בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן לָא תִתְחַמְמוּן וְלָא תְשַׁווּן מְרָט בֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית:

הֵי כִבְנִין חֲבִיבִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תְגוּדוּן בִּישְרֵיכוֹן וְלָא תְשׁוּרַן כְּלִיל דִּיסְעַר עַל בֵּית אַפֵּיכוֹן עַל נְפַשׁ דְּמִית:

לא תתגדדו. לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים: בין עיניכם. אצל הפדחת. ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם, לעשות כל הראש כבין העינים:

{{ר}} פירוש משום דאזהרה לא תפול אלא על הפועל שבידו לפעול הדבר ולא על הפעול כלומר שנעשה בו המעשה ומפני שמלת לא תתגודדו מורה על הרוב על הפעול משום הכי פירש לא תתנו גדידה בבשרכם. ונקט גדידה ושרט להודיע שגדידה מענין שרט והם שמות נרדפים. וכבר פירשתי בפרשת אמור עיין שם כי שם הכל מפורש:

בנים אתם לה' אלהיכם. גם זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם והנה עבודתם מחוללת וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל והוצרכו לשתיהם ורש"י כתב לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים ואיננו נכון שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו לא תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי

תתגודדו. כטעם ושרט לנפש מגזרה על כל ידים גדודות: ולא תשימו קרחה. כמשפט הגוים עד היום הזה: וטעם בנים. אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם. וטעם הסמך פרשת לא תאכל כל תועבה כי אתה עם קדוש בלב ובפה ותהיו מובדלים מן העמים וכל רואיכם יכירו אתכם כי לא תקרחו על מת ולא תאכלו כל חי ואם אתה עם קדוש אין ראוי שתאכל טמא ותטמא הנפש:

בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו. שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת: ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה. וגם כן אין להצטער מאד בשביל נזק המגיע למת במיתתו כי עם קדוש אתה מזומן לחיי העולם הבא אשר קורת רוח בהם יפה מכל חיי העולם הזה:

בנים אתם. בפסוק הזה יש שנים עשר תיבות כנגד י''ב שבטים שנקראו בנים לה':

בנים אתם וגו'. צריך לדעת מה טעם סמך מאמר בנים אתם למאמר תתגודדו, נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם אבל על כל פנים ישנו ואדרבה בטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה מה שאין כן העכו''ם שלא נקראו בנים לה', והוא אומרו אתם לשלול העכו''ם שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים:

לא תתגודדו וגו', לפי שהאומות מצטערים כדין על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב, אבל אתה לא כן כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסין לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר נפשות הצדיקים הטהורות ואינו דבר האבד ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי. ורז"ל (שבת קה:) אמרו המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר (תהלים נו.ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. והטעם לפי שגם הנפשות הם סגולה ואוצר על כן שם יהיו גם הדמעות בבית גנזיו, ומ"ש הלא בספרתך לשון בלתי מובן, אומר אני שכך פירושו, כי מה שהקב"ה מוציאן ומכניסן במספר ככוכבים, זה מורה על חשיבתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר על כן נתן טעם על ספירת נודו ושימת הדמעות בנאד ואמר הלא בספרתך, ר"ל הלא גם המה בעצמם הם בספרתך שאתה מוציאן ומכניסן במספר, וכמוהם יהיו גם הדמעות גנוזים ונספרים, ואחר שאינו קרח מכאן ומכאן ע"כ אין נכון לשום קרחה בין עיניכם למת. כי הקרחה שבין העינים מורה כאלו היו דמעותיו קרחים ואבודים ואינו כן אלא גם הדמעות נתונים בנאד כאמור. ויש עוד לפרש המוריד דמעות על אדם כשר וכו'. מסתמא המצטער על העדר כשרון המעשה הרי הוא ירא אלהים, וכתיב (ישעיה לג.ו) יראת ה' היא אוצרו. היינו אוצרו של הקב"ה כי אין עושין אוצר כי אם מדבר שאינו בנמצא כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) על כן הקב"ה מניח גם הדמעות בבית גנזיו, ומ"ש לעם סגולה קאי גם על בין עיניכם המורה על מקום הדמעות.

אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּבָךְ אִתִּרְעֵי יְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכָּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא:

אֲרוּם עַם קַדִּישׁ אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּבְכוֹן אִיתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעָם חָבִיב מִכָּל עַמְמַיָא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא:

כי עם קדוש אתה. קדשת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה':

{{ש}} פירוש קדושתך אינה משלך אלא מאבותך דאם לא כן למה הוצרך לומר אחריו ובך בחר ה' שפיר' ועוד שבחר בך הרי כאן שתים והלא מקדושת עצמם מחוייב שיבחר בם ה':

סגולה מכל העמים. ולכן הוא אוסר זה לכם ולא אסר אותן לבני נח:

מכל העמים אשר על פני האדמה. וסמיך ליה לא תאכל כל תועבה לומר לך שלא יתערבו עם העכו''ם אותם שנמשלו לבהמות. בבהמות התיר ג' וז' בחיות כנגד עשרת הדברות:

לָא תֵיכוּל כָּל דִמְרָחָק:

לָא תֵיכְלוּן כָּל מִדַּעַם דִּרְחֵיקִית מִנְכוֹן:

כל תועבה. כל שתעבתי לך, שאם צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום. בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו:

{{ת}} ואם תאמר היאך אנו אוכלים תרנגולים ובהמות מסורסים דהא תעבתי לך שאסור לסרסן ויש לומר מדאיצטריך קרא גבי סירוס למיסר לגבוה לא תקרב הא להדיוט שרי:

לא תאכל כל תועבה. הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים ולכך אמר "לא תאכל כל תועבה" להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך (דהי"א כא ו) כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז יח) כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל) ועל כן אמר עוד (פסוק כ) כל עוף טהור תאכלו להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה ובספרי אמרו רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים וכל שרץ העוף (פסוק יט) אלו חגבים טמאים ויפה אמר והנה טעם הכתוב כי הזכיר לאסור כל שרץ העוף והם ההולכים על ארבע וחזר ואמר כל עוף טהור תאכלו להתיר מהם אשר לו כרעים ממעל לרגליו הארבה והסלעם והחרגול והחגב ולא הוצרך לפרש זה שכבר הוזכר (ויקרא יא כא כב) אבל הזכיר בכלל דרך קצרה כל עוף טהור תאכלו כלומר אלו הנזכרים מאכלים נתעבים ושאר העופות למיניהם למרביתם תאכלו מהם כל טהור שלא אסרתיו והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה להודיעך שגם הם מתועבים לנפש ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו ולרבותינו עוד מדרשים (חולין סג) למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה ועוד מדרש (ספרי צח קידושין נז) בכל צפור טהורה תאכלו להתיר משולחת של מצורע וזה אשר לא תאכלו מהם לאסור את השחוטה קבלו כן לרמוז ב"כל צפור טהורה" שהצפור שלא קבלה טומאה מותרת וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת

כל תועבה. כל דבר שהוא נתעב לנפש הטהורה כמו שרץ הארץ:

לא תאכל כל תועבה. הנה קודם מתן תורה נודע הבדל בין טמא לטהור במבואר בענין נח. מ''מ כשהתיר האל ית' לנח ולבניו אכילת ב''ח לא הבדיל בין טמא לטהור. אמנם אתה בהיותך קדוש אין ראוי לך להיות נזון מן האיסור:

דֵין בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין אִמְרִין דִרְחֵלִין וְגָדְיָן דְעִזִין:

דָּא הִיא בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין וְאִימְרֵי בְּנֵי רְחֵילִין וְלָא בְּנֵי מְסָאֲבִין וְגַדְיֵי בְּנֵי עִיזִין וְלָא עֵירוּבֵי טַמְיָין:

שור שה כשבים. חסר וי''ו שה מן כבש או עז:

עזים. וסמיך ליה איל רמז להא דאיתא בחולין עיזא דכרכוז מין חיה הוא:

אַיָלָא וְטַבְיָא וְיַחְמוּרָא וְיַעְלָא וְרֵימָא וְתוֹרְבָּלָא וְדִיצָא:

אַיְלִין וְטַבְיַן וְיַחֲמוּרִין יַעֲלִין וְרִימְנִין וְתוֹרֵי בַּר וְדִיצִין:

זאת הבהמה וגו'' איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שבהמה וחיה טמאה מרבה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט: ואקו. מתרגם יעלא (איוב לט, א) יעלי סלע הוא אשטנבו''ק : ותאו. תורבלא, שור היער. באלא יער, בלשון ארמי:

איל וצבי. ידועים והחמשה האחרים צריכים לקבלה:

וְכָל בְּעִירָא דִסְדִיקָא פַרְסָתָא וּמַטִלְפָא טִלְפִין תַּרְתֵּין פַּרְסָתָא מַסְקָא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן:

וְכָל בְּעִירָא דִסְדִיקָא טַלְפַיָיא וְלָהּ קַרְנִין וּסְדִיק סִדְקָא מַסְקָא פִּישְׁרָא בִּבְעִירָא יָתָהּ תֵּיכְלוּן:

מפרסת. סדוקה כתרגומו: פרסה. פלנט''א [כף רגל] : ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים. שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים והיא טמאה: בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכל, מכאן אמרו שהשליל נתר בשחיטת אמו:

{{א}} לא שמפרסת מגזרת פרסה שאלו היה מפרסת מגזירת פרסה היה הגמל הכתוב בו ופרסה איננו מפריס שאין לו פרסה שידרוך על הארץ וזה אינו לכך פירש מפרסת לשון סדק כלומר שהפרסה סדוקה: {{ב}} פירוש מדכתיב ברישא דקרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' מה תלמוד לומר בבהמה אותה תאכלו שדי בהמה דרישא דקרא אבהמה דסיפא דקרא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו והם דנקט רש"י לשון שליל דבא לאפוקי וכו':

בְּרַם יָת דֵין לָא תֵיכְלוּן מִמַסְקֵי פִשְׁרָא וּמִמַסְדִיקֵי פַרְסָתָא מַטִלְפֵי טִלְפַיָא יָת גַמְלָא וְיָת אַרְנְבָא וְיָת טַּפְזָא אֲרֵי מַסְקֵי פִּשְׁרָא אִנוּן וּפַרְסָתְהוֹן לָא סְדִיקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן:

בְּרַם יַת דֵּין לָא תֵיכְלוּן מִמַּסְקֵי פִּישְׁרָא וּמִסְדִיקֵי פַּרְסָתָא שְׁלִילָא דְּלֵיהּ תְּרֵין רֵישִׁין וְתַרְתֵּין שַׁדְרָאִין הוֹאִיל וְלֵית בְּזַיְנֵיהּ חָזֵי לְמִתְקַיְימָא יַת גְּמָלָא וְיַת אַרְנְבָא וְיַת טַפְּזָא אֲרוּם מַסְקֵי פִּישְׁרָא הִינוּן וּפַרְסַתְהוֹן לָא סְדִיקָן מְסָאֲבִין הִינוּן לְכוֹן:

השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות. אמרו רבותינו למה נשנו, בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים:

טמאים הם לכם. וסמיך ליה ואת החזיר לומר לך שאסור לגדל חזירים. וסמך מבשרם לא תאכלו לאת זה תאכלו מכל אשר במים כלומר אע''פ שאסרתי לאכול מבשרם אשר מהם במים תאכלו דחמרא דימא שרי. ד''א לא תאכלו את זה תאכלו לומר שקרבי דגים אין לוקחין אלא מן המומחה דקרי ביה לא תאכלו אא''כ יאמר זה הוא שלקחתי מפלוני ציד וכשר הוא:

וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי מַסְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וְלָא פָשַׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן:

וְיַת חֲזִירָא אֲרוּם סְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וְלֵית כַּנְפֵיק בֵּיהּ דְּסָדִיק וְלָא פָּשַׁר מְסָאַב הוּא לְכוֹן מִבִּסְרֵיהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵילְתְּהוֹן לָא תְקַרְבוּן:

ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פרשו, ברגל. שאדם חיב לטהר את עצמו ברגל. יכול יהיו מזהרים בכל השנה, תלמוד לומר (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים וגו' ומה טמאת המת חמורה, כהנים מזהרים ואין ישראל מזהרים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן:

ולא גרה. תחסר מלת יגר דרך קצרה או מלת לו:

ובנבלתם לא תגעו. וסמיך ליה את זה תאכלו לומר שיש נבילה שתאכל ממנה כגון נבילה מוסרחת שאינה ראויה לגר: לא תגעו. בגי' חייב לטהר ברגל:

יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִי בְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין תֵּיכְלוּן:

לְחוֹד יַת דֵּין תֵּיכְלוּן מִן כָּל דִּבְמַיָא כָּל דִּילֵיהּ צִיצִין לְמִפְרַח וְחַרְסְפִיתִין עַל מוּשְׁכֵיהּ וְאִין נַתְרוֹן וְאִשְׁתְּיֵיר חַד תְּחוֹת לִיסָתֵיהּ וְחַד תְּחוֹת צִיצִיתֵיהּ וְחַד תְּחוֹת גּוֹנְבֵיהּ יָתֵיהּ תֵּיכְלוּן:

סנפיר וקשקשת. פירשתיו:

תאכלו. וסמיך ליה וכל אשר אין לו להתיר דג טהור שנמצא בתוך דג טמא:

וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין לָא תֵיכְלוּן מְסָאָב הוּא לְכוֹן:

וְכָל דְּלֵית לֵיהּ צִיצִין וְחַרְסְפִיתִין לָא תֵיכְלוּן מְסָאָב הוּא לְכוֹן:

טמא הוא לכם. וסמיך ליה כל צפור. לרבות צפור משולחת של מצורע (ועי' תוס' קידושין דף נז:):

כָּל צִפַּר דַכְיָא תֵּיכְלוּן:

כָּל צִפַּר דְּכֵי דְאִית בֵּיהּ זְפַק וְקוּרְקְבָנֵיהּ קָלִיף וְאִית לֵיהּ צִבְעָא יְתֵירָא וְלָא דָרִיס תֵּיכְלוּן:

כל צפור טהורה תאכלו. להתיר משלחת שבמצורע:

{{ג}} פירוש כל ריבוי הוא לרבות המשולחת וזה אשר לא תאכלו לאסור השחוטה נראה דדריש כן דוזה אשר לא תאכלו יתור הוא דהא כתיב בסופו וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אלא לאסור השחוטה דמצורע ובגמרא פריך ואיפוך אנא דמשולחת לאיסור והשחוטה להיתר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון כשיקחנה ויאכלנה. והקשה הרא"ם ואם תאמר אי הכי למה לי רבויא דכל צפור לרבות המשולחת ויש לומר אסמכתא בעלמא הוא וכן כתב רש"י שם בהדיא קידושין (דף נו):

כל צפור טהורה תאכלו. הנה צפור שם כלל ותור וגוזל על השני מינין שהם תחת צפור וכן דיה ואיה תחת דאה כי עתה הוסיף לבאר:

וְדֵין דִי לָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן נִשְׁרָא וְעָר וְעַזְיָא:

וְדֵין דְּלָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן נִישְׁרָא וְעוּזָא וּבַר גּוֹזָא:

וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסר את השחוטה:

הנשר. התחיל בנשר מפני שהוא מלך בעופות שנא' אם על פיך יגביה נשר אם על פיך ס''ת מלך:

וּבַת כַּנְפָא וְטָרָפִיתָא וְדַיְתָא לִזְנַהּ:

וְדַיְיתָא חִיוָורָא וְאוּכְמָתָא דְהִיא אִיבוּ וְדַיְיתָא לִזְנָהּ:

והראה ואת האיה וגו' . היא ראה היא איה היא דיה. ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר. ולמה הזהיר בכל שמותיה, שלא לתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, ללמד שהעופות הטהורים מרבים על הטמאים, לפיכך פרט את המועט:

{{ד}} והוכחת רש"י הוא מכדי משנה תורה לאסופי הוא דאתא אמה שכתב למעלה בתורת כהנים ואם כן למה לא כתיב הכא ואת הדאה ואת הראה ולהורות דלהוסיף בא כמו שאמרו למה נשנית בבהמה משום השסועה שלא נאמרה בויקרא אם כן מא שנא התם דכתיב דאה ומא שנא הכא דכתיב ראה ולא דאה אלא שמע מינה ראה ודאה אחת היא ומשום הכי לא כתב הכא דאה דאם כן הוה אמינא דאה וראה תרתי נינהו ולאוסופי קא אתי משום הכי לא נקט קרא כאן אלא ראה ולהורות שדאה וראה אחת היא ותו ק"ל אי הכי הל"ל ואת הראה למינה כדי לכלול גם הדאה שבויקרא ועל זה פירש היא ראה היא איה היא דיה שהכל אחד הוא לכן כתב למינה לבסוף כדי לכלול אותם בכלל אחד ללמד שהכל אחד הוא. ותו ק"ל אם כן שהכל אחד הוא למה נקט קרא והראה ואת האיה והדיה למינה ואת דמפסיק בין הראה והאיה למה לי ותירץ למה נקרא שמה ראה וכו' כלומר משום הכי הפסיק קרא לומר שמשונם שם זה משאר שמות שיש לו דמשום הכי נקרא בשם ראה שרואה ביותר כדתניא עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל. ודברי הרא"ם קשה להולמם עיין בגמרא פרק אלו טריפות (דף סג): {{ה}} דק"ל לפי שפירש דמשום הכי הזהירן בכל השמות וכו' כדי שלא יבא להתיר קשה למה יתיר דשמא הוא מן העופות הטמאים ולא פרט אותו כמו שלא פרט עופות טהורין ומתרץ ופרט לך עופות הטמאים וכו' וכיון שלא פרט לך זה ודאי מן הטהורים הוא לכן הזהירך בכל השמות. אי נמי כיון דעופות טהורים מרובים מן הטמאים נלך אחר הרוב שהן טהורים ונטהר אותן משום הכי פרט לך כל השמות: {{ו}} מה שאין כן בבהמה וחיה שפרט לך הטהורים:

והראה וגו' למינה. נראה שכל מין מהכ''ד (חולין ס''ג.) שיש בו מינים הרבה ומשונים אמר בהם הכתוב למינהו למיניהם וכל שאין בו אלא מינים מועטים ודומים קצת אינו אומר למינו, והראיה כי נשר לא נאמר בו למינו ואומר בגמ' (חולין ס''א.) על עוף אחד שאינו ניכר שהוא נשר שחוששין שהוא מין נשר, הרי שיש לנשר מינים ואף על פי כן לא אמר הכתוב למינו:

וְיָת כָּל עֹרְבָא לִזְנֵהּ:

וְיַת כָּל בְּנֵי עוּרְבָא לִזְנֵיהוֹן:

וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָּא וְנָצָא לִזְנוֹהִי:

וְיַת בְּרַת נַעֲמֵיתָא וְיַת חֲטִיפִיתָא וְיַת צִפַּר שַׁחֲפָא וְיַת בַּר נָצְצָא לִזְנוֹי:

היענה. שמענה את בניה ואינה מרחמת עליהם וכן העורב אכזרי על בניו לכך סמכו לה:

וְקַדְיָא וְקִפוֹפָא וּבַוְתָא:

וְיַת קְפוּפָא וְיַת שַׁלִי נוּנָא מִן יַמָּא וְיַת צַדְיָא:

והתנשמת. קלב''א שורי''ץ :

וְקָתָא וִירַקְרֵקָא וְשָׁלֵי נוּנָא:

וְקָקָא חִיוַרְתָּא וְאוּכְמְתָא וּשְׁרַקְרְקָא:

שלך. השולה דגים מן הים:

וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָא וַעֲטַּלֵפָא:

וְדַיְיתָא חִוַורְתָּא וְאוּכְמְתָא לִזְנָהּ וְנַגַר טוּרָא וְעַרְפְּרָא:

דוכיפת. הוא תרנגול הבר ובלע''ז הרופ''א וכרבלתו כפולה:

וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן לָא יִתְאָכְלוּן:

וְכָל דִּיבְבֵי וְזִיבוֹרֵי וְזִיזֵי דִטְלוֹפְחֵי וּפוּלֵי דְפַרְשֵׁיהּ מִן אוֹכְלָא וּפַרְחִין הֵי כְעוֹפָא מְסָאֲבִין אִינוּן לְכוֹן לָא יִתְאַכְלוּן:

שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובין וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ:

כָּל עוֹפָא דְכֵי תֵּיכְלוּן:

כָּל גּוּבָא דַכְיָא תֵּיכְלוּן:

כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא. בא לתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה:

כל עוף טהור. כארבה:

לָא תֵיכְלוּן כָּל נְבִילָא לְתוֹתָב עָרֵל דִי בְקִרְוָיךְ תִּתְּנִנַהּ וְיֵיכְלִנַהּ אוֹ תְזַבְּנִנַהּ לְבַר עַמְמִין אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכוּל בְּשַׂר בַּחֲלָב:

לָא תֵיכְלוּן כָּל דְּמִיקַלְקְלָא בְּנִכְסָא לְגִיוּר עָרֵל דִּבְקִירְוֵיכוֹן תִּיתְּנוּנָהּ וְיֵכְלוּנָהּ אוֹ תַּזְבִּין לְבַר עַמְמִין אֲרוּם עַם קַדִּישׁ אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לֵית אַתּוּן רַשָּׁאִין לְמִיבַשְׁלָא כָּל דְּכֵן לְמֵיכוֹל בְּשַר בַּחֲלָב תַּרְוֵיהוֹן מְעַרְבִין בְּחָדָא:

לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך במתר לך. דברים המתרים ואחרים נוהגים בהם אסור, אל תתירם בפניהם: לא תבשל גדי. שלש פעמים. פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה: לא תבשל גדי וגו':

{{ז}} כתב הרא"ם מפני שאזהרה זו היא לא לנוי ויופי כמו לא תתגודדו שאזהרה זו אינה אלא לנוי כמו שפירש"י שם אלא אזהרה זו הכרחי לנפש ולא יפול עליה כי עם קדוש אתה וגו' לכן אמרו מפני שעם קדוש אתה ראוי לך לקדש עצמך אפילו במותר לך וכו': ולי נראה דק"ל מה ששינה הכתוב פה ממה דכתיב בסוף פרשת שמיני והל"ל לא תאכלו כל נבלה ואל תשקצו את נפשותיכם וגו'. אלא להכי כתיב כי עם קדוש אתה לה' וגו' למדרש קדש עצמך וכו': {{ח}} דמה שפירש לעיל בפרשת משפטים שבא לאיסור אכילה ובישול והנאה ר"ל זה מוכח מדכתיב ג' פעמים לא תבשל ומה שפירש כאן פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה זה מוכח מדכתיב ג"פ גדי:

וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו כי איננו מאכל נתעב אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי והוא דרך הבישול והנה בכולם אכזריות וכתב רש"י לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג וחולין קיג) ממלת גדי אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וכן כתב הרב בסדר ואלה המשפטים (שמות כג יט)

לא תאכלו כל נבילה>. מהעוף ומהבהמה: לגר אשר בשעריך. דאינו מתיהד כאשר פירשתי או מכור לנכרי שאיננו דר בארצך וטעם הסמך לא תבשל גדי כי הוא בשר וכבר פירשתיו:

לא תאכלו כל נבלה. אפילו מן המין הטהור: כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. אעפ''י שהנבלה נאותה למזון אנושי כמו לגר או לעכו''ם אינה נאותה למוזון עם קדוש מוכן לשלמות המכוון מאת האל יתברך: לא תבשל גדי. כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפעל מקניהם וקנינם וכל בהמתם:

לא תבשל גדי. בגימט' [היא] איסור אכילה ובישול והנאה:

כל נבילה וגו'. אמרו כל, למאן דאמר איסור חל על איסור (חולין קי''ג:) ירצה לרבות כל המתנבל בין טהורים בין הטמאים באה עליהם אזהרת לא תאכלו כל נבילה, ולמאן דאמר אין איסור חל על איסור אומרו כל מרבה כל מין טהור בין בהמה בין חיה בין עוף אבל טמאה לא: עוד ירצה באומרו כל על פי מה שאמרו במשנה (מעילה פ''ד מ''ג) ופסקו רמב''ם פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות וז''ל כל הנבילות מצטרפים זה עם זה וכו' כיצד הלוקח מנבלת השור ונבלת הצבי ונבלת התרנגול וקבץ מן הכל כזית בשר ואכלו לוקה ע''כ, והוא מאמר לא תאכלו כל נבילה פירוש שמזהיר על שיעור אכילה שהוא כזית הבאה מכל דבר המתנבל הגם שאין הזית בא אלא משלשתם יחד: לגר אשר וגו'. הקדים זכרון הגר לזכרון הנתינה ובנכרי הקדים זכרון המכירה לזכרון הנכרי, במם' חולין (קי''ד:) הביאו במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה ר''מ סובר שבא הכתוב לדבר בסדר זה להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר ולזה סמך נתינה ומכירה יחד, ור''י סובר הדברים ככתבן מטעם שאמר קרא או מכור ולא אמר ומכור ור''מ מיישב תיבת או להקדים נתינה דגר למכירה דגוי, וצריך לדעת לסברת ר''י למה דיבר הכתוב בסדר זה, ויתבאר על פי מחלוקת אחרת שנחלקו במסכת ע''ז (ס''ז:) ר' מאיר ור' שמעון בדין איסור פגום ר''ש מתיר ור''מ אוסר דתניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר וגו' כל הראויה לגר קרויה נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה עד כאן, משמע שדרשת ר' שמעון היא ממה שבא הכתוב לו' לתתה לגר ואם אינה ראויה אין אדם נותן ומוכר דבר שאינו שוה הא למדת שבראויה הכתוב מדבר ולזה דורש שאין קרויה נבילה אלא וכו', ואין דברים אלו נראים, כי לעולם כשאסר הכתוב הנבילה כל נבילה במשמע ומאמר הנתינה והמכירה בא כשהם ראוים ומי תלה זה בזה: על כן נראה שדרשת ר''ש היא ממה ששינה הכתוב בשיעור הדיבור וכתב תיבת לגר סמוך לתיבת נבילה ולא אמר כסדר שאמר אחר כך מכור לנכרי והוא גם כן שיעור דיבור הראוי להקדים המעשה ואחר כך יאמר למי לזה דרש ר' שמעון שבא הכתוב להעירך במשפט זה לומר שאינה נבילה אלא אם הוא ראוי לגר אבל אם היה אומר הכתוב תתננה לגר אין מקום לדרשתו: ולדרך זה הרווחנו טעם שינוי הסדר אליבא דרבי יהודה כי סובר כרבי שמעון דאין איסור פגום, ולטעם זה שינה הכתוב לדבר בסדר זה להסמיך מאמר תיבת נבילה לתיבת הגר ושינה מסדר הסמוך לו להעירך על דרשה זו, ולזה לר''מ שדורש שבא הכתוב להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר אין לו מקום לדרוש נבילה הראויה לגר וכו' ואסר אפילו אינה ראויה לגר ונתיישבו על בוריין: אלא שראיתי שם במסכת ע''ז (מ''ח.) שהקשה הש''ס כשאמר נבילה שאינה ראויה לגר אינה נבלה הקשה וז''ל ורבי מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ורבי שמעון סרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא ע''כ, ולפי דברינו מה מקשה הש''ס לר''מ והלא לסברת ר''מ אין מקום לדרוש דרשת ר''ש כמו שכתבנו, ואולי כי לרווחא דמלתא אמר כן בגמרא אפילו אם תמצא לומר שיסבור דרשת ר''ש יכול להעמידה בסרוחה מעיקרא אבל אחר האמת אין קושיא לר''מ וכמו שכתבנו, ולפי זה אחר האמת גם ר''מ יסבור (כר''ש) בסרוחה מעיקרא דעפרא בעלמא כסברת רשב''י ואינו צריך קרא:

עַשְׂרָא תְעַשַׂר יָת כָּל עֲלָלַת זַרְעָךְ דְיִפּוֹק חַקְלָא שַׁתָּא בְשַׁתָּא:

הֲווֹ זְהִירִין לְעַשְרָא פֵּירֵיכוֹן מִן דְּאַתּוּן מַפְקִין וּכְנָשׁוּן מִן חַקְלָא כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא וְלָא פֵּירֵי שַׁתָּא עַל פֵּירֵי שַׁתָּא אוֹחֲרֵי:

עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן. שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים: שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:

{{ט}} ואף על גב שרש"י אינו דורש סמוכים כמו שפירש"י לקמן בפרשת כי תצא בפסוק ולקחת לך לאשה וגו': {{י}} ר"ל לא תגרמו לי לכלות גדיים של תבואה. ר"ל שעדיין התבואה בתוך קשיה והיא קרובה להתבשל: {{כ}} ר"ל אם לא תביאו ביכורים גם כן מכלים פירותיכם כלומר שכך דרשינן גם כן הסמיכות דביכורים לקרא לא תבשל גדי וכו' דפרשת משפטים ודפרשת כי תשא ולכן קאמר וכן כלומר אף על פי שאין דרכו לדרוש סמיכות מכל מקום כיון שדורשין פה יש לדרוש נמי התם: {{ל}} וכל שכן איפכא אלא רבותא קא משמע לן דאפילו מן החדש על הישן שהוא מן היפה על הרעה אסור:

עשר תעשר. גם זו מצוה שיבאר כי אמר (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' ואמר (שם פסוק לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואין זה מעשר הלוים כי בו נאמר (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום והוא חולין ומה טעם לפדיונו ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון ולא הזכיר החומש שכבר הוזכר וטעם היוצא השדה וכל היוצא השדה כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ וטעמו היוצא מן השדה ואין הכונה ב"כל תבואת זרעך" שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה אבל טעם הכתוב שיעשר במינים המחוייבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת אבל יעשר בין המדות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה ואחר כך (פסוק כג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וכן יזכיר בכל מקום (לעיל יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו' וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה' וכלשון הזה כתב רש"י (שם) מזרע הארץ דגן ופרי העץ תירוש ויצהר ויקצר הכתוב שם כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר ופירוש דגן בלשון הקדש חמשת המינין הידועין בתבואה ופירוש תירוש היין החדש אשר ישיקו היקבים ויצהר השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א) וטעם שנה שנה שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו כן קבלת רבותינו (ר"ה יב) ואחר כך (פסוק כח) פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא ואמר תוציא וגו' והנחת בשעריך ללמד על הביעור ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (להלן כו יב) ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה

עשר תעשר. ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר: היוצא השדה שנה שנה. אמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ''ע כי הוא דבק עם זרעך והטעם הזרע שהוצאת אל השדה ולפי דעתי שהוא כפשוטו וטעמו על התבואה מה שיוצאת השדה ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר היוצא והוא מהפעלים שאינם יוצאים לאחרים הראינו לו העיר היוצאת אלף והעד תשאיר מאה וחז''ל אמרו שהוא מעשר שני ודע אם תחל ממעל הנה האחד ראש ואם ממטה הנה העשירי וזה סוד הבכור והמעשר ודע כי האחד איננו בחשבון וכן העשירי כי הוא כנגד האחד כי הוא ראש למחברת השנית וסוף למחברת הראשונה וכל שרש בחשבון סמוך אליו מפניו ומאחריו ובעבור היות האחד והעשרה עיקריים והאמצעיים חמשה וששה הם הנקראים עגולים על כן אותיות הנח הם אלה הארבעה ומהם אותיות השם הנכבד והנורא:

עשר תעשר. כי בעשור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה כאמרם ז''ל (גטין) עשר בשביל שתתעשר:

סמך עשר תעשר וגו' היוצא השדה שנה שנה לבשר בחלב לומר כשם שתערובת בשר בחלב אסור כן גם כן אסור התערובת של כלאים בשדה ואם תשמור מן התערובת אז אבשל פירותיך בזמנן ותתעשר: וסמך בחלב אמו לשנה שנה לומר שמינקת חברו לא תנשא תוך ב' שנים ויהיה הולד בחלב אמו ב' שנים:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. לפי שנאמר (מלאכי ג.י) הביאו המעשר אל בית האוצר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. שיבלו שפתותיכם מלומר די. (שבת לב:) וביאור הענין הוא שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך וא"כ ודאי לא יוכלו לומר די כי לשון די שייך לומר כשיש להם די מחסורם, אבל כשיש להם די והותר לא יוכלו לומר די וזהו בלי די ובלי הוא לשון לא ור"ל שלא יאמר עליו די והיינו שיבלו שפתותיהם מלומר די כי אין הפה יכול לדבר די כשיש די והותר, ועל אותו ריבוי מופלג אמר כפל עשר תעשר ור"ל אם עשר שתתן מעשר בשנה זו עשרה ממאה, אז תזכה שלשנה הבאה תעשר את כל תבואת זרעך של שנה זו ויעשה לשנה הבאה אלף מדות ותתן מאה מעשר וכן יעשה מידי שנה בשנה זה שאמר היוצא השדה שנה שנה. אך לפי שמצינו שכל עניני צדקה כפולים, עשר תעשר, נתון תתן, פתוח תפתח, והעבט תעביטנו, וכן השכר כפול כי ברך יברכך, ע"כ נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, ע"י שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם ורש לא שמע גערה. כאמרו רז"ל (ברכות ח.) המתפלל ישהה כשיעור כניסת שני פתחים כו'. והוא לקיים מה שנאמר (תהלים יז.טו) אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה (ב"ב י.) וזהו שיעור שני פתחים כמ"ש פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו לכך נאמר כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז"ל במדרש (ילקו"ש ישעיה תמה.) חטאו בכפלים כו'. כי חטאו בצדקה שענינה כפול כמ"ש (יחזקאל טז.מט) הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה. וחטאו גם בשבתות כמ"ש (שם כב.כו) ומשבתותי העלימו עיניהם שכל עניני שבת כפול (מדרש תהלים צב.א), וחטאו גם בשלוח עבדים חפשי בימי ירמיה (לד.יא) וכתיב בהם (דברים טו.יח) כי משנה שכר שכיר עבדך. וזהו חטאו בכפלים כו'. ד"א כל הכפולות באו לומר, שאם נתן פעם אחד תזכה ליתן גם פעם שני, כי נתינה גוררת נתינה וכן כולם.

וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ בְּדִיל דְתֵילַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל יוֹמַיָא:

וְתֵיכְלוּן מַעַשְרָא תִנְיָינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן מַעֲשַר עִיבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֲכוֹן וְכֵן בִּכּוּרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעָנֵיכוֹן מִן בִּגְלַל דְּתֵילְפוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל יוֹמַיָא:

ואכלת וגו' . זה מעשר שני. שכבר למדנו לתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל וגו' , ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אתו בכל מקום, על כרחך זה מעשר אחר הוא:

ובכורות בקרך. יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כאשר פירשתי: למען תלמד. הטעם כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך וטעם שנית להיות למען תלמד כטעם עגלה מלומדה והטעם רגילות והוא הישר בעיני:

למען תלמד ליראה. כי במקום הנבחר למקדש יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות:

וַאֲרֵי יִסְגֵי מִנָךְ אָרְחָא אֲרֵי לָא תִכּוּל לְמִטְלֵהּ אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

וַאֲרוּם יִסְגֵי מִנְכוֹן אוֹרְחָא אֲרוּם לָא תֵיכוּל לְמִיסוֹבְרָא יַת מַעַשְרָא אֲרוּם יִתְרְחַק מִנְכוֹן אַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן אֲרוּם יְבָרְכִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

כי יברכך. שתהא התבואה מרבה לשאת:

{{מ}} ויהיה כי יברכך דבוק עם כי לא תוכל שאתו כי לא תפול הברכה רק על רבוי התבואה אבל לא יפול כי יברכך על כי ירחק שירחיב גבול לכבוש ארצות עד שירחק ממך המקום שלא תפול הברכה על רבוי ארצות:

וְתִתֵּן בְּכַסְפָּא וּתְצוּר כַּסְפָּא בִּידָךְ וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ:

וּתְחַלֵּל בְּכַסְפָּא וִיהוֹן פְּרִיטֵי צְרִירִין בִּידָךְ וּתְהַךְ לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן בֵּיהּ:

ונתתה בכסף. שב אל המעשר: בידך. שהוא מופקד בידך:

וצרת. ב' במסורה וצרת הכסף בידך וצרת אותם בכנפיך והיינו דתנן המפקיד מעות אצל חבירו וצררן והפשילן לאחוריו חייב ומפרש טעמא אמר קרא וצרת הכסף בידך אע''פ שצרורין יהיו בידך וזהו אע''פ שצרת אותם בכנפיך יהיו בידך:

וְתִתֵּן כַּסְפָּא בְּכֹל דִי יִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וּבְכֹל דִי תִשְׁאֲלִנָךְ נַפְשָׁךְ וְתֵיכוּל תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתֶחֱדֵי אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:

וְתִתֵּן כַּסְפָּא בְּכָל דְּיִתְרְעֵי נַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וּבְכָל דִּתְשַׁיְילִינָךְ נַפְשָׁךְ וְתֵיכְלוּן תַּמָּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתֶחְדוּן אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן:

בכל אשר תאוה נפשך. כלל: בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט: ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל. מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו' :

{{נ}} פירוש כגון גפן מחרצן לאפוקי מים ומלח וכמהין ופטריות וגידולי קרקע למעוטי דגים:

ובשכר. העשוי מדבש ומתמרים מחטה ושעורים: אשר תשאלך. פירות: אתה וביתך. אתה ובניך חיוב וביתך רשות כי מצות שלש פעמים על הזכרים והאשה ההולכת למקום הנבחר כנשי אלקנה יש להן שכר:

וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ לָא תִשְׁבְּקִנֵהּ אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ:

וְלֵיוָאָה דִבְקִרְוֵיכוֹן לָא תִשְׁבְּקוּנֵיהּ אֲרוּם לֵית לֵיהּ חוֹלַק וְאַחְסָנָא עִמְכוֹן:

והלוי וגו' לא תעזבנו. מלתן לו מעשר ראשון: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חיבין במעשר:

{{ס}} לא שתזמינהו על שלחנך אם אין לך מעשר ראשון ולא מעשר עני כמו שפירש לעיל גבי לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אתה ובנך וגו' כי שם מדבר בענין אכילה כדכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אבל כאן שלא כלל הלוי באכילה עמו שהרי כתיב ואכלת לפני ה' וגו' ושמחת אתה וביתך וגו' ואחר כך הפסיק הענין והתחיל בפסוק אחר והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו מלתת לו חלקו במעשר ראשון: {{ע}} ר"ל ולמה יש ללוי חלק בהם, לפי שאינם חייבים במעשר (ר"ל דלקט שכחה ופאה והפקר אינם חייבים במעשר וא"ת והלא מצינו גבי לוי בפרשת קרח מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ויש לומר דכל שניתן להם במתנה ממנו יפרישו מעשר אבל אלו לא ניתן להם במתנה אלא הפקר לכל מה גרם ללוי שיזכה במעשר מפני שאין לו חלק בארץ, שהכל נתן לשאר השבטים, וכיון שהם לקחו חלקו ראוי שיתנו לו המעשר כדי שיתפרנס ממנו. למדנו מכאן שהלקט והשכחה ופאה שהוא זוכה בם כשאר שבטים. אינם חייבים לתת מהם מעשר *). רא"ם):

והלוי אשר בשעריך. והטעם על בית הלוי שאתה מקבל שכר שלא תעזבנו רק תתן לו כפי מתנת ידך והקרוב כי על המעשר הראשון ידבר בעבור שהזכיר מעשר שני אמר לא תחשוב כי תצא ידי חובה במעשר השני לבדו: וטעם אשר בשעריך. כי לאשר הוא בשערו יתן המעשר הראשון ולא יאמר יהיה עמי ואני אוליכנו ללוי אחר או כבר נתתיו:

מִסוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפֵק יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא הַהִיא וְתַצְנַע בְּקִרְוָיךְ:

מִסּוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפְקוּן יַת כָּל מַעֲשַר עֲלַלְתְּכוֹן בְּשַׁתָּא הַהוּא וְתַצְנִיעוּן בְּקִרְוֵיכוֹן:

מקצה שלש שנים. בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:

מקצה שלש שנים. זה מעשר שלישי ולא יוציא בשנה הזאת מעשר שני וי''א כי יוציא שלשתם והמכחישים אמרו כי מצות עשר תעשר הוא המעשר הראשון: וטעם וצרת הכסף בידך. עם הלוי ידבר וכן ובכורות בקרך עם הכהן ידבר ואין שם מעשר שני רק זה שהוא לשלש שנים: מקצה. תחלה וזה של שלש שנים יקרא מעשר עני ואנחנו נסמוך על קבלת אבותינו:

וְיֵיתֵי לֵוָאָה אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן בְּדִיל דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדֵי יְדָךְ דִי תַעְבֵּד:

וְיֵיתֵי לֵיוָאָה אֲרוּם לֵית לֵיהּ חוּלַק וְאַחֲסָנָא עִמְכוֹן וְגִיּוֹרָא וְיַתְמָא וְאַרְמַלְתָּא דִבְקִירְוֵיכוֹן וְיֵיכְלוּן וְיִסְבְּעוּן מִן בִּגְלַל דִּיבָרְכֵיכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן דְּתַעַבְדוּן:

ובא הלוי. ויטול מעשר ראשון: והגר והיתום. ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים: ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה. מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו' . ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושניה שהשהית ומתודה בערתי הקדש מן הבית (דברים כו, יג) , כמו שמפורש ב''כי תכלה לעשר'' (שם כו, יב) :

{{פ}} והרי זה מקרא קצר כי בלתי תוספת הזאת היה נראה שהלוי והגר והיתום ואלמנה משפט אחד להם והוא שתתן להם מאכל שיאכלו וישבעו: {{צ}} פירוש במעשר שני של שנה ראשונה ושניה כדי שתאכלנה בירושלים ומתודה בערתי הקודש מן הבית בשנה ראשונה ושניה של שמיטה מוציא בכל אחת מהן מעשר ראשון ושני וכן ברביעית וחמישית ובשנה שלישית וששית מוציא מעשר ראשון ומעשר עני. מעשר עני ומעשר ראשון נאכלין בכל מקום ומעשר שני נאכל בירושלים כמו שמפורש במקום אחר:

יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך. וסמיך ליה וזה דבר השמטה שמוט. שצריך לומר לו משמט אני: