם כי שיעור הכתוב כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור וטעם כי האדם עץ השדה כמו כי נפש הוא חובל (להלן כד ו) אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל אם כן פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנאמר (מלכים ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו ואתם לא תעשו כן להשחיתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ובו תבוא העיר מפניך במצור לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן וטעם אותו תשחית וכרת כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף

כי האדם עץ השדה. כבר ביארתי בספר היסוד כי יתכן בכל לשון לקצר לאחוז דרך קצרה כמו חמור לחם רק מלת לא לא יתכן להיותה נחסרת כי הטעם יהיה להפך ומדקדק גדול ספרדי אמר כי חסר ה''א וכן הוא הכי האדם עץ השדה וזה הטעם איננו נכון כעיני כי מה טעם לאמר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך ולפי דעתי שאין לנו צורך לכל זה וזה פירושו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל ואותו לא תכרות דבק עם לבא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר וכרת ובנית מצור:

לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. לא תשחית את העץ כדי לנדוח עליו גרזן משחית בלבד שלא לצורך אלא להזיק לבני העיר: כי ממנו תאכל. כי אמנם כריתת העצים דרך השחתה בלבד יעשהו הצבא להזיק כאשר לא יהיה בטוח לנצח ולשבת בארץ אבל אתה הבטוח לכבוש את הארץ ולשבת בה אין לך להשחית עץ מאכל: כי ממנו תאכל. שתכבוש הארץ בלי ספק ותאכל ממנו כשלא תשחיתהו: כי האדם עץ השדה. כי האמנם עץ השדה האדם ראוי לבא מפניך בגללו העיר במצור למסור את עצמם בידך מכח מצור וכיון שאינו כן בזה גם שראוי להזיק ליושבי העיר בכלי מלחמה כמו בסוללות וזולתם להביא העיר במצור. הנה בהיות שלא תשיג זה בהשחתת האילנות אין ראוי להשחיתם כמו שראוי שתשחית האדם יושבי העיר: לבא מפניך במצור. כדי שתבא בשביל זה העיר מפניך במצור באופן שימסרו את עצמם בידך:

לְחוֹד אִילָן דְתִדַע אֲרֵי לָא אִילַן דְמַאֲכָל הוּא יָתֵהּ תְּחַבַּל וּתְקוּץ וְתִבְנֵי כַרְקוֹמִין עַל קַרְתָּא דִי הִיא עָבְדָא עִמָךְ קְרָבָא עַד דְתִכְבְּשַׁהּ:

לְחוֹד אִילָן דְּתִנְדְּעוּן אֲרוּם לָא אִילָן עֲבִיד פֵּירֵי מֵיכַל הוּא יָתֵיהּ תְּחַבְּלוּן וְתִקְטְעוּן וְתִבְנוּן קַרְקוּמִין עַל קַרְתָּא מַרְדָא דְּעַבְדָא עִמְכוֹן קְרָבָא עַד דְתִכְבְּשׁוּנָהּ:

עד רדתה. לשון רדוי, שתהא כפופה לך:

{{כ}} מגזרת רדה בקרב אויביך כי לא יפול על עיר המור' על אנשי' ל' יריד' אלא על חומותיה:

עד רדתה. כי לולי שהיתה נשגבה לא אמר הכתוב ימים רבים:

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. אע''פ שיהיה ממין עצי מאכל כשתדע שהוא זקן או מקולקל באופן שאינו עושה פרי שיהי' ראוי שיטרח האדם בענינו אותו תשחית:

מלחמה עד רדתה. בגי' זהו אף השבת: