מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין תַּעְבֵּד שְׁמִטְתָא:

מִסּוֹף שִׁבְעָתֵי שְׁנִין תַּעַבְדוּן שְׁמִיטָתָא:

מקץ שבע שנים. יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר (פסוק ט) קרבה שנת השבע. ואם אתה אומר שבע שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת שבע שנים למנין השמטות:

מקץ שבע שנים תעשה שמטה. הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וזה טעם "תעשה שמטה" שתשבות כדרך לעשות את יום השבת (לעיל ה טו) וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד) אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים וזה טעם כי קרא שמטה לה' שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו וכבר רמזתי סודה (שם שם ב) וטעם "מקץ" אמר ר"א בתחלת השנה וכן אמרו המדקדקים כלם כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח) על שני קצותיו (שם כה יט) על ארבע קצותיו (שם כז ד) ואין דבריהם נכונים אצלי כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש ואלו אמר הכתוב "מקץ השנה השביעית" היה דברם נכון ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) "מקץ" בסוף השבע ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו ולכך אמרו (ערכין כח) שאין שביעית משמטת אלא בסופה וכן לדעתם (שם) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בסוף השבע אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות והנה טעם שניהם "מתכלית" יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן כי קץ הוא סוף וכן תרגומו והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו אם כן "קץ שבע שנים" שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה וטעם "מקץ" כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט) והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו לד יד) פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (להלן פסוק יב) כי בעבור שאמר "ועבדך שש שנים" לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר והנה על דרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה אבל לא נוכל לומר כן כי רבותינו (סוטה מא) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית היא השנה שאחר השמטה ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש "במועד שנת השמטה" במועד השנה הראשונה של מנין השמטה וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב "שנת השמטה" רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה' וכן "שנת היובל" ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל אבל כך אני אומר כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו ומקצה אחיו (בראשית מז ב) מקצה בחוברת (שמות כו ד) ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה) מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מלכים א ו כד) כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג) ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה) בא הקץ (יחזקאל ז ב) קץ בא (שם פסוק ו) כלם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו שנקצץ ונחתך וכן הענין בלשון הסוף טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב) אחריו שכבר מת ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט) את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא) במעשה עצמו ובלשונם (ב"ב יג) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו ויהיה פירוש הכתוב מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג) זמן וכן כל המועדים זמנים והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש "בחג הסוכות" ו"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" מכלל המספר ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה וא"כ יהיה "מקץ שבע שנים" בסוף וחוץ ממנו בסמוך ואמר "במועד שנת השמטה" להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי לא שתגיע השמטה עד החג הזה וראיתי לאחד מן המחברים שכתב מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב) בראיות ברורות שאיננו אמת ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו ב"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" שאין משמטת כספים אלא בסופה שהוא מדרש מפני שלא אמר "השנה השביעית תעשה שמטה" ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית

וטעם מקץ שבע שנים תעשה שמטה. בתחלת השנה כאשר פירשתי והעד הקהל את העם ונדבקה זאת הפרשה בעבור שאמר כי מעשר עני הוא ללוי ולגר וליתום ולאלמנה אמר וכן דבר השמטה והטעם כמו שמטוה והניחו' ותפול:

וְדֵין פִּתְגַם שְׁמִטְתָא דְתַשְׁמֵט כָּל גְבַר מַרֵי רְשׁוּ דִי יַרְשֵׁי בְּחַבְרֵהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵהּ וּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ:

וְדֵין אַהֲוָויַת הִלְכַת שְׁמִיטָתָא אַשְׁמִיטוּ כָּל בַּר נַשׁ מָרֵי מְזוֹפְתָּא דְיִזוֹף בְּחַבְרֵיהּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לִמְדַחֲקָא בְּחַבְרֵיהּ לְמִתְבּוֹעַ אוֹזְפוּתֵיהּ וְלָא מִן אָחוֹי בַּר יִשְרָאֵל אֲרוּם קָרָא בֵית דִּינָא שְׁמִיטָתָא קֳדָם יְיָ:

שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של כל בעל משה:

{{ק}} פירוש המקרא הזה מסורס שהשמטה אינה נופלת אלא על ידו של בעל משה שלא יהיה לו יד לבקש חובו והוסיף מלת של מפני שאמר מלת ידו בוי"ו צריך לומר ידו של מי ואומר של בעל משה גם הוסיף מלת את להורות שידו הוא הפעול כי בזולת את היה ידו הפועל כמו והשיגה ידו:

משה. במשקל מטה והוא שם לפי דעתי ולפי דעת רבים הוא פועל ובעל כמו והחכמה תחיה בעליה את נפש בעליו יקח והטעם מי שהדבר ברשותו: ישה. פועל יוצא והלוקח יקרא נושה בו: יגוש. ילחץ כמו וכל עצביכם תנגושו והנה נראה הנו''ן בפעלי העתיד מבעלי הנו''ן: שמטה לה'. לכבוד השם שנתן לו הממון וטעם הסמך המל' לשם בעבור שבת היא לה':

וזה דבר השמטה. כשאמר האל ית' והשביעית תשמטנה היתה הכוונה שתעשה שמטת כספים שנאמר שמוט כל בעל משה ידו: כי קרא שמטה. האל ית' באמרו תשמטנה:

ישה. ב' אשר ישה ברעהו כי ישה לך אלוה מעונך. שאם תשמט ישה לך מעונך:

מִן בַּר עַמְמִין תִּתְבַּע וְדִי יְהֵי לָךְ עִם אָחוּךְ תַּשְׁמֵט יְדָךְ:

יַת בַּר עַמְמִין תִּדְחוֹק וְדִינָא דִי יֶהֱוֵי לָךְ עִם אָחוּךְ תַּשְׁמֵיט יְדָךְ:

את הנכרי תגש. זו מצות עשה:

את הנכרי תגש. זו מצות עשה לשון רש"י מספרי (ראה קל) ופירושו מצות עשה באחיך הנכרי תגוש ולא אחיך ולאו שבא מכלל עשה עשה ולפי ששנינו שם (ספרי קכט) לא יגוש ליתן עליו לא תעשה חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה וכך אמרו שם (ספרי תצא קכט) לנכרי תשיך (להלן כג כא) מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך וכך פירש שם רש"י לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע) והרב רבי משה (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב ושם פ"ה ה"א) עשאן שתיהן מצות ממש לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית טעה בלשון הזה השנוי בספרי ושם הוא מורגל במקומות רבים כל עוף טהור תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף מצות לא תעשה וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג א) ובספרי (ראה צו) זאת הבהמה אשר תאכלו מצות עשה ודבר ברור הוא

את הנכרי תגוש. רשות:

תשמט ידו. אפם. פי' מיעוטא הוא שאם יש משכון בידך אינו משמט:

לְחוֹד אֲרֵי לָא יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא אֲרֵי בָרָכָא יְבָרֵכִנָךְ יְיָ בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ:

לְחוֹד אִין אַתּוּן עֲסִיקִין בְּמִצְוָתָא דְאוֹרַיְיתָא לָא יֶהֱוֵי בְכוֹן מַסְכְּנָא אֲרוּם בְּרָכָא יְבָרְכֵכוּן יְיָ בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחְסָנָא לְמֵירְתָהּ:

אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם: אביון. דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר:

אפס. הטעם דע כי זה שצויתיך שלא תגוש את אחיך אין צורך אם היו כל ישראל או רובם שומעים בקול השם אז לא יהיה בך אביון שהוא צריך להיותך מלוה אותו רק כלכם תעבטו גוים רבים והטעם תקחו עבוטו שהוא משכון בעבור ממון שתתן לו שהוא צריך אליו לסחור בו:

אפס כי לא יהיה בך אביון. אע''פ שאמרתי שתשמט ידך הנה לא יקרה בכם איזה לוה שתצטרך לשמט. וזה בלי ספק נתקיים בדור באי האדץ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע:

אביון כי ברך יברכך ה'. והיינו דכתיב כי יעמוד לימין אביון:

אפס כי לא יהיה בך אביון. ולמטה נאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ואמרו רז"ל (ספרי ראה קלב.) הא בזמן שעושין רצונו של מקום הא בזמן שאין עושין רצונו. והעד על זה מה שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון וגו' רק אם שמוע תשמע בקול ה'. ר"ל אך ורק בתנאי זה אם שמוע תשמע. אבל מה שאמרו בפסוק כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. צריך ביאור, מאי משמע שפסוק זה מדבר בזמן שאין עושין רצונו, ועו"ק מהו נתינת טעם הוא שאמר על כן אנכי מצוך פתוח תפתח. מקמ"ל פשיטא שאם אין עני למי יתן, ועו"ק למה התחיל פרשת כי יהיה בך אביון וגו' בארצך והלא הצדקה חובת הגוף ונוהגת אפילו בחוץ לארץ, וכן מסיים הפרשה ולאביונך בארצך, ובפסוק כי לא יחדל אמר מקרב הארץ ולא אמר מקרב ארצך. אלא ודאי כך פירושו, שכל עניי ארצך ראוי להקדים לעניי חוץ לארץ וכל הפרשה מדברת בזמן שעושין רצונו כמובן מלשון רק אם שמוע וגו' וכשאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך. כל האחדים הללו מורים באצבע שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום ברוך הוא אז לא ימצא שם אביון כי אם אחד מעיר ואחד ממשפחה והוא בלתי שכיח כלל, וכשאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדבר בחוץ לארץ והוא בזמן שאין עושין רצונו מאחר שלא עלו לארץ ישראל עם אחיכם כמו שנעשה בימי עזרא שרובם לא עלו מבבל ושם לא יחדל אביון מקרב הארץ היינו מכלל הארץ ולכך לא אמר ארצך, וכל פסוק כי לא יחדל אביון הוא תירוץ על פסוק ראשון שאמר כי יהיה בך אביון וגו' בארצך למה נקט בארצך והלא מצוה זו נוהגת גם בחוץ לארץ ע"ז אמר כמתרץ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. דהיינו בחוץ לארץ ותטעה לומר מאחר שעניי חוץ לארץ יבואו אליך מארץ רחוקה אין נכון לדחותם ויהיו קודמים לעניי ארצך ע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך בארצך. ר"ל לכך אמרתי לך למעלה בארצך לגזור אומר שהדין עם עניי ארצך שהם קודמים לעניי חוץ לארץ אשר מקרב הארץ. ומ"ש על כן אנכי מצוך לאמר. כי האמירה עיקר וטובה מן הנתינה שהרי הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בי"א ברכות (ב"ב ט:) וזהו לאמר לו דברי ריצוי ופיוס. וי"א לאמר פתוח תפתח. שיזרז גם אחרים על הצדקה ויאמר להם פתוח תפתח וגו'.

לְחוֹד אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין:

לְחוֹד אִין קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִנְטוֹר וּלְמֶעֱבַד יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא הָדָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין:

רק אם שמוע תשמע. אז לא יהיה בך אביון: שמוע תשמע. שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:

{{ר}} פירוש שמלת רק דבקה עם אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר זה שהבטיחך שלא יהיה בך אביון אינו רק אם שמוע תשמע: {{ש}} דק"ל מאי זה רק דכתיב בקרא דהא כל אכין ורקין מיעוטין הן ומפרש דמיעוט הוא אשמיעה ועל כרחך לדרשא אתי אם שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:

רק אם שמוע וגו'. אמר מאמר זה סמוך למאמר לא יהיה בך אביון, לפי שהעושר והעוני לפי דבריהם ז''ל (מו''ק כח.) אינם תלוים בזכות, לזה אמר סמוך להבטחת מניעת האביון רק אם שמוע וגו' פירוש אם ישראל ישמרו כל האמור בפסוק, שמוע תשמע זה תלמוד תורה ללמוד וללמד, לשמור זה מל''ת, ולעשות זה מ''ע, וגמר אומר את כל וגו' פירוש שלא יהיה בידו ביטול שום מצות לא תעשה ולא מניעה משום מצות עשה אז הוא שישנו בהבטחה שלא יהיה בו אביון, כי מאמר חז''ל שאמרו שאינו תלוי בזכות הוא הגם שיהיו זכיותיו מרובים כל שיש לו אפילו חטא א' לא ישלוט על המזל המראה עליו עוני אבל כשיגיע לשלימות התורה והמצות ישלוט גם על המזל וישיג עושר ובנים וחיים:

אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בָּרְכָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף וְתִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וּבָךְ לָא יִשְׁלְטוּן:

אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּירַכְכוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵּיל לְכוֹן וּתְמַשְׁכְּנוּן עַמְמִין סַגִּיאִין וְאַתּוּן לָא תִתְמַשְׁכְּנוּן וְתִשְׁלְטוּן בְּעַמְמִין סַגִּיאִין וּבְכוֹן לָא יִשְׁלְטוּן:

כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר: (דברים כח, ג) והעבטת. כל לשון הלואה כשנופל על המלוה, נופל בלשון מפעיל. כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה, כמו ולוית: והעבטת גוים. יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבט: ומשלת בגוים רבים. יכול גוים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשלו:

ומשלת. ובהיותכם ישרים תהיו עוד מושלים על הנכרים רק המצוה כי יהיה בך אביון על כן אמר כי לא יחדל אביון כי יודע כי יבא דור שלא יהיה רובו זכאי:

אֲרֵי יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא מֵחַד מֵאַחָיךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תַתְקֵף יָת לִבָּךְ וְלָא תִקְפֹּץ יָת יְדָךְ מֵאֲחוּךְ מִסְכֵּנָא:

וְאִין לֵיתֵיכוֹן עֲסִיקִין בְּמִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא וְיֶהֱוֵי בְּכוֹן מַסְכְּנָא מֵחַד אָחוּךְ בַּחֲדָא מִן קִרְוָוךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לָא תִתְקַף יַת לְבָבָךְ וְלָא תִמְנַע יַת אִידָךְ מֵאָחוּךְ מַסְכְּנָא:

כי יהיה בך אביון. התאב תאב קודם: מאחד אחיך. אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך: שעריך. עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת: לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ. יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפץ: מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו בעניות [של אביון] :

{{ת}} פירוש היותר אביון מהם כלומר שצריך לאותו דבר תן לו קודם כיון שהוא תאב יותר: {{א}} דאם לא כן מאחד למה לי. ומפרש מאחד מיוחד שבאחיך דהיינו אחיך מן האב דכתיב ביה כי ישבו אחים יחדו:

לא תאמץ את לבבך. לדבר על לבו דברים טובים: תקפוץ. תסגור וכן קפצה פיה קפץ באף יקפצו מלכים פיהם והוא פעל קל: האביון. י''א שהוא מגזרת ולא אבה כי הוא במשקל עליון וחביון והגיון שהשרש עלה חבה הגה והטעם שהוא מתאוה לכל דבר בעבוד חסרונו:

כי יהיה בך אביון וגו'. אומרו בך, אולי שנתכוון לרמוז מאמרם ז''ל (ב''ב י'.) שאמרו כי טעם שבוחר ה' ליסר לאדם בעוה''ז ביסורי העוני הוא כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו, והוא מה שרמז במאמר בך אביון פירוש בסיבתך בא לו העוני הגדול, ואומרו מאחד אחיך, פירוש לא תחשוב בראותו אביון שהוא פחות דע שהוא מהמיוחדים שבאחיך ואין הוכחה מהעוני היותו שפל אחים, וטעם שסידר הדרגות אלו מאחד אחיך מארצך, הגם שרבותינו ז''ל אמרו (ב''מ עא.) שבא לומר ענייך ועניי עירך וגו': עוד אפשר לומר גם כן הדרגות הגזירות אשר יגזור ה' באביונים, הנה כבר פירשתי בפסוק (שמות כ''ב כ''ד) אם כסף תלוה וגו' שחלק העני מפקידו ה' ביד העשיר וזה הוא עשרו שמופקדים בידו מעות העניים, והנה לפעמים יפקיד ה' מנת עני זה לאדם קרוב לאיש ולא יצטער בלקיחת פרנסתו ממנו להיותו קרובו גם לא יצטרך לסובב נתיבות, וכשישפוט ה' בצדק לצער העני ירחיק לו פרנסתו באיש זר גם בריחוק מקום ויצטער האביון לסובב מעיר לעיר למצוא מקום אשר הכין ה' לו שם טרף נפשו, והוא אומרו מאחד אחיך, או הגם שאינו אחיך אלא הוא באחד שעריך, או הגם שאינו מעירך בארצך: או ירצה אומרו בארצך פירוש אפילו בארצך שהוא מקום העושר לכל ישראל אף על פי כן ימצא בה אביון: ובדרך רמז ירמוז להעיר הערה גדולה על א' המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבא והוא מלך ישראל משיחנו אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאומרו (זכרי' ט') עני ורוכב על חמור, ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון ואמר בך פירוש בסיבתך כי עונותינו האריכו קיצנו, גם רמז בתיבת בך כי הוא אביון בנו שמתאוה מתי יבא לגאלנו, וצא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז''ל במעשה רבי יהושע בן לוי שכשראהו מלך המשיח שאלו על ישראל שבעולם ואמר לו ריב''ל כי הם יושבים ומצפים ביאתו וכששמע כן געה החסיד בבכיה רבה מתשוקתו לבא לגאלם, ולזה רמז באומרו מאחד אחיך שהוא המיוחד שבאחיך, על דרך שפירשו רבות. נו ז''ל (תרגום יונתן בראשית כ''ו י') באומרו כמעט שכב אחד העם שרצונו לומר אחד המיוחד שהוא מלך העם, ואומרו באחד שעריך להעיר אליו שהוא מיוחד שבסנהדרין שאין כמוהו מורה כאומרו (ישעי' י''א) ושפט בצדק וגו' ולא למראה עיניו ישפוט וגו' אלא והריחו ביראת ה', ופירוש שעריך על דרך אומרו (דכרים כ''ה ז') ועלתה יבמתו השערה ואומרו בארצך להעיר כי הורתו ולידתו בארץ ישראל הקדושה: או ירצה על זה הדרך אביון באחד שעריך על פי דבריהם ז''ל שאמרו בם' הזוהר (זוהר חדש פ' נח) וז''ל אי חדא קהילא או חדא כנישתא יתערון בתיובתא מיד אתי בן דוד ע''כ, ומעתה אביון הוא תאב בדבר זה שהוא אחד שעריך שזה יספיק למלאות תאותו לבא ברינה, ואומרו בארצך העיר מקום תאותו היא ארץ הקדושה אשר ה' אלהיך נותן לך שהוא תאב מתי תפקד העיר היונה (צפני' ג') חמדת הלבבות, ויצו ה' לכל איש ישראל שלא יאמץ את לבבו וגו' אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאות חשק האחד המיוחד, כי באמצעות מעשה בני אדם ובפרט במצות הצדקה דכתיב (ישעי' נ''ד) בצדקה תכונני, וגמר אומר מאחיך האביון פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים:

אֶלָא מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לֵהּ וְאוֹזָפָא תּוֹזְפִנֵהּ כְּמִסַת חֶסְרוֹנֵהּ דְיַחֲסִיר לֵהּ:

אֶלָא מִפְתַּח תִּפְתַּח יַת אִידָךְ לֵיהּ וּמוּזְפָא תוּזְפִינֵיהּ הֵי כְּמֵיסַת חוּסְרָנֵיהּ דְּיֶיחְסַר לֵיהּ:

פתח תפתח. אפלו כמה פעמים: כי פתח תפתח. הרי כי משמש בלשון אלא: והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה, תן לו בהלואה: די מחסרו. ואי אתה מצוה להעשירו: אשר יחסר לו. אפלו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו: לו. זו אשה. וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו:

פתח תפתח. שם הפעל וכל מקום שאיננו כתוב הוא דרך קצרה גם הדרש יפה: את ידך לו. לאשר אין לו כלום: והעבט תעביטנו. תתן לו משלך על עבוטו והנה תעביטנו תקח עבוטו:

פתח. פ''א כפולה לומר פתח לו ידך וגם פיך לשדלו בדברים. ד''א הראוי לפת תן לו פת הראוי למעדנים תן לו מעדנים ותפק לו בכל מיני מתיקה. ד''א פתח תפתח שאם הוא מתבייש תביא לו לפתחו. ד''א פתח תפתח כפל הדבר וכן נתון תתן לו העניק תעניק לו לומר שאין שיעור להענקה אלא תתן ותחזור ותתן: פתח. חסר ו' מצוה ביום ו' ליתן פת לעניים מתקנת עזרא: פתח. ג' במס' ב' בהאי עניינא ואידך פתוח נפתחו שערי ארצך לומד שאם תפתח לו ידך יפתחו לך שערי שמים כדי שיקובל תפלתך ואם לאו לא יפתחו לך שנאמר אוטם אזנו מזעקת דל וגו': די מחסרו אשר יחסר. ר''ת דמאי שמאכילין העניים דמאי:

כי פתוח וגו'. צריך לדעת מה נתינת טעם הוא זה ללב אטום, ואולי שנתכוון לומר לו על דרך אומרו (משלי י''א) יש מפזר ונוסף עוד, כי על ידי שפותח הוא ידו פותחים לו שערי שפע, והוא אומרו כי פירוש טעם שאני אומר לך שלא תאמץ וגו' כי פתוח פירוש אוצר הנעלם אם אתה תפתח את ידך, וגמר אומר והעבט וגו' פירוש כשאתה פותח את ידך לו אינך עושה אלא הלואה דוקא ותכף ה' ישלם לך בתוספת מרובה, ובזה יש טעם נכון ללבו שלא יתאמץ וכו':

אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא יְהֵי פִתְגָם עִם לִבָּךְ בִּרְשַׁע לְמֵימַר קְרִיבָא שַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא וְתַבְאֵשׁ עֵינָךְ בְּאָחוּךְ מִסְכֵּנָא וְלָא תִתֵּן לֵהּ וְיִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא:

אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּלְמָא יְהֵי פִּתְגָם עִם לִבְּכוֹן דְּזָדָנוּתָא לְמֵימָר קְרֵיבַת שַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא שַׁתָּא דִשְׁמִיטְתָא וְתִבְאַשׁ עֵינֵיכוֹן בְּאָחוּכוֹן מִסְכֵּנָא וְלָא תִתְּנוּן לֵיהּ וְיִקְבּוֹל עֲלֵיכוֹן קֳדָם יְיָ וִיהֵי בְּכוֹן חוֹבָא:

וקרא עליך. יכול מצוה, תלמוד לומר (דברים כד, טו) ולא יקרא: והיה בך חטא. מכל מקום, אפלו לא יקרא. אם כן למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני לפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא:

{{ג}} בפרשת כי תצא כתיב האי קרא ואף על פי שהמקרא ההוא בשכיר יום קמיירי והמקרא הזה בהלוואת עני מיירי מכל מקום תרווייהו בעני קמיירי כתיב הכא באחיך האביון וגו' וכתיב התם כי עני הוא וגו':

בליעל. שם וי''א שהיא מלה מורכבת כגון תפלה שלא יעל ולא יגאל ולא יחיה: ורעה עינך. כמו ושבה אל בית אביה והמלה מהשניים הנראים:

מִתַּן תִתֵּן לֵהּ וְלָא יַבְאֵשׁ לִבָּךְ בְּמִתְּנָךְ לֵהּ אֲרֵי בְּדִיל פִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ:

מִתַּן תִּתְּנוּן לֵיהּ וְלָא יִבְאַשׁ לִבְּכוֹן בְּתִתְּנְכוֹן לֵיהּ אֲרוּם מְטוּל פִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרְכֵיכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עוֹבָדֵיכוֹן וּבְכָל אוֹשָׁטוּת יְדֵיכוֹן:

נתון תתן לו. אפלו מאה פעמים: לו. בינו ובינך: כי בגלל הדבר. אפלו אמרת לתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה:

{{ד}} מדכתיב הדבר דרשו לשון דבור כמו שדרשו על דבר שרה על פי דבורה של שרה וכו' דאם לא כן הדבר למה לי הוה ליה למכתב כי בגלל זה יברכך ה':

בגלל. כמו סבה לבעבור סבב כי הכל הוא בחלקי' בחלקי הכל שהוא הגוף: נתון תתן. הטעם כי אם תתן לו יוסיף השם על ממונך:

נתון. מלא וי''ו שזוכה לו' ברכות כדאיתא בפ''ק דב''ב: בתתך לו. ב' הכא ואידך בתתך לו לחם וחרב גבי דוד לומר שצריך ליתן לכל א' לפי מה שהוא צריך כמו שנתן לדוד לחם וגם חרב:

כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'. רז"ל (שבת קנא:) למדו מן לשון בגלל שגלגל הוא שחוזר בעולם. ורבים תמהו על הלשון, כי בגלל אינו לשון גלגל שהרי גימ"ל אחת חסירה. ואומר אני שכוונתם ז"ל לפרש בגלל מלשון וגללו את האבן (בראשית כט.ג) ור"ל כשיתגולל העוני בין האנשים מזה לזה כמנהגו, אז יברכך ה' ויגרום שלא יתגולל ולא יתנפל עליך בנפול על אנשים, וממילא שמעינן שהדבר מתגלגל בעולם כגלגל שכל נותן סופו להיות מקבל, כי כך המדה בכל הנמצאים שבכל הג' עולמות שכל נותן ישוב להיות מקבל כדרך שבארנו למעלה בפרשת בראשית בפסוק יום הששי. שבכל הנמצאים הולך הדבר בסיבות כגלגל שכל אחד מהם נותן ומקבל בלתי ה' לבדו הוא הנותן ובלתי מקבל. וטעמו של דבר נראה, שלא רצה ה' שיהיה האדם מתחזק בארץ הוא וזרעו עד עולם על דרך שנאמר (ויקרא כה.כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ואילו לא היה האדם בא לכלל מדה זו לעולם לא הוא ולא זרעו היה מחזיק בארץ לצמיתות וישכח כי לה' הארץ, על כן הקב"ה מסבב שכל אדם בא לידי מדה זו או הוא או זרעו לידע ולהודיע כי כולם כגרים על הארץ ולה' תבל ומלואה, וז"ש אחר פסוק כי בגלל ליתן טעם למה הוא מתגולל על אנשים כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כי קרב הארץ מחייב ענין זה כאמור, על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לענייך כדי שיתנו גם לך או לזרעך אבל לא לשניהם כמ"ש (תהלים לז.כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ר"ל הוא וזרעו אלא או הוא או זרעו, ובזה אין פסוק זה סותר מארז"ל (שבת קנא:) או הוא או זרעו באים לכלל מדה זו. וי"א חסרון גימ"ל במלת בגלל לומר שזה נמשך מעון מניעת גמילות חסד כי ג"ד דרז"ל (שם קד.) גמול דלים. וחסרון הגימ"ל לדלים מסבב הגלגל.

אֲרֵי לָא יִפְסוֹק מִסְכֵּנָא מִגוֹ אַרְעָא עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימַר מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לַאֲחוּךְ לְעַנְיָךְ וּלְמִסְכֵּנָךְ בְּאַרְעָךְ:

אֲרוּם מְטוּל דְּלָא צַיְיתִין בֵּית יִשְרָאֵל בְּמִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא לָא פַסְקִין מַסְכְּנִין מִגּוֹ אַרְעָא בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקִידְכוֹן לְמֵימָר מִפְתַּח תִּפְתְּחוּן יַת יְדֵיכוֹן לְקָרִיבֵיכוֹן וּלְעַנְיֵי שִׁיבְבוּתְכוֹן וּלְמִסְכְּנֵי אַרְעֲכוֹן:

על כן. מפני כן: לאמר. עצה לטובתך אני משיאך: לאחיך לעניך. לאיזה אח, לעני: לעניך. ביו''ד אחד, לשון עני אחד הוא. אבל ענייך בשני יודי''ן, שני עניים:

{{ה}} פירוש ולא לשון הואיל כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה כי שם מחובר עם מלת כי וכל כי על כן שבמקרא לשון הואיל הוא כמו שכתב רש"י בפרשת וירא אבל כאן שהוא בלתי מלת כי פירושו מפני כן: {{ו}} דאם לא כן לאמר למה לי הא אין דיבור קודם ממנו שיבא אחריו מלת לאמר:

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים כי לעולם יהיה אביון בארץ שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה ואינו נכון לדעתי כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה ויצוה המצוה לעולם וחלילה רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר והנכון שיאמר שלא יחדל אביון שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם והזכיר זה בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצוה אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון כי אולי בקצת הימים ימצא אביון ואני מצוך עליו אם ימצא ואמר "מקרב הארץ" לרמוז על כל הישוב כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה כי טעם "בארצך" כטעם בכל מושבותיכם (במדבר לה כט) בארץ ובחוצה לארץ וטעם ולאביונך בארצך כאומר לאחיך העני ולכל אביוני ארצך כי בעבור שהמצוה לישראל יזכיר אחיך ויצטרך לפרש אחיך וכל אביוני ארצך לצוות על כלל ישראל ומדרשו (ספרי קמב) להקדים הקודם

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. כאשר פירשתי: לאחיך. הקרוב אליך בתחלה: ולעניך. לעניי משפחתך ואביון ארצך קודם לאביון מקום אחר. וטעם הדבק כי ימכר לך אחיך העברי בעבור העניק תעניק לו:

כי לא יחדל אביון. כענין כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתין:

אֲרֵי יִזְדַבַּן לָךְ אֲחוּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִפְלְחִנָךְ שִׁית שְׁנִין וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא תִּפְטְרִנֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ:

אֲרוּם יִזְדַּבֵּן לְכוֹן אֲחוּכוֹן בַּר יִשְרָאֵל אוֹ בַת יִשְרָאֵל וְיִפְלִיחַנְכוֹן שִׁית שְׁנִין וּבְמַעֲלֵי שְׁבִיעֲתָא תִפְטְרוּנֵיהּ לְבַר חוֹרִין מִגַּבֵּיכוֹן:

כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר. והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חדש כאן (פסוק יד) העניק תעניק:

{{ז}} ואם תאמר מנא ליה דלמא כי ימכר על ידי עצמו דומיא דונמכר לך דמיירי במוכר עצמו דאין לומר מיתורא דקרא מפיק ליה דאי במוכר עצמו הרי כבר נאמר ונמכר לך אם כן במכור על ידי אחרים נמי הרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי דמיירי במכרוהו בית דין ותירץ הרא"ם ושמא יש לומר דכתיב כי ימכר על ידי אחרים משמע דסתם בנין נפעל על ידי אחרים משמע לבד גבי ונמכר לך דכתיב ביה כי ימוך אחיך ופירש ואמר ונמכר לך על כרחך ליכא למימר שהוא על ידי עצמו ונראה לי דילפינן עברי עברי מהדדי כתיב הכא אחיך העברי וכתיב התם עבד עברי מה התם שנמכר על ידי אחרים אף הכי נמי כשנמכר על ידי אחרים: {{ח}} ואם תאמר ולמה לא אמר עוד חדוש כאן שהעברי אינו יוצא בראשי איברים מדהקיש עברי לעבריה כמו שכתוב בפרשת משפטים ושמא יש לומר שלא אמרו כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בעבור דבר שנתחדש אלא בחדוש המבואר בקרא בלבד לא כמו זה שיוצא מן ההיקש. הרא"ם. ולי נראה דאפילו אי לאו היקשא דהכא לא הוה מצי למילף עבד עברי שיוצא בראשי איברים דהוה אמינא אמה עבריה תוכיח שיוצאת בשש ואינה יוצאת בראשי איברים אף עבד עברי כן ואין לומר היא גופה נילף בקל וחומר מעבד כנעני שתצא בראשי איברים דהא בהדיא כתיב בה לא תצא כצאת העבדים ודו"ק נראה לי:

אחיך העברי. פירשתיו: או העבריה. והוא כי ימכור איש את בתו לאמה:

תש. לחנו. וכי תשלחנו. לא תשלחנו. ג''פ ליוצא בתוך שש ובסוף שש ויוצא ביובל:

ועבדך וגו'. אומרו ועבדך בתו' וא''ו להעירך שקדמה מצוה לפניה, והוא מה שדרשו רבותינו ז''ל בתיבת לך שאין רשות לבית דין למכור עבד ישראל אלא לישראל, וזה הוא שיעור הכתוב כי ימכר פירוש כשיצטרך לימכר לך לבד הוא שימכר, ומוסיף משפט ב' ועבדך שש שנים, ואומרו ובשביעית וגו' ולא אמר ויצא לחוץ בשביעית, אלא שנתכוין לומר כי לפעמים יעבוד גם בשביעית וכגון אם ברח העבד הגם ששלמו שש שנים לעבודתו צריך להשלים העבדות שש שנים, וכן פסק רמב''ם פ''ב מה' עבדים, ורבותינו ז''ל דרשוה (קידושין ט''ז:) ממה שאמר הכתוב במשפטים שש שנים יעבוד, ואולי דדרשינן משש שנים יעבוד שבא ללמוד שאם חלה ד' שנים שצריך להשלים (קידושין י''ז.) ולעבוד שש, ומדקדוק ובשביעית נלמוד אם ברח שצריך להשלים אפילו בריחת שנה אחת:

וַאֲרֵי תִפְטְרִנֵה בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ לָא תִפְטְּרִנֵה רֵיקָן:

וַאֲרוּם אִין תִּפְטְרוּנֵיהּ בַּר חוֹרֵי מִגַּבֵּיכוֹן לָא תִפְטְרוּנֵיהּ רֵיקָנָא:

ריקם. פירשתיו:

אַפְרָשָׁא תַפְרֵשׁ לֵהּ מֵעָנָךְ וּמֵאִדְרָךְ וּמִמַעֲצַרְתָּךְ דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ תִּתֶּן לֵהּ:

מְדַחֲרָא תְדַחֲרוּן לֵיהּ מִן עַנְכוֹן מִן אִידְרֵיכוֹן וּמִן מַעֲצַרְתְּכוֹן דְּבָרִיכֵיכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן תִּתְּנוּן לֵיהּ:

העניק תעניק. לשון עדי בגובה ובמראית העין, שיהא נכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו: מצאנך ומגרנך ומיקבך. יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך, מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם בכלל ברכה אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קדושין (יז, א) בגזרה שוה כמה נותן לו מכל מין ומין:

{{ט}} ר"ל יקשט הרב את עבדו בגיאות בכמה מיני קשוטים ויהיה ניכר לעבד שנתן לו רבו כל הטובות הללו: {{י}} צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע לאפוקי פרידה אינה פרה ורבה: {{כ}} ר"ל נאמר כאן לא תשלחנו ריקם ולהלן בפרשת כי תשא גבי בכור אדם נאמר ולא יראו פני ריקם מה להלן גבי בכור עשרים כסף אף כאן עשרים כסף. והתם גופיה מנלן שהרי יוסף בכור רחל נמכר למצרים בעשרים כסף:

העניק תעניק לו. הטעם עשה לו תפארת מגזרת וענקים לגרגרותיך או יהיה פירוש המלה כפי המקום בלא אח:

העניק. מלא יו''ד כי ע''י העשר מכות הענקתיך ג' דברים כלי כסף וכלי זהב ושמלות לכן העניקהו מג' דברים מצאנך ומגרנך ומיקבך והיינו דכתיב וזכרת כי עבד היית:

וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין יוֹמָא דֵין:

וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעֲבְּדִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפְרַקְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן מְטוּל כֵּן אֲנָא מְפַקְדְּכוֹן לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין יוֹמָא דֵין:

וזכרת כי עבד היית. והענקתי ושניתי לך מבזת מצרים ובזת הים, אף אתה הענק ושנה לו:

וזכרת כי עבד היית. שלא בלבד הוציאך מעבדות אבל העניק לך מממון המשעבדים בך:

הזה היום. וסמיך ליה והיה כי יאמר אליך לומר שרציעה ביום ולא בלילה:

וִיהֵי אֲרֵי יֵימַר לָךְ לָא אֶפוֹק מֵעִמָךְ אֲרֵי רָחֲמָךְ וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתָךְ אֲרֵי טַב לֵהּ עִמָךְ:

וִיהֵי אֲרוּם יֵימַר לָךְ לָא אֶפּוֹק מִן גַּבָּךְ אֲרוּם רַחֲמָךְ וְיַת אֵינַשׁ בֵּיתָךְ אֲרוּם טַב לֵיהּ דְּמִתְהָנֵי עִמָךְ:

וְתִסַב יָת מַרְצְעָא וְתִתֵּן בְּאֻדְנֵהּ וּבְדָשָׁא וִיהֵי לָךְ עִבֵד פָּלַח לְעָלָם וְאַף לְאַמְתָךְ תַּעְבֶּד כֵּן:

וְתִסַּב יַת מַחְטָא וְתִנְעוֹץ בְּאוּדְנֵיהּ וּבִתְרַע בֵּית דִינָא וִיהֵי לָךְ עֶבֶד פְּלַח עַד יוֹבְלָא וְאוּף לְאַמְתָךְ תִּכְתּוֹב גֵט חֵירַר וְתִתֵּן לָהּ:

עבד עולם. יכול כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו, הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל: ואף לאמתך תעשה כן. הענק לה. יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר (שמות כא, ה) ואם אמר יאמר העבד, עבד נרצע, ואין אמה נרצעת:

{{ל}} ולא תימא דילמא האי קרא במכרוהו בית דין קמיירי שתים ושלש שנים קודם היובל שהיובל מוציאו אבל הנרצע יעבוד לעולם כמשמעו יש לומר דבמכרוהו בית דין מושב אל משפחתו נפקא הא מה אני מקיים ואיש אל משפחתו וגו' בנרצע שיוצא ביובל ועיין בפרשת משפטים ובפרשת בהר:

באזנו ובדלת. פירשתיו וטעם להזכיר זה כי אתה חייב לתת לו בצאתו חפשי רק אם לא ירצה לצאת תרצע אזנו: ואף לאמתך תעשה כן. דבק עם העניק תעניק לו ואם הוא רחוק כמו שלם ישלם אם אין לו ואם שלש אלה ורבים כן כי אין אשה נרצעת:

לך עבד עולם. לפי שבשש שנים אם ימות הרב ישלים לפני בנו, בעבודה זו של רציעה לך הוא שיהיה עבד עולם ולא לבנך:

לָא יִקְשֵׁי בְעֵינָךְ בְּמִפְטְרָךְ יָתֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ אֲרֵי עַל חַד תְּרֵין כַּאֲגַר אֲגִירָא פָּלְחָךְ שִׁית שְׁנִין וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל דִי תַעְבֵּד:

לָא יִקְשֵׁי בְעֵינָךְ בְּמִפְטְרָךְ יָתֵיהּ לְבַר חוֹרִין מִן גַבָּךְ אֲרוּם בְּכוּפְלָא עַל אֲגַר אֲגִירָא פַּלְחָךְ שִׁית שְׁנִין וּבֵירְכָךְ מְטוּלֵיהּ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל מַה דְּתֶעֱבַד:

כי משנה שכר שכיר. מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון:

{{מ}} פירוש אפילו בעל כרחו של עבד. דאם לא כן הא כבר כתיב אם אדוניו יתן לו אשה וגו':

לא יקשה בעיניך. מצאנו כתוב שלש שנים כימי שכיר וזו ראי' כי אין רשות לאדם שישכיר עצמו יותר משלש שנים ג''כ לשוכר אותו הנותן שכרו וזה טעם משנה כמו כפל וכן והיה משנה הוא משנה למלך שם משנה למלך תאר השם גם הוא מגזרת שנים כאשר פירשתי והנה זה הכתוב יפרש כי ובשביעית יצא לחפשי חנם בתחלת השנה גם יש ראיה משנת השמטה גם מיום השבת: וברכך. פועל עתיד ולא עבר כי אין הפרש ביניהם רק מטעם המקום:

לא יקשה בעיניך. להעניק עם שלוחו חפשי כי ראוי הוא לזה ואתה לא תחסר: וברכך ה' א. להיך. ומשלו תתן:

כי משנה שכר שכיר. ולפי זה הדין יתן שאם חלה ג' שנים אינו צריך להשלים כי יש בזה תשלום ממון שנתן בו, ורבותינו ז''ל אמרו (קידושין ט''ו.) וז''ל מכאן אמרו שכיר עובד ביום, עבד ביום ובלילה ע''כ, וזו הלכה ורמוזה במקרא:

כָּל בּוּכְרָא דִי יִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלַח בְּבוּכְרָא דְתוֹרָךְ וְלָא תֵגוֹז בּוּכְרָא דְעָנָךְ:

כָּל בּוּכְרָא דְאִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דּוּכְרַיָא תַּקְדֵּישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלוֹחַ בְּבִכּוּרֵי תּוֹרֵיכוֹן וְלָא תֵיגוֹז בִּכּוּרֵי עָנֵיכוֹן:

כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר (ויקרא כז, כו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו' , הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דבר אחר אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו: לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו' . אף החלוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהוה:

{{נ}} דאם לא כן תקדיש למה לי הרי קדוש ועומד הוא: {{ס}} דלפי טעם ראשון קשה מה המצוה הזאת שיאמר קדוש אתה כיון שהוא קדוש ועומד לכן אמר דבר אחר וכו' ולטעם האחרון קשה דלשון תקדיש משמע שגופו מקדיש ולא הקדש עלוי לכן פירש גם לישנא קמא ובזה ניחא מה שמקשים דהאי דבר אחר הוא דברי רבי ישמעאל וטעם הראשון הוא דברי רבנן דפליגי עליה והלכה כרבנן ולמה לו להביא דברי רבי ישמעאל כיון שאין הלכה כמותו אלא על כרחך רש"י לא בא אלא לפרש הקרא קרוב לפי פשוטו וליישב הקרא דבר דבור על אופניו: {{ע}} לפי שלישראל יש טובת הנאה ליתן לכל כהן שירצה, ואותה טובת הנאה יכול להקדיש (גור אריה) כתב הרא"ם מה שפירש רש"י פה נותן להקדש כפי טובת הנאה ובערכין פירש יתן ומצאתי כתוב ונראה לי לפרש מה שפירש"י כאן ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו מיירי בבכור שהקדישו אז נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו והתם מיירי בבכור שהחרימו שכל החרמים לכהנים לכך פירש שיתן טובת הנאה להכהנים בשביל החרם שהוא לכהן עיין שם (דף כ"ח וכ"ט): (וכן הוא במשנה למלך הלכות ערכין פרק ו' הלכה י"ב)

כל הבכור. הזכירו בעבור לא תעבוד בבכור שורך:

כל הבכור. אחר שבאר מיני חסד בתבואה והוא מעשר עני ובמעות והוא שמטת כספים והצדקה ובשאר הקנינים בהענקת עב דעברי. באר מצות אשר בהן הודאה לאל יתעלה והן מתן הבכורות הראוי לבעלי המקנה להודות כי מידו המקנה לנו. וחג המצות להורות על הגאולה בזבח הפסח ובמצות ועל האביב בעומר התנופה. וחג השבועות להודות על שבועות חקות קציר ששמר לנו. וחג האסיף להודות על האסיף ושבכל אחד מהם נביא איזה דורון לאדון כאמרו ולא יראה את פני ה' ריקם. ולזה לא הזכיר בהם באיזה חדש ובכמה בחדש יהיו אבל הזכיר האביב והשבועות והאסיף:

סמך כל הבכור לפרשת עבד לו' כשם שאני אוסר לך לעבוד בבכור כך לא תעבוד בע''ע עבודת עבד וכשם שהמום פוסל בבכור כך המום פוסל ברצועה:

קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ שַׁתָּא בְשַׁתָּא בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:

קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תֵּיכְלִינֵיהּ שְׁנָא בִּשְׁנָא בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אַתּוּן וְאֵינַשׁ בָּתֵּיכוֹן:

לפני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהנה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר (במדבר יח, יח) ובשרם יהיה לך וגו' : שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו. יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הקש למעשר, שנאמר (לעיל יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך, מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו: שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת. למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד:

{{פ}} דכתיב במעשר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך ופירש"י שבא ללמד שאם השהה מעשרותיו וכו':

תאכלנו. מי שהוא ראוי לאכלו כאשר פירשתי והזכיר זה פעם שנית לבאר משפט בעל מום: אתה וביתך. בית הכהן:

וַאֲרֵי יְהֵי בֵהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ עֲוִיר כֹּל מוּם בִּישׁ לָא תִכְּסִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

וַאֲרוּם יְהֵי בֵּיהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ סָמֵי כָּל מִדַּעַם בִּישׁ לָא תִכְסִינֵיהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן:

מום. כלל: פסח או עור. פרט: כל מום רע. חזר וכלל. מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:

כל מום רע. הנזכרים:

בְּקִרְוָיךְ תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא כִּבְסַר טַבְיָא וְאַיְלָא:

בְּקִרְוֵיכוֹן תֵּיכְלִינֵיהּ דִּמְסָאָב מִן לְמִקְרַב לְקוּדְשַׁיָא וְדִדְכֵי לְמִקְרַב לְקוּדְשַׁיָא כַּחֲדָא הֵי כִּבְשַר טַבְיָא וְאַיְלָא:

בשעריך תאכלנו. י''א הכהן יאכלנו חוץ למקדש וי''א אחר שיש בו מום הוא לישראל וזה רחוק בעיני: הטמא והטהור. שב אל תאכלנו והטעם כמו קריאה אתה הטמא או הטהור והטעם בין שיהיה טמא או טהור הוא מותר לאוכלו בעבור כי בשר קודש אם אכלו טמא הוא בכרת ובעבור שהזכיר שנה בשנה הזכיר שלש פעמים ועוד בעבור הבכור שיאכל במקדש וכן הפסח יאכל במקדש ולא חוץ ממנו:

לְחוֹד יָת דְמֵהּ לָא תֵיכוּל עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:

לְחוֹד אַדְמֵיהּ לָא תֵיכְלוּן עַל אַרְעָא תֵישְׁדוּנֵיהּ הֵי כְמַיָא:

רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכלו התר הבא מכלל אסור הוא, שהרי קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מתר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל: